הלכות נדרים · פרק ט׳
הלכה א׳
בִּנְּדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתוֹ לָשׁוֹן וּבְאוֹתוֹ זְמַן שֶׁנָּדַר אוֹ נִשְׁבַּע בּוֹ. כֵּיצַד. נָדַר אוֹ נִשְׁבַּע מִן הַמְבֻשָּׁל. אִם דֶּרֶךְ אוֹתוֹ מָקוֹם בְּאוֹתוֹ לָשׁוֹן בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁקּוֹרְאִין מְבֻשָּׁל אֲפִלּוּ לְצָלִי וּלְשָׁלוּק הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּכּל. וְאִם אֵין דַּרְכָּם לִקְרוֹת מְבֻשָּׁל אֶלָּא לְבָשָׂר שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בְּמַיִם וּבְתַבְלִין הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּצָלִי וּבְשָׁלוּק. וְכֵן הַמְעֻשָּׁן וְהַמְבֻשָּׁל בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הוֹלְכִין בּוֹ אַחַר הַלָּשׁוֹן שֶׁל בְּנֵי הָעִיר:
הלכה ב׳
נָדַר אוֹ נִשְׁבַּע מִן הַמָּלִיחַ. אִם דַּרְכָּם לִקְרוֹת מָלִיחַ לְכָל הַמְּלוּחִין הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּכָל הַמְּלוּחִין. וְאִם אֵין דַּרְכָּם לִקְרוֹת מָלִיחַ אֶלָּא לְדָג מָלִיחַ בִּלְבַד אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּדָג מָלִיחַ:
הלכה ג׳
נָדַר אוֹ נִשְׁבַּע מִן הַכָּבוּשׁ אִם דַּרְכָּם לִקְרוֹת כָּבוּשׁ לְכָל הַכְּבוּשִׁים הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּכּל. וְאִם אֵין דַּרְכָּם לִקְרוֹת כָּבוּשׁ אֶלָּא לְיָרָק כָּבוּשׁ בִּלְבַד אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּכָבוּשׁ שֶׁל יָרָק. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ד׳
הָיוּ מִקְצָת בְּנֵי הַמָּקוֹם קוֹרִין לוֹ כָּךְ וּמִקְצָתָם אֵין קוֹרִין אֵין הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב אֶלָּא הֲרֵי זֶה סְפֵק נְדָרִים וְכָל סְפֵק נְדָרִים לְהַחְמִיר וְאִם עָבַר אֵינוֹ לוֹקֶה:
הלכה ה׳
כֵּיצַד. נָדַר מִן הַשֶּׁמֶן בְּמָקוֹם שֶׁמִּסְתַּפְּקִין בְּשֶׁמֶן זַיִת וּבְשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין וְרֹב אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אֵין קוֹרִין שֶׁמֶן סְתָם אֶלָּא לְשֶׁמֶן זַיִת וְקוֹרִין לְשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין שֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין וּמִעוּטָם קוֹרִין אַף לְשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין שֶׁמֶן סְתָם. הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּשְׁנֵיהֶם וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַל שֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ו׳
כָּל דָּבָר שֶׁדֶּרֶךְ שָׁלִיחַ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם לְהִמָּלֵךְ עָלָיו הֲרֵי הוּא בִּכְלַל הַמִּין שֶׁנֶּאֱמַר לְשָׁלִיחַ סְתָם. כֵּיצַד. מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן אִם יִשְׁלַח אָדָם שָׁלִיחַ לִקְנוֹת לוֹ בָּשָׂר סְתָם אָמַר לוֹ לֹא מָצָאתִי אֶלָּא דָּגִים אִם נִשְׁבַּע אוֹ נָדַר בְּמָקוֹם זֶה מִן הַבָּשָׂר נֶאֱסָר אַף בִּבְשַׂר דָּגִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּבְכָל מָקוֹם הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר אָסוּר בִּבְשַׂר עוֹפוֹת וּבִקְרָבַיִם וּמֻתָּר בַּחֲגָבִים. וְאִם מַרְאִין הַדְּבָרִים בְּעֵת שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא בִּבְשַׂר בְּהֵמָה בִּלְבַד [אוֹ לִבְשַׂר עוֹף וּבְהֵמָה בִּלְבַד] הֲרֵי זֶה מֻתָּר בִּבְשַׂר דָּגִים וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהַשָּׁלִיחַ נִמְלַךְ עֲלֵיהֶן:
הלכה ז׳
הַנּוֹדֵר מִן הַמְבֻשָּׁל מֻתָּר בְּבֵיצָה שֶׁלֹּא נִתְבַּשְּׁלָה עַד שֶׁקָּפְתָּה אֶלָּא נִתְגַּלְגְּלָה בִּלְבַד. הַנּוֹדֵר מִמַּעֲשֵׂה קְדֵרָה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִדְּבָרִים שֶׁמַּרְתִּיחִין אוֹתָן בִּקְדֵרָה. כְּגוֹן רִיפוֹת וּלְבִיבוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אָסַר עַצְמוֹ מִכָּל הַיּוֹרֵד לִקְדֵרָה הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּכָל הַמִּתְבַּשְּׁלִין בִּקְדֵרָה:
הלכה ח׳
הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגִים מֻתָּר בְּצִיר וּבְמֻרְיָס שֶׁל דָּגִים. הַנּוֹדֵר מִן הֶחָלָב מֻתָּר בַּקּוֹם וְהוּא הַמַּיִם הַמֻּבְדָּלִין מִן הֶחָלָב. נָדַר מִן הַקּוֹם מֻתָּר בְּחָלָב. נָדַר מִן הַגְּבִינָה אָסוּר בָּהּ בֵּין מְלוּחָה בֵּין תְּפֵלָה:
הלכה ט׳
הַנּוֹדֵר מִן הַחִטִּים אָסוּר בָּהֶן בֵּין חַיִּין בֵּין מְבֻשָּׁלִין. חִטָּה חִטִּים שֶׁאֲנִי טוֹעֵם אָסוּר בָּהֶן בֵּין קֶמַח בֵּין פַּת. חִטָּה שֶׁאֲנִי טוֹעֵם אָסוּר בְּאָפוּי וּמֻתָּר לָכֹס. חִטִּים שֶׁאֲנִי טוֹעֵם מֻתָּר בְּאָפוּי וְאָסוּר לָכֹס. חִטָּה חִטִּים שֶׁאֲנִי טוֹעֵם אָסוּר בֵּין בְּאָפוּי בֵּין לָכֹס. וְהַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן אוֹ מִן הַתְּבוּאָה אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בַּחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין:
הלכה י׳
הַנּוֹדֵר מִן הַיָּרָק מֻתָּר בִּדְלוּעִין. הַנּוֹדֵר בִּכְרֵישִׁין מֻתָּר בְּקַפְלוֹטוֹת. הַנּוֹדֵר מִן הַכְּרוּב אָסוּר בְּמַיִם שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בּוֹ הַכְּרוּב שֶׁהֲרֵי מֵי שְׁלָקוֹת כִּשְׁלָקוֹת. נָדַר מִמֵּי הַשְּׁלָקוֹת מֻתָּר בַּשְּׁלָקוֹת עַצְמָן. הַנּוֹדֵר מִן הָרֹטֶב מֻתָּר בַּתַּבְלִין שֶׁבּוֹ. מִן הַתַּבְלִין מֻתָּר בָּרֹטֶב. הַנּוֹדֵר מִן הַגְּרִיסִין אָסוּר בַּמִּקְפָּה שֶׁל גְּרִיסִין:
הלכה י״א
הַנּוֹדֵר מִן פֵּרוֹת הָאָרֶץ אָסוּר בְּכָל פֵּרוֹת הָאָרֶץ וּמֻתָּר בִּכְמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת. וְאִם אָמַר כָּל גִּדּוּלֵי קַרְקַע עָלַי אָסוּר אַף בִּכְמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן יוֹנְקִין מִן הַקַּרְקַע גְּדֵלִין הֵן בַּקַּרְקַע:
הלכה י״ב
הַנּוֹדֵר מִפֵּרוֹת הַשָּׁנָה אָסוּר בְּכָל פֵּרוֹת הַשָּׁנָה וּמֻתָּר בִּגְדָיִים וּבִטְלָאִים וּבְחָלָב וּבְבֵיצִים וּבְגוֹזָלוֹת. וְאִם אָמַר כָּל גִּדּוּלֵי שָׁנָה עָלַי אָסוּר בְּכֻלָּם. הַנּוֹדֵר מִפֵּרוֹת הַקַּיִץ אֵין אָסוּר אֶלָּא בִּתְאֵנִים:
הלכה י״ג
וּבְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הִזָּהֵר בְּעִקַּר הַגָּדוֹל שֶׁהוּא בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם בְּאוֹתוֹ לָשׁוֹן וּבְאוֹתוֹ זְמַן. וְעַל פִּי עִקָּר זֶה תּוֹרֶה וְתֹאמַר זֶה הַנּוֹדֵר אָסוּר בְּדָבָר פְּלוֹנִי וּמֻתָּר בְּדָבָר פְּלוֹנִי:
הלכה י״ד
הַנּוֹדֵר מִן הָעֲנָבִים מֻתָּר בְּיַיִן וַאֲפִלּוּ הֶחָדָשׁ. מִן הַזֵּיתִים מֻתָּר בְּשֶׁמֶן. מִן הַתְּמָרִים מֻתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים. מִן הַסִּתְוָנִיּוֹת מֻתָּר בְּחֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת. מִן הַיַּיִן מֻתָּר בְּיֵין תַּפּוּחִים. מִן הַשֶּׁמֶן מֻתָּר בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין. מִן הַדְּבַשׁ מֻתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים. מִן הַחֹמֶץ מֻתָּר בְּחֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת. מִן הַיָּרָק מֻתָּר בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה. מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֵלּוּ שֵׁם לְוַוי הֵם וְהוּא לֹא נָדַר אֶלָּא מִשֵּׁם שֶׁאֵינוֹ לְוַוי בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ט״ו
הַנּוֹדֵר מִן הַכְּסוּת מֻתָּר בְּשַׂק וּבִירִיעָה וּבַחֲמִילָה. מִן הַבַּיִת אָסוּר בַּעֲלִיָּה שֶׁהָעֲלִיָּה בִּכְלַל הַבַּיִת. נָדַר מִן הָעֲלִיָּה מֻתָּר בַּבַּיִת. מִן הַדַּרְגָּשׁ מֻתָּר בַּמִּטָּה. מִן הַמִּטָּה אָסוּר בַּדַּרְגָּשׁ שֶׁהוּא כְּמוֹ מִטָּה קְטַנָּה:
הלכה ט״ז
הַנּוֹדֵר שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְבַיִת זֶה הֲרֵי זֶה אָסוּר מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים. נָדַר שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְעִיר זוֹ מֻתָּר לְהִכָּנֵס לִתְחוּמָהּ וְאָסוּר לְהִכָּנֵס לְעִבּוּרָהּ:
הלכה י״ז
הַנּוֹדֵר הֲנָיָה מִבְּנֵי הָעִיר וּבָא אָדָם וְנִשְׁתַּהָה שָׁם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הֲרֵי זֶה אָסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ. פָּחוֹת מִכָּאן מֻתָּר. נָדַר מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר כָּל שֶׁשָּׁהָה שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם אָסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ. פָּחוֹת מִכֵּן מֻתָּר:
הלכה י״ח
הַנּוֹדֵר מִן הַמַּיִם הַנִּמְשָׁכִין מִמַּעְיָן פְּלוֹנִי. אָסוּר בְּכָל הַנְּהָרוֹת הַיּוֹנְקוֹת מִמֶּנּוּ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַנִּמְשָׁכוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּנָּה שְׁמָם וְאֵין קוֹרִין אוֹתָן אֶלָּא נָהָר פְּלוֹנִי וּבְאֵר פְּלוֹנִי וְאֵין מְלַוִּין אוֹתָן לְשֵׁם הַמַּעְיָן הַנָּדוּר הוֹאִיל וְהוּא עִקָּרָן אָסוּר בַּכּל. אֲבָל אִם נָדַר מִנָּהָר פְּלוֹנִי אוֹ מִמַּעְיָן פְּלוֹנִי אֵין אָסוּר אֶלָּא בְּכָל הַנְּהָרוֹת הַנִּקְרָאוֹת עַל שְׁמוֹ:
הלכה י״ט
הַנּוֹדֵר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם מֻתָּר בְּיוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה. מִיּוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה אָסוּר בְּיוֹרְדֵי הַיָּם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְפָרְשִׁים בְּאֶמְצַע הַיָּם הַגָּדוֹל. שֶׁיּוֹרְדֵי הַיָּם בִּכְלַל יוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה. נָדַר מֵרוֹאֵי חַמָּה אָסוּר בְּסוּמִין שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא מִמִּי שֶׁהַחַמָּה רוֹאָה אוֹתוֹ. נָדַר מִשְּׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ אָסוּר בְּקֵרְחִים וּבַעֲלֵי שֵׂיבוֹת וּמֻתָּר בְּנָשִׁים וּבִקְטַנִּים. וְאִם דַּרְכָּן לִקְרוֹת שְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ לַכּל אָסוּר בַּכּל:
הלכה כ׳
נָדַר מִשּׁוֹבְתֵי שַׁבָּת אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּבְכוּתִים. נָדַר מֵעוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּכוּתִים. שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְמִי שֶׁמִּצְוָה עָלָיו לַעֲלוֹת לִירוּשָׁלַיִם. וְהַנּוֹדֵר מִבְּנֵי נֹחַ מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין נִקְרָאִים בְּנֵי נֹחַ אֶלָּא שְׁאָר הָאֻמּוֹת:
הלכה כ״א
נָדַר מִזֶּרַע אַבְרָהָם מֻתָּר בִּבְנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי עֵשָׂו וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא יב) "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" וַהֲרֵי יִצְחָק אָמַר לְיַעֲקֹב (בראשית כח ד) "וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם":
הלכה כ״ב
נָדַר מִן הָעֲרֵלִים אָסוּר בְּמוּלֵי עַכּוּ"ם וּמֻתָּר בַּעֲרֵלֵי יִשְׂרָאֵל. נָדַר מִן הַמּוּלִים אָסוּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּמוּלֵי עַכּוּ"ם. שֶׁאֵין הָעָרְלָה קְרוּיָה אֶלָּא לְשֵׁם עַכּוּ"ם שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט כה) "כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים" וְאֵין כַּוָּנָתוֹ שֶׁל זֶה אֶלָּא לְמִי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה עַל הַמִּילָה וְלֹא לְמִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עָלֶיהָ:
הלכה כ״ג
הַנּוֹדֵר מִיִּשְׂרָאֵל אָסוּר בְּגֵרִים. מִן הַגֵּרִים מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל. הַנּוֹדֵר מִיִּשְׂרָאֵל אָסוּר בְּכֹהֲנִים וּלְוִיִּם. מִן הַכֹּהֲנִים וּמִן הַלְוִיִּם מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל. הַנּוֹדֵר מִן הַכֹּהֲנִים מֻתָּר בִּלְוִיִּם. מֵהַלְוִיִּם מֻתָּר בְּכֹהֲנִים. הַנּוֹדֵר מִבָּנָיו מֻתָּר בִּבְנֵי בָּנָיו. וּבְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן דִּין הַנּוֹדֵר וְהַנִּשְׁבָּע אֶחָד הוּא:
כסף משנה · הלכות נדרים פרק ט׳
א׳
בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכו'. ר"פ (דף מ"ט) הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק ובגמרא תנא ר' יאשיה אוסר בצלי ואסיקנא דכ"ע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דתנא דידן לצלי קרו ליה צלי ולמבושל קרו ליה מבושל, ושלוק כתב הר"ן הכא הוי בשיל ולא בשיל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ותבשיל שנתבשל יותר מדאי בכלל מבושל הוא:
וכן המעושן והמבושל בחמי טבריא וכו'. ירושלמי בפ' הנזכר בעיא ולא איפשיטא. וכתב הטור בירושלמי מיבעיא אם הוא אסור במעושן שנאכל בלא בישול ובמטוגן ובמבושל בחמי טבריה ותו מיבעיא בנודר מהמעושן אם הוא אסור במבושל ולא איפשיטא ולחומרא והרמב"ם כתב שהולכים אחר לשון בני אדם לפי המקום והזמן עכ"ל. נראה שמשיג על רבינו למה תלה הדבר בלשון בני אדם שה"ל לאסור סתם דכיון דלא איפשיטא נקטינן לחומרא, ואין זו קושיא דהא קי"ל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ואין לומר דק"ל דה"ל לפרש דהיכא דליכא לשון ידוע דאסור שהרי כתב רבינו לקמן בסמוך היו מקצת בני אדם קורים לו כך וכו' ה"ז ספק וכל ספק נדרים להחמיר:
ב׳
נדר או נשבע מהמליח. משנה שם (דף נ"א:) מן הכבוש אינו אסור אלא בכבוש של ירק כבוש שאני טועם אסור בכל הכבושים מן השלוק אינו אסור אלא מן השלוק של בשר שלוק שאני טועם אסור בכל השלוקים מן המליח אינו אסור אלא מן המליח של דג מליח שאיני טועם אסור בכל המלוחים. ונ"ל שרבינו סובר דמתני' הכי מיפרשה הנודר מן הכבוש זימנין אינו אסור אלא בכבוש של ירק וזימנין אסור בכל הכבושים והיינו כפי מה שדרך בני אדם לקרות לכבוש וה"נ מיפרשה נודר מן המליח ומן השלוק דקתני מתני' והיכא דליכא מנהג ידוע לא איתפרש במתני' ורבינו הביא משפטו שכתב היו מקצת בני המקום קורין לו כך וכו' ואע"פ שבפירוש המשנה נראה מדברי רבינו שהיה מפרש מתני' דמפלגא בין הכבוש בה"א לכבוש בלא ה"א אפשר דכשכתב החיבור חזר בו ופירש כמ"ש והשמיט רבינו דין נודר מן השלוק לפי שהוא נלמד מדין מליח וכבוש:
כתב הראב"ד רואה אני בלשון המשנה וכו'. והפירוש האחרון כתבוהו הרא"ש והר"ן. וכתב עוד הר"ן שי"מ שההפרש הוא בין הכבוש לכבוש ואין באלו הפירושים הכרע וכבר כתבתי דעת רבינו:
ה׳
כיצד נדר מן השמן וכו'. בס״פ הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״ג) תניא הנודר מן השמן בא״י מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית ובבבל אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית מקום שמסתפקין מזה ומזה אסור בזה ובזה פשיטא לא צריכא דרובא מן חד מסתפקין מהו דתימא זיל בתר רובא קמ״ל ספק איסורא לחומרא:
ו׳
כל דבר שדרך השליח וכו'. רפ"ז (דף נ"ד) הנודר מן הירק מותר בדלועים ור"ע אוסר א"ל לר"ע והלא אדם אומר לשלוחו קח לי ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין אמר להם כן הדבר או שמא הוא אומר לא מצאתי אלא קטנית אלא שהדלועים (הם) בכלל ירק ובגמ' מאן תנא דפליג עליה דר"ע רשב"ג היא דתניא הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואסור בראש וברגלים ובקנה ובלב ובעופות ומותר בבשר דגים וחגבים רשב"ג אומר הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ובעופות ואצ"ל בשר דגים וחגבים ודייק עלה מ"ש בשר עוף לת"ק דאסיר דעביד שליחא דמימליך עליה בשר דגים נמי עביד שליחא דאי לא משכח בשרא מימליך עליה דאמר אי לא משכחנא בשרא אייתי דגים וליתסרו אמר אביי כגון שהקיז דם דלא אכיל דגים וכו' א"נ דכייבן ליה עיניה דדגים קשים לעינים (בתחלת אוכלא). וכתב הר"ן ולענין הלכה קי"ל כר"ע דכל מידי דמימליך עליה שליחא מיניה הוא דהא סתם לן תנא בפ' כל הבשר כר"ע ואע"ג דלא ידעינן אי מחלוקת ואח"כ סתם או סתם ואח"כ מחלוקת אפ"ה נקיטינן כוותיה חדא דמחמיר ועוד דהא מפרשינן בגמ' דמאן דפליג עליה דר"ע יחידאה הוא דהיינו רשב"ג וקי"ל הלכה כר"ע מחבירו וכן פסקו הרי"ף והרא"ש בר"פ כל הבשר וז"ל הילכך הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואינו מותר אלא בחגבים בלבד אבל בבשר דגים אסור משום דמימליך עלייהו שליח והא דקתני הכא מותר בבשר דגים אוקימנא בפ' הנודר מן הירק כשהקיז [צ"ל או] דהוה כייבן ליה עיניה בתחלה אוכלא דקשים ליה דגים הא לאו הכי אסור בבשר דגים משום דמימלך עלייהו שליח עכ"ל. וכך הם דברי רבינו שכתב שמקום שדרכן אם ישלח אדם שליח סתם אומר לו לא מצאתי אלא דגים אסור בדגים ואם מראים הדברים שלא נתכוון אלא לבשר בהמה דהיינו כגון שהקיז דם או דכייבי עיניה הרי זה מותר בבשר דגים ואפילו במקום שהשליח נמלך עליהם. ולענין עופות כתב הר"ן דלא מיתסר באתרא דלא מימליך עלייהו שליח דומיא דדגים ותמה על רבינו שחילק ביניהם דהא בגמ' משוינן להו. ול"נ שטעמו של רבינו משום דאע"ג דאמרי' בגמ' מ"ש בשר עוף לת"ק דאסור דעביד שליח דמימליך עליה בשר דגים נמי וכו' לאו למימרא דהמלכה דעופות הויא כהמלכה דדגים דהמלכה דעופות היינו דכי אמר לשלוחיה אייתי לי מינא דבשרא אמר לא אשכחנא בשרא בעית דאייתי דגים ואפילו את"ל דמימליך עלייהו נמי בריש שליחותיה מ"מ לא ממליך עלייהו כלישנא דמימליך אעופות דאדגים מימליך ואמר הכי אי לא אשכחנא בשרא אייתי דגים אבל אעופות מימליך ואמר הכי מאי בשרא בעית דבהמה או דעופות והכי דייק לישנא דגמ' דגבי דגים פריש לישנא דהמלכה דידהו וגבי עופות לא פריש. וא"ת א"כ היכי פריך מ"ש עופות וכו' דגים נמי וכו' הא איכא בינייהו טובא. י"ל דשם המלכה בעלמא ק"ל ושני ליה דאה"נ דאסור בבשר דגים ומתני' כשהקיז דם או כייבן ליה עיניה וה"ה דה"מ לשנויי ליה דלעולם מותר בבשר דגים דשאני המלכה דידהו מהמלכה דעופות אלא משום דבעא לאוקומי ת"ק דרשב"ג כר"ע וכדקאמר מאן תנא דפליג עליה דר"ע רשב"ג דתניא וכו' שני ליה דאה"נ דאסור בבשר דגים והב"ע כשהקיז דם או דכייבן ליה עיניה, כך נ"ל ליישב דברי רבינו. ומהרי"ק בסי' צ"ט וקע"ז האריך ליישב דברי רבינו. ולהיות דבריו ארוכים ביותר לא העתקתים:
ודע דאמרי' בגמ' אמר אביי מודה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה ופירש הר"ן דכיון דדילועין לא משתמעי בהדיא (אלא מרבויא דלישניה) אף ע"ג דמימליך שליח עליה לא מתסרי בודאי אלא מספיקא הילכך לא לקי עכ"ל. ויש לתמוה על רבינו למה השמיטו:
ז׳
הנודר מן המבושל מותר בביצה שלא נתבשלה עד שקפתה וכו'. הטור כתב הרמב"ם התיר ביצה מגולגלת ולא נהירא דבירושלמי אוסר אותה בהדיא עכ"ל. והירושלמי הזה הוא בפ' הנודר מן המבושל אמר רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכן דרך החולה לאכול בה פתו ונראה שטעם רבינו מדתנן בפ' הנזכר (דף מ"ט) אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה ובביצה טרמיטא ופירש הוא ז"ל בפירוש המשנה ביצה טרמיטה ביצה מבושלת במים חמין ומשמרין אותה שימור גדול שלא יקפה וקורין אותה הרופאים נימרשת עכ"ל. ולפ"ז ביצה זו אינה קרושה כלל אלא מחוממת בלבד ועושין אותה לרפואה ואין אוכלים עמה פת ולפיכך מותר בה וביצה מגולגלת דאוסר רב חסדא בירושלמי היינו שהיא קרושה כדרך ביצים צלויות או מבושלות רכות והיינו דקאמר שכן דרך החולה לאכול בה פתו שדרך החולים לאוכלן כשהן רכות מפני שהוא מאכל קל ומ"מ קרושות קצת הן ולא דמו לביצה טרמיטה שאינה קרושה כלל והכי דייק לישנא דרבינו פה שכתב מותר בביצה שלא נתבשלה עד שקפתה אלא נתגלגלה בלבד משמע דבשלא קפתה כלל ועיקר מיירי אבל קפתה קצת אסורה וכדא"ר חסדא בירושלמי. ומיהו יש לתמוה על פירוש רבינו בביצה טרמיטה דהא בגמ' מפרש דהיינו דמעייל לה אלפא זימני במיא חמימי ואלפא זימני במיא קרירי עד דמדזוטרא כי היכי דבלע יתה ואי אית ביה כיבא סריך עלה וכד נפיק אתיא ידע אסיא מאי סמא מתבעי ליה ובמאי מתסי. ונ"ל שסובר רבינו דההוא גוונא דמפרש בגמרא לאו דוקא אלא בכל גוונא דעבדי לה לרפואה ואין דרך לאכול עמה פת מיקרי ביצה טרמיטה ולפי שבזמן הזה לא נהגו הרופאים לעשות ביצה כדאיתא בגמרא לא כתבה רבינו וכתב במקומה ביצה שנהגו הרופאים לעשותה בזמנו שהיתה רכה ביותר:
הנודר ממעשה קדרה וכו'. בפ' הנודר מן המבושל (נדרים דף מ״ט) הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתא אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור בכל המתבשלים בקדרה וכתבה הר״ן דף נ״א מפרש בירושלמי איזהו מעשה רתחתא כגון חילקא טרגין וטיסני (סלת) אורז זריד וערסן והיינו דקאמר אינו אסור אלא ממעשה רתחתא ונקרא רתחתא ע״ש שצריך להרתיח ולבשל הרבה ע״כ. ולפי זה משמע דמתניתין הכי מיפרשא הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא במעשה רתחתא דהיינו חילקא וטרגין וכו' בלבד שדברים אלו נקראים מעשה קדרה ולא דברים אחרים אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור בכל המתבשלים בקדרה דכלהו בכלל היורד לקדרה הם, והטור מפרש דמעשה קדרה ומעשה רתחתא היינו דברים שבישולם נגמר בקדרה אמר היורד לקדרה אסור בכל המתבשלים בקדרה אע״פ שלא נגמר בישולם בקדרה אלא באלפס או בכלי אחר וכדקתני בברייתא:
ח׳
הנודר מן הדגים מותר בציר ומורייס. משנה שם (דף נ"א) דג דגים שאני טועם אסור בהם בין גדולים בין קטנים וכו' ומותר בציר ומשמע לרבינו דהוא הדין דמותר במורייס דמ"ש:
הנודר מן החלב וכו' עד מותר בחלב. ג"ז משנה שם הנודר מן החלב מותר בקום ר' יוסי אוסר מן הקום מותר בחלב, ובגמרא (דף נ"ב:) ורמינהי מן העדשים אסור באשישים ור' יוסי מתיר ל"ק מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא באתריה דר' יוסי לקומא נמי קרו ליה קומא דחלבא. וכתב הר"ן מן הקום מותר בחלב לפום לישנא (דמתני') משמע דר' יוסי נמי מודה בהא ומיהו בברייתא בגמ' פליג ואהא דאמרינן באתריה דר' יוסי לקומא נמי קרי ליה קומא דחלבא כתב וא"ת תינח דנודר מן החלב אסור בקום לפי שעדיין שם חלב עליו דקומא דחלבא קרו ליה אלא נודר מן הקום אמאי אסור בחלב הא לא קרו ליה חלבא דקומא, י"ל דכיון דקרו לקומא קומא דחלבא ה"ל קום וחלב דבר אחד עכ"ל. ורבינו סתם וכתב לשון המשנה בלבד ולא חילק בין אתרא לאתרא ויש לתמוה עליו דהא משמע דלת"ק נמי באתרא דקרו לקומא קומא דחלבא הנודר מן החלב אסור בקום, ואפשר שטעמו משום דבירושלמי משמע דפליגי ר' יוסי ות"ק דקאמר מ"ט דר' יוסי שם אביו קרוי עליו משמע דלת"ק אע"פ ששם אביו קרוי עליו מותר וסובר רבינו שכיון שכן יש לפרש דגמרא דידן נמי סבר דפליגי משום דכל טצדקי דאפשר למעבד דלא לשוויי פלוגתא בין גמרא דידן לירושלמי עבדינן הילכך ע"כ לומר דהא דקאמר בגמרא באתרא דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא לאו דוקא דהא לרבנן לא איצטריך למימר הכי דהא לדידהו לק"מ וכמו שפירש הר"ן אלא איידי דאיצטריך לומר לר' יוסי דבאתריה קרו ליה קומא דחלבא אמר דבאתרייהו דרבנן קרו ליה קומא ולאו דוקא דלרבנן אפילו קרו ליה קומא דחלבא שרי א"נ ה"ק רבנן סברי דאע"ג דקרו ליה קומא דחלבא שרי דכיון דלחלבא גופיה קרו חלבא סתם ולקומא קרו קומא אפילו קרו ליה קומא דחלבא שרי דכיון דקרו ליה בשמא חדתא דלא מיקרי ביה חלבא שרי ור' יוסי סבר כיון דמדכר בההוא שמא חלבא אסור ולהא פירושא דייקא נמי דנקט במילתייהו דרבנן קרו לחלבא חלבא דלא איצטריך אלא לכדאמרן. ומיהו לישנא דבאתרייהו דרבנן וכן לישנא דמר כי אתריה ומר כי אתריה קשה להאי פירושא. לכן נ"ל דס"ל ז"ל דכיון דאשכחן דירושלמי סבר דפליגי רבי יוסי ותנא קמא איכא למימר דגמרא דידן סבר הכי אלא דמשום דחזא דרמו ליה דרבנן אדרבנן ודר' יוסי אדר' יוסי וכדפירש"י אהדר ליה לפום שיטתיה דרמי דרבנן אדרבנן דאיכא למימר דל"ק דמר כי אתריה ומר כי אתריה אבל לפום קושטא דמילתא רבנן פליגי אר' יוסי וסברי דאפילו קרו ליה קומא דחלבא נמי שרי ואפ"ה לא רמי דידהו אדידהו וכדכתב הר"ן דקום לאו חלב הוא אבל אשישים עדשים נינהו.
ומה שכתב רבינו שקום הוא המים המובדלים מן החלב. כן פירשו המפרשים אבל הראב"ד כתב אנו מפרשים חלב הקפוי עכ"ל. ונראה שטעמו משום דאיתא בירושלמי קום חלבא מקטרא. ויש לדחות ולומר דה"ק כשהחלב קפוי נבדלים ממנו מים והם נקראים בשם החלב הקפוי.
ומה שכתב נדר מן הגבינה וכו'. שם במשנה ומשמע לרבינו דאע"ג דבשם אבא שאול קתני לה ליכא מאן דפליג עליה:
ט׳
הנודר מן החטים וכו'. ומה שכתב חטה חטים שאני טועם. משנה בסוף פרק הנודר (נדרים דף נ״ג:):
(ומה שכתב חטה שאני טועם וכו') עד אסור בין באפוי בין לכוס, ברייתא שם ופירש הר"ן חטה שאני טועם אסור לאפות דפת חטה מיקרי דחד גופא נמי הוא אבל חטים משמע לכוס מפני שאדם כוסס חטים חלוקים ביחד:
והנודר מן הדגן או מן התבואה וכו'. משנה שם (דף נ"ה:) וכת"ק:
י׳
הנודר מן הירק מותר בדלועין. ר"פ (דף נ"ד) הנודר מן הירק מותר בדלועין ור"ע אוסר ובגמרא מקשה לר"ע והא מן ירק נדר אמר עולא (באומר) ירקי קדרה עלי ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר באומר ירק המתבשל בקדרה ופירש הרא"ש והא מן ירק נדר וסתם ירק בלשון בני אדם הוא ירק הנאכל (חי) ודילמא ירק הנאכל בקדרה (ירק הנאכל ע"י) כבישת הקדרה וכו' ובלשון בני אדם יותר נקרא (ירק) מירק המתבשל בקדרה עכ"ל. וכתב רבינו הנודר מן הירק מותר בדלועין לאשמועינן דאע"ג דפסק כר"ע מותר בדילועין, והשמיט מלכתוב דאומר ירק המתבשל בקדרה עלי אסור בדילועין וכר"ע מפני שסמך על מ"ש גבי נודר מן הבשר דכל מידי דמימליך עליה שליח מיניה הוא ואסור:
הנודר בכרישין וכו'. משנה ס״פ הנודר מן המבושל (נדרים דף נ״ג:):
הנודר מן הכרוב וכו' עד מותר בשלקות עצמן. ג"ז משנה שם (פ' קונם יין דף ס"א:) מן הכרוב אסור באספרגוס מן האספרגוס מותר בכרוב ומפרש רבינו באספרגוס היינו מים שנתבשל בהם הכרוב:
הנודר מן הרוטב וכו'. בברייתא שם (דף נ"ב:) (הנודר) מן הרוטב מותר בקיפה מן הקיפה מותר ברוטב. ופירש רבינו דקיפה היינו תבלין והמפרשים פירשו דהיינו דק דק של בשר שיורד בשולי קדרה:
הנודר מן הגריסין וכו'. גם זה משנה שם (דף נ"ג:):
י״א
הנודר מפירות הארץ וכו' עד אסור בכולם. ברייתא פ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ה:):
י״ב
הנודר מפירות הקיץ וכו'. ברייתא פרק קונם יין (נדרים דף ס״א:) וכתנא קמא:
י״ג
ובכל הדברים האלו וכיוצא בהם הזהר בעיקר הגדול וכו'. בר״פ הנודר מן המבושל (נדרים דף מ״ט:):
י״ד
הנודר מן הענבים מותר ביין. משנה שם (דף נ"ב:).
ומ"ש ואפילו החדש, ומ"ש מן הזיתים מותר בשמן וכו' עד מפני שכל אלו שם לווי הם. משנה שם:
ט״ו
הנודר מן הכסות וכו' עד ואסור ליכנס לעיבורה. משנה בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ה:):
י״ז
הנודר הנאה מבני העיר כו' נדר מיושבי העיר וכו'. ברייתא בס״פ חלק (סנהדרין דף קי״ב) ובפ״ק דב״ב (דף ח'):
י״ח
הנודר מן המים הנמשכים ממעין פלוני וכו' עד הנקראות על שמו. בפ' בתרא דבכורות (דף נ"ה) זכרותא דמיא כלומר עיקר המים שבעולם פרת דא"ר יהודה אמר רב הנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם ה"ד אי דאמר לא שתינא ממי פרת מי פרת הוא דלא שתינא הא מנהרא אחרינא שתינא אלא דלא שתינא ממיא דאתו מפרת דא"ר יהודה אמר רב כל הנהרות למטה מג' נהרות וג' נהרות למטה מפרת:
כתב הראב"ד הנודר מן המים הנמשכים ממעין פלוני א"א עיקרא דהאי מילתא וכו'. איני יודע מה ראה הראב"ד לכתוב כאן מקום הדין יותר מבמקומות אחרים. ואפשר שמפני שלשון רבינו אינו ממש לשון הגמ' רצה ללמדנו שאעפ"כ משם הוא נלמד:
י״ט
הנודר מיורדי הים (וכו'. משנה בפ' ד' נדרים (נדרים דף ל') הנודר מיורדי הים) מותר ביושבי היבשה מיושבי היבשה אסור (אף) ביורדי הים שיורדי הים בכלל יושבי יבשה לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא ממי שדרכו לפרש. ופירש הרא״ש מותר ביושבי יבשה באותם שאין רגילין להיות יורדי הים באניות. מיושבי יבשה אסור ביורדי הים אפילו הם עכשיו בים שסופם לעלות ליבשה. ואהא דתנן לא כאלו ההולכים מעכו ליפו וכו' איכא תרי לישני בגמרא ובלישנא בתרא אמרינן דאסיפא קאי הנודר מיושבי יבשה אסור ביורדי הים ולא כאלו ההולכים מעכו ליפו בלבד אלא אפילו במי שדרכו לפרש הואיל וסופו ליבשה סליק ופסקו הרא״ש והר״ן כי האי לישנא וכך הם דברי רבינו. וכתב הר״ן דלהאי לישנא נודר מיורדי הים אף בהולכים מעכו ליפו בכלל יורדי הים מדלא פירש מידי ארישא. ומיהו כתב בשם הרשב״א דמסתברא דאינו אסור במי שירד פעם אחת מעכו (ליפו) אלא במי שרגיל לירד שם תדיר אי נמי במי שהיה יורד בשעת נדרו מעכו ליפו עכ״ל:
נדר מרואי חמה וכו'. (משנה שם דף ל':) ומפרש טעמא בגמרא מדלא קאמר מן הרואים וכתב הרא"ש ואפילו אמר מן הרואים נתכוונתי לא צייתינן ליה:
נדר משחורי הראש וכו'. ג"ז משנה שם ובגמרא מ"ט מדלא קאמר מבעלי שער וכו' (ככתוב בחבורי ). ומ"ש ואם דרכם לקרות שחורי הראש לכל אסור בכל. הוא ע"פ מה שנתבאר בפ' זה:
כ׳
נדר משובתי שבת וכו' נדר מעולי ירושלים וכו'. ג"ז משנה שם (דף ל"א) ובגמ' מאי שובתי שבת וכו' ככתוב בחיבורי:
הנודר מבני נח וכו'. ג"ז משנה שם ובגמ' וישראל מי נפיק מכלל בני נח כיון דאיקדש אברהם אתקרו על שמיה כלומר ולא על שם בני נח:
כ״א
ומה שכתב נדר מזרע אברהם וכו'. ג"ז שם משנה וגמרא:
כ״ב
נדר מן הערלים וכו' עד כי כל וכו'. ג"ז משנה שם (דף ל"א:):
כ״ג
הנודר מישראל וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פרק שני:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
לחם משנה · הלכות נדרים פרק ט׳
א׳
כיצד נדר או נשבע מן המבושל אם דרך אותו מקום באותו לשון וכו' הרי זה אסור בכל. ריש פרק ששי דנדרים (דף מ"ט) הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה והקשו קונם תבשיל כו' והא מתבשיל נדר אמר אביי האי תנא כל מאי דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה והא תניא הנודר מן התבשיל אסור בכל מיני תבשיל ואסור בצלי ובשלוק ומבושל וכו' וכתב שם הר"ן ז"ל במשנה גבי קונם תבשיל ואמרו בגמרא דאסור בצלי ובשלוק דהא מתאכלא ביה ריפתא, משמע מדברי הר"ן ז"ל דיש לחלק בין מבושל לתבשיל דהא גבי תבשיל קאמר במתניתין דאסור במידי דמתאכלא ביה ריפתא וא"כ מהך טעמא אסור בצלי ובשלוק אע"ג דגבי מבושל אית ליה למתני' דמותר בצלי ושלוק משום דהוי אתרא דלא קרו לצלי מבושל וכן נראה מדברי הירושלמי דהביא הרב בית יוסף ז"ל בסימן רי"ז דיש לחלק בין זה לזה. אבל מדברי הטור ז"ל בסימן הנזכר נראה דמבושל ותבשיל שניהם שוים ובאתרא דקרו לצלי מבושל אסור בצלי ובאתרא דלא קרו לצלי מבושל מותר בצלי ולדידיה מה שאמרו בגמרא בברייתא גבי תבשיל דאסור בצלי ושלוק איירי באתרא דקרו לצלי מבושל ולא איירי ברייתא בגוונא דמתני' ומשום הכי אסר בצלי ושלוק ולאו מטעמא דמתאכלא ביה ריפתא. וא"ת מי גריעי שלוק וצלי מהטריות הרכות דמשום שהחולים אוכלים בו פתם מיקרי תבשיל ואסור בהם הכי נמי צלי ושלוק אע"ג דלא איקרו מבושל כיון דאוכלים בהם פתם מהך טעמא תבשיל נמי מיקרי. ואולי י"ל דצלי ושלוק פעמים אכלי להו בלא פת אי נמי אע"ג דלא אכלי להו בלא פת הני שמא לחוד אית להו. ודברי רבינו ז"ל נראין שהם כדברי הטור שלא חילק בין תבשיל למבושל וכן כתב הרב ב"י ז"ל בסימן רי"ו ועוד דלקמן כתב הנודר מן המבושל מותר בביצה שלא נתבשלה והיינו דינא דקאמרה מתני' גבי תבשיל וכתבו רבינו ז"ל גבי מבושל משמע דתרוייהו שוים לדעתו ז"ל:
ג׳
נדר או נשבע מן הכבוש כו'. דברי רבינו ז"ל מתמיהין ומה שפירש הרב כ"מ ז"ל דמתני' פירש רבינו ז"ל דלא חילקה בין כבוש לכבוש אלא בין דרך לקרות כבוש לכל הכבושים לאין דרך לקרות כבוש לכל הכבושים, לא ידעתי היכן נרמז זה בלשון המשנה ועוד מאי שנא דפריש רבינו הך מתני' בכי הך גוונא טפי מכל הני מתני' דלקמן דמייתי רבינו ז"ל בהך פירקין הנודר בכך מותר בכך או אסור בכך דמשמע דרבינו ז"ל מפרש אותם היכא דליכא מנהג כלל דילך אחר הלשון כפי מה שנפרש במשנה גם כאן היל"ל הכי. לכך נ"ל לומר דמשום דאמר במשנה מן הצלי אינו אסור אלא מן הצלי של בשר דברי ר' יהודה משמע ליה לרבינו ז"ל דכולה מתני' במלוח וכבוש ושלוק וצלי דמחלק בין היכא דאמר בה"א להיכא דלא אמר ה"א כוליה חדא מילתא היא דכולה מתני' בחד טעמא הוי וא"כ כולה מתני' ר' יהודה היא ורבינו כתב בפירוש המשנה על הא מתני' אין הלכה כר' יהודה משמע דאית ליה דמשום דקאמר מתניתין דברי רבי יהודה משמע דרבנן פליגי עליה והלכתא כוותייהו ולכך חילק בין שלוק להשלוק משום דמתני' דלא כהלכתא ולכך לא תלה הדבר אלא במנהג המקום. זה נ"ל לתת קצת טעם לדבריו לפי מה שראיתי בפירוש המשנה שכתבו אין הלכה כר' יהודה. ומ"מ לא ידעתי טעם נכון למה נדחה דברי ר' יהודה מהלכה כיון שלא מצינו מחלוקת עליו בפירוש:
ה׳
כיצד נדר מן השמן וכו' ורוב אנשי המקום אין קורין שמן סתם אלא לשמן זית בלבד וכו'. בס"פ הנודר מן המבושל (דף כ"ג) אמרו בזה מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל ספק איסורא לחומרא. וא"ת כיון דבכל התורה כולה אזלינן בתר רובא באיסורא הכא אמאי לא. וי"ל דאם לא היה אפשר לפרש אלא משמעות אחד ודאי דהיינו מפרשים אותו המשמעות אשר הוא מסכים לדברי הרוב ולא המשמעות אשר הוא מסכים למיעוט אבל כיון שאנו יכולים לפרש שתי המשמעיות ונאמר דנכון לומר שמן על שני מינין של שמן נפרש הלשון ונאמר דנתכוון על הכל ונעשה הלשון הסתמי כולל כיון דהוי מילתא דאיסורא:
ו׳
כל דבר שדרך השליח באותו מקום להמלך עליו. גם בזה דברי רבינו מתמיהין דבגמ' משוה בשר עופות לבשר דגים ורבינו חילק ביניהם והרב בעל כ״מ דחק עצמו בתירוץ הקושיא וחילק בין המלכה של עופות להמלכה של דגים ועדיין לא יצא מידי הקושיא בהחלט ודבריו ידועים. ולי נראה לתרץ דרבינו ז״ל קשיא ליה בדברי הגמ' שאמר שם (דף נ"ב:) מאי שנא בשר עוף לת״ק דאסור דעביד שליחא דמימליך עליה בשר דגים נמי עביד וכו' דמאי קושיא טובא איכא לחלק ביניהן דכיון דלענין בשר בחלב מיקרי בשר עוף בשר ובשר דגים לא איקרי בשר כדאמרינן בריש כל הבשר משום הכי בשר עוף אסור דנכנס בכלל בשר ולא בשר דגים ולכך רבינו ז״ל מפרש דקושיית הגמ' היא משום דבעי לומר דדברי ת״ק אתי אפילו כר' יוסי הגלילי דאמר בפ' כל הבשר (חולין דף ק"ד) דאמר ר' יוסי הגלילי דבשר עוף מותר לאוכלו בחלב ולהכי מקשה גמרא אבל לדידן דקי״ל כר״ע דבשר עוף בחלב אסור ליכא קושיא כלל דבשר עוף בין דמימליך עליה בין דלא מימליך עליה אסור כשנדר מן הבשר משום דאיקרי בשר לענין בשר בחלב לכך פסק רבינו ז״ל דבכל גוונא אסור דסוגיא דפ' הנודר מן הירק לר״י הגלילי אתמר והיא דלא כהלכתא:
ז׳
הנודר מן המבושל מותר בביצה שלא נתבשלה וכו'. עוד אמרו במשנה (דף מ"ט) ובדלעת הרמוצה ופירשו בגמרא דהיא דלעת דאתקריא כן ולא ידעתי למה לא הזכירה רבינו ז"ל. ובפירוש המשנה פירש רבינו ז"ל דלעת הרמוצה שהיא טמונה ברמץ וקשה טובא כיון דאיתותב מ"ד בגמ' הכי מברייתא דכלאים למה פירש כן והיה לו לפרש שהוא מין דלעת כדברי שמואל שאמר כן:
ח׳
מותר בציר ובמורייס וכו'. כתב הרב כ"מ ז"ל (אע"ג דבמשנה לא אמרו אלא בציר) משמע לרבינו ז"ל דה"ה במורייס. ואין צורך דגירסת הר"ן ז"ל איתיה ג"כ מורייס כמבואר בפירושו ומה שלא הזכיר רבינו ז"ל דהיינו דוקא הציר שיצא כבר, כבר כתבתי לעיל בזה. עוד יש דינים הרבה במשנה ובברייתא דג דגים דגה וכן הנודר מן הצחנה וכולם פירשם הטור ז"ל בסימן רי"ו ורבינו ז"ל לא הזכירם וכתב שם הרב ב"י דסמך על הכלל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ומ"מ צריך טעם למה בקצת משניות סמך על הכלל ולא הזכירם ובקצת לא סמך אלא הביאם והיה לו להביאם להיכא דאין שם מנהג כמו שהביא שאר משניות רבות בענין זה בפרק זה. תו איכא בגמ' (דף נ"א:) גבי נודר מן הצחנה דבעי רב אסי הרי עלי ציחין מאי ולא הזכירו הטור ז"ל וגם הרא"ש ז"ל לא הביאו בפסקיו ואולי לא היה בגירסתם: נדר מן הקום מותר בחלב וכו'. רבינו ז"ל לא חילק בין אתרא לאתרא כמו שחילקו בגמ' והרב כ"מ ז"ל דחק עצמו הרבה בתירוץ הקושיא ובסוף דבריו העלה דמה שתירצו בגמרא באתרא דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא ולדבריו דהמקשה קאמר ומ"מ צ"ע מי הכריחו לרבינו לפרש כן. ונ"ל לתת הכרח לזה משום דגבי הנודר מסתוניות אמר במשנה (דף נ"ג) מותר בחומץ סתוניות והקשה שם הר"ן ז"ל דהא דלא כת"ק ודלא כר' יוסי דהא אמרינן לעיל דלכולי עלמא אי קרו ליה קומא דחלבא אסור וא"כ הכא נמי קרו ליה חומץ סתוניות ותירץ שם הר"ן ז"ל וחילק שני חילוקים. ולרבינו ז"ל קושיא זו הכריחו לומר דלרבנן גבי קומא דחלבא אע"ג דקרו ליה קומא דחלבא מותר בקום ומתני' סתוניות כוותיה אתיא ומאי דקאמר בגמרא דבאתריה קרו לקומא קומא ולחלבא חלבא לדבריו דמקשה קאמר כדפירש הרב ב"י ז"ל. זה נראה קצת טעם לרבינו ז"ל:
ט׳
הנודר מן החטים אסור בהן בין חיים בין מבושלים וכו'. בס״פ הנודר מן המבושל (נדרים דף נ"ג:) וא״ת מאי שנא דגבי גריסין אמרו שם דכשאמר גריס הוי אסור לאוכלו מבושל ומותר לאוכלו חי וכשאמר גריסין הוי איפכא דאסור לאוכלן חיים ומותר לאוכלן מבושלין ובחטים כתב רבינו ז״ל דאפי' לא אמר אלא חטים לחוד אסור לאוכלן בין חיים בין מבושלין והיה לו לומר דמותר לאוכלן מבושלין ומהתם משמע דחטין וגריסין הכל דבר אחד מדברי ר״ש בברייתא וכן דברי ר' יהודה במשנה דאמר קונם גריס או חטה שאני טועם מותר לכוס חיים וכו' משמע דהדין שוה ור' יהודה לפרש דברי ת״ק אתא כמ״ש רש״י ז״ל והרא״ש ז״ל. ותו איכא למידק היכא דאמר חטה לחודא מדברי ר' יהודה דמתני' משמע דאסור לאוכלן מבושלים דכן אמר ר' יהודה (אסור) [מותר] לאוכלם חיים היכא דאמר חטה או גריס ומדברי ר״ש אי דייקינן רישא דלישניה דקאמר חטה שאני טועם אסור לאפות משמע הא בישול מותר ואי דייקינן סיפא דלישניה דקאמר מותר לכוס חיים מותר הא לבשל אסור ואין בדבריו הכרע. ואם נאמר דרישא דוקא משום דזיל בתר טעמא דכשהוא אפוי הוי גוף אחד כדכתב הר״ן ז״ל ולכך קאמר חטה דודאי מגרגיר אחד לא קאמר אלא מדבר שהוא גוף אחד וכשהוא אפוי הוי גוף אחד וא״כ כשהם מבושלים הם גופין מוחלקין ולכך מותר לאוכלם מבושלים וסיפא דקאמר לכוס לאו דוקא דכל שאינו אפוי לכוס קרי ליה. א״כ לפי זה נמצאו דברי ר' יהודה דמתני' ור״ש חולקים דלר' יהודה כשאמר חטה אסור לאכול מבושלים כדפרישית ולר״ש מותר וקשה על דברי רבינו והטור ז״ל בי״ד סימן רי״ז מה ראו על ככה לפסוק כר״ש דברייתא ודלא כרבי יהודה דמתניתין שהם לא כדברי ר״ש דברייתא. ועוד קשה לי בדברי הטור ז״ל דאית ליה דרישא דר״ש דוקא דכתב בסימן רי״ד דינא דחיטין וגריסין גבי הדדי וגבי גריס כתב כשאמר בלשון יחיד מותר לאוכלו חי וכן כתב גבי חטה וכי היכי דגבי גריס לישנא דכתב חי הוי דוקא דמבושל אסור כדכתב בהדיא א״כ חי דכתב גבי חטה הוי דוקא ומבושל אסור. והנכון בעיני לתרץ בדברי רבינו ז״ל דהוא סבור כמו שפירשו שם התוס' ז״ל דאית להו דרבי יהודה דמתני' פליג אתנא קמא וכשאמר ת״ק גריס גריסין שאני טועם וכו' אחד אחד קאמר כדכתבו שם התוס' ז״ל והכי קאמר כשאמר גריס לשון יחיד או גריסין לשון רבים אסור בין חיים בין מבושלים דבכל גוונא משמע ור' יהודה פליג את״ק בחדא דאית ליה דהיכא דאמר לשון יחיד דמותר לאוכלם חיים אבל כשאמר גריסין מודה ור״ש דברייתא פליג ארבנן בתרתי דהיכא דאמר גריס בלשון יחיד מותר לאוכלו חי וכרבי יהודה והיכא דאמר גריסין לשון רבים פליג נמי את״ק דאית ליה דמותר לאוכלו מבושל ורבינו ז״ל פסק כת״ק ולכך לא הזכיר דין גריס גריסין דבין לשון יחיד בין לשון רבים שוה דמשמע בין חיין בין מבושלים אבל גבי חטה סובר רבינו ז״ל דלא פליג ת״ק אר״ש דיש לחלק בין לשון יחיד ללשון רבים משום דגבי חטה איכא טעמא רבה לחלק בין יחיד ללשון רבים דכיון דדרך לעשות פת ממנו נאמר דכשאמר חטה הוא משום דמפת אסר עצמו דהוי כולו גוף אחד אבל לא מחטין בין חיין בין מבושלים שהם גופים נפרדים אבל כשאמר חטים ודאי דאסר עצמו מחטים מבושלים וחיים ולא מפת אבל גבי גריסין דאין דרך לעשות פת מהם ודרכם לאכול אותם מבושלים בין שהזכיר גריס או גריסין חיים או מבושלים קאמר דאין טעם לומר דכשהוא יחיד שהוא אוסר עצמו במבושל יותר מחי דגריסין הרבה מבושלים רבים הם ומ״מ אמרת דכשאומר גריס לשון יחיד הוא אוסר עצמו מהם וא״כ הוא הדין והוא הטעם שאוסר עצמו מחיים וגריס דקאמר שם המין קאמר ולכך ת״ק כשהזכיר במשנה שהוא אוסר עצמו בין בקמח בין בפת הצריך שיזכיר שניהם חטה וחטים דאם לא יזכיר אלא חטה לא אסר אלא בפת דהוי גוף אחד ולא בקמח וכיון דת״ק אית ליה דגבי גריס וגריסין אין חילוק בין לשון יחיד ללשון רבים דבכלהו משמע בין חיים בין מבושלין ובחטה וחיטין מפליג ביניהם פסק רבינו ז״ל כתנא קמא דהוא סתם משנה ולכך לא הזכיר כלל גבי גריסין משום דשם הדין שוה דאוסר עצמו בכל אבל בחיטין שיש חילוק בין יחיד לרבים הזכירו. זה נ״ל לדעת רבינו ז״ל ולפי פירושו אתי שפיר במשנה ר' יהודה אומר דקאמר דמשמע דאתא לאפלוגי מדלא קאמר אמר ר' יהודה אבל הטור ז״ל דהשוה גריס וגריסין וחטה וחיטין ס״ל כשאר המפרשים וכדעת אביו הרא״ש ז״ל דר' יהודה אתא לפרש דברי ת״ק וכשאמר לשון יחיד בין בגריס בין בחטה נאמר דאסר עצמו במבושל גבי חיטין וגריסין וכן בפת גבי חטה דכיון דדרך החטה לאוכלה פת או מבושל ולא חי ודרך הגריס לאוכלו מבושל ולא חי מסתמא כשהזכיר לשון יחיד שהוא שם המין במה שדרכו קאמר דהיינו חטה פת או בישול וגבי גריס בישול אבל חי גבי חטה וגבי גריס מותר וכשהזכיר לשון רבים אמרינן דאסר עצמו במה שאין דרכו והיינו גבי גריסין בחי ולא במבושל וגבי חטה בחי ולא בפת ולא במבושל וכשכתב הטור ז״ל אסור לאוכלה חיה גבי חטה וגבי חטין מותר לאוכלן חיים היינו דוקא ולא במבושל וס״ל דסיפא דלישניה דר״ש דוקא כי היכי דלא ליפלוג לר' יהודה דמתני'. זה נ״ל ליישב דברי הטור ז״ל. ואני תמיה על הרב ב״י ז״ל בסימן רי״ו דסובר דהטור ורבינו ז״ל הם שוים והם רחוקים כאמור וכן כתב דרבינו ז״ל לא הזכיר דין גריסין דהוא נלמד מחטין ורחוק זה מזה כדכתיבנא גם מה שתמה שם על הטור ז״ל דלמה לא הביא מתני' דחטה חטים אסור לאכול בין קמח בין פת סובר הוא דהיינו קמח דהיינו חטים וכיון דהזכיר דהיכא דאמר חטה חטים דמותר בין לכוס בין לאפות סגי משום דחד טעמא הוא כדכתב שם הרא״ש בפירוש ורבינו שהזכיר משום דאית ליה דחטים הוו גופים מחולקים יותר מקמח ואע״פ שהזכיר שאסור בקמח אפשר דלא נלמוד משם לחטים לכך הזכיר דין המשנה ואח״כ דין הברייתא שהם דינים מחולקים שלא נלמד האחרון מהראשון אבל לדברי הטור ז״ל הכל דבר אחד: והנודר מן הדגן או מן התבואה אינו אסור אלא בחמשת המינין. פסק כרבנן והרא"ש ז"ל נראה דפסק כר"מ וכדכתב הטור ז"ל בסי' הנזכר והרב ב"י ז"ל תמה עליו ותירץ ואין התירוץ שתירץ מספיק לרבינו ירוחם ז"ל שפסק בהדיא כר"מ ונ"ל טעמם מפני דבגמ' אמרו שם (דף נ"ח) למימרא דדגן כל דמידגן משמע מתיב רב יוסף וכו' והיינו לסברת ר"מ מדלא קאמר בגמ' למימרא דר"מ סבר כל דמידגן משמע אלא אמר בסתמא למימרא דדגן כל דמידגן כו' משמע דפשיטא ליה לגמ' דהכי הלכתא. עוד כתב הטור ז"ל שם הנודר מעללתא הוי כנודר מן הדגן וטעמו משום דפסק כרב יוסף דאמר הכי שם בגמ' וכדכתב שם הרא"ש ז"ל בפסקיו ואע"ג דכתב הרא"ש ז"ל להכריע דברי רב יוסף דלמה נשנה הלשון לעשות מעצם פעולה כדי להוציא ממון אין כוונתו לומר דדוקא להוציא ממון פסקינן כרב יוסף ולא גבי איסורא כמו שהבין הרב ב"י ז"ל עד שמפני כך תמה על דברי הטור ז"ל דהרא"ש ז"ל פשיטא ליה דהלכה כרב יוסף כמ"ש דמסתבר טעמיה ולא נפל לו ספק בכך כדי שנאמר נקטינן גבי ממונא לקולא וגבי איסורא לחומרא דהוא בהדיא כתב דטעמא דרב יוסף בריר ולא כתב כן אלא לסתור דברי החולקים על רב יוסף שחולקים עליו אפי' גבי ממון והר"ן ז"ל שכתב דנקטינן גבי איסורא לחומרא אין דעתו כדעת הרא"ש ז"ל דהוא סבור דנקטינן כרבה דעללתא כל מילי משמע בין לגבי איסורא בין לגבי ממונא אלא לענין אם יגבה משכר הבתים כתב דכיון דהוי בעיא דלא איפשיטא נקטינן גבי איסורא לחומרא ומפני כן כתב הילכך לא גבי משכר הבתים ושכר ספינות דיד בעל השטר כו' אבל להרא"ש ז"ל דלא נפל לו ספק כדכתיבנא אלא כתב דמסתבר טעמיה למה נאמר דנקטינן גבי איסורא לחומרא והרב ב"י שדימה דברי הר"ן לדברי הרא"ש ז"ל [אין] דמיונו עולה יפה:
י׳
הנודר מן הירק מותר בדלועין כו'. בגמ' הקשו בר״פ הנודר מן הירק (נדרים דף נ"ד) על דברי ר״ע והא מן הירק נדר וכתב שם הר״ן ואע״ג דר״ע יהיב טעמא דמימליך עליה שליחא לא סגי ליה ההוא טעמא דכיון דמן הירק נדר ודלועין לאו ירק נינהו וכו'. משמע מדברי הר״ן דאע״ג דהיכא דאמר ירק סתם מימליך שליח עליה מ״מ בעינן שיאמר ירק המתבשל בקדירה דלא סגי טעמא דמימליך ואי רבינו ז״ל מפרש כן קשה עליו דאמאי לא כתב הנודר מן הירק ואומר ירק המתבשל בקדירה שנאסר בדלועין ואין לומר מה שתירץ הרב כ״מ ז״ל דכבר כתב רבינו ז״ל לעיל דהיכא דמימליך שליח מיניה הוא ואסור דאדרבא משום הכי היה לו לכותבו שלא נטעה לומר דהיכא דאמר ירק כיון דמימליך אסור בדלועין דאינו כן אלא בהך טעמא לחודיה לא סגי אלא צריך שיאמר ירק המתבשל בקדירה עלי, אלא רבינו סבור דבטעמא דמימליך לחודיה סגי ומש״ה לא חשש לכותבו דסמך על מ״ש לעיל כדכתב הכ״מ ז״ל וגמ' הכי פריך והא מן ירק נדר ובודאי לא מימליך שליח דדילועין לאו בכלל ירק ותירץ דאמר ירקי קדירה. והקשו עוד אפ״ה כיון דדלועין לאו בכלל ירק לא מימליך ומ״ש ירקי קדירה ויישב לשונו ירק הנאכל בקדירה ולא נכלול בו דלועין כיון דאינו בכלל ירק ותירצו דאמר המתבשל בקדירה. ודע דהטור כתב בסי' רי״ז דאם אמר ירק המתבשל בקדירה עלי אינו אסור אלא במתבשל בה והוא סובר כפירוש בתרא דכתב הר״ן ז״ל והוא פירוש אביו הרא״ש אלא שהר״ן ז״ל כתב שם דלפי אותו הפירוש אם אמר ירק המתבשל עלי אסור אף באותן שאינן נאכלין בלא בישול משמע דכשנאכלין חיים נמי נאסר. ונראה לכאורה דהדין עם הר״ן ז״ל דעל דברי הטור יש לתמוה דכיון דהיכא דאמר ירקי קדירה אמרי' דאתא לרבויי אף בנכבשין בה והזכיר ירקי קדירה להוסיף על האיסור הראשון אבל מ״מ איסור הראשון במקומו עומד א״כ כשאמר המתבשל נימא הכי דאתא לרבויי הנאכלות בבישול ולא חיים ואמאי אמרי' דמיעט דוקא הני ולא אינך אלא שיש לתרץ דלשון המתבשל בה״א הידיעה משמע ליה לטור ז״ל מיעוטא. עוד שם בגמ' אמר אביי מודה ר״ע לענין מלקות שאינו לוקה ותמה הרב כ״מ ז״ל למה לא הזכיר זה רבינו ז״ל. ונראה דרבינו ז״ל הוקשה לו מה שהקשו בתוס' שם דרב חסדא דקאמר מתני' דלא כר״ע משום דאי ר״ע לימעול בה גבי מי שאמר תן לי בשר לאורחין ונתן לו ככר כיון דהוי מילתא דמימליך שליח עליה ומאי קושיא הא כיון דהוי ספיקא דמשום הכי לא לקי א״כ ליחייבו קרבן מעילה מספק ואי אמרת דהך גופא הוא דשני אביי כבר דחו התוס' ז״ל זה ותירצו דמ״ש אביי דמודה דאינו לוקה היינו גבי דלועין דוקא משום דלא הוו בכלל ירק אבל בכל אינך כל מידי דמימליך שליח עליה ודאי דלקי אם אכלו דמינו הוא ומ״מ לא מעל בה ומעל שליח כיון דלא נמלך עמו אע״ג דמינו הוא וכמ״ש שם התוס' ז״ל. וע״פ זה אפשר ליישב דברי רבינו דאית ליה האי פירושא ומש״ה לא כתב דבכל מידי דשליח מימליך לקי וכי תימא מ״מ אמאי לא כתב גבי דלועין דאע״ג דמימליך שליח לא לקי י״ל דהוא סבור דטעמא דאמר ר״ע גבי דלועין דלא לקי משום דלא ברירא ליה דמימליך שליח עליה אבל אם ודאי מימליך שליח עליה לקי ולכך רבינו לא הוצרך להזכיר דודאי כל דבר שהוא ספק אם מימליך שליח עליה או לא איסורא הוי ולא לקי וכמ״ש בר״פ זה גבי שמן דאסור בשניהן מספק ואינו לוקה. זה נ״ל טעם נכון לרבינו ז״ל: הנודר מן הגריסין כו'. עוד שם (דף נ"ג) מן המקפה אסור בשום וכתבו הטור בסי' רי"ז ורבינו לא הזכירו:
י״א
אסור אף בכמהין ופטריות וכו'. בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ"ה.) הקשו ממתניתין דעל דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו ומכח קושיא דכמהין ופטריות תירצו תני על דבר שאין יונק מן הארץ. ורבינו ז״ל בפ״ח מהל' ברכות כתב על דבר שאין גידולו מן הארץ מברך שהכל. ואיכא למידק כיון דמכח הך קושיא דהכא הוכרחנו להגיה ולומר על דבר שאין יונק למה לא כתב הוא שם על דבר שאין יונק. ואולי י״ל דהך תני לאו תני ממש הוה אלא ה״ק כל דבר שאינו יונק מן הארץ לאו גידולו מן הארץ מקרי:
י״ב
הנודר מפירות השנה וכו' ובחלב ובביצים וכו'. מכאן נראה דביצים לאו בכלל פירות נינהו ואיפשיטא לה שאלה דשאלו ליה להרשב"א ז"ל גבי מי שנשבע שלא יצחוק שום צחוק אלא פירות בפירות דאסור לצחוק בביצים. (דהא) ביצים לאו פירות נינהו. ואני תמיה מהרשב"א ז"ל שלא הזכיר כלל דין זה באותה תשובה הוזכרה בב"י ז"ל סי' רי"ז ודומה כאילו נתעלם ממנו דין זה:
י״ד
בחומץ סתוניות וכו'. הרא"ש ז"ל בפסקיו כתב גבי חמרא מבשלה שאסור היכא שנדר מן היין אע"ג דקרו ליה שם לווי דקרו ליה חמרא מבשלה וכתב דלא דמי לחומץ סתוניות דהכא משום דבחמרא שם אביו עליו כלומר שם אביו הוא הראשון שהוא העיקרי ואח"כ אמר מבשלה שם לווי מה שאין כן בחומץ סתוניות שהחומץ שהוא שם הבן הוא העיקרי והראשון כן פירש הרב ב"י ז"ל בסי' רי"ז. ומ"מ קשה על הרא"ש ז"ל ממה שהביא קודם מגמרא דידן קומא דחלבא דמודו רבנן דנאסר בכלל החלב אע"ג דשם הבן דהוא הקום הוא הראשון והעיקרי ובשלמא הירושלמי סבור דהוא חלב קפוי וקרו ליה חלבא מקטרא אבל לגמרא דידן קשה והרא"ש ז"ל נראה דאליבא דגמרא דידן קאמר למילתיה ואולי סובר דשאני גבי קום דחלב דלא נשתנה מצורה לצורה וכמו שתירץ הר"ן ז"ל או כתירוץ האחר שתירץ שם הר"ן ז"ל ואע"ג דלא פירש שם הרא"ש סמך על המבין בכך:
ט״ו
הנודר מן הכסות מותר וכו'. עוד שם בברייתא ואסור בפונדא ובפסקיא וכו' ולא הזכירה רבינו ז"ל דממילא כל מה שעליו אסור זולת זה שהתיר: מן הבית אסור בעלייה שהעלייה בכלל בית כו'. קשה דבפכ״ה מהלכות מכירה כתב המוכר את הבית מכר את העלייה הפתוחה לבית אבל אם אינה פתוחה לבית לא וא״כ איך כתב כאן דכל עלייה בכלל בית ונאסר בכלל בית אפי' אינה פתוחה לבית והא בפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ"ו) משמע בגמרא דהשוו מכירה ונדר להדדי: אסור בדרגש שהיא מטה קטנה וכו'. כן פירש ג"כ בפירוש המשנה דהיא מטה קטנה לעלות לגדולה ואע"ג דבפרק הנודר מן הירק (שם ע"ב) לא חלקו בין מטה לדרגש אלא דמטה אעולי ואפוקי בבזיני דרגש אפוקי ואעולי באבקתא סובר רבינו ז"ל דמפני כך אינה כ"כ חזקה דרגש כמטה שמטה מסורגת בחבלים חזקים מה שאין כן בדרגש מפני שאינו לשכב עליה אלא לעלות לגדולה:
ט״ז
הרי זה אסור מן האגף ולפנים וכו'. בפ' הנודר מן הירק (שם) משמע מתיובתא דפריך רב מרי מהתם המשקוף עצמו הוי כחוץ. ומכאן ראיה למ"ש הב"י ז"ל בטור א"ח סימן ל"ה דהעומד במשקוף אינו נמנה לעשרה עם מי שהוא בביהכ"נ דמשמע מכאן דהמשקוף אינו בכלל הבית אע"ג דיש לדחות דהתם לא בעינן במקום אחד ממש דהא הרא"ש ז"ל כתב שאם השליח ציבור עומד במפתן הבית מצרף העומדים בחוץ עם העומדים בפנים והא ודאי קולא יתירא היא אלא ודאי דלא בעינן התם בית אחד ממש:
י״ח
הנודר מן המים הנמשכים וכו'. צ"ע בפ' בתרא דבכורות (דף נ"ה) להעמיק בהשגת הראב"ד ז"ל:
כ׳
נדר משובתי שבת וכו'. בפ' ד' נדרים (נדרים דף ל"א). עוד אמרו שם במשנה מאוכלי השום אסור בישראל ואסור בכותיים וכתבו הטור ז״ל בסי' רי״ז והרב״י ז״ל כתב שם דיש גירסא אחרת אסור בישראל ומותר בכותיים והיא עיקר, הגם כי אני לא ראיתיה בדברי רש״י והר״ן ז״ל והתוס' והרא״ש ז״ל דגרסי אלא אסור בכותים והגירסא האחרת שכתב מותר בכותיים אין לה מקום לפי לשון הגמ' שאמרו שם תרתי בבי קמייתא ישראל וכותיים מצווין ועושין כלומר ולכך אסור בישראל וכותיים אבל לגי' דמותר בכותיים גבי שום איך יאמר בבבא דשום הכותיים מצווין ועושין: אלא למי שמצוה עליו לעלות וכו'. לשון רבינו ז"ל אינו מכוון וכבר תמה עליו הרב ב"י ז"ל בסי' רי"ז:
כ״א
והרי יצחק אמר ליעקב וכו'. בגמ' (שם) אמרו טעמא ביצחק ולא כל יצחק ורבינו ז"ל הביא זה הפסוק להכריח שיעקב הוא הזרע העיקרי:
נחלת הכלל · ToratEmet
צפנת פענח · הלכות נדרים פרק ט׳
ה׳
ומעוטם קוראים כו'. ע' מש"כ בזה לעיל פ"ב הי"א. והנה רבינו דייק דאף המיעוט קורין גם לשמן זית שמן סתם וע' תוס' ב"ב דף ס"א ע"ב ד"ה אלא ודף ע"ז ע"ב גבי צמד ע"ש והטעם דכיון דהמיעוט אינו סותר להרוב חיישינן ג"כ להמיעוט וזהו כוונת התוס' יבמות דף ס"ז ע"ב על הך דב"ב דף צ"ג ע"ב גבי רובא דזריעה ע"ש וע' במה דפליגי במס' מכשירין פ"ב מ"ז ומ"ח אם אזלינן בתר רובא דאנשי או בתר רובא השייכים בזאת הפעולה וכן פליגי בזה בדמאי פ"א מ"א גבי שיתין אם אזלינן בתר הפרט ועיין בשביעית פ"ה מ"א גבי פרסאות ג"כ פליגי כה"ג ע"ש. ועי' ב"ק דף כ"ז ע"א גבי כדא ושם ג"כ ר"ל כך דהמיעוט לא סתר הרוב וע' בהך דקדושין דף נ' ע"ב גבי סבלונות ע"ש ברמב"ן במלחמות מש"כ לחלק בין רובא דרק מחמת מנהג. וע' ב"ב דף קס"ה ע"א בהך מחלוקת דרשב"ג ורבנן ובתוס' שם ד"ה באתרא אם סתם כונתו כמנהג המדינה ע"ש. ובאמת י"ל דזה תליא בהך דכאן דף נ"ד ע"ב במה דפליגי רשב"ג ות"ק אם סתמא כונתו כמו שקורין אנשי העיר וזהו הנ"מ לדידן גבי בשר עוף דפסקינן דבכ"מ אסור כמבואר לקמן בהל"ו אף דרשב"ג פליג ע"ז וא"ש דברי רבינו כאן וכן מבואר לשון הגמ' כאן דגבי עוף מימלך שליח אף אם יש בשר אחר וגבי דגים רק אם ליכא בשר ע"ש:
ז׳
מותר בביצה כו'. עי' בכ"מ וע' בעוקצין פ"ב ובדברי רבינו פ"ו מהלכות טומאת אוכלים ה"ב ובתוספתא שם הובא בר"ש שם. וע' בהך דערובין דף כ"ט ע"ב גבי כ"ש לפתן ע"ש וע' בהך דברכות דף מ"ד ע"ב טבא ביעתא כו' ע"ש:
ח׳
מותר בקום וכו'. ע' בכ"מ וע' בהך דחולין דף קי"ד ע"א גבי מי חלב וע' לקמן בהל' י"ד גבי מן התמרים דמותר בדבש וע' בירוש' שם דאף דכל היכא דכתיב בתורה דבש קאי אתמרים. ע' בירוש' פ"א דבכורים ה"ג דרק תמרים חייבים בבכורים ולא דבש היוצא מהם. וע' חולין דף ק"כ ע"ב וכ"מ וברכות ברש"י דף מ"ב. רק דמ"מ נ"מ דאין מביאין בכורים רק מהני דיוכל לעשות מהן דבש וזה ר"ל בירוש' שם דאין קורין אלא על הכותבת. אך יהי' נ"מ דשאר תמרין מביאין ולא קורין ועל הכותבת קורין וע' מש"כ בה"ג פ"ו דברכות גבי אהינא שליקא דאין מברכין עליהן ברכה אחת מעין ג' ע"ש משום דאין עליהן שם דבש ולכך י"ל דבבכורים אין קורין עליהן אף דמביאין משום דקריה אף שהוא מה"ת מ"מ כיון דצריך ב"א לקרותה שייך בתר לשון בנ"א וכעין שכ' התוס' ב"ב דף קמ"א ע"א גבי תנאי ב"ד. וזה ר"ל הירוש' כאן גבי הך דריב"ב זה שם תולדתו עליו ר"ל דלאב קורין בשם התולדה שלו דהיינו תמרים נקראים בשם דבש וע' מ"ש הר"ן ז"ל כאן דף נ"ה ע"ב גבי הנודר מן התירוש ע"ש וע' ביומא דף ע"ו ע"ב ובדברי רבינו כאן בהל' י"ד גבי הנודר מן הענבים דפסק שם דאף ביין חדש מותר ודלא כרש"י ביומא שם דרק יין בן מ' יום. וע' נזיר דף ל"ח ע"ב לאתויי חמרא חדתא ע"ש בתוס' ד"ה ה"ג וע' בהך דב"מ דף צ"א ע"ב גבי פועל בכרם דלא הוה יין מין הענבים לענין אכילה. וע' בהך דע"ז דף ס"ו ע"א ובפ"ב דמעשרות הובא בנדרים דף נ' ע"ב גבי היה עושה בכלופסין דגם בשני שמות של מין אחד לא יאכל ומשום דס"ל דפועל בכרם הוה ג"כ כמו לשון בנ"א בשכירות וצ"ל דלכך רש"י ז"ל ביומא פי' כן משום דקאי שם אליבא דר"ל ומוכח בירוש' פ"ב דנזיר ה"א דחייש גם ללשון תורה ע"ש גבי תירוש וע' בהך דנזיר דף ג' במה דס"ל לר"ל מתפיס אינש במידי דסמיך. וע' בירוש' ספ"ו דתרומות במה דקי"ל דאין משלמין ממין על שאינו מינו אם אכל ענבים של תרומה אם יכול לשלם יין ע"ש. ולכך כאן גם גבי חלב כיון דלענין דין אין שם חלב על הקום מותר גם לענין נדר ונ"מ אם נדר בלשון אחר וכמש"כ הר"ן ז"ל שם גבי תירוש ע"ש וע' מש"כ לעיל פ"ב ע"ש:
ט׳
חטה שאינו טועם כו' והנה רבינו לא הביא הך דין דשם גבי גריס כה"ג וצ"ל דס"ל דמה דמבואר בברייתא דמבושל נקרא בלשון גריס תליא בהך מחלוקת בב"ש וב"ה בנזיר דף נ' ע"ב אם מקפה של גריסין הוה חיבור ע"ש ואנן קי"ל דלא הוה חיבור. וע' במס' טבול יום פ"ב מ"ג ובירוש' כאן דגרס להיפך וע' בהך דשבועות דף ל"ח ע"א דגבי טענה גם חטה נקרא על המין. וע' כאן דף נ"ו ע"א בהך מחלוקת דר"מ ורבנן גבי עליה: שם הנודר מן הדגן כו'. ע' שבועות דף ל"ח ע"ב דגבי טענה ג"כ כן ע"ש:
י׳
הנודר מן הכרוב כו'. ע' ברכות דף ל"ט ע"א גבי מיא דשיבתא ע"ש ובשבת דף קמ"ה ע"א גבי שלקות שסחטן ובתרומות ספ"י וע' בתוספתא דמאי פ"ד מה דאמר שם ר"י דאם לקח כרוב ע"מ לקנב בו את האספרגוס דמותר להשליכו ע"ש והטעם משום דזה פטור מן הדמאי והוה רק כמו תערובות ואכמ"ל וע' מש"כ רבינו בהל' ק"פ פ"ח הי"ב גבי מרק ע"ש:
י״א
מותר בכמהין כו'. גדילין הן כו'. ע' שבת דף ק"ז ע"ב גבי כשות' ושם דף קל"ט ע"א לשיטת רש"י שם דהמחלוקת הוא אם הוא אילן או ירק ובערובין דף כ"ח ע"ב אם גדל מאויר או מקרקע ע"ש וע' בירוש' פ"א דמעשרות דממעט כמהין ופטריות משום שאינם נזרעים. וע' תוס' עירובין דף כ"ז דנקחים בכסף מעשר וע' ברש"י ב"ק דף נ"ד ודף ס"ג דלא ס"ל כן וכן הוא בירוש' ומלשון רבינו משמע דנ"מ בין ארץ לקרקע ויהי' נ"מ אם יש דין פירות שביעית בהם וע' בירוש' ערלה פ"א סה"ב גבי בית דשם ארץ יש עליו ולא שם שדה. וע' בהך דע"ז דף י"ד ע"א גבי תורניתא דנקט שם הוסיפו עליהם ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל ג"כ משום דתורניתא ארז נקבה כמבואר בגיטין דף נ"ז ע"א וע' שבת דף קנ"ו ע"א ברש"י וע' תוס' מנחות דף ע"א דנקבה אין עושה פירות ע"ש ור"ל דרק מאוירא קרבי ואם כן אין לו עיקר ולכך מותר בשביעית והכי נמי כמהין ופטריות:
י״ב
הנודר מפירות הקיץ כו'. עי' בגמ' כאן דהוה מחלוקת וע' בתוספתא פ"ט דב"מ מחלוקת ג"כ שם דרשב"ג ורבנן גבי שדה קיצה גבי מקח וממכר וע' בירוש' כאן רפ"ז דמספקא ליה אם מקח וממכר הוה כנדרים. וע' כאן דף נ"ו גבי עליה וב"ב דף קמ"ג ע"ב גבי בני בנים דיליף מנדרים וכ"כ בזה וע' בהי"ג ובירוש' כאן דאמר דלגבי נדרים לא הוה גידים בכלל בשר וע' בירוש' דמאי ספ"ב דלענין מקח וממכר הוה גיד הנשה בכלל בשר ע"ש וכ"כ בזה:
י״ח
הנודר מן המים כו'. ע' בהשגות. ור"ל כך דס"ל להר"א דבלא זה יאסרו המים משום שיצאו מהמים האסורים. ויהי' נ"מ להני דהיו בנהרות מקודם נדרו וכעין דאמר כאן דף נ"ב ע"ב וכבר יצאו מהן. וע' ברא"ש כאן דף נ"ה ע"ב גבי ב' לשונות כה"ג גבי חילקא ובמש"כ רבינו ז"ל בספר המצות גבי נזירות דחומץ לא פקע ממנו שם יין ע"ש וע' בע"ז דף כ"ט ע"ב אטו משום דאחמיץ כו'. אך שם דף מ"ז ע"א מה דאמר שם קמא קמא אזלא משמע דפקע מהם שם הראשון וע' מש"כ רבינו בהל' מעילה פ"ה ה"ו דכיון דיצאו המים חוץ לשדה מותר ליהנות מהן חזינן דס"ל דאין שם הראשון עליהם. אך הר"א ז"ל לא ס"ל כן לכך פי' דרק אסר עצמו מן המעיין לא מן המים וגם זה תליא במה דפליגי הר"ן ז"ל והריטב"א גבי הך דהנודר מאנשי העיר אם ר"ל דוקא הני שבשעת נדרו היו בתוך העיר. ע' כאן דף פ"ד ע"א בר"ן ויהי' נ"מ ג"כ להך דין דהל' י"ט גבי מותר בקטנים אם ג"כ לאחר שיתגדלו מותר בהם וכן גבי הנודר מבני נח אם אח"כ נתגיירו אם מותר בהם. וע' בהך דגטין דף פ"ה ע"א גבי חוץ מקדושי קטן וחוץ מעבד ע"ש בדברי רבינו מש"כ בזה. אך גבי נדר לזמן הוה בכל יום כדבר חדש משום דבידו לרבות הזמן ולמעט וכעין שכ' התוס' בכורות דף מ"ט ע"ב דגבי מלוה הכתובה בתורה לא שייך דאקני. ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דערכין דף י"ד וכ"מ אם אזלינן בתר פדיון משום דס"ל דכיון דבידו לשאול על ההקדש ולבטלו כ"ז שלא נשאל הוה כמקדיש מחדש. וכעין הך דכאן דף כ"ט גבי פדאן חוזרות וקודשות. וכן יהי' נ"מ להנודר מן החלב אם מותר בקום שנעשה אח"כ וע' ברא"ש כאן דף נ"ג. וכן נ"מ אם נדר מישראל אם אסור בגרים שנתגיירו אח"כ והנה מלשון רבינו משמע דרק שם ישראל עליהם אבל זרע אברהם לא הוה ודלא כהרא"ש כאן וע' בירוש' פ"א דבכורים ותוס' ב"ב דף פ"א ע"א ע"ש:
כ׳
נדר משובתי כו' שלא נתכון כו'. הנה מלשון רבינו מבואר דלא כגמ' דידן רק דס"ל דאין עליהם ציווי לעלות לירושלים וצ"ל דכאן לאחר שגזרו עליהם וע' במש"כ רבינו בנדה בפיהמ"ש בפ' דם הנדה דאף להקל יצאו מכלל ישראל ובמש"כ רבינו בפ"א דמס' שקלים אם דינם כישראל מומר וע' במש"כ ספ"ח דמס' ברכות ע"ש ובירוש' פ"ה דע"ז דס"ל דרק לחומרא וע' בגיטין דף ל' דהוה מחלוקת אם יכולין ליתן להם מתנות עניים ע"ש ובמש"כ רבינו בהל' עבדים בפ"ח ה"ה ע"ש ופ"ו ה"ו וע' בנדה דף ל"ג ע"ב דגבי כותי לא מתרץ רגל הוה כמו גבי צדוקי משום דס"ל דכיון דאין עליהם דין לעלות לרגל אף אם עלו לא נטהרו. וע' בתוספתא כאן פ"ב גבי אוכלי שום דרק ר"י ס"ל דאסור אף בכותים ע"ש. והטעם משום דזה תליא בהך מחלוקת דחולין דף ד' באחזיק בדלא כתיבא אם גבי כותים הוה הוחזק ע"ש ובהך דברכות דף מ"ז ע"ב ע"ש:
כ״ג
הנודר כו' אסור בכהנים כו'. ע' יומא דף ס"ו ע"א אטו כהנים לאו בכלל כו'. וע' בתוספתא סוף הוריות דלא משמע כן וע' בחולין דף קל"א ע"ב גבי עם. והנה ע' בריטב"א כאן דאם נדר בכהנים אסור בחללים ע"ש. וע' ביבמות דף ע"ד ע"ב דלא הוה זרעו דאהרן. י"ל דזה רק בדין וע' זבחים דף י"ג ע"א דהוה מחלוקת אם יש עליהם שם כהנים וע' בהך דערכין דף ל"ג ע"ב דצריך מיעוט לבן לוי ממזר. וע' רש"י גיטין דף נ"ט ע"ב דרק שם ישראל פסול עליו עיין בכורות מ"ז ע"א אך י"ל דכ"ז בלשון תורה וע' בכתובות דף כ"ד ע"ב גבי מהו להעלות משטרות ליוחסין דמשמע דלא מקרי חלל כהן בלשון ב"א ע"ש. וצ"ל דבשטרות כותבין כמו דין. וע' בהך דב"ב דף קנ"א ע"א ברשב"ם גבי עבדים דלא מחלק ע"ש. וצ"ל דגבי שטר שאני כיון שזה נעשה מחמת דין אז אזלינן בתר לשון תורה וכן להיפך היכא דנזכר בתורה לשון השייך לב"א ילפינן מיניה כמו הך דדף נ"ו ע"ב גבי בית אגף וע' בהך דשבת דף קכ"ג ע"ב דהוה בזה מחלוקת דתנאי אם יש עליו שם בית או שם חצר וע"ש דף ט' ע"א גבי תוך הפתח ובהך דזבחים דף י"ד ע"א ובהך דחולין דף קכ"ו ע"א גבי כלב כו' ע"ש ובתוספתא רפ"ו דגיטין גבי זרק לה גט לתוך ביתה דרק מן האסקופה ולפנים אך יש לומר משום דאינו משתמר:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
רמב״ם הלכות נדרים ט׳, מתוך הלכות נדרים שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
