ג׳
הנוטל שתי ידיו לתרומה. א"א ואף לחולין צריך להפסיק מאותו הטעם ירושלמי מה הוא צריך להפסיק נוטל וחוזר ונוטל מאותו רביעית עצמו:
רמב״ם - הלכות מקואות · פרק י״א
ספר טהרה · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות מקואות · פרק י״א
הלכה א׳
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁנְּטִילַת יָדַיִם וּטְבִילָתָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְיָדַיִם שֶׁצְּרִיכוֹת טְבִילָה אֵין מַטְבִּילִין אוֹתָן אֶלָּא בְּמִקְוֶה כָּשֵׁר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה. שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁהָאָדָם טוֹבֵל בּוֹ כֵּלִים יָדַיִם טוֹבְלִין. אֲבָל יָדַיִם שֶׁאֵין צְרִיכוֹת אֶלָּא נְטִילָה בִּלְבַד אִם הִטְבִּילָן בְּמֵי מִקְוֶה טְהוֹרִין. וְאִם הִטְבִּילָן בְּמַיִם שְׁאוּבִין בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת לֹא טָהֲרוּ יָדָיו עַד שֶׁיִּפְּלוּ הַמַּיִם הַשְּׁאוּבִים מִן הַכְּלִי עַל יָדָיו. שֶׁאֵין נוֹטְלִין לַיָּדַיִם אֶלָּא מִן הַכֵּלִים וּמִכֹּחַ נוֹתֵן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בְּרָכוֹת:
הלכה ב׳
כָּל הַחוֹצֵץ בִּטְבִילָה חוֹצֵץ בַּיָּדַיִם בֵּין בִּטְבִילָתָן בֵּין בִּנְטִילָתָן. וְכָל הָעוֹלֶה לְמִדַּת הַמִּקְוֶה כְּטִיט הַנֵּרוֹק עוֹלֶה לְשִׁעוּר הָרְבִיעִית שֶׁנּוֹטְלִין בָּהֶן הַיָּדָיִם. וְכָל הַנּוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ לְשַׁפְשֵׁף:
הלכה ג׳
הַנּוֹטֵל שְׁתֵּי יָדָיו לִתְרוּמָה צָרִיךְ לַחְזֹר וְלִטּל פַּעַם שְׁנִיָּה בְּמַיִם שְׁנִיִּים כְּדֵי לְהָסִיר הַמַּיִם שֶׁעַל גַּב יָדָיו שֶׁהֲרֵי הַמַּיִם שֶׁנָּטַל בָּהֶן תְּחִלָּה וְהֵן הַנִּקְרָאִין מַיִם רִאשׁוֹנִים נִטְמְאוּ בְּיָדָיו. לְפִיכָךְ אִם נָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה לְתוֹךְ הַמַּיִם שֶׁנָּטַל בָּהֶן יָדָיו תְּחִלָּה נִטְמָא וְאִם נָפַל לְתוֹךְ הַמַּיִם הַשְּׁנִיִּים לֹא נִטְמָא. וְאִם נָטַל רִאשׁוֹנִים וּשְׁנִיִּים לְמָקוֹם אֶחָד וְנָפַל שָׁם כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה נִטְמָא. נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים וְנִמְצָא עַל יָדָיו דָּבָר חוֹצֵץ וֶהֱסִירוֹ וְנָטַל אֶת הַשְּׁנִיִּים הֲרֵי יָדָיו טְמֵאוֹת כְּשֶׁהָיוּ שֶׁאֵין הַמַּיִם הַשְּׁנִיִּים מְטַהֲרִין אֶלָּא הַנִּשְׁאָר מִן הַמַּיִם הָרִאשׁוֹנִים עַל גַּבֵּי יָדָיו:
הלכה ד׳
הַיָּדָיִם מִתְטַמְּאוֹת וּמִתְטַהֲרוֹת עַד הַפֶּרֶק. כֵּיצַד. נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים עַד הַפֶּרֶק וְנָטַל הַמַּיִם הַשְּׁנִיִּים חוּץ לַפֶּרֶק וְחָזְרוּ מִחוּץ לַפֶּרֶק לְיָדָיו הֲרֵי יָדָיו טְהוֹרוֹת שֶׁהַמַּיִם הַשְּׁנִיִּים טְהוֹרִין הֵן. נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים וְהַשְּׁנִיִּים חוּץ לַפֶּרֶק וְחָזְרוּ לְיָדוֹ נִטְמֵאת יָדוֹ שֶׁהַמַּיִם הָרִאשׁוֹנִים שֶׁחוּץ לַפֶּרֶק נִטְמְאוּ מֵחֲמַת יָדָיו וְאֵין הַמַּיִם הַשְּׁנִיִּים מְטַהֲרִים בַּמַּיִם שֶׁחוּץ לַפֶּרֶק. וּלְפִי שֶׁחָזְרוּ הַמַּיִם שֶׁחוּץ לַפֶּרֶק לְיָדוֹ טִמְּאוּהָ:
הלכה ה׳
נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים לְיָדוֹ אַחַת וְנִמְלַךְ וְנָטַל אֶת הַשְּׁנִיִּים לִשְׁתֵּי יָדָיו טְמֵאוֹת שֶׁהַשְּׁנִיִּים מִתְטַמְּאִין מֵחֲמַת הַיָּד שֶׁלֹּא נִטְּלָה בְּמַיִם רִאשׁוֹנִים וְחוֹזְרִין וּמְטַמְּאִין אֶת הַיָּד הַשְּׁנִיָּה. נָטַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים לִשְׁתֵּי יָדָיו וְנָטַל אֶת הַשְּׁנִיִּים לְיָדוֹ אַחַת הָאַחַת טְהוֹרָה. נָטַל יָדוֹ אַחַת וְשִׁפְשְׁפָהּ בַּחֲבֶרְתָּהּ נִטְמְאוּ הַמַּיִם שֶׁעָלֶיהָ מֵחֲמַת חֲבֶרְתָּהּ שֶׁלֹּא נִטְּלָה וְחוֹזְרִין וּמְטַמְּאִין אֶת הַיָּד שֶׁנִּטְּלָה. שִׁפְשְׁפָהּ בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בַּכֹּתֶל הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה:
הלכה ו׳
נָטַל שְׁתֵּי יָדָיו מִשְּׁטִיפָה אַחַת הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין וְאֵין אוֹמְרִין הֲרֵי זֶה כְּנוֹטֵל יָדוֹ אַחַת בַּמַּיִם שֶׁיָּרְדוּ מֵעַל יָדוֹ הַשְּׁנִיָּה. אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה זֶה בְּצַד זֶה אוֹ זֶה עַל גַּב זֶה. וּבִלְבַד שֶׁיַּרְפּוּ שֶׁיָּבוֹאוּ בָּהֶן הַמַּיִם:
הלכה ז׳
נָטַל מִקְצָת יָדוֹ וְחָזַר וְהוֹסִיף וְנָטַל הַנִּשְׁאָר מִן יָדוֹ הֲרֵי יָדוֹ טְמֵאָה כְּשֶׁהָיְתָה. וְאִם עֲדַיִן יֵשׁ עַל מִקְצָת שֶׁנָּטַל בַּתְּחִלָּה טוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמַיִם רִאשׁוֹנִים. אֲבָל בִּשְׁנִיִּים נוֹטֵל מִקְצָת יָדָיו וְחוֹזֵר וּמוֹסִיף עַל מִקְצָתָן:
הלכה ח׳
שִׁעוּר הַמַּיִם שֶׁנּוֹטְלִין בָּהֶן תְּחִלָּה רְבִיעִית לְכָל אָדָם וְאָדָם לִשְׁתֵּי הַיָדַיִם אֵין פָּחוֹת מִשִּׁעוּר זֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּנְטִילַת יָדַיִם לְפַת. אֲבָל מַיִם שְׁנִיִּים יֵשׁ לִשְׁנַיִם לִטּל יְדֵיהֶן מֵרְבִיעִית. וּמֵחֲצִי לוֹג נוֹתְנִין לִשְׁלֹשָׁה וּלְאַרְבָּעָה. וּמִלּוֹג נוֹתְנִין אֲפִלּוּ לְמֵאָה שֶׁאֵין הַמַּיִם הַשְּׁנִיִּים לְטַהֵר אֶלָּא לְהַעֲבִיר הַמַּיִם הָרִאשׁוֹנִים:
הלכה ט׳
כְּלִי שֶׁהָיָה בּוֹ רְבִיעִית מַיִם כְּשֵׁרִים לִנְטִילַת יָדַיִם וְנָתַן לְתוֹכוֹ מְעַט מַיִם פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִין. נָטַל מִן הַכְּלִי כַּשִּׁעוּר שֶׁנָּתַן וְנִשְׁאֲרָה רְבִיעִית בִּלְבַד כְּשֶׁהָיְתָה הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם הַפְּסוּלִין הִשְׁלִימוּ שִׁעוּר הָרְבִיעִית:
הלכה י׳
כָּל הַמַּיִם הַפְּסוּלִין לִנְטִילָה בְּמַיִם רִאשׁוֹנִים כָּךְ הֵן פְּסוּלִין בְּמַיִם שְׁנִיִּים. וְכָל כְּלִי שֶׁאֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ בְּמַיִם רִאשׁוֹנִים כָּךְ אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ מַיִם שְׁנִיִּים. וּכְשֵׁם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת הַמַּיִם הָרִאשׁוֹנִים מִכֹּחַ אָדָם כָּךְ הַמַּיִם הַשְּׁנִיִּים:
הלכה י״א
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק שִׁשִּׁי מֵהִלְכוֹת בְּרָכוֹת כָּל מִינֵי הַמַּיִם הַפְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם וְהֶכְשֵׁרָן. וְכָל הַכֵּלִים שֶׁנּוֹטְלִין בָּהֶן לַיָּדַיִם וְשֶׁאֵין נוֹטְלִין. וְאֵי זוֹ נְתִינָה הִיא מִכֹּחַ נוֹתֵן וּכְשֵׁרָה וְאֵי זוֹ נְתִינָה אֵינָהּ מִכֹּחַ נוֹתֵן וּפְסוּלָה. וְכָל אוֹתָן הַדְּבָרִים שֶׁבֵּאַרְנוּ שָׁם בִּנְטִילַת יָדַיִם לְפַת חֻלִּין כָּךְ הֵן לִתְרוּמָה. וּכְשֵׁם שֶׁכָּל סְפֵק יָדַיִם טְהוֹרוֹת לְחֻלִּין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שָׁם. כָּךְ הֵן לִתְרוּמָה כָּל סְפֵק יָדַיִם טָהוֹר:
הלכה י״ב
דָּבָר בָּרוּר וְגָלוּי שֶׁהַטֻּמְאוֹת וְהַטָּהֳרוֹת גְּזֵרוֹת הַכָּתוּב הֵן. וְאֵינָן מִדְּבָרִים שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מַכְרָעָתוֹ. וַהֲרֵי הֵן מִכְּלַל הַחֻקִּים. וְכֵן הַטְּבִילָה מִן הַטֻּמְאוֹת מִכְּלַל הַחֻקִּים הוּא שֶׁאֵין הַטֻּמְאָה טִיט אוֹ צוֹאָה שֶׁתַּעֲבֹר בְּמַיִם אֶלָּא גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא וְהַדָּבָר תָּלוּי בְּכַוָּנַת הַלֵּב. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים טָבַל וְלֹא הֻחְזַק כְּאִלּוּ לֹא טָבַל. וְאַף עַל פִּי כֵן רֶמֶז יֵשׁ בַּדָּבָר כְּשֵׁם שֶׁהַמְכַוֵּן לִבּוֹ לְטַהֵר כֵּיוָן שֶׁטָּבַל טָהוֹר וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְחַדֵּשׁ בְּגוּפוֹ דָּבָר כָּךְ הַמְכַוֵּן לִבּוֹ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִטֻּמְאוֹת הַנְּפָשׁוֹת שֶׁהֵן מַחְשְׁבוֹת הָאָוֶן וְדֵעוֹת הָרָעוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִסְכִּים בְּלִבּוֹ לִפְרשׁ מֵאוֹתָן הָעֵצוֹת וְהֵבִיא נַפְשׁוֹ בְּמֵי הַדַּעַת טָהוֹר. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (יחזקאל לו כה) "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם". הַשֵּׁם בְּרַחֲמָיו הָרַבִּים מִכָּל חֵטְא עָוֹן וְאַשְׁמָה יְטַהֲרֵנוּ אָמֵן:
השגות הראב"ד · הלכות מקואות פרק י״א
ז׳
על מקצת שנטל בתחילה טופח. א"א טעה בזה שהלכה כרבי יוסי שחולק עם ר"מ שאין מוסיפין על הראשונים אבל צריך שיהא שם רביעית ואין טופח להטפיח מועיל בזה לפי שאין שם שיעור נטילה ואולי קבע הלכה כרבי [מאיר] דתוספתא מפני ששנאו סתם במשנה ולדעת ר' מאיר אין צורך שיהא רביעית לאחרון שבהם: אבל במים שניים נוטל מקצת ידיו. א"א טעה אף בזה והמשנה הטעהו לפי שראה במשנה מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים ומפרש בתוספתא כיצד נטל את הראשונים ושפשף ונטל את השניים ולא הגיעו עד הפרק הרי זה מוסיף עליהם הוא סבר אע"פ שנגבו באמצע וטעה שאין נטילת היד לחצאין כלל ואפילו לרבי מאיר דאמר שאין צריך לרביעית בסוף מ"מ צריך שלא תהא שם הפסקת נגוב באמצע:
ח׳
אבל מים שניים יש לשנים ליטול. א"א כל זה כתב בשיבוש כי מחצי לוג אפילו בראשונים נוטלין לשלשה ולארבעה בלא תוספת אבל מלוג ולמעלה נוטלין אפילו מאה בתוספת וכן הוא סדר המשנה:
נחלת הכלל · ToratEmet
קרית ספר · הלכות מקואות פרק י״א
א׳
-העתקה מסוף פרק י-[ ופרק י"א כולו מדרבנן וכל מה שהוא מדרבנן אית ביה אסמכתא מלא תסור או מקרא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:]
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות מקואות פרק י״א
ג׳
הנוטל שתי ידיו לתרומה כו'. משנה ידים פ"ב משנה ב' ונפל ככר של תרומה, לדעתי היה נראה דהמים שעל הידים שטומאתן באה להן מה שנוטלין בהן הידים כשהן על הידים דינן כידים ולכך אח"כ כשנפלו לארץ ג"כ דינן כך. ודמיא למש"כ בתוס' עו"ז (דף ל') ד"ה ומטמא טו"מ כו' דכיון דבשעת קבלת הטומאה היה בלועה בגוש והיה דין אוכל לכן כשיצאתה דינה כדין אוכל כ"ז שלא נטמאה מחדש יעו"ש, כן הדין המים שעל גבי היד הן חשובין כיד ולכן אינן חשובין ראשון לטמא המים השניים, וכמו שלהיד מועיל טהרה כן מועיל להמים כשהן ע"ג היד טהרה ע"י נטילת שנים ולכך כשנפלו לארץ ג"כ המה דין ידים יש להם ואינן רק פוסלין אוכל תרומה, אמנם כשיצאו חוץ לפרק וחזרו דזה לא מתורת נטילה הן באין לכן בנגיעתן במים שעל הפרק נעשו ראשון לטומאה וכמו משקין שנגעו בידים דדין ידים יש להמים הראשונים עד הפרק ותו חוזרין ומטמאין הידים וא"ש כל הענין: ובזה יש לפרש התוספתא דטבול יום פ"א חומר בידים כו' ומטמאין המשקין להיות תחלה, פירוש שלא דרך נטילה, וכאילו הן ידים פירוש שמטמאין דרך נטילה לעשות המים המטהרין אותן כאילו הן ידים וכאילו טומאת ידים יש להן וכדפרישית ונכון, ועיין בר"ש פ"ב דטבו"י שם כי המים שעל גבי הידים הן כדין ידים ויש להם דין שני ומים שיוצאין לחוץ הפרק דאע"ג דחוץ לפרק אינו מקום טומאה מכל מקום הן נוגעין במים שלפנים מן הפרק והוי כאילו נגעו בידים עצמן דהמשקין נעשין ראשון, ודוקא הנך דנפלו לארץ דנגיעתן היה על הידים תוך הפרק כמו שהי' דרך נטילה ואז דין ידים יש להן דנבטלו אל גוף היד שטהרוהו, וגם כשנפלו לארץ חשיבי שני וכדפרישית ע"פ דברי תוס' בעו"ז הנ"ל. ולא דמיא למשקין היוצאים מן הטמא דהוי ראשון משום דכי המה בגוף האדם אינן טמאים כלל דמחוברין המה וכי נעקרו נטמאו ואז נתהוו משקין יעוין דברי רבינו פרק ט"ו מטו"א בזה, ורבנן גזרי בהו כדאמרו סוף כסוי הדם ודוק:
י״א
וכל הכלים שנוטלין בהם לידים כו'. עיין כסף משנה הלכות ברכות שהאריך בשיטת רבינו בשברי כלים ובתוספתא דידים, שברי כלי חרס שיש בהן כדי קבלת רביעית נוטלין מהן לידים, שברי כלי מתכת אעפ"י שיש בהן כדי קבלת רביעית אין נוטלין מהן לידים כו'. כן הגירסא בכת"י מדפוס צוקער מאנדיל, ואולי טעמא דכיון דעומדין לרתכן ולתקנן עדיין חשובים כלים שבורים ולכן אם שופך המים דרך פיו למעלה אז מן הנקב ולמעלה אינו חשוב כלי ונמצא שאין המים באין על ידו מהכלי, אבל בכלי חרס כיון שמקבלין למטה מהנקב רביעית כשר אף אם שופך דרך פיו למעלה דהשברים אינם חשובים כלום והוי כאויר וכשר וכמו ששופך מהכלי מרחוק, אבל בכלי מתכיות חשובין כבא מדבר שאינו כלי, וזה חדש, ויעוין לעיל פרק י"ח מכלים ה"י ובהשגות ויעוין בחידושי לשבת, ולפ"ז הוי א"ש בפשוטו דשבר מכלי מתכת אינו חשוב כלום רק מכלי חרס דרחמנא רבינהו לטמא ודוק:
י״ב
דבר ברור כו' גזירות הכתוב הן כו'. פסיקתא לפרשת פרה אמר להם חייכם שאין המת מטמא ולא המים מטהרים אלא גזירת מלך מה"מ היא כו'. ומש"כ רבינו עוד כיון שטבל טהור ואעפ"י שלא נתחדש בגופו דבר, הוא לשון הגמרא זבחים (דף מ"ג) מי שטומאה פורחת ממנו כשהוא שלם כו'. ומש"כ רבינו עוד כשם שהמכוון לבו לטהר כיון שטבל טהור כו' כך המכוון לבו לטהר נפשו כו' ודיעות הרעות כיון שהסכים כו', המכוון, כי הפעולות הרעות אינם רק בהיות נעשים ברצון אבל אם נפעלים באונס ובהכרח אינם משחיתים הנפש לכן אונס רחמנא פטריה, והקרבנות שרובם באים על הפעולות המגונות אינם באונס דאונסא כמאן דלא עביד, לא כן הטומאות שהן לנגד דעות המשובשות ומחשבות האון אף שנתהוו באדם או מסיבת האונס או שנשתבש בשכלו בעיונו המתעה אותו מכל מקום רחוק הוא מהשלמות האומה ובלא טהרה מושלל הוא מבוא בכלליות ישראל בהופיע ד' אורו עליהם, לכן גם הקרבנות הבאים מסיבת הטומאות באים גם על האונס כמו זבה ויולדת, ולכן כתבה התורה גבי יולדת שזה ענין טבעי ויסוד הישוב בכ"ז כיון דהיא נטמאה כתוב על כפרתה שבלא קרבנה היא טמאה מלהכנס למקדש וכפר עליה וטהרה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות מקואות י״א, מתוך הלכות מקואות שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל