הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות נזירות · פרק ט׳

ספר הפלאה · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות נזירות · פרק ט׳
הלכה א׳
הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת שֶׁיַּקְרִיב מֵהֶן קָרְבְּנוֹת נְזִירִים וְהִקְרִיב מֵהֶן וְהוֹתִירוּ יָבִיאוּ בְּמוֹתָרָן קָרְבְּנוֹת נְזִירִים אֲחֵרִים. שֶׁמּוֹתַר נְזִירִים לִנְזִירִים. הִפְרִישׁ מָעוֹת סְתוּמִין לִנְזִירוּתוֹ וְהוֹתִירוּ יִפְּלוּ הַמּוֹתָרוֹת לִנְדָבָה:
הלכה ב׳
הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת מְפֹרָשִׁין לִנְזִירוּתוֹ וְהוֹתִירוּ. מוֹתַר מְעוֹת הָעוֹלָה יָבוֹאוּ עוֹלָה. וּמוֹתַר הַחַטָּאת יוֹלִיכֵם לְיָם הַמֶּלַח. וּמוֹתַר דְּמֵי הַשְּׁלָמִים יָבוֹאוּ שְׁלָמִים. וְאֵין טְעוּנִין לֶחֶם וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד:
הלכה ג׳
הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ וּמֵת אִם הָיוּ סְתוּמִין יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הָיוּ מְפֹרָשִׁין. דְּמֵי עוֹלָה [יָבוֹאוּ עוֹלָה]. דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח. דְּמֵי שְׁלָמִים יָבוֹאוּ שְׁלָמִים וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וְאֵין טְעוּנִין לֶחֶם:
הלכה ד׳
כֵּיצַד הֵם הַמָּעוֹת הַסְּתוּמִין. כְּגוֹן שֶׁהִפְרִישׁ מָעוֹת לְהָבִיא מֵהֶן קָרְבְּנוֹתָיו וְלֹא אָמַר כְּלוּם. אֲבָל אִם אָמַר אֵלּוּ לְחוֹבָתִי הֲרֵי אֵלּוּ כִּמְפֹרָשִׁין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָמַר אֵלּוּ לְעוֹלָתִי וּלְחַטָּאתִי וְלִשְׁלָמַי שֶׁהֵן כִּמְפֹרָשִׁין:
הלכה ה׳
הַמַּפְרִישׁ בְּהֵמָה בַּעֲלַת מוּם הֲרֵי הִיא כְּמָעוֹת סְתוּמִין. וְכֵן הַמַּפְרִישׁ לָשׁוֹן שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב אוֹ כְּלִי אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר זֶה לְחַטָּאתִי וּלְעוֹלָתִי וְלִשְׁלָמַי הֲרֵי הוּא כְּמָעוֹת סְתוּמִין:
הלכה ו׳
הָאוֹמֵר אֵלּוּ לְחַטָּאתִי וְהַשְּׁאָר לִנְזִירוּתִי וּמֵת. אוֹ שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה וְהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ. דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח וְהַשְּׁאָר יָבוֹאוּ בְּחֶצְיָן עוֹלָה וּבְחֶצְיָן שְׁלָמִים:
הלכה ז׳
אָמַר אֵלּוּ לְעוֹלָתִי וְהַשְּׁאָר לִנְזִירוּתִי דְּמֵי עוֹלָה יָבוֹאוּ עוֹלָה וְהַשְּׁאָר יִפְּלוּ לִנְדָבָה:
הלכה ח׳
מִי שֶׁדִּמָּה שֶׁהוּא חַיָּב בִּנְזִירוּת וְהִפְרִישׁ קָרְבְּנוֹתָיו וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל לְחָכָם וְהוֹרָהוּ שֶׁאֵין זֶה נֵדֶר וְאֵינוֹ חַיָּב בִּנְזִירוּת מַה יַּעֲשֶׂה בַּקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִפְרִישׁ. יֵצְאוּ וְיִרְעוּ בָּעֵדֶר. שֶׁזֶּה הֶקְדֵּשׁ טָעוּת שֶׁאֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:
הלכה ט׳
הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר וְהִפְרִישָׁה קָרְבְּנוֹתֶיהָ וְאַחַר כָּךְ הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ אִם שֶׁלּוֹ הָיְתָה הַבְּהֵמָה תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיוּ הַקָּרְבָּנוֹת מִשֶּׁלָּהּ וְאֵין לְבַעְלָהּ בָּהֶן כְּלוּם. כְּגוֹן שֶׁנָּתְנוּ לָהּ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִהְיֶה לַבַּעַל בָּהֶן רְשׁוּת אֶלָּא מַה שֶּׁתִּרְצֶה תַּעֲשֶׂה בָּהֶן. הַחַטָּאת תָּמוּת. וְהָעוֹלָה תִּקָּרֵב עוֹלָה. וְהַשְּׁלָמִים יִקָּרְבוּ שְׁלָמִים. וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם:
הלכה י׳
הִפְרִישָׁה מָעוֹת סְתוּמִין לְקָרְבְּנוֹתֶיהָ יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הָיוּ מְפֹרָשִׁין דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח. וּדְמֵי עוֹלָה יָבוֹאוּ עוֹלָה. וּדְמֵי שְׁלָמִים יָבוֹאוּ שְׁלָמִים וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם:
הלכה י״א
הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר וְנִטְמֵאת בְּתוֹךְ יְמֵי נְזִירוּת וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ הֲרֵי זוֹ מְבִיאָה קָרְבַּן טֻמְאָה:
הלכה י״ב
הָאִישׁ שֶׁהִדִּיר אֶת בְּנוֹ בְּנָזִיר וְהִפְרִישׁ עָלָיו קָרְבְּנוֹתָיו וְלֹא רָצָה הַבֵּן בִּנְזִירוּת זוֹ. וּמָחָה הוּא אוֹ קְרוֹבָיו אוֹ שֶׁגִּלֵּחַ הוּא אוֹ שֶׁגִּלְּחוּהוּ קְרוֹבָיו. הַחַטָּאת תָּמוּת. וְהָעוֹלָה תִּקָּרֵב עוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים יִקָּרְבוּ שְׁלָמִים וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם. הִפְרִישׁ לוֹ מָעוֹת סְתוּמִים הֲרֵי אֵלּוּ יִפְּלוּ לִנְדָבָה. הָיוּ מָעוֹת מְפֹרָשִׁין. דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח. דְּמֵי עוֹלָה יָבוֹאוּ עוֹלָה. דְּמֵי שְׁלָמִים יָבוֹאוּ שְׁלָמִים וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד:
הלכה י״ג
הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן וְהִפִּילָה אִשְׁתּוֹ וְחָזְרָה וְיָלְדָה. הֲרֵי הַקָּרְבָּנוֹת סָפֵק וַאֲסוּרִין בְּגִזָּה וּבַעֲבוֹדָה:
הלכה י״ד
שְׁנֵי נְזִירִים שֶׁנִּטְמָא אֶחָד מֵהֶם וְאֵין יָדוּעַ מִי הוּא כֵּיצַד מְבִיאִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן. מְבִיאִין קָרְבַּן טֻמְאָה וְקָרְבַּן טָהֳרָה בִּמְלֹאת יְמֵי נְזִירוּתָם. וְאוֹמֵר אֶחָד מֵהֶם אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךָ. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלְּךָ. וְסוֹפְרִים יְמֵי נְזִירוּת אַחֶרֶת גְּמוּרָה מֵאַחַר קָרְבָּנוֹת אֵלּוּ. וְחוֹזְרִין וּמְבִיאִין קָרְבַּן טָהֳרָה. וְאוֹמֵר אֶחָד מֵהֶן אִם אֲנִי הוּא שֶׁהָיִיתִי טָמֵא קָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלְּךָ וְזֶה קָרְבַּן טָהֳרָתִי. אִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר קָרְבַּן טָהֳרָה שֶׁלִּי וְקָרְבַּן טֻמְאָה שֶׁלְּךָ וְזֶה קָרְבַּן טָהֳרָתְךָ. נִמְצְאוּ שֶׁלֹּא הִפְסִידוּ בְּקָרְבְּנוֹתֵיהֶן כְּלוּם:
הלכה ט״ו
מֵת אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי זֶה מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת בְּהֵמָה. וְיֹאמַר אִם טָמֵא הָיִיתִי הַחַטָּאת מֵחוֹבָתִי וְהָעוֹלָה נְדָבָה. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי הָעוֹלָה מֵחוֹבָתִי וְחַטַּאת הָעוֹף סָפֵק. וְסוֹפֵר יְמֵי נְזִירוּת אַחֶרֶת וּמֵבִיא קָרְבַּן טָהֳרָה. וְאוֹמֵר אִם טָמֵא הָיִיתִי הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה נְדָבָה וְזוֹ חוֹבָה וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה חוֹבָה וְזוֹ נְדָבָה וְזֶה שְׁאָר קָרְבָּנִי. וְאֵין אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת טֻמְאָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ קְטַנִּים אוֹ נָשִׁים שֶׁאֵין אֵלּוּ מַקִּיפִין פְּאַת רֹאשָׁם מִסָּפֵק:
הלכה ט״ז
וְכֵיצַד יִוָּלֵד לָהֶם סָפֵק זֶה בְּטֻמְאָה. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ שְׁנֵי הַנְּזִירִין עוֹמְדִין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד שֶׁסְּפֵק טֻמְאָה שָׁם טָמֵא וְהָיָה אֶחָד מִבַּחוּץ רוֹאֶה אוֹתָן וְאָמַר רָאִיתִי אֶחָד מִכֶּם שֶׁנִּטְמָא וְאֵינִי יוֹדֵעַ מִי הוּא. אֲבָל אִם הָיָה עֵד זֶה עִמָּהֶן בֶּחָצֵר הֲרֵי שְׁנֵיהֶן טְהוֹרִין. כֵּיוָן שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה הֲרֵי הֵן רַבִּים וְרַבִּים בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד סְפֵקָן טָהוֹר כִּסְפֵק טֻמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁהוּא טָהוֹר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:
הלכה י״ז
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁשָּׁתְקוּ הַנְּזִירִים שְׁנֵיהֶם אוֹ נִסְתַּפֵּק לָהֶן הַדָּבָר. אֲבָל אִם אָמַר אֶחָד מֵהֶן אֲנִי לֹא נִטְמֵאתִי אֲפִלּוּ שְׁנֵי עֵדִים מְעִידִים עָלָיו שֶׁנִּטְמָא אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן עַל פִּיהֶם. שֶׁזֶּה שֶׁאָמַר לֹא נִטְמֵאתִי כְּאוֹמֵר אֵינִי מֵבִיא בְּטֻמְאָה שֶׁכְּבָר נִשְׁאַלְתִּי עַל נְזִירוּתִי וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מַכְחִישׁ אֶת הָעֵדִים וְאָדָם נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. אֲבָל אִם שָׁתַק אוֹ נִסְתַּפֵּק לוֹ הֲרֵי זֶה מֵבִיא קָרְבָּן אֲפִלּוּ עַל פִּי עֵד אֶחָד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן עֵד שֶׁאָמַר לְאֶחָד בְּפָנַי נָדַרְתָּ בִּנְזִירוּת אִם הִכְחִישׁוֹ אֵינוֹ חַיָּב כְּלוּם. וְאִם לֹא הִכְחִישׁוֹ נוֹהֵג נְזִירוּת עַל פִּיו. אֲפִלּוּ אָמַר לִשְׁנַיִם רָאִיתִי אֶחָד מִכֶּם שֶׁנָּזַר וְאֵינִי יוֹדֵעַ מִי הוּא הוֹאִיל וְאֵין מַכְחִישִׁין אוֹתוֹ נוֹהֲגִין נְזִירוּת עַל פִּיו. נָהַג נְזִירוּת עַל פִּי עֵד אֶחָד וְשָׁתָה יַיִן אוֹ נִטְמָא וְהִתְרוּ בּוֹ [שְׁנַיִם] לוֹקֶה אַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הַנְּזִירוּת בְּעֵד אֶחָד:
הלכה י״ח
מֵת שֶׁהָיָה מֻשְׁכָּב לְרֹחַב הַדֶּרֶךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם מָקוֹם לַעֲבֹר אֶלָּא עָלָיו אוֹ נוֹגֵעַ בְּצִדּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא טֻמְאָה יְדוּעָה וְעָבַר שָׁם נָזִיר הֲרֵי זֶה טָהוֹר הוֹאִיל וְסָפֵק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים טָהוֹר:
הלכה י״ט
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּמְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו. אֲבָל אִם הָיָה רוֹכֵב אוֹ טָעוּן מַשָּׂא הֲרֵי זֶה טָמֵא. שֶׁהַמְּהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע אוֹ שֶׁלֹּא יַאֲהִיל אוֹ שֶׁלֹּא יָסִיט אֲבָל טָעוּן אוֹ רוֹכֵב אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע וְשֶׁלֹּא יַאֲהִיל אוֹ שֶׁלֹּא יָסִיט שֶׁהֲרֵי הַמֵּת לְרֹחַב הַדֶּרֶךְ:

צפנת פענח · הלכות נזירות פרק ט׳

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

לחם משנה · הלכות נזירות פרק ט׳

ד׳
אבל אם אמר אלו לחובתי הרי אלו כמפורשים כו'. בפ"ד דנזיר (דף נ"ו) אמר רב אשי הא דאמר מפורשים לא תימא דאמר אלו לחטאתי וכו' אלא אפילו אמר אלו לחטאתי וכו' ואיכא דאמרי אמר רב אשי וכו' אלא אפי' אמר אלו לחובתי הרי הן כמפורשין ופירשו התוס' מפורשין בתערובת ולא נשנית בהן ההלכה ונימא כיון דדמי חטאת מעורבין בהם יפלו לנדבה אלא אדרבא כולם ילכו לים המלח ע"כ. אבל אין נראה דעת רבינו ז"ל כן מדכתב דמפורשים יוליך דמי חטאת לים המלח ובתר הכי פירש הי נינהו מפורשין משמע דדינא דהך נמי הכי הוא דשיעור דמי חטאת יוליך לים המלח ושיעור דמי עולה יביא עולה ושיעור דמי שלמים יביא שלמים. ולפירוש רבינו ז"ל אתי לישנא דגמ' דקאמר הרי הן כמפורשים שפיר וכן נראה שפירש רש"י ז"ל:
ה׳
וכן המפריש לשון של כסף או זהב וכו'. רבינו ז"ל פסק כר"נ בר יצחק דאמר (שם ע"ב) אפי' נסכא אבל סואר של קורות לא ומה שרבינו ז"ל לא כתב סואר של קורות שהרי הם כמפורשים ומה שכתב כלי לכאורה נ"ל טעמו משום דאית ליה כפירוש התוס' בתרא שפירשו דטעמא הוי משום שהייה דכיון דהוא דבר שאינו נמכר מיד שוהה בידו ולא דמי למעות וההלכה לא נתקבלה אלא לדבר שהוא מעות או שיהיה נמכר מיד כמו מעות וכמו שהאריכו התוס' ז"ל בסוף הדיבור שכתבו לכך נראה כפירוש הקוטרס וכו' וכיון שכן לשון כסף וזהב שהוא מצוי לימכר מיד וכן כלי שהוא ראוי למעות ועשוי לימכר מיד הוי כמו מעות ובאה בו ההלכה אבל לא בשאר דברים ומאי דנקט סואר של קורות לדוגמא נקטיה שאינו קרוב למעות כ"כ וה"ה לכל דבר שאינו כלי ולכך כתב רבינו ז"ל כלי ולשון של כסף דוקא. אבל מ"מ קשה דכיון דסואר של קורות דינו כמפורשין ויוליך דמי חטאת לים המלח והשאר יביא עולה ושלמים היה לו לרבינו ז"ל לבאר זה וכמו שהקשה הרב בעל כסף משנה ז"ל. ותו קשיא לי טובא דרבינו ז"ל כתב גבי לשון של כסף וכלי דאע"פ שאמר אלו לעולתי ולחטאתי ולאשמי הוי כסתומים ובגמ' לא משמע הכי דאפי' רב נחמן דאמר אפילו נסכא לא הוי אלא דהוי כמעות וההלכה נתקבלה אפילו בנסכא לאפוקי ממ"ד מעות אין אבל נסכא לא כדאמרינן בתר הכי שם בגמ' כלומר דההלכה לא נתקבלה אלא במעות ולא בנסכא דנסכא הוי כמפורשין אבל לרב נחמן הוי נסכא כמעות וכן בהמה בעלת מום ודיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דבמעות אילו אמר (לו) לעולתי וכו' הוי כמפורשין הכי נמי בנסכא. ואולי י"ל לדעת רבינו ז"ל לתרץ קושיא זו דס"ל דאע"ג דהלכה נתקבלה במעות ונסכא ובהמה בעלת מום מ"מ משמע ליה מסברא דאם הניח ג' בהמות בעלות מום או ג' נסכות ודאי דאם אמר אלו לחטאתי ולעולתי ולשלמי דהרי הן כמפורשין דחד לעולה וחד לחטאת וחד לשלמים אבל רבינו ז"ל לא איירי אלא בנסכא אחת ובכלי אחד ובבהמה אחת דכיון דהכל יחד או אפילו שיאמר הרי אלו לחטאתי ולעולתי ולשלמי לא הוי כמפורש כיון דהכל הוי גוף אחד ולא דמי למעות שהם מחולקים ויכול לחלוק דמי חטאת בפני עצמה ודמי עולה בפני עצמה ודמי שלמים בפני עצמם:
ו׳
האומר אלו לחטאתי והשאר כו'. אמרינן שם בגמרא אמר רבא הא דאמרן מעות סתומין יפלו לנדבה אם נפלו דמי חטאת מביניהם הרי הם כמפורשים תניא כוותיה דרבא אלו לחטאתי וכו' ופירש"י ז"ל אם נפלה דמי חטאת מביניהם אם נאבד או נפרד כשיעור דמי חטאת מביניהם ע"כ. ואם רבינו ז"ל היה מפרש כן היה לו לכתוב דין זה של רבא שאם נאבד מן המעות כשיעור דמי חטאת השאר לא יפלו בנדבה אלא שנראה שרבינו ז"ל מפרש דמאי דקאמר אם נפלה דמי חטאתי ר"ל שאמר בפירוש אלו לחטאתי והשאר לנזירותי דומיא דברייתא שהוא הפילן בלשונו שאמר בהדיא אלו לחטאתי והפרישם מכלל האחרים:
ט״ו
ואין אחד משניהם מגלח תגלחת טומאה. התוס' ז"ל כתבו בפרק שני נזירים דטעמא דיביא עולה וחטאת העוף בראשונה משום דהוא מגלח ואם הוא נזיר טהור אינו יכול לגלח אלא על קרבן וכיון שכן צריך שיביא עולת בהמה כדי שאם הוא נזיר טהור הוי עולת חובה והגילוח הוא על העולות ואע"פ ששאר הקרבנות מביא לבסוף שלשים יום כבר איפסיקא הלכתא כבן זומא דלא חיישינן אם מביא קרבנו לחצאין משמע דמשום דמתני' איירי באשה וקטן דבעי גילוח צריך להביא קרבנו לחצאין אבל אם לא הוצרך גילוח למה לו להביא עולה בראשונה אם חטאת העוף לייתי חטאת העוף לבד ולימא שאם הוא טמא החטאת חובה ואם הוא טהור החטאת ספק והעולה יביא לבסוף עם שאר הקרבנות וטפי עדיף ליה דלא יביא קרבנו לחצאין וא"כ קשה על רבינו ז"ל שנראה שאפי' בלא גילוח יביא עולה וחטאת בראשונה שכן כתב ואין אחד משניהם מגלח וכו' ועל הדין האמור קאי משמע אפי' שלא יהיה כאן גילוח יביא חטאת ועולה. וי"ל דרבינו ז"ל סובר דמתני' סתמא מיתניא דיביא חטאת העוף ועולה ואפי' שלא יהיה שם גילוח ואולי לא רצו לחלק כיון דהיכא דאיכא גילוח צריך להביא חטאת העוף ועולה גזרו הא אטו הא היכא דליכא גילוח שיביא חטאת ועולה כיון דליכא עיכובא מן התורה אם יביא קרבנו לחצאין. זה נראה טעם לרבינו ז"ל:
ט״ז
וכיצד יולד להם וכו'. קצת קשה דמאי קשיא ליה לרבינו ז"ל דבשלמא הגמרא דפריך הכי הוא משום דבמתני' אמרו אמר להם עד אחד שנטמא ולהכי פריך בר"פ שני נזירים דכיון דאיכא תלתא הוי רה"ר אבל רבינו ז"ל לא כתב לעיל אלא ואין ידוע מי הוא לא קשה כלל כיצד נולד דמשכחת לה שידעו שלא נגע אלא אחד מהם בטומאה ושכחו אח"כ מי הוא מהם נגע בטומאה ולכך הוי ספק. אלא שיש לומר דרבינו ז"ל אין כוונתו אלא לפרש הדין האמור בגמ' אע"ג דמשכחת לה בגוונא אחרינא ובא להודיענו דבכי האי גוונא משכחת לה: אבל אם היה עד זה עמהם בחצר וכו'. הר"א ז"ל כתב בהשגות א"א בחיי ראשי איני יכול לקבל דבר זה וכו' וזה אינו מן הגמ' וכו'. נ"ל כוונת הר"א ז"ל לומר דלא מקרי רה"ר אלא באפשר שיפול הספק על שלשתן דלא ידעינן איזה מהם נגע ומ"ש או אפי' ידע אחד מהם שלא נגע בו והספק על השנים ר"ל שהאחד ידע שהוא לא נגע והוא טהור אבל השנים נסתפקו בו אם הוא טמא או לא כיון שנפל ספק ג"כ בו הרי זה רה"ר אבל אם באחד אין בו ספק כלל שכולם מודים בו שהוא טהור ולא נפל הספק אלא על השני אז ודאי ספק ברשות היחיד וטמא וזהו שכתב אבל אם אין שלשתן במעמד אחד אלא אחד מוחזק ואין זקוק להם כלל כלומר הוא מוחזק שלא נגע בו שום טומאה. ודקדק כן הר"א ז"ל מלשון המשנה דקאמר ואיני יודע איזה מכם לימא ואיני יודע איזהו ויפול הספק בשלשתן אלא ודאי מדקאמר איזה מכם משמע דה"ק בי לא נפל הספק אלא בשניכם נפל הספק לבד ולכך הוי רה"י וזהו שאמר שהוא אינו מהם אלא במעמד אחד היו כלומר שם היה ולא נטמא כלל דכולם מודים בו שהוא טהור ולפי זה אין הדבר תלוי אם הוא בחצר אחד במעמד אחד אלא הדבר תלוי שיפול הספק בשלשתן אבל אם לא יפול הספק בשלשתן הוי רשות היחיד אע"פ שהיו במעמד אחד וזהו שאמר בסוף לשונו במעמד אחד היו כלומר אע"פ שהיו במעמד אחד כיון שלא נפל בו הספק לא הוי טומאה ברה"י ולפי זה אתי שפיר הדיוק שדייק הר"א ז"ל ממתני' כדכתיבנא. אבל הרב בעל כ"מ ז"ל לא הבין כן בדברי הר"א ז"ל אלא שמ"ש או אפי' ידע אחד שלא נגע בו והספק על השנים ר"ל דאפי' כולם מודים שלא נגע האחד אלא הספק בשנים מ"מ טהור כיון שהיו במעמד אחד ואין הדבר תלוי אלא שיהיה במעמד אחד או בחצר אחת דאם בחצר אחת טמא ואם במעמד אחד טהור דהוי רה"ר. ולפי פירושו אזל הדיוק שדקדק הר"א ז"ל ממתני' וכמו שהוא ביאר טעמו. אבל מ"ש בסוף לשונו אלא במעמד אחד היו אינו מתחוור לי דלפי פירושו דכיון דהדבר תלוי שלא יהיה במעמד אחד כדי שיהא טמא אם כן לא היה לו לכתוב כשפירש מתניתין דקאמרה טמא שהיו במעמד אחד גם לשון הר"א ז"ל שכתב אלא שהאחד מוחזק אינו מתיישב לי לפי פירושו דמוחזק משמע שאין לו טומאה כלל ומשמע דבהא תליא מילתא דידענו בו שהוא טהור. מיהו איכא נוסחא אחרת בהשגת הר"א שכתוב אלא האחד מרחוק והוא נאות יותר לפירושו אבל מ"מ פירושי ג"כ מסתבר מפני הדברים אשר כתבתי והוא הנראה לע"ד וכעין מה שפירשתי למעלה בכוונת הר"א ז"ל:
י״ח
מת שהיה מושכב וכו'. דברי רבינו ז"ל מתמיהין הרבה וקשה להרב בעל כ"מ ז"ל דאפילו נאמר דיש לו גרסא אחרת בגמרא גבי טומאה ידועה קשיא טובא דשם השוו נזיר לעושה פסח ובהדיא כתב רבינו ז"ל בהלכות קרבן פסח פ' ששי מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבה של דרך אם היה המת טומאת התהום וכו' ואע"פ שאפשר שנגע הואיל והיא טומאת התהום טהור לפסח כו' הרי בהדיא כתב בטומאת התהום דוקא ולא בטומאה ידועה ושם בגמרא נתבאר דנזיר ועושה פסח שוים כאמור. ותו קשיא לי טובא אם זה הוי ספק טומאה ברה"ר אמאי גבי תרומה כתב רבינו ז"ל שהוא בספק זה בפי"ח מהל' אבות הטומאות והא קי"ל דספק ברה"ר טהור אפי' לתרומה כדכתב רבינו ז"ל שם. מיהו לזה יש לומר דהאי ספק קרוב לודאי טומאה הוא וכן דקדק שם לשון רבינו ז"ל שכתב שאין זה כשאר הספיקות שחזקתו שנגע כלומר אע"פ שהוא ספק קצת אינו כשאר הספיקות ודוקא גבי נזיר הקילו:
נחלת הכלל · ToratEmet

משנה למלך · הלכות נזירות פרק ט׳

ג׳
המפריש מעות לנזירותו ומת.ראיתי להאדון (א"ה הוא הרב מה"ר יעקב אלפאנדארי זלה"ה) שעמד על מ"ש רש"י עלה דמתני' דהמפריש מעות לנזירותו דכיון שיש בכלל מעות אלו מעות של שלמים נמצא מביא חולין בעזרה וקשיא ליה למר מאי שנא מהא דאיבעיא לן בפ"ק דתמורה היא שלמים וולדה חולין מהו מי הוי חולין לעזרה או לא ופשיט ליה דכיון שאין יכול לשחוט בהמה זו אלא בעזרה שפיר דמי ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין דהתם טעמא דמלתא הוא משום דכל מעה ומעה שמועל איכא למימר שמא של שלמים היא ואין כאן מעילה כלל אבל אין הכוונה משום דכל מעה ומעה איכא תערובת של שלמים משום דא"כ היה חייב בקרבן משום פרוטה של חטאת שנהנה בשוה פרוטה חייב בקרבן ואין ספק דלרש"י אם נהנה בכולן מעל וכ"כ הרב תוי"ט יע"ש. עוד עלה בדעתי לחלק בפנים אחרים ולא כתבתים משום דלע"ד אין צורך ודי במה שכתבנו:
י״א
האשה שנדרה בנזיר ונטמאה כו'. וההיא דתניא בפ"ד דנזיר (דף כ"ב) האשה שנדרה בנזיר ונטמאה ואח"כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף הוא משום דהאי תנא אית ליה דבעל עוקר הנדר אבל לדידן דקי"ל דבעל מיגז גייז מביאה נמי עולת העוף וכדאיתא התם. וקרבן אשם מדברי רש"י נראה דלא מייתי משום דאין אשם בא אלא במקום שצריך ליכנס בנזירות אחרת אך התוס' כתבו דאשם נמי מביאה וכן הוא דעת רבינו ועיין בפ"ג דנזיר (דף י"ח) ועיין בלח"מ פ"ו מהלכות אלו ד"ה אינו מתחיל:
י״ג
האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן וכו'. בפ"ב דנזיר (דף י"ג) בעא מיניה רבי אבא מרב הונא הריני נזיר לכשיהיה לי בן והפילה אשתו והפריש קרבן וחזרה וילדה מהו קדוש או אינו קדוש למאי נפקא מינה לגיזתו ולעבוד בו תיקו. והנראה אצלי מדברי רש"י דצדדי הבעיא כך הם מי אמרינן כיון דבשעה שהפרישו לא חל עליו עדיין נזירות לא חלה קדושה עליו כלל וכשחל עליו הנזירות דהיינו כשחזרה וילדה מיבעי ליה למיהדר ולקדושי ואם לא חזר והקדיש כשחזרה וילדה אינו קדוש כלל ומותר בגיזה ועבודה או דלמא מאחר שחל עליו נזירות חלה קדושה על הקרבן משעה ראשונה שהפרישו ואסור בגיזה ועבודה. זהו הנראה בכוונת דברי רש"י. ומ"ש בסוף דבריו אלא אי אמרת דלא חיילא עליה נזירות אלא משעה שחזרה וילדה הוה ליה מותר בגיזה ועבודה ע"כ, נראה דטעות נפל בספרים לכל הצדדים פשיטא דלא חיילא עליה נזירות כי אם לאחר שחזרה וילדה אלא הכוונה היא אלא אי אמרת דכיון דלא חיילא עליה נזירות כי אם משעה שחזרה וילדה ולא חלה עליה קדושה משעה שהקדישו לא חלה עליו קדושה כלל ומותר בגיזה ועבודה ומ"מ לא ידעתי לאיזו תכלית נקט ר' אבא והפילה אשתו והכי הוה ליה למימר הריני נזיר לכשיהיה לי בן והפריש קרבן וילדה מהו שהרי צדדי הבעיא כך הם אם האומר הריני נזיר לכשיארע דבר פלוני וקודם שאירע אותו דבר הפריש הקרבן ואח"כ אירע אותו הדבר מהו מי אמרינן כיון שכבר אירע אותו הדבר חלה עליו קדושה משעה שהפרישו וא"כ חלה עליו קדושה ואסור בגיזה ועבודה או דלמא כיון שהפרישו קודם שאירע אותו דבר דלא חלה עליו נזירות כלל לא חלה עליו קדושה משעה שהפרישו וא"כ לא חלה עליו קדושה כלל ומבעי ליה למיהדר ולקדושי והוה ליה כאילו לא אירע אותו דבר כלל דפשיטא דלא חלה עליו קדושה כלל וא"כ הפלת אשתו אינו מעלה ומוריד לצדדים אלו. ואני סבור הייתי לומר פירוש אחר בצדדי הבעיא דלעולם פשיטא ליה לר' אבא דהאומר הריני נזיר אם יארע דבר פלוני וקודם שיארע אותו הדבר הפריש קרבן ואח"כ אירע אותו הדבר דפשיטא דחלה עליו קדושה כיון שכבר אירע אותו הדבר איגלאי מלתא למפרע שכדין היה הקרבן והכא מאי דקא מבעיא ליה הוא משום דבשעה שהפילה הפריש הקרבן ואפשר שדעתו היה להפריש קרבן זה לפי שהיה סבור שיתחייב בנזירות בשביל ההפלה וא"כ הוה ליה ההפרשה בטעות ופשיטא דלא חלה עליו קדושה כלל דהא קי"ל הקדש טעות לא הוי הקדש או דלמא לא הפרישו אלא אדעתא שתחזור ותלד ויתחייב בנזירות וכיון שחזרה וילדה חלה עליו קדושה משעה ראשונה ואסור בגיזה ועבודה א"כ דאף דנימא דדעתו בשעת ההפרשה היה לפי שהיה סבור שיתחייב בנזירות בשביל ההפלה מ"מ לא מיקרי הקדש בטעות כיון דסוף סוף נתחייב בנזירות וזה הפרישו בשביל מה שנדר ואמר הריני נזיר לכשיהיה לי בן והרי נתקיים נדרו והקדש טעות לא מיקרי אלא כגון מי שהפריש קרבן דסבור שהיה חייב ונמצא שלא היה חייב דהתם פשיטא שלא חל עליו הקדש כלל וכמ"ש רבינו בפ"ה מהל' פסולי המוקדשין דין ו' אבל המפריש קרבן בשביל שהיה סבור שהיה חייב בו עכשיו ונמצא שלא היה חייב כי אם לאחר זמן אפשר דהא לא מיקרי הקדש בטעות ואפשר שצדדי הבעיא הם על זה האופן אי מיקרי הקדש בטעות או לא ובין הכי ובין הכי דייק לישניה דר' אבא דנקט והפילה אשתו דזה הוא עיקר הבעיא ודברי רש"י בתחלת הבעיא הכי דייקי דכתב כיון שהפרישו בשעה שהפילה ולא חיילא עליה נזירות כלל לא הוי קדוש כלל ומיבעי ליה למיהדר ולקדושי הרי דמשמע מדבריו דעיקר הבעיא הוא משום דההפרשה היתה בשעת ההפלה, וסוף דברי רש"י ז"ל נמי אפשר להעמיסם על פי פירוש זה ודוק היטב. והתוס' פירשו פירוש אחר וכתבו דמאי דקא מיבעי ליה לר' אבא הוא דוקא היכא דחזרה וילדה מאותו הריון עצמו ולד של קיימא דהשתא יש הוכחה גדולה מדהאי בר קיימא הנפל נמי בר קיימא וכלו לו חדשיו דטפה אחת היא ונחלקה לשתים הלכך חלה קדושה על קרבן שהפריש כשהפילה אף ששוב לא הקדיש אותם הבהמות ואפי' לר' יהודה דאמר לא מחית איניש נפשיה לספיקא הכא דאיכא הוכחה גדולה קדוש הקרבן ליאסר בגיזה ועבודה או דילמא אף בכי האי גוונא דאיכא הוכחה לר"י דאמר לא מחית איניש נפשיה לספיקא לא חלה קדושה על הקרבן כלל מכח הפרשה ראשונה דשמא מקצת הטיפה נקלטה מיד ומקצת הטפה לא נקלטה עד לאחר שני ימים או ביום ג' וההוא הוי נפל ומסיק תלמודא ואזיל דלר' יהודה קא מיבעיא ליה דאי אליבא דר"ש הא אמר ספק נזירות להחמיר ובלא ילדה הוי קדוש מס' והשתא נמי כי ילדה אינו אלא ספק אלא אליבא דר"י מיבעיא ליה דאי לא ילדה חולין הוא והשתא כי ילדה ליה מי הוי קדוש מספק וכדפרישית דהך סברא דולד דאחר כן לא משוי ליה כודאי כי אם כספק. ואין לומר דהך סברא דולד דאחר כן משוי ליה כודאי דמדשני בר קיימא הראשון אינו נפל וילקה על גיזתו ועבודתו דא"כ לר"ש נמי מצי למיבעי למלקות דאי לא ילדה ליכא קדושה ודאית אלא הוי ספק לר"ש והשתא דילדה יקדש ודאי אלא שמע מינה דלא משמע ליה לתלמודא דילקה דקדושה ודאית אין בו כי נמי ילדה אפי' לר"ש ע"כ. והוצרכתי להעתיק כל דבריהם לפי שנפל טעות בדבריהם וכמו שיראה הרואה. והנה הנראה מדברי התוס' דאם לא ילדה מאותו הריון פשיטא ליה לתלמודא דאף דחזרה וילדה דאינו קדוש כלל משום דבשעה שהפרישו לא היה חייב בנזירות ובשעה שחל עליו הנזירות היה לו להקדיש הבהמות ואם כן האומר הריני נזיר לכשיארע דבר פלוני וקודם שאירע אותו הדבר הפריש הקרבן אף שאחר כך אירע אותו הדבר לא חלה קדושה על הקרבן וזה הוא הפך ממה שכתבנו לעיל. ואפשר לומר דלעולם דהתוס' מודים בחלוקה זו ושאני הכא שהפריש הקרבן בשעת ההפלה כסבור שהיה חייב בנזירות בשביל ההפלה ואם לא חזרה וילדה מהריון זה ס"ל לתוס' דפשיטא דלא חל קדושה כלל משום דדמי להקדש בטעות דלא חלה עליו קדושה כלל אבל כיון שחזרה וילדה מהריון זה איכא למימר מדהאי בר קיימא האי נמי בר קיימא: ודע שדברי רבינו שכתב והפריש קרבן והפילה אשתו דמשמע דקודם שהפילה הפריש הקרבן לא יכולתי להלום צדדי הבעיא ואם נאמר דצדדי הבעיא הם מה שכתבנו בתחלת דברינו דכיון דבשעת ההפרשה לא חל עליון עדיי חיוב הנזירות אף שחל עליו אחר כך חיוב הנזירות לא חלה קדושה על הקרבן ומיבעי ליה למיהדר ולקדושי הא ליתא דא"כ לאיזו תכלית נקט והפילה אשתו דהא לפי צד זה הפלת אשתו אינו מעלה ומוריד כלל ובפרט כפי דבריו דהפרשת הקרבן קדם להפלה:
י״ז
בד"א כששתקו כו'. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פ"ג מה' שגגות דין ב'):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות נזירות ט׳, מתוך הלכות נזירות שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות נזירותכל הרמב״ם