רמב״ם - הלכות מטמאי משכב ומושב · פרק י״א

ספר טהרה · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מטמאי משכב ומושב · פרק י״א

הלכה א׳

כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁעַמֵּי הָאָרֶץ נֶאֱמָנִים הֵן עַל טָהֳרַת פָּרַת הַחַטָּאת מִפְּנֵי חֻמְרָתָהּ אֵין מְזַלְזְלִין בָּהּ. וְכֵן נֶאֱמָנִים הֵן עַל טָהֳרַת יַיִן וְשֶׁמֶן שֶׁל נְסָכִים אִם אָמַר טָהוֹר הוּא הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת טָהֳרָה מִפְּנֵי חֻמְרָתוֹ נִזְהָרִין בּוֹ. וְכֵן נֶאֱמָנִים הֵן עַל הַתְּרוּמָה בִּשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים מִפְּנֵי שֶׁכָּל הָעָם מְטַהֲרִין עַצְמָן וּכְלֵיהֶן כְּדֵי לַעֲשׂוֹת יֵינָם וְשַׁמְנָם בְּטָהֳרָה. עָבְרוּ הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים אֵינָן נֶאֱמָנִים:

הלכה ב׳

כֹּהֵן שֶׁהֵבִיא לוֹ עַם הָאָרֶץ חָבִית יַיִן אוֹ שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה לֹא יְקַבְּלֶנָּה מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְּחֶזְקַת טֻמְאָה. הִנִּיחָהּ עַם הָאָרֶץ אֶצְלוֹ עַד גַּת הַבָּאָה וֶהֱבִיאָהּ לוֹ יְקַבְּלֶנָּה מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהִיא שֶׁל אֶשְׁתָּקַד שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם טֻמְאָה בִּשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים:

הלכה ג׳

עַם הָאָרֶץ שֶׁנָּעַל בֵּית בַּדּוֹ אוֹ גִּתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁגָּמְרוּ הָעָם לִדְרֹךְ וְהוֹלִיךְ אֶת הַמַּפְתֵּחַ מִיָּד לְכֹהֵן אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁהָה כַּמָּה יָמִים אַחַר שֶׁעָבְרוּ הַגִּתּוֹת הֲרֵי הַכֹּהֵן בָּא וּפוֹתֵחַ בְּפָנָיו וּמַטְבִּילוֹ וְדוֹרֵךְ וְנוֹטֵל תְּרוּמָה בְּטָהֳרָה. וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן לֹא יִטּל תְּרוּמָה מֵעַם הָאָרֶץ אֶלָּא זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁאֵינָן מֻכְשָׁרִין שֶׁאֵינָן מְקַבְּלִין טֻמְאָה:

הלכה ד׳

הֵבִיא לוֹ עַם הָאָרֶץ חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה וְאָמַר הִפְרַשְׁתִּי בְּתוֹכָהּ קֹדֶשׁ אֲפִלּוּ רְבִיעִית מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמָן עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ נֶאֱמָן עַל הַכּל אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים שֶׁעַמֵּי הָאָרֶץ נֶאֱמָנִין עַל הַתְּרוּמָה אֵינָן נֶאֱמָנִין עַל הַכְּלִי הָרֵיקָם לוֹמַר שֶׁהוּא טָהוֹר לִתְרוּמָה. וְכֵן אֵין נֶאֱמָנִין לְעוֹלָם עַל כְּלִי רֵיקָם לוֹמַר שֶׁהוּא טָהוֹר לְקֹדֶשׁ:

הלכה ה׳

כְּלִי שֶׁהָיָה בְּתוֹכוֹ יַיִן אוֹ שֶׁמֶן וְרָאִינוּ עַם הָאָרֶץ יוֹשֵׁב וּמְשַׁמְּרוֹ כְּדֵי לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ נְסָכִים הֲרֵי הוּא נֶאֱמָן עַל טָהֳרַת הַכְּלִי וַאֲפִלּוּ קֹדֶם לַגִּתּוֹת וְלַבַּדִּים בְּשִׁבְעִים יוֹם. אֲבָל קֹדֶם לְשִׁבְעִים אֵינָן נֶאֱמָנִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בִּירוּשָׁלַיִם נֶאֱמָנִים עַל כְּלִי חֶרֶס הָרֵיקָם לוֹמַר שֶׁהוּא טָהוֹר לְקֹדֶשׁ לְעוֹלָם בֵּין כֵּלִים דַּקִּים בֵּין כֵּלִים גַּסִּים בֵּין מְלֵאִין בֵּין רֵיקָנִים הֲרֵי הוּא נֶאֱמָן עַל הַכְּלִי אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ טְמֵאִין. אֲפִלּוּ הָיָה בִּגְדוֹ שֶׁהוּא מִדְרָס בְּתוֹךְ הַכְּלִי הֲרֵי הַכְּלִי בְּחֶזְקַת טָהֳרָה לְקֹדֶשׁ. וּמִפְּנֵי מָה הֵקֵלּוּ בָּהֶם מִפְּנֵי שֶׁאֵין עוֹשִׂין כִּבְשׁוֹנוֹת בִּירוּשָׁלַיִם:

הלכה ו׳

מִן הַמּוֹדִיעִית וּלְפָנִים נֶאֱמָנִים עַל כְּלִי חֶרֶס מִן הַמּוֹדִיעִית וְלַחוּץ אֵינָן נֶאֱמָנִין וְהַמּוֹדִיעִית עַצְמָהּ פְּעָמִים כְּלַחוּץ וּפְעָמִים כִּלְפָנִים. כֵּיצַד. הָיָה חָבֵר נִכְנָס וְעַם הָאָרֶץ יוֹצֵא וּכְלִי חֶרֶס בְּיָדוֹ הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן בַּמּוֹדִיעִית לוֹמַר שֶׁהוּא טָהוֹר לְקֹדֶשׁ. הָיוּ שְׁנֵיהֶן נִכְנָסִין אוֹ שְׁנֵיהֶן יוֹצְאִין אֵינוֹ נֶאֱמָן עַד שֶׁיְּהֵא לְפָנִים מִן הַמּוֹדִיעִית:

הלכה ז׳

קַדָּר שֶׁהֵבִיא קְדֵרוֹת וְהִנִּיחָן לְפָנִים מִן הַמּוֹדִיעִית וּבָאוּ הַלּוֹקְחִין וְהוּא אוֹמֵר לָהֶן שֶׁטְּהוֹרוֹת הֵן. לָקַח קְדֵרָה וְנִכְנַס בָּהּ הֲרֵי הִיא טְהוֹרָה לְקֹדֶשׁ אֲבָל לֹא לִתְרוּמָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לָקַח קְדֵרָה וְיָצָא בָּהּ חוּץ לַמּוֹדִיעִית הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה בֵּין לְקֹדֶשׁ בֵּין לִתְרוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן הֵן הַקְּדֵרוֹת. וְהוּא הַקַּדָּר עַצְמוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן אֶלָּא לְפָנִים מִן הַמּוֹדִיעִית:

הלכה ח׳

הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי חֶרֶס מִן הַכִּבְשָׁן בְּכָל מָקוֹם הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין בֵּין לְקֹדֶשׁ בֵּין לִתְרוּמָה וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא נָגַע בָּהֶן עַם הָאָרֶץ. וַאֲפִלּוּ לָקַח מִן הַסֵּדֶר הָרִאשׁוֹן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכִּבְשָׁן פָּתוּחַ וּכְבָר נִלְקַח חֶצְיוֹ שֶׁלֹּא גָּזְרוּ טֻמְאָה עַל כֵּלִים שֶׁבַּכִּבְשָׁן:

הלכה ט׳

טֻמְאַת עַם הָאָרֶץ בָּרֶגֶל כִּטְהוֹרָה הִיא חֲשׁוּבָה שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים הֵן בָּרְגָלִים וּכְלֵיהֶם כֻּלָּם וְאוֹכְלֵיהֶם וּמַשְׁקֵיהֶן טְהוֹרִים בָּרֶגֶל מִפְּנֵי שֶׁהַכּל מְטַהֲרִין עַצְמָן וְעוֹלִים לָרֶגֶל. לְפִיכָךְ הֵן נֶאֱמָנִים כָּל יְמוֹת הָרֶגֶל בֵּין עַל הַקֹּדֶשׁ בֵּין עַל הַתְּרוּמָה. מִשֶּׁעָבַר הָרֶגֶל חוֹזְרִין לְטֻמְאָתָן:

הלכה י׳

הַפּוֹתֵחַ חָבִיתוֹ בָּרֶגֶל וְהַמַּתְחִיל בְּעִסָּתוֹ וְעָבַר הָרֶגֶל הֲרֵי שְׁאָר הֶחָבִית וּשְׁאָר הָעִסָּה בְּחֶזְקַת טֻמְאָה שֶׁהֲרֵי נָגְעוּ בּוֹ עַמֵּי הָאָרֶץ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָגַע בָּהּ אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהוּא כְּחָבֵר אֵינָהּ טְהוֹרָה אֶלָּא בִּימֵי הָרֶגֶל בִּלְבַד:

הלכה י״א

אַחַר הָרֶגֶל בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָיוּ מַטְבִּילִין כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי שֶׁנָּגְעוּ בָּהֶן עַמֵּי הָאָרֶץ בָּרֶגֶל בִּשְׁעַת הֶחָג. וּלְפִיכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים לָהֶן אַל תִּגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן בְּשָׁעָה שֶׁמַּרְאִין אוֹתוֹ לְעוֹלֵי רְגָלִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה טָמֵא בְּמַגָּעוֹ אַחַר הָרֶגֶל וְנִמְצָא צָרִיךְ טְבִילָה וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ וְנֶאֱמַר בְּלֶחֶם הַפָּנִים (שמות כה ל) "לְפָנַי תָּמִיד". וְכָל הַכֵּלִים הָיוּ טְעוּנִים טְבִילָה וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַנְּחשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁצִּפּוּיֵיהֶן כִּבְטֵלִין לְגַבֵּיהֶן:

הלכה י״ב

עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר טָהוֹר אֲנִי מִטֻּמְאַת מֵת אוֹ שֶׁאָמַר כְּלִי זֶה טָהוֹר מִטֻּמְאַת מֵת נֶאֱמָן וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ מִשּׁוּם טֻמְאַת עַם הָאָרֶץ בִּלְבַד וְצָרִיךְ הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַזָּאָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁשָּׁאֲלוּ וְאָמַר טָהוֹר הוּא. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ כְּלִי סְתָם מֵרְשׁוּת עַם הָאָרֶץ חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא טְמֵא מֵת הוּא וּמַזִּין עָלָיו שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי כְּכָל הַכֵּלִים הַנִּמְצָאִים בְּכָל מָקוֹם חוּץ לִירוּשָׁלַיִם שֶׁלֹּא גָּזְרוּ טֻמְאָה עַל הַכֵּלִים הַנִּמְצָאִים בִּירוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּטֻמְאַת הַסְּפֵקוֹת:

קרית ספר · הלכות מטמאי משכב ומושב פרק י״א

א׳

עמי ארץ נאמנים על טהרת חטאת וכו' פ' חומר בקודש ותוספתא פ' בתרא וכו'. ע"ה שנעל בית בדו או גתו וכו' תוספתא טהרות פרק ו' הביא לו ע"ה חבית וכו' פ' חומר. הלוקח כלי חרס ג"כ שם וריש פ' ה' דפרה. טומאת עמי הארץ ברגל פרק בנות כותים הפותח חביתו פרק חומר. ע"ה שאמר טהור אני ג"כ שם וס"פ אין דורשין ופרק בתרא דשקלים ופרק טבול יום. הכל מדרבנן:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מטמאי משכב ומושב פרק י״א

ד׳

אפילו בשעת הגיתות והבדים שע"ה נאמנין על התרומה אינן נאמנין על כלי הריקם לומר שהוא טהור לתרומה. כן פירש רבינו בפירוש המשנה, כי בבלי מפרש שאינן נאמנין באמרם קנקן ריקם שהוא טהור לתרומה כו' ואפילו בשעת הגיתות, הרי דהיה גורס בריקנים דתרומה בשעת הגיתות, וזה נכון דמי מדחיק להגמרא לומר מלתא חדתא כי האי מה דלא נכלל כלל בכוונת הברייתא רק במלאין שפיר נאמן דאינו צריך להריק לכליו, ופריך הגמרא מהא דתנן כדי כו' המדומעות נאמנין קודם לגיתות שבעים יום ואם אינן נאמנין בריקנין רק במלאים מתוך שהוא נאמן על התרומה שמונחת בתוכו שהיא טהורה ע"כ מחזקינן לקנקן זה שהוא טהור, א"כ הוא דוקא בשעה שהוא נאמן על התרומה עצמה לא קודם לגיתות שעל התרומה אינו נאמן וא"כ נשאר נאמנותו רק על הקנקן ועל קנקן ריקם הא אינו נאמן לכן מוקי ע"כ במטהר לנסכים שיהא נאמן על היין והשמן המונחים בתוכו, וז"פ מאוד ותמה אני על מרן שנתקשה בדבר פשוט כזה שבנסכים נאמנותו וזהירותו תיכף בהן שהרי נזהר ונאמן בקודש כל השנה משא"כ בתרומה שעכשיו קודם לגיתות אינו נזהר בתרומה עצמה א"כ הכד לבד הוא כקנקן ריקם ואינו נאמן כלל ודוק: וכן משמע בירושלמי דאמר נגעו בו טהרות בשעה שהוא ריקן הטהרות טמאות מילאהו הטהרות טהורות יעו"ש דמיירי בתרומה ולא בקנקן של קודש מדאמר קודם, נגעו בו טהרות בשעת הגיתות כו' עברו הגיתות כו' וזה רק בתרומה דבקודש נאמנין כל השנה וזה ראיה עצומה ועיין מראה"פ שעמד בזה, ולפי שיטת הירושלמי גם בנאמנות כלי חרס לקודש דאמרו דנאמנין סבר דפליגי רשב"ל ור"י בהא אם משקין בתוכו אם נאמן על המשקין ג"כ, ודלא כתלמודין דבכלי פליגי עיי"ש דפריך על ר"ל ממשנה דאם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קודש דנאמן דחזינא דמיגו דמהימן אקודש מהימן גם על התרומה, אר"ז תיפתר באומר עד שאני חבר הפרשתיה, [פירוש דאומר שהפריש הקודש לתוך התרומה בשעת הגיתות שהיה אז כחבר וכמו דאמרינן שהכל מטהרים כליהם בשעת הגיתות והיה אז נאמן על התרומה] א"כ אין סתירה כ"כ לגירסת רש"י ז"ל, דאם הירושלמי סובר מיגו דמהימן אקנקן מהימן על המשקין, כש"כ במלאים דמהימן על מה שבתוכו לאכלם דמהימן על הקנקן, משא"כ כפי שיטת תלמודין דלא אמרינן מיגו יתכן כפי גירסת רש"י, אבל מסתבר כגירסת רבינו דלא נשווי פלוגתא רחוקה כולי האי ודוק בכ"ז:

ו׳

והמודיעים עצמה פעמים כלחוץ כו'. מרן העתיק פרש"י על דברי רבינו ולא כן דרכו רק כפי מה שפירש בפירוש המשנה דכשהוא פניו נגד פניו רואה אותו ואינו נוגע במשקין שבידיו בתוך כלי חרס יעו"ש תמצא מבואר כל דבריו עפ"י מש"כ שם:

י׳

הפותח חביתו ברגל כו' הרי שאר החבית כו' בחזקת טומאה כו'. ראה בכסף משנה דמשמע ליה בדרך דחיה איתמר, וצריך להוסיף על דבריו דכן מפורש בירושלמי דתנאי היא ז"ל. כיצד הוא עושה תני ר' חייא שופכה תני בר קפרא שוברה והא תנא ר"ח בר שאול מניחה לרגל הבא חזינא בהדיא דהוא כתנאי ובבלי רק בדרך דחייה אמר והא דתני ר"ח שופכה הוא בחבית של עץ וב"ק תני שוברה הוא בחבית של חרס ואינהו רבים הוי לכן פסק כוותייהו, ומדאמר הירושלמי והא תנא בדרך רומיא משמע דיש תירוץ והיינו דהך דר' חלפתא ב"ש אתיא כר' יהודה וכמו דאמר בבלי ג"כ, ואי משום הא דפריך הא ר' יהודה יגמור קאמר, א"ש דאמר בירושלמי ר"ש בר נחמן בשם ר"נ מה פליגין בחבית של יין אבל בחבית של שמן כו"ע מודו שאינו גומרה פירוש דיין אינו יכול להניח עד רגל הבא דיתחמץ היין כשהיא חסרה כדאמר סוף המפקיד דגירי דיליה אהנו לה עיי"ש, אבל בחבית של שמן אף ר"י מודה דמניחה לרגל הבא דלא תתקלקל בשהייתה ואם נצריכו להשהות לא ימנע מלמכור שמן ברגל, וא"כ הא דתני מניחה לרגל הבא אתיא כר' יהודה דחייש סופו מפרי תחלתו ובשל שמן. ולענ"ד צ"ל הך דרשב"נ בתר דפריך הא תניא ר"ח בר שאול מניחה לרגל הבא וזה נכון. ומדלא מעורר גמרא דילן דלעולם ברגל השני טהור רק שאינו מניחה תלוי בפלוגתא דתנאי אם חיישינן לתקלה כדאמר בפסחים סוף פ"ק מוכח דבכה"ג אין סברא לחוש לתקלה להפסיד דבר שיטהר לרגל הבא, ועיין בהא דשקיל וטרי בקיבל חבית בשעת הגתות ורבינו לעיל הלכה ב' לא הזכיר זה יעו"ש ודוק היטב:

י״א

ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ז יו"ט שחל להיות ע"ש אוכל אף (תשבות) הרגל כרגל. וט"ס וצ"ל [שבתות] הרגל כרגל, פירוש שבת שחל להיות לפני הרגל או חל להיות אחר הרגל הן כרגל, וטעמו משום דאינן יכולין לבוא רק לפני שבת ואין יכולין לצאת רק אחר השבת וכמו דתנן בסוף סוכה שמה"ט שוין כל המשמרות בחילוק לחם הפנים כו', ערב הפסח כפסח שצריכין לבוא לפסח, ויום טבוח כעצרת שצריכין להיות עד אחר היום טבוח ודוק:

י״ב

ע"ה שאמר טהור אני כו'. נ"ב פרק חומר בקודש (דף כ"ב):

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מטמאי משכב ומושב פרק י״א

ד׳

הביא לו ע"ה חבית של תרומה כו'. עיין במ"ש התוספות בפרק המזבח מקדש (דף פ"ח) ד"ה ולא מן המדומע יע"ש. ועיין בפ"ב דחולין (דף ל"ה) ובמ"ש התוספות שם ד"ה ואם ודו"ק:

ט׳

טומאת עם הארץ ברגל כטהורה היא חשובה כו'. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לקמן פט"ז מה' טומאות אוכלין דין י'):

י״א

אחר הרגל כו' היו אומרים להם אל תגעו בשולחן בשעה שמראין אותו לעולי רגלים. דין זה הוא בפרק בתרא דחגיגה אך הטעם שכתב רבינו לא נזכר שם והתוספות שם כתבו שלא תגעו בשלחן בכהנים עמי הארץ ההולכין להיכל להשתחוות קאמר שאילו ישראל לא היו ראויין לילך אף בין האולם ולמזבח וכן פירש"י ע"כ. ונראה שהתוספות לא רצו לומר שהאזהרה היתה אף לישראל ובשעה שמראין אותו לעולי רגלים משום דס"ל דלא היו מוציאין את השולחן לחוץ אלא מגביהין אותו והיו רואין אותו מרחוק וא"כ לא היו צריכים לאזהרה שלא יגעו בו שהמציאות הוא נמנע ומש"ה הוצרכו לומר דבכהנים עמי הארץ איירי ורבינו נראה דס"ל שהיו מוציאין אותו לחוץ. ויש ראיה לזה מההיא דאמרי' בפ"ק דיומא (דף כ"א) נסי דבראי לא קא חשיב ופריך אי הכי לחם הפנים נסי דגואי הוא ומשני לחם הפנים נסי דבראי הוא דאמר ר"ל וכו' שמגביהין אותו לעולי רגלים ע"כ. ואם איתא שלא היו מוציאין אותו לחוץ היכי הוי נסי דבראי בשביל ההגבהה וכ"כ רש"י ז"ל שמגביהין אותו ומוציאין אותו לחוץ ע"כ. הן אמת שגירסא זו ראיתי בדפוס קושטאנטי' אך בדפוס קראקא ראיתי שהגירסא הוא שמגביהין אותו ומראין אותו לחוץ ולמה שהקשינו דהיכי חשיב ליה נסי דבראי בשביל ההגבהה נ"ל דנסים שהיו ידועים לעומדים בחוץ קא חשיב לאפוקי גם דכרובים שלא היה ידוע אלא לאותם העומדים בפנים וכמבואר ונראה שלזה כיון רש"י שכתב דבראי מבחוץ בעזרה נסים הידועים לכל ע"כ. נראה שנתכוין למ"ש. ונראה דאף דנימא דרש"י ז"ל ס"ל שהיו מוציאין השולחן לחוץ אפשר ליישב דברי רש"י הללו שכוונתו הוא לתת טעם למה שחלקו בגמרא דנסי דבראי קא חשיב נסי דגואי לא קא חשיב דמאחר דכולם הם נסים הנעשין במקדש מה נשתנו אלו מאלו לזה כתב דנסים הידועים לכל קא חשיב לאפוקי נסי דגואי דאינם ידועים לכל ומיהו דעת רבינו נראה דס"ל שהיו מוציאין השלחן לחוץ וכפשטא דשמעתא ולסברת התוספות דס"ל שלא היו מוציאין אלא מגביהין ומראין קשה לי דמנא הוו ידעי הנס מרחוק. שוב ראיתי בירושלמי סוף חגיגה דאמרינן השלחן למה טמא מפני שמוציאין אותו ומראין אותו לעולי רגלים וזה ממש כסברת רבינו. שוב ראיתי שיש להכריח שהיו מוציאין אותו לחוץ דאלת"ה אלא לפי שהיה ניכר הנס מבחוץ מש"ה חשיב ליה א"כ כרובים נמי אמאי לא חשיב הא אמרינן שהיו מגביהין את הפרוכת והיו אומרים ראו חבתכם לפני המקום כו' אלא ודאי דשאני לחם הפנים שהיו מוציאים אותו לחוץ וכדכתיבנא: ומ"ש רבינו כדי שלא יהיה טמא במגעו וכו'. ולא הוי כלי עץ העשוי לנחת דהוא טהור לפי שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים וכו' ואע"פ שהיה מצופה זהב וקי"ל דכלים המצופים אינם מקבלים טומאה שאני שולחן דרחמנא קרייה עץ הכי איתא בסוף חגיגה ובפרק שתי הלחם (דף צ"ו) יע"ש. (א"ה ועיין לקמן במ"ש הרב המחבר פ"ד מהלכות כלים דין ד'):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מטמאי משכב ומושב י״א, מתוך הלכות מטמאי משכב ומושב שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מטמאי משכב ומושב כל הרמב״ם