רמב״ם - הלכות נדרים · פרק ד׳

ספר הפלאה · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות נדרים · פרק ד׳

הלכה א׳

נִּדְרֵי אֳנָסִין וְנִדְרֵי שְׁגָגוֹת וְנִדְרֵי הֲבַאי הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים כְּדֶרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת. הֲרֵי שֶׁהִדִּירוּהוּ הָאַנָּסִין וְהַמּוֹכְסִין וְאָמְרוּ לוֹ נְדֹר לָנוּ שֶׁהַבָּשָׂר אָסוּר עָלֶיךָ אִם יֵשׁ עִמְּךָ דָּבָר שֶׁחַיָּב בְּמֶכֶס. וְנָדַר וְאָמַר הֲרֵי הַפַּת וְהַבָּשָׂר וְהַיַּיִן אֲסוּרִין עָלַי הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּכּל וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹסִיף עַל מַה שֶּׁבִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ. וְכֵן אִם בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּדֹּר שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה אִשְׁתּוֹ לוֹ וְנָדַר שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה לוֹ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְאֶחָיו כֻּלָּן מֻתָּרִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ב׳

וּבְכָל הַנְּדָרִים הָאֵלּוּ צָרִיךְ שֶׁיִּתְכַּוֵּן בְּלִבּוֹ לְדָבָר הַמֻּתָּר. כְּגוֹן שֶׁיָּשִׂים בְּלִבּוֹ שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִין עָלָיו אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד אוֹ אוֹתָהּ שָׁעָה וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה וְסוֹמֵךְ עַל דְּבָרִים שֶׁבְּלִבּוֹ הוֹאִיל וְהוּא אָנוּס וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְנִמְצָא בְּשָׁעָה שֶׁיִּדֹּר לָהֶן אֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת:

הלכה ג׳

וְכֵן נִדְרֵי זֵרוּזִין מֻתָּרִין. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהִדִּיר חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ וְנָדַר זֶה שֶׁלֹּא יֹאכַל מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַטְרִיחַ עָלָיו. בֵּין אָכַל בֵּין לֹא אָכַל שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין. וְכֵן הַמּוֹכֵר שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא יִמְכֹּר חֵפֶץ זֶה אֶלָּא בְּסֶלַע וְהַלּוֹקֵחַ נָדַר שֶׁלֹּא יִקָּחֶנּוּ אֶלָּא בְּשֶׁקֶל וְרָצוּ בִּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִין שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. לְפִי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם לֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ וְלֹא נָדַר אֶלָּא כְּדֵי לְזָרֵז אֶת חֲבֵרוֹ וְלֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ:

הלכה ד׳

וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִילוּ אַרְבָּעָה מִינֵי נְדָרִים אֵלּוּ שֶׁהֵן מֻתָּרִים שֶׁאָסוּר לוֹ לְאָדָם לִהְיוֹת נוֹדֵר בָּהֶן עַל מְנָת לְבַטְּלָן. תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ל ג) "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" לֹא יַעֲשֶׂה דְּבָרָיו חֻלִּין:

הלכה ה׳

מִי שֶׁנָּדַר וְנִחַם עַל נִדְרוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁאָל לְחָכָם וּמַתִּירוֹ. וְדִין הֶתֵּר נְדָרִים כְּדִין הֶתֵּר שְׁבוּעוֹת שֶׁאֵין מַתִּיר אֶלָּא חָכָם מֻבְהָק אוֹ שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת בְּמָקוֹם שֶׁאֵין חָכָם. וּבְלָשׁוֹן שֶׁמַּתִּירִין הַשְּׁבוּעָה מַתִּירִין הַנֵּדֶר. וְכֵן שְׁאָר הָעִנְיָנוֹת שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בִּשְׁבוּעוֹת כֻּלָּן בִּנְדָרִים כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵן בִּשְׁבוּעוֹת:

הלכה ו׳

וְאֵין מַתִּירִין הַנֵּדֶר עַד שֶׁיָּחוּל כִּשְׁבוּעָה:

הלכה ז׳

וּכְשֵׁם שֶׁנִּשְׁאָלִים עַל נִדְרֵי הָאִסָּר וּמַתִּירִין אוֹתוֹ. כָּךְ נִשְׁאָלִים עַל נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ וּמַתִּירִין אוֹתוֹ. בֵּין נִדְרֵי קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת בֵּין קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. וְאֵין נִשְׁאָלִין עַל הַתְּמוּרָה:

הלכה ח׳

וּכְשֵׁם שֶׁהָאָב אוֹ הַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי אִסָּר כָּךְ מֵפֵר נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁוֹת הַדּוֹמִין לְנִדְרֵי הָאִסָּר:

הלכה ט׳

מִי שֶׁנָּדַר וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר וַאֲנִי וְשָׁמַע שְׁלִישִׁי וְאָמַר וַאֲנִי וְנִשְׁאַל הָרִאשׁוֹן עַל נִדְרוֹ וְהֻתַּר הֻתְּרוּ כֻּלָּן. נִשְׁאַל הָאַחֲרוֹן וְהֻתַּר הָאַחֲרוֹן מֻתָּר וְכֻלָּן אֲסוּרִין. נִשְׁאַל הַשֵּׁנִי וְהֻתַּר הַשֵּׁנִי וְשֶׁל אַחֲרָיו מֻתָּרִין וְהָרִאשׁוֹן אָסוּר:

הלכה י׳

וְכֵן הַמַּתְפִּיס דְּבָרִים הַרְבֵּה בְּנֵדֶר כְּגוֹן שֶׁנָּדַר עַל הַפַּת וְהִתְפִּיס הַבָּשָׂר וְנִשְׁאַל עַל הַפַּת וְהֻתַּר בָּהּ הֻתַּר הַבָּשָׂר. נִשְׁאַל עַל הַבָּשָׂר וְהֻתַּר בּוֹ לֹא הֻתַּר הַפַּת:

הלכה י״א

הַנִּשְׁבָּע אוֹ הַנּוֹדֵר שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְכֻלְּכֶם וְנִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ אוֹ עַל שְׁבוּעָתוֹ עַל אֶחָד מֵהֶם וְהִתִּירוֹ הֻתְּרוּ כֻּלָּם. שֶׁהַנֵּדֶר שֶׁהֻתַּר מִכְּלָלוֹ הֻתַּר כֻּלּוֹ. אָמַר שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה וְלָזֶה וְלָזֶה הֻתַּר הָרִאשׁוֹן הֻתְּרוּ כֻּלָּן. הֻתַּר אַחֲרוֹן הָאַחֲרוֹן מֻתָּר וְכֻלָּן אֲסוּרִין. שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה לָזֶה לָזֶה צְרִיכִין פֶּתַח לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה י״ב

נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה אוֹ שֶׁנָּדַר וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵי זֶה מֵהֶן נָדַר פֶּתַח אֶחָד לְכֻלָּן:

הלכה י״ג

הַנּוֹדֵר מֵאַנְשֵׁי הָעִיר וְנִשְׁאַל לֶחָכָם שֶׁבָּעִיר. אוֹ שֶׁנָּדַר מִיִּשְׂרָאֵל וַהֲרֵי הוּא נִשְׁאַל לְחָכָם שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל הֲרֵי נִדְרוֹ מֻתָּר:

הלכה י״ד

הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלַי הַיּוֹם אִם אֵלֵךְ לְמָחָר לְמָקוֹם פְּלוֹנִי. הֲרֵי זֶה אָסוּר לְאָכְלָם הַיּוֹם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵלֵךְ לְמָחָר לְאוֹתוֹ מָקוֹם. וְאִם עָבַר וַאֲכָלָן הַיּוֹם וְהָלַךְ לְמָחָר לוֹקֶה וְאִם לֹא הָלַךְ אֵינוֹ לוֹקֶה:

הלכה ט״ו

אָמַר הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין לְמָחָר אִם אֵלֶךְ הַיּוֹם לְמָקוֹם פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֵילֵךְ הַיּוֹם לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם וְיֵאָסְרוּ עָלָיו אוֹתָן הַפֵּרוֹת לְמָחָר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. מִפְּנֵי שֶׁאָדָם זָהִיר בְּדָבָר הָאָסוּר שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ וְאֵינוֹ זָהִיר בִּתְנַאי שֶׁגּוֹרֵם לֶאֱסֹר דָּבָר הַמֻּתָּר:

הלכה ט״ז

הַנּוֹדֵר לָצוּם עֲשָׂרָה יָמִים בְּאֵי זֶה יוֹם שֶׁיִּרְצֶה וְהָיָה מִתְעַנֶּה בְּיוֹם אֶחָד מֵהֶם וְהֻצְרַךְ לִדְבַר מִצְוָה אוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד אָדָם גָּדוֹל הֲרֵי זֶה אוֹכֵל וּפוֹרֵעַ יוֹם אַחֵר שֶׁהֲרֵי לֹא קָבַע הַיָּמִים בִּתְחִלַּת הַנֵּדֶר. נָדַר שֶׁיָּצוּם הַיּוֹם וְשָׁכַח וְאָכַל מַשְׁלִים לָצוּם. נָדַר שֶׁיָּצוּם יוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם וּכְשֶׁהִתְחִיל לָצוּם שָׁכַח וְאָכַל אִבֵּד תַּעֲנִיתוֹ וְחַיָּב לָצוּם יוֹם אַחֵר:

כסף משנה · הלכות נדרים פרק ד׳

א׳

נדרי אונסים ונדרי שגגות וכו' כדרך שבארנו בשבועות. פ"ג אע"פ שדינים אלו נשנו במשנה לענין נדרים בפרק שלישי דנדרים (דף כ"ד כ"ה כ"ז) ואמרו בגמרא שהוא הדין לשבועה אין לתמוה על רבינו שתלה כאן נדרים בשבועות שמפני שהקדים הלכות שבועות להלכות נדרים ביאר דינים אלו לענין שבועה תחלה וכשהגיע להל' נדרים הוצרך לומר כדרך שביארנו בשבועות: הרי שהדירוהו האנסים וכו'. משנה פ"ג דנדרים (דף כ"ז) וכב"ה:

ב׳

ובכל הנדרים האלו צריך שיתכוין בלבו לדבר המותר וכו'. נתבאר בפ"ג מהל' שבועות:

ג׳

וכן נדרי זירוזין מותרין וכו'. משנה פ"ג דנדרים (דף כ':) ואמרי' בירושלמי הדא דתימא בשאין מעמידין אבל מעמידין צריכים היתר חכם. ופירש הר"ן בשאין מעמידין דבריהם שאומרים שלא נדרו בדוקא אלא לזרז אבל מעמידין דבריהם לומר שבדוקא נדרו צריכים היתר חכם ולזה נתכוון רבינו במה שכתב לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו וכ"כ הרא"ש בשם רא"מ. והטור כתב ודוקא כשאין מעמידין דבריהם אלא שניהם נתרצו בג' דינרים אבל אם לא נתרצו אלא זה בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח ודאי לנדר גמור נתכוון וחל הנדר וכל מי שיעבור על נדרו הרי חילל דבריו ואם אחד העמיד דבריו והשני לא העמיד מתוך שנתבטל לאחד נתבטל גם לשני. וסוף דבריו הם פירוש מה שאמרו בירושלמי היה זה מעמיד וזה אינו מעמיד מאחר שבטל אצל זה בטל גם אצל זה. והר"ן גורס היה מעמיד אצל זה ואצל זה אין מעמיד כיון שבטל אצל זה בטל אצל זה פירוש דה"ק היה מוכר חפץ לשנים ואמר קונם שאיני פוחת לכם מן הסלע והיה בדעתו לידור לאחד מהם בדוקא ולחבירו כדי לזרז כיון שבטל אצל זה בטל אצל זה: ואיבעיא לן בגמרא (דף כ"א) אמר ליה טפי מסלע והלה אומר בציר משקל כיון שמופלגים טפי משיעורא דמתניתא נדרא הוי או זירוזין הוי ולא איפשיטא וכתבו הרא"ש והר"ן דלחומרא נקטינן וכן פסק הטור. ויש לתמוה על רבינו שהשמיטה ואע"פ שי"ל דכיון שלא כתב להתיר אלא בזה אומר סלע וזה אומר שקל ממילא משמע שאם הפליגו יותר אינו מותר מ"מ לא ה"ל למישתק מלכתבה בפירוש:

ד׳

ומנין שאפילו ד' מיני נדרים אלו וכו'. תוספתא פ"ד:

ה׳

מי שנדר וניחם על נדרו וכו'. זה פשוט שהתורה הקישה נדר לשבועה:

ז׳

ומ״ש שנשאלין על נדרי הקדש ומתירים אותו. בפ' שום היתומים (ערכין דף כ״ג) אמרינן דר' אליעזר ור' יהושע בשאלה דהקדש פליגי ופירש״י ר״א סבר אין נשאלין על הקדש לחכם ואפילו אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש טעות הוא אפ״ה אין חכם מתיר נדרו וכו' ור' יהושע סבר נשאלין על ההקדש ומסיים בה בגמ' הן הן דברי ב״ש הן הן דברי ב״ה שב״ש אומרים הקדש טעות הקדש וב״ה אומרים הקדש טעות אינו הקדש ופירש״י מחלוקת ר״א ור' יהושע היינו נמי מחלוקת ב״ש וב״ה הקדש טעות הקדש ואין שאלה להקדש. הקדש טעות כגון שור לבן היוצא מביתי הקדש ונמצא שחור. וידוע דהלכה כב״ה וכר' יהושע: ומ"ש בין קדשי מזבח וכן מ"ש ואין נשאלין על התמורה. נראה שהוא נלמד ממה ששנינו בפ"ב דתמורה (דף י"ז) עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין וכיון דבשוגג נמי חיילא תמורה שוב אין בה שאלה דהקדש טעות חייל בה וכיון דתמורה איתא בקדשי מזבח ואמרינן שהיא מוחלקת מהקדשים בכך ממילא משמע דקדשי מזבח נמי בטעות אינם קדושים וכיון שכן ישנם בשאלה. וכן משמע מדתני ברפ"ה דנזיר (דף ל"א) אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן בש"א הקדש ובה"א אינו הקדש משום דהקדש בטעות הוא וסתם מקדיש שור הוא למזבח:

ח׳

ומה שכתב וכשם שהאב או הבעל מפר נדרי איסר כך מפר נדרי הקדשות וכו':

ט׳

מי שנדר וכו' עד וכולן אסורים. משנה רפ"ד דנזיר (דף כ'). ומ"ש נשאל השני והותר וכו'. שם:

י׳

ומ"ש וכן המתפיס דברים הרבה בנדר כגון שנדר על הפת והתפיס הבשר וכו':

י״א

הנשבע או הנודר וכו'. אמר שאיני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורין שאיני נהנה לזה לזה לזה צריכין פתח לכל אחד ואחד. כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו וכן מצאתי בספר מוגה: והדין במשנה בפ' פותחין (נדרים ס״ו) הנדר שהותר מכללו הותר כולו כיצד אמר קונם שאיני לכולכם הותר אחד מהם הותרו כולם שאיני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורין וכו' שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד ובגמ' מאן תנא אמר רבא ר״ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד כלומר דמדקתני לזה קרבן ולזה קרבן צריך פתח לכל אחד ואחד משמע דלעולם לא הוי פרטא אלא כי מדכר קרבן אכל חד וחד הא לאו הכי ל״ש אמר לזה ולזה בוי״ו ל״ש אמר לזה לזה בלא וי״ו כללא וכר״ש פ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו) דתנן היו חמשה תובעים אותו אמרו לו תן לנו פקדון שיש לנו בידך שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת. ומשמע מדברי רבינו כאן ובפ״ז דשבועות שהוא פוסק דלא כר״ש משום דבפ' שבועות הפקדון סתם לן תנא דלא כוותיה ובגמ' (דף ל״ח) ת״ר כלל אינו חייב אלא אחת פרט חייב על כל אחת ואחת דר״מ ר״י אומר שבועה לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת וכו' אמר ר״י אמר שמואל כללו של ר״מ פרטו של ר״י כללו של ר״י פרטו של ר״מ ור' יוחנן אמר הכל מודים בולא לך שהוא פרט לא נחלקו אלא בלא לך שר״מ אומר פרט ור״י אומר כלל. וגירסא זו הדבר ברור שאינה מכוונת שהיאך אפשר שולא לך בוי״ו יהיה יותר פרט מלא לך בלא וי״ו והתוס' כתבו דבספרים ישנים גרסינן איפכא ור״י אמר הכל מודים בלא לך שהוא פרט לא נחלקו אלא על ולא לך שר״מ אומר פרט ור״י אומר כלל וזו היא גירסת רבינו וידוע דהלכה כרבי יהודה לגבי ר״מ ולפיכך פסק דלזה ולזה בוי״ו כלל הוי והילכך הותר הראשון הותרו כולם אבל לזה לזה בלא וי״ו פרטא הוי לפיכך צריך פתח לכל אחד ואחד: ומכל מקום קשה דברפ"ב דקידושין (דף מ"ו) אמתני' דהתקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי (בתמרה) זו אמרינן דמתניתין ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ופסק רבינו בפ"ה דאישות כר"ש והיאך פסק כאן ובפ"ז דשבועות דלא כר"ש. ואפשר לומר שטעם רבינו דמדחזינן דבקדושין סתם לן תנא כר"ש ובשבועת הפקדון סתם לן תנא דלא כוותיה אמרינן ראה רבי דבריו של ר' שמעון בקידושין ודברי ר' יהודה בשבועת הפקדון אע"ג דבנדרים סתם לן כר"ש כיון דשבועות ונדרים בחדא שיאטא שייטי אית לן למסמך טפי אסתמא דשבועת הפקדון דאתיא כרבים מלמיסמך אסתמא דנדרים דאתיא כיחידאה:

י״ב

נדר בנזיר וכו'. תוספתא פ"ד:

י״ג

הנודר מאנשי העיר וכו'. יתבאר בפ"ז:

ט״ו

(יד-טו) האומר פירות וכו' מפני שאדם זהיר בדבר האסור וכו'. ברפ"ב דנדרים (דף י"ד:) פלוגתא דרב נחמן ור"י ופסק כרב יהודה וכן פסקו הרא"ש והר"ן:

ט״ז

הנודר לצום עשרה ימים וכו'. בפ"ק דתעניות אמר ר"י אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע כי אמריתה קמיה דשמואל א"ל וכי נדר קביל עליה דלא סגי דלא משלם לצעורי נפשיה קביל עליה אי מצי מצער נפשיה אי לא מצי לא מצער נפשיה איכא דאמרי וכו' כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי פשיטא לא יהא אלא נדר מי לא מצי אי בעי לשלומי ומיזל למחר וליומא אחרינא. וכתב הרי"ף לישנא בתרא והרא"ש כתב פר"ח היכא דאיכא צערא ואונס לוה תעניתו ופורע ושמעינן האי סברא משמואל דאמר צערא מקבל עליה אי מצי מצער נפשיה מכלל דרב במצטער קאמר עכ"ל. משמע דכלישנא קמא סבירא ליה וזה דעת רבינו שכתב והוצרך לדבר מצוה וכו' משמע אי לאו משום מצוה או כבוד אדם גדול אינו יכול ללוות. ומה שכתב מפני כבוד אדם גדול. היינו מדגרסינן התם ובפ"ק דשבת רב יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אסי עבדו ליה עגלא תליתאה אמרו ליה ליטעום מר מידי אמר להו בתעניתא יתיבנא אמרו ליה ליזיף מר וליפרע לא סבר (לה) מר דאמר רב יהודה אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע אמר ליה תענית חלום הוא הרי דאי לאו משום דתענית חלום הוה היה לוה אותו מפני כבוד רב אסי דאדם גדול הוה. ומ"מ איכא למידק למה לא כתב רבינו והיה מצטער כלישנא דגמ' ולישנא דר"ח וכן איכא למידק למה כתב דבר מצוה שלא נזכר בגמרא: וכתב הר"ן י"א דכי אמרינן לוה אדם תעניתו ופורע ה"מ בשקבל עליו סכום תעניות ולא פירש ימים ידועים ואח"כ בירר להתענות יום ידוע בעד יום אחד מאותם הימים דכיון דאותו יום אינו מעיקר נדרו וכשהוא לווהו עדיין נשאר נדרו קיים בכה"ג לוה ופורע אבל אי אמר בתחילת נדרו יום זה אינו לוה ופורע וסמכי לה מהירושלמי שהביא הרי"ף נדר להתענות ושכח ואכל איבד תעניתו רב בשם רבנין אמר והוא דאמר יום סתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים, ומשמע להו דהיינו טעמא דביום סתם איבד תעניתו מפני שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל ביום זה דלא שייך למימר לוה ופורע משלים והתם נמי בפרק קונם מייתי לעיל מינה הך דלוה אדם תעניתו ופורע וכו' ואחרים אמרו דאפילו ביום זה לוה ופורע דהא אמרינן הכא לא יהא אלא נדר ומנדר דצדקה הוא דאתינן עלה וכו'. ובפ"ק דערכין מסקינן דאפילו באומר סלע זו לצדקה כל שלא באת לידי גבאי לוה ופורע וכן דעת הראב"ד והרשב"א. והך ירושלמי דכתיבנא לא מוכח מידי דהיינו טעמא דביום סתם איבד תעניתו לפי שעדיין הוא מחוייב להתענות יום אחר אבל ביום זה כל ששכח ואכל אינו מחוייב שיפרענו והרי נדרו בטל מעתה ומש"ה מתענה ומשלים (עכ"ל): והדעת הראשון הוא דעת רבינו כמו שמבואר בדבריו וכן נראה שהוא דעת הרא"ש בפ"ק דשבת: נדר שיצום היום וכו' עד סוף הפרק. ירושלמי פ' קונם יין כתבתיו בסמוך:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

לחם משנה · הלכות נדרים פרק ד׳

א׳

וכן אם בקשו ממנו שידור שלא תהנה אשתו לו וכו'. פ"ג דנדרים (דף כ"ח) איכא שם במשנה בברייתא תרי דיני שלא הזכירם רבינו ז"ל והם פלוגתא דב"ש וב"ה במשנה לא יפתח לו בנדר וב"ה אומרים אף יפתח לו ופירש"י אם הליסטים אינו מזקיקו שידור לא יפתח לו הוא בעצמו ובברייתא ב"ש אומרים לא יפתח בשבועה וב"ה אומרים אף יפתח לו בשבועה והקשו שם בגמ' לב"ש בשבועה הוא דלא יפתח הא בנדר יפתח לו והתנן ב"ש אומרים לא יפתח לו בנדר ותו מיפתח הוא שלא יפתח לו בשבועה הא מנדר נדר בשבועה והתנן ב"ש אומרים בכל נודרים חוץ מבשבועה ותירצו תנא מתני' בנדר להודיעך כחן דב"ש תנא ברייתא בשבועה להודיעך כחן דב"ה רב אסי אמר הכי קתני ב"ש אומרים אין שאלה בשבועה וב"ה אומרים יש שאלה בשבועה ע"כ. והשתא לתירוצא קמא דגמ' לב"ה דקי"ל כוותיה פותח לו בשבועה כלומר שיאמר לליסטים אם תרצה אשבע לך ולתירוצא דר"א לא ילפינן הך דינא מהך ברייתא ואפילו נאמר דרבינו ז"ל אית ליה כר"א מ"מ דינא דמתני' דיפתח לו בנדר היה לו להזכיר. והטור ז"ל ביו"ד סי' רל"ב כתב ואפילו לא בקש ממנו שידור והוא נודר מעצמו כו' והיינו דינא דמתני' עוד כתב או שבקש ממנו שידור והוא נשבע ונראה דאמר כן מן הברייתא. אבל קשה דלמה כתב שבקש שידור אבל לא בקש כלל שידור לתירוצא קמא יכול לפתוח לו אני אשבע דאי אמרת הטור מפרש דמ"ש ב"ה יפתח לו בשבועה הוא כששאל לו הליסטים נדר אבל לא שאל לו כלל אינו פותח לו בשבועה זה א"א דא"כ מאי מקשו בגמ' בשבועה הוא דלא יפתח הא בנדר יפתח והתנן ב"ש אומרים לא יפתח לו בנדר כו' מאי קושיא דמאי דקאמר התם לא יפתח לו בנדר היינו אם הליסטים אינו מזקיקו שידור אבל כאן איירי שמזקיקו שידור וקאמר ב"ש דאף על גב דמזקיקו שידור לא יפתח לו בשבועה א"ו דהאי פתיחה דשבועה דקאמר ב"ש דלא יפתח אינו כשאינו מזקיקו הליסטים שידור ומינה דלב"ה דקאמר שיפתח אפי' שאין הליסטים מזקיקו לידור א"כ אמאי כתב הטור ז"ל דכששואל לו הליסטים שידור איירי ואי הטור ז"ל פסק כתירוצא בתרא מהיכן למד שישבע אע"פ שהליסטים אינו אומר אלא שידור הא אין לברייתא עסק בזה הדין כלל. ואולי י"ל דהטור פסק כתירוצא בתרא ומ"מ כיון דמתני' קאמרה שנודר אע"פ שאינו שואל ממנו וכן שנודר יותר ממה ששואל ממנו מזה למד הדין מנדר לשבועה אבל אם אינו מזקיקו לידור כלל לית ליה דיפתח בשבועה כתירוצא קמא:

ג׳

וכן נדרי זרוזין מותרין. רבינו ז"ל לא כתב בהל' שבועות שבועת זרוזין. וכתב הרב כ"מ ז"ל בפ"ג דלא כתבו רבינו ז"ל שם משום שלא אמרו בגמ' כשם שנדרי זרוזין מותרין כך שבועות זרוזין מותרים ע"כ. ואני ראיתי לרבינו ז"ל שכתב בפירוש המשנה בפ"ג דנדרים ודע שאלו הארבעה נדרים כולם אין הפרש בהם בין נדר ושבועה ולכך אין צריכים הפרה אלא נדרי זרוזין ולפיכך אין זה מותר בשבועות ע"כ. ואם דברים אלו דנדרי זרוזין צריך היתר זה אי אפשר דבהדיא אמרו בגמ' דאלו נדרים אין צריך שאלה לחכם כלל, ועוד דשם (דף כ"ד) בעי למפשט דרבנן פליגי עליה דראב"י ממתני' דהאומר לחבירו קונם שאיני נהנה לך וכו' ואמרו שם טעמא דאמר זה הוא כבודי הא לאו הכי נדר הוא וצריך היתר ואמאי צריך היתר הא נדרי זירוזין הוא משמע דנדרי זרוזין א"צ היתר אלא צ"ל דמאי דקאמר צריך הפרה כלומר יש צד בהם שצריך הפרה כיון שמעמיד דבריו כדאמר בירושלמי ואומר שנתכוון לנדר וכיון שיש בו צד שהוא נדר לכך החמירו בשבועות החמורות דילמא נתכוון לשבועה ולפיכך אמר בגמ' דנדרי זרוזין מותרין בשבועות כמ"ש בשגגות ובשאר: כגון שהדיר חבירו שיאכל אצלו. פסק כראב"י דהכי איפסיקא בגמ' הלכתא כוותיה ומ"מ ההיא דקונם שאיני נהנה לך אם אי אתה נוטל לבנך כור של חטין וכן האומר לחבירו קונם שאתה ניהנית לי אם אי אתה נותן לבני כור של חטין הביאם רבינו ז"ל לפסק הלכה בס"פ שמיני דאית ליה דמודה בהו ר"א מטעמא דאמר שם לא כלבא אנא דמיתהנינא מינך ולא מתהנית מינאי וכן באידך לאו מלכא אנא דמהנינא לך וכו', וסובר רבינו ז"ל דלפי המסקנא הני טעמי אינהו וכפירוש בתרא דהר"ן ז"ל ומ"ש בברייתא יתר על כן אמר ראב"י האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אי אתה מתארח אצלי ואוכל עמי פת חמה וכו' לא משום דלא חיישינן לטעמיה דלאו כלבא אנא דשאני הכא דהוי מתנה מועטת אלא הא יתר ע"כ דקאמר משום דסד"א כיון דמייחד ואמר פת חמה וכו' של חמין דוקא נדר ולא לזרוזי בעלמא קמ"ל. ועל דרך זה כתב הטור ז"ל בסי' רל"ב וכן הרא"ש בפסקיו ואע"ג דהרא"ש ז"ל בפירושו כתב דליכא למפשט מהא דפליגי רבנן משום דא"ל לא כלבא אנא משמע דאית ליה דשייך הכא טעמא דכלבא אנא אולי דאית להו לרבנן דאמרינן ליה אפילו במתנה מועטת וראב"י לית ליה אלא במתנה מרובה אבל במתני' בקונם שאיני נהנה וכו' וקונם שאתה ניהנית לי מודה ראב"י דהוי מתנה מרובה ושייך בהו הני טעמי ועם זה יסכים מ"ש בפירושו עם מ"ש בפסקיו. ומ"מ ק"ק למה השמיט רבינו ז"ל ההיא דיתר על כן דר' אליעזר כיון דאפי' לפי פירושו דהוי כפירוש בתרא דהר"ן ז"ל הוי רבותא כיון דייחד ואמר פת חמה וכוס של חמין כדכתיבנא:

י״א

אמר שאיני נהנה לזה ולזה ולזה כו'. קשה דבפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כ"ז:) אוקימנא להאי מתני' כגון שתלאן זה בזה ואמר פלוני כפלוני ופלוני כפלוני וכו' משמע דאם לא אמר בלשון הזה אלא בלשון האמור במשנה לזה ולזה ולזה לא שייך לומר ביה אחרון וראשון כדאמרינן התם דאי חשבת ליה ככללי ולא כפרטי הוה ליה ככולכם וכיון שהותר אחד מהם הותרו כולן בין שיהיה ראשון בין שיהיה אחרון ואי חשבת ליה כפרטי א״כ כשיתירו לו לא יותר האחר. והטור ז״ל בי״ד סימן רכ״ט ביאר דינים אלו יפה מסכים למה שכתבתי דהוא פוסק כר״ש דאמר דצריך שיאמר לזה קרבן ולזה קרבן וכתב דאי לא אמר הכי הותר אחד מהם הותרו כולם ואי אמר הכי אפילו אם יתירו לאחד לא הותרו האחרים ואם התפיס זה בזה אז אם יתירו לראשון הותרו כולם ואם יתירו לאחרון כולם אסורים אבל לרבינו ז״ל דכתב משנה כלשונה קשה טובא. ועל מ״ש הרב בעל כ״מ ז״ל דרבינו ז״ל אית ליה דלזה ולזה בוי״ו הוי כללי ובלא וי״ו הוי פרטי ואית ליה גירסת התוס' ז״ל בפ' שבועת הפקדון ופסק כר' יהודה איני יודע איך אפשר לומר כן דהא רבינו ז״ל בפרק שביעי מהל' שבועות כתב שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך ולא לך כולהו בוי״ו דהוי פרטי וחייב על כל אחד ואחד וכן חטין ושעורין וכוסמין ומ״ד (דכיון דלא) [דבוי״ו] הוי כללי צריך שיאמר חטים שעורים כוסמים בלא וא״ו כדאמרינן בפ' שבועת הפקדון. לכך נ״ל לומר דרבינו ז״ל גריס בפ״ג דנדרים גירסת הרא״ש ז״ל שכתב בפסקיו בפ' ר״א וז״ל הא דקתני במתני' הותר הראשון הותרו כולם אוקימנא בפ' ד' נדרים כגון שתלאן זה בזה דאמר פלוני ופלוני ופלוני דיקא נמי וכו' ואע״ג דהוא מפרש בפירושו בפ' ד' נדרים כפירוש הטור ז״ל מ״מ למדנו ממה שכתב בפסקיו דלא גריס פלוני כפלוני ופלוני כפלוני וכו' אלא פלוני ופלוני ופלוני ועל פי גירסא זו הוא מפרש דמ״ש בגמ' דמקרי תלייה זה בזה הוא משום דקאמר בוי״ו דכיון דקאמר בוי״ו בהכי תלה זה בזה אבל כשלא אמר בוי״ו הוי פרטי בלא תלייה ולכך צריך פתח לכל אחד ואחד ואם יתירו לאחד הותרו האחרים אבל ודאי דרבינו ז״ל אית ליה דבין אמר בוי״ו ובין בלא וי״ו הוי פרטי דהוא פוסק כרבי דאמר לא שנא כזית כזית לא שנא כזית וכזית בוי״ו הוי פרטי והחילוק בין וי״ו להיכא שאמר בלא וי״ו הוא לענין זה דבוי״ו הוי התפסה כשאמר קונם שאיני נהנה וכו' ובלא וי״ו [לא] הוי התפסה. כנ״ל ליישב דברי רבינו ז״ל. ומה שהקשה דכאן פסק כר״ש כתבתי בהל' אישות:

נחלת הכלל · ToratEmet

צפנת פענח · הלכות נדרים פרק ד׳

י׳

וכן המתפיס דברים כו' כן מבואר בנדרים דף כ"ו ע"ש:

י״א

שאיני נהנה לזה ולזה כו'. ע' מש"כ התוס' שבועות דף כ"ז ע"ב בשם ריב"ם דהוה כמו ב' דברים הואיל וצריך למנות ב' נזירות ע"ש. ועי' בירושלמי פ"ג דנזיר ה"ב דמקשה שם זה וס"ל דאם אמר הריני נזיר שתים הוה נדר שבטל מקצתו בטל כולו רק דאם אמר הריני נזיר ונזיר אז לא בטל. וע' בהך דגיטין דף פ"ז ע"א בהך מחלוקת דר"י ור"ל מה דמחלק שם בין כלל לטופס ע"ש ובתוס' זבחים דף ל' ע"ב ובירושלמי בגיטין שם דמייתי הך דכאן דרק קרבן אז הוה דבר בפ"ע. וע' בירושלמי נדרים פי"א סה"ו גבי מה דאמר קונם תאנה כו' ועוד ענב ואמר שם דתליא בפלוגתא דר"י ור"ע וט"ס שם וצ"ל הך מחלוקת דפ"א דנזיר ה"ג אם ועוד הוה דבר בפ"ע או שייך לדבר הראשון. וע' בספרי פ' מטות פסקא קנ"ה גבי אם אמר שאינו טועם ועוד ענבים כו'. וע' בתוספתא נדרים פ"ה ופ"ז ע"ש. וע' במה דפליגי תנאי בתוספתא דנזיר ספ"ד אם תיכף לאחר שנגמרה הנזירות הראשונה חלה עליו השניה או צריך להביא את כל הקרבנות וע' תוס' בנזיר דף ח' ע"א ד"ה ולחזי דמשמע דרק לאחר שהביא הקרבנות אז חלה. וע' בדברי רבינו פ"ג הי"ח דמשמע שם דתיכף חלה נזירות שניה דאל"כ האיך לוקה הא קודם הבאת כל הקרבנות יש רק איסור ולא מלקות כמבואר שם פ"ח ע' מש"כ שם. ובאמת נ"ל דזה ר"ל מה דאמרינן בנדרים דף ד' ע"א דגבי תגלחת עובר בב"ת. ואמר שם דלא מבעי למ"ד תגלחת מעכבת דודאי עבר ע"ש ולכאורה תמוה דהא אדרבא אם מעכבת עדיין הוא בתוך הנזירות ומה שייך ב"ת אך ר"ל כך דמיירי שקיבל עליו ב' נזירות וכ"ז דאינו מגלח על הראשונה לא חלה עליו שניה וא"כ עבר ע"ז בב"ת ואמר דאפי' אם נימא תגלחת אינו מעכבת מ"מ כ"ז שלא השלים כל מצות נזירותו לא חלה עליו השניה וכן מוכח בירושלמי פ"ב דנזיר ה"ט ע"ש דאמרינן דצריך להביא קרבן ויגלח ע"ש ולכך הוה כמו נזירות בפ"ע ולא שייך הותרה מקצתה הותרה כולה וע' בירושלמי פ"ה דנדרים ה"ד ע"ש:

י״ג

או שנדר מישראל כו'. והנה אם גם מאשתו אסור ע' בהך דכאן דף פ"ג ע"ב אם בעל בכלל בריות ע"ש וע' מש"כ הר"ן ז"ל כאן דף ח' ע"א גבי מנודה דאשתו כגופו וע' בשבועות דף י"ד ע"א דמשמע שם דלא כמו דר"ל ביומא דף מ"ג ע"ב הך דמוטב שיבוא זכאי קאי על כהנים. אך ר"ל על ביתו מה שמזכיר כפרתו קודם וע' בתו"י שם דף מ"ד ע"א במה דאמר שם כפרתו קודמת דמה נ"מ אך ר"ל לענין מה דמבואר בדברי רבינו פ"ט מהל' תמידין ה"ו דשל איש קודם ע"ש, אך כאן הכפרה של אשתו מוטלת עליו והוה חדא ע' נדרים דף ל"ה ע"ב ולק' בהל' נזירות אכתוב בזה. וע' בנדרים דף פ"ד ע"ש א"ש:

ט״ז

הנודר לצום כו' נדור שיצום כו' הנה הטעם דכמו דאמרינן בהך דמנחות דף ק"ב ע"ב כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת ה"נ דאף דאח"כ קיבל עליו להתענות יום זה מ"מ זה לא הוה נדר וע' בירוש' דנזיר פ"ה דמבעי שם אם אמר הרי עלי מנחה מחבת או מרחשת ואח"כ אמר מחבת אם זה הוה כמו קביעות דכיון דפי' בנדרו או זה או זה י"ל דזה גם כן בכלל נדרו ואף דמנחה סתם ג"כ אחת מה' מנחות שם זה לא מקרי פירש דשם מחמת הדין לא מחמת נדרו משא"כ כאן דזה דנדר יום הוא ג"כ מנדרו וא"כ שוב אם התחיל להתענות יום אחד י"ל דהוה כמו מן הנדר וע' בירושלמי חגיגה פ"א דמבעיא ליה שם היכא דאמר הרי עלי אשם בה' סלעים אם זה הוה כמו נדר או כיון דהחיוב של אשם חל עליו בלא נדרו לא מקרי זה נדר וע' בהך דנזיר דף כ"ו דלחובתי הוה ג"כ מפרש דאף דהקרבנות הוא חייב ממילא בלא נדרו מ"מ כיון דאח"כ מביא ואמר לחובתי הוה זה כמו נדר ע"ש. וע' בהך דב"ק דף ע"ח ע"ב גבי אם מצא גנב פטר נפשיה כו' ור"ל משום דהפרשה לא הוה מנדרו וע' במנחות דף ק"ח ע"ב דרק אם אמר ודמיו עלי וע' בהך דנדרים דף פ"ז ובדברי רבינו בהל' אבלות פ"ח ה"ח דאם אמרו לו מת סתם והוא סבור אביו ואח"כ נמצא בנו שאני והטעם דזה כמו שתלה בדעת עצמו ולא הוה אצלו דבר ברור. וע' בהך דכריתות דף כ"ג ע"ב ודף כ"ד דהיכא דמפריש ע"פ עצמו שאני. וע' פסקי תוס' מנחות דף ס"ו מחלקים ג"כ כה"ג בין היכא דהוא בירך סתם ע"ש וע' בהך דחגיגה דף י"ט ע"א גבי טבל סתם מחזיק כו'. אך באמת כך דגבי תענית אף דחייב עצמו שיתענה הוה רק כמו קיבל עליו שיקבל עליו ולא שכבר קיבל עליו ונ"מ היכא שקיבל עליו להתענות יום אחד בפירוש אם יכול להשלימו ביום אחר וע' תענית דף י"ב גבי הך דיחיד שקיבל עליו בה"ב ע"ש ואמאי לא נקט שישלימו ביום אחר וע"כ משום דא"א לשנותו ביום אחר ולא הוה כעין הך דערכין דף ו' ולהמתין עד שנה הבאה א"א משום ב"ת וכאן לא שייך מש"כ הר"ן בנדרים דף ס"ג דלא מהניא השלמה בשנה האחרת דשם כבר חל עליו הנדר של זה משא"כ בתענית דעדיין לא חל עליו התענית דהא נדר שיקבל רק משום ב"ת עובר דהוא כמו אמר ולא אפריש ובב' וה' אחר א"א להשלימו דמתחילה צריך לעשות החיוב ואח"כ ההשלמה כמבואר ברכות דף כ"ו ע"ב ע"ש. והך דערכין דף ו' משום דגבי סלע לא שייך זה דוקא דשם אין נ"מ גבי מטבע וכ"כ בזה:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

משנה למלך · הלכות נדרים פרק ד׳

ה׳

מי שנדר וניחם על נדרו ה"ז נשאל לחכם ומתירו כו'. בתשובת הרא"ש כלל ז' סי' ד' כתב בענין קהל שהסכימו לעשות תקנה בחרם ושוב נמלכו לעשות תקנה אחרת הרשות בידם לבד שיתירו החרם ואף אם לא התירוהו כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו וכשיתירו החרם הוי כאילו לא היה בעולם הרי התקנה השנייה קיימת. ויש לדקדק בזה דלא אמרינן חכם עוקר הנדר מעיקרו אלא בנדר הניתר ע"י פתח או חרטה אבל בחרם שהטילו הקהל שהם עצמם מתירים בלא שאלת חכם אלא כשמתחרטים הם עצמם מתירים לעצמם דוקא מכאן ולהבא מצו לסתור לא למפרע וכן ראיתי להריב"ש שכתב כן בתשובה וצ"ע. ובסי' ו' כתב הרא"ש על צבור שהחרימו על דבר ואח"כ החרימו על דבר שהיה הפך הראשון דאם לא התירו הראשונה אין השנייה כלום. ואין זה סותר מ"ש לעיל בסי' ד' דהתם מיירי שלבסוף התירו הראשונה והיה עולה על הדעת דאין השניה כלום אפילו התירו הראשונה כיון דבשעת השניה היתה הראשונה קיימת אבל הכא בשלא הותרה הראשונה כלל ועל זה כתב דאין השניה כלום ודוק:

ז׳

ואין נשאלין על התמורה. ירושלמי פ"ה דנזיר ר' ירמיה בשם ר' חונה ור' חזקיה ור' אחא בשם ר' יוחנן כ"ע מודיי שאין נשאלין על תמורתו מה פליגין בהקדש כו'. ועיין מ"ש מרן בכ"מ:

ט׳

מי שנדר ושמע חבירו כו' הותרו כולן. בירושלמי על משנה זו שנים שאמרו הרי אנו נזירים ושמע אחד ואמר ואני תחת שניהם נזיר או תחת כל אחד ואחד נזיר ע"כ. ועיין עוד שם שנסתפקו באומר הריני נזיר שתים ושמעו שנים ואמרו ואנו נזירים שתים או כל אחד ואחד שתים ע"כ:

י״א

שאיני נהנה לזה ולזה צריכין פתח לכל אחד כו'. הריב"ש בתשובה סי' רצ"א נשאל על מי שנשבע שלא יאכל ענבים ולא ילבש בגדי משי ושאל לחכם על קצת נדרו אם הותר כולו. והשיב דשבועות מוחלקות הם וצריך היתר לכל אחד ואחד כמ"ש הרמב"ם דאם אמר שאיני נהנה לזה ולזה וכו' יע"ש. ודברי הרב ראויים אליו אך צריך אני להתלמד במקום אחר דאפשר דאם היה אומר שבועה שלא אוכל ענבים ותמרים דלא נאמר בזה הותר מקצתו הותר כולו משום דבגמ' נחלקו אי דוקא במשנה דבריו או אפילו במעמיד והסכימו האחרונים להחמיר וכמ"ש הרב סי' קנ"ט ולפי זה באוסר שני דברים לא שייך משנה כי אם מעמיד. הן אמת אכתי אפשר דס"ל דלא נאמר זה אלא היכא דשייך משנה אבל היכא דלא שייך משנה אף במעמיד הותר מקצתו הותר כולו והרא"ש נסתפק בזה ולא הכריע. ואפשר שהרב ז"ל הכריע כמו שכתבנו ויש סיוע להכריע מההיא דאמרינן בירושלמי דאליהו נשבע שלא יהיה טל ומטר ואמרינן התם דנדר הטל מותר מטעם דנדר דהותר מקצתו הותר כולו והתם לא שייך משנה ואפ"ה אתינן עלה מטעם נדר שהותר מקצתו כו' ויש לי עוד ראיות על זה ובמקום אחר הארכתי ודוק. (א"ה עיין בדרשות הרב המחבר ז"ל דרוש כ"א). בתשובת מהרש"ך ח"ב סימן מ"א נשאל על שנים שנשתתפו ונשבעו לילך לא"י כו' ועל זה כתב דאין ספק דשייך הכא נדר שהותר מקצתו וכו' כו' יע"ש. ואין כאן מקום לנדר שהותר מקצתו דכל אחד נשבע לעצמו לעלות לא"י. ושורש דין זה הוא (א"ה חבל על דאבדין) :

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות נדרים ד׳, מתוך הלכות נדרים שבספר הפלאה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות נדרים כל הרמב״ם