רמב״ם - הלכות מחוסרי כפרה · פרק ד׳

ספר קרבנות · 3 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מחוסרי כפרה · פרק ד׳

הלכה א׳

כְּשֶׁיִּתְרַפֵּא הַצָּרוּעַ מִצָּרַעְתּוֹ אַחַר שֶׁמְּטַהֲרִין אוֹתוֹ בְּעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת וּשְׁתֵּי צִפֳּרִים וּמְגַלְּחִין אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ אַחַר כָּל זֹאת יִכָּנֵס לִירוּשָׁלַיִם וּמוֹנֶה שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְגַלֵּחַ תִּגְלַחְתּוֹ שְׁנִיָּה כַּתִּגְלַחַת הָרִאשׁוֹנָה וְטוֹבֵל וַהֲרֵי הוּא טְבוּל יוֹם וּמַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ וּלְמָחָר בַּשְּׁמִינִי טוֹבֵל פַּעַם שְׁנִיָּה וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיבִין קָרְבְּנוֹתָיו. וּמִפְּנֵי מָה טוֹבֵל בַּשְּׁמִינִי אַחַר שֶׁטּוֹבֵל מֵאֶמֶשׁ. מִפְּנֵי שֶׁהָיָה רָגִיל בְּטֻמְאָה בִּימֵי חִלּוּטוֹ וְאֵינוֹ נִזְהָר מִשּׁוּם טֻמְאָה וְשֶׁמָּא נִטְמָא אַחַר שֶׁטָּבַל. לְפִיכָךְ טוֹבֵל בַּשְּׁמִינִי בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים בְּלִשְׁכַּת הַמְצֹרָעִים שֶׁשָּׁם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ:

הלכה ב׳

נִתְאַחֵר וְלֹא גִּלֵּחַ בַּשְּׁבִיעִי וְגִלֵּחַ בַּשְּׁמִינִי אוֹ אַחַר כַּמָּה יָמִים בַּיּוֹם שֶׁיְּגַלֵּחַ יִטְבּל וְיַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ וּלְמָחָר יָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו אַחַר שֶׁיִּטְבּל פַּעַם שְׁנִיָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כֵּיצַד עוֹשִׂין לוֹ. הַמְצֹרָע עוֹמֵד חוּץ לְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל כְּנֶגֶד פֶּתַח מִזְרָחִית בְּאַסְקֻפַּת שַׁעַר נִיקָנוֹר וּפָנָיו לְמַעֲרָב וְשָׁם עוֹמְדִים כָּל מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה בְּעֵת שֶׁמְּטַהֲרִין אוֹתָן וְשָׁם מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטוֹת. וְהַכֹּהֵן לוֹקֵחַ אָשָׁם שֶׁל מְצֹרָע כְּשֶׁהוּא חַי וּמְנִיפוֹ עִם לוֹג הַשֶּׁמֶן בַּמִּזְרָח כְּדֶרֶךְ כָּל הַתְּנוּפוֹת. וְאִם הֵנִיף זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ יָצָא. וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא אֶת הָאָשָׁם שֶׁל מְצֹרָע עַד הַפֶּתַח וּמַכְנִיס שְׁתֵּי יָדָיו לָעֲזָרָה וְסוֹמֵךְ עָלָיו וְשׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ מִיָּד. וּמְקַבְּלִין שְׁנֵי כֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ. אֶחָד מְקַבֵּל בִּכְלִי וְזוֹרְקוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְאֶחָד בְּיָדוֹ הַיְמָנִית וּמְעָרֶה לְיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית וּמַזֶּה בְּאֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית. וְאִם שִׁנָּה וְקִבֵּל בִּשְׂמֹאל תְּחִלָּה פָּסַל. הַכֹּהֵן שֶׁקִּבֵּל מִקְצָת הַדָּם בִּכְלִי מוֹלִיכוֹ וְזוֹרְקוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ תְּחִלָּה. וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא הַכֹּהֵן שֶׁקִּבֵּל הַדָּם בְּכַפּוֹ אֵצֶל הַמְצֹרָע. הַכֹּהֵן מִבִּפְנִים וְהַמְצֹרָע מִבַּחוּץ. וּמַכְנִיס הַמְצֹרָע רֹאשׁוֹ וְנוֹתֵן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם שֶׁבְּכַפּוֹ עַל תְּנוּךְ אָזְנוֹ הַיְמָנִית. וְאַחַר כָּךְ יַכְנִיס יָדוֹ הַיְמָנִית וְיִתֵּן עַל בֹּהֶן יָדוֹ וְאַחַר כָּךְ יַכְנִיס רַגְלוֹ הַיְמָנִית וְיִתֵּן עַל בֹּהֶן רַגְלוֹ וְאִם נָתַן עַל הַשְּׂמֹאל לֹא יָצָא. וְאַחַר כָּךְ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ וְעוֹלָתוֹ. וְאַחַר שֶׁיִּתֵּן הַדָּם עַל הַבְּהוֹנוֹת נוֹטֵל הַכֹּהֵן מִלּוֹג הַשֶּׁמֶן וְיוֹצֵק לְתוֹךְ כַפּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ הַשְּׂמָאלִית וְאִם יָצַק לְתוֹךְ כַּף עַצְמוֹ יָצָא. וְטוֹבֵל אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית בַּשֶּׁמֶן שֶׁבְּכַפּוֹ וּמַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳדָשִׁים עַל כָּל הֲזָיָה טְבִילַת אֶצְבַּע בְּשֶׁמֶן. וְאִם הִזָּה וְלֹא כִּוֵּן כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳדָשִׁים כְּשֵׁרוֹת. וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא אֵצֶל הַמְצֹרָע וְיִתֵּן מִן הַשֶּׁמֶן עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם בִּתְנוּךְ אֹזֶן וּבֹהֶן יָדוֹ וּבֹהֶן רַגְלוֹ. וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן שֶׁבְּכַפּוֹ יִתְּנֶנּוּ עַל רֹאשׁ הַמִּתְטַהֵר וְאִם לֹא נָתַן לֹא כִּפֵּר. וּשְׁאָר הַלּוֹג מִתְחַלֵּק לַכֹּהֲנִים:

הלכה ג׳

שְׁיָרֵי הַלּוֹג אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בָּעֲזָרָה לְזִכְרֵי כְּהֻנָּה כִּשְׁאָר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁהֲרֵי הֻקַּשׁ לְאָשָׁם. וְאָסוּר לֶאֱכל מִלּוֹג הַשֶּׁמֶן עַד שֶׁיִּתֵּן מִמֶּנּוּ מַתַּן שֶׁבַע וּמַתַּן בְּהוֹנוֹת וְאִם אָכַל לוֹקֶה כְּאוֹכֵל קָדָשִׁים קֹדֶם זְרִיקָה:

קרית ספר · הלכות מחוסרי כפרה פרק ד׳

א׳

מצות קסט שיקריב מצורע כשיטהר קרבן אחר שיטהר בעץ ארז כדכתיב שנים צפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב וצוה הכהן ושחט וגו' וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה ומונה שבעת ימים כדכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וביום השביעי מגלח תגלחת שניה כדכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו כתגלחת ראשונה כדתנן בפרק י"ד דנגעים משום דשתיהן שוות דמילי טובא כתיבי בשניה דלא כתיבי בראשונה וילפי מהדדי בג"ש בת"כ נאמר וגלח את כל שערו בראשונה וגלח את כל שערו בשניה וטובל כדכתי' ורחץ בשרו במים וטהר ומעריב שמשו ולמחר בשמיני טובל פעם שניה כדתנן התם טבל בלשכת המצורעים בא ועמד בשער ניקנור רבי יהודה אומר אינו צריך טבילה ונראה דהך טבילה הויא דרבנן דלא כתיב בתורה.

ב׳

נתאחר ולא גלח בשביעי כשיגלח יעריב שמשו ויביא קרבנותיו למחרת כדתניא בתורת כהנים גלח בשביעי מביא קרבנותיו בשמיני גלח בשמיני אין מביא קרבנותיו בו ביום דברי רבי עקיבא אמר ליה רבי טרפון מה בין זה לנזיר אמר לו שהנזיר טהרתו תלויה בימים ומצורע טהרתו תלויה בתגלחת אין מביא קרבנותיו אלא אם כן מעורב שמש. כיצד עושין לו המצורע עומד חוץ לעזרת ישראל כנגד פתח מזרחית כדתניא בתוספתא ומעמידו בשער ניקנור וכו' כדכתיב והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואותם לפני ה' בשער ניקנור ולא בעזרה עצמה לפי שהוא מחוסר כיפורים והכהן מניף אשמו עם לוג השמן כדכתיב והניף אותם תנופה לפני ה' ואם הניף כל אחד בפני עצמו יצא דכתיב אותו לאשם והניף דמשמע דאשם לחודיה טעון תנופה והדר כתיב אותם תנופה משמע תרוייהו יכול יניף שניהם ויחזור ויניף כל אחד תלמוד לומר תנופה ולא תנופות כן מצאתי בפירוש ת"כ לרב רבי הלל בן רבינו אליקים ז"ל. ואח"כ מביא את האשם ומכניס שתי ידיו וסומך כדתנן במתני' דנגעי' ובתוספתא כל הסמיכות שבמקדש תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור שאין יכול ליכנס לעזרה עד שיזרוק עליו מדם אשמו וחטאתו ולזה כתב הרב ז"ל ושוחטין אותו מיד דאף על גב דאי איפשר שיהיה תכף לסמיכה שחיטה אפילו הכי לא יעכבנו אלא מיד כשיגיע למקום השחיטה ישחטנו. ומקבלין שני כהנים את דמו אחד מקבל וזורקו על גבי המזבח ואחד בידו הימנית ומערה לידו השמאלית ומזה באצבעו הימנית כדתנן במתני' ובתוס' ותניא בסוף פרק הוציאו לו ולקח הכהן מדם האשם יכול בכלי תלמוד לומר ונתן מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה בעצמו של כהן יכול אף למזבח כן דקי"ל דאשם מצורע טעון מתן דמים לגבי מזבח כשאר אשמות דאף על גב דלא כתיב ביה הרי הוא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל והחזירו לך הכתוב לכללו בפי' דלכך נאמר כי כחטאת האשם הוא לכהן מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורים אף זה טעון מתן דמים ואימורים יכול לא יתקבל בכלי אלא בעצמו של כהן כדכתיב ונתן תלמוד לומר כי כחטאת האשם הוא לכהן מה חטאת טעונת כלי לקבל דמה כדילפינן בהיקשא דזאת התורה לעולה למנחה וגו' ובעולה ובשלמים כתיב וישם באגנות ואשם נמי מהכא גמר דבעי כלי אלא אשם מצורע משום דיצא לידון בדבר החדש שהוא בהן יד ובהן רגל ואזן ימנית הוצרך להחזירו לכללו בהיקשא דכחטאת האשם נמצאת אתה אומר אשם מצורע שני כהנים מקבלין את דמו אחד ביד ואחד בכלי זה שקבל בכלי בא לו אצל מזבח וזה שקבל ביד בא לו אצל מצורע ומה שכתב הרב שמקבל בידו הימנית ומערה לידו השמאלית ומזה באצבעו הימנית ואם שנה וקבל בשמאל בתחלה פסל מצאתי בתוספתא בהפך זה שקבל בכלי מקבל בימין וזה שקבל ביד מקבל בשמאל ואם שנה פסל ופירוש הר"ש מקבל בשמאל דכתיב על כפו השמאלית וכתיב נמי וטבל באצבעו הימנית ע"כ וקשיא דהאי קרא לא כתיב אלא גבי לוג שמן כדכתיב ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית וגו' וגבי דם לא הוזכר ימנית ושמאלית אלא ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית וגו' ואיפשר דאיכא היקשא מדם לשמן דכתיב בדם ונתן הכהן על תנוך וכתיב בשמן יתן הכהן על תנוך וגו' על דם האשם כי היכי דדם ושמן ניתנים בתנוך ובאזנות במקום אחד כדכתיב על דם האשם הכי נמי נתינה דכתיב בתרוייהו בעצמו של כהן הויא בכף שמאלית כדכתיב גבי שמן כפו השמאלית ולמה שכתב הרב ז"ל שמקבל בידו הימנית וחוזר ומערה לידו השמאלית ומזה באצבעו הימנית נראה דיליף לה הכי מדתנ' לה פרק הוציאו לו ובת"כ ולקח הכהן יכול בכלי תלמוד לומר ולקח הכהן ונתן הכהן מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה שהיא קבלה בעצמו של כהן ואם כן יכול אף זריקה של מזבח תהא ביד תלמוד לומר כי כחטאת האשם הוא לכהן מה חטאת טעונה כלי כדאמ' לעיל אף אשם זה טעון כלי ומדלא מפלגינן בין קבלה לנתינת בהונות דכתיב בה ונתן אלא דבקבלה דהיינו לקיחה דכתיב בקרא איכא כלי ונתינה דכתיב ונתן הויא בעצמו של כהן משמע דביד שמקבל לזרוק דהיינו ימין בה הוא מקבל ג"כ ליתן בבהונות והיינו נמי דאיצטריכו ב' כהנים לקבל את דמו דאי קבלה לזריקה בימין וקבלה ליתן בבהונות בשמאל בכהן חד הוה סגי שיקבל בשתי ידיו ויזרוק מדם שקבל בימינו ויתן בבהונות אח"כ מדם שקבל בשמאלו אלא מדאיצטריך ב' כהני' כדתנן במתני' משמע דתרוייהו בחד ידא דהיינו ימנית אלא שצריך אחר כך לערות ממנה לשמאל כדי להזות באצבע ימין דומיא דהזאת שמן באצבע ימין ולשון התוס' נמי איפשר דמאי דקתני זה שקבל ביד מקבל בשמאל דלדעת הרב ר"ל זה שקבל ביד ימין חוזר ומערה לשמאל אבל אפילו שנאמר דלשון התוספתא היא קבלה מתחלה בשמאל מלשון הגמרא דפרק הוציאו לו ולשון תורת כהנים נרא' דקבלה ליתן בבהונות נמי הויא בימין כדפי' לדעת הרב ז"ל כנ"ל. ומכניס המצורע ראשו ונותן הכהן מן הדם שבכפו על תנוך אזנו הימנית כדתנן במתני' שלהי נגעים ובת"כ דריש אי כתיב ונתן על תוך יכול על תוך ודאי תלמוד לומר נוך אי נוך יכול על גבו של אוזן ת"ל תוך נוך הא כיצד זה גדר האמצעי. ואח"כ יכניס ידו הימנית וכן רגלו שאינו יכול ליכנס כל גופו עדין לעזרה כדכתיב ברישא דענינא והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואותם לפני ה' פתח אהל מועד אבל תנוך ובהונות בעי' שיהיו בעזרה כדכתיב גבי הזאת שמן וכפר עליו הכהן לפני ה' דקאי נמי אהזאת תנוך ובהונות ואם נתן על השמאל לא יצא דהא ימנית כתיב בתנוך ובהונות וכתי' גבי תורת המצורע תהיה לעיכובא ואחר יקריב הכהן חטאתו ועולתו כדכתיב בקרא ועשה הכהן את החטאת וגו' ואחר ישחט את העולה. ואחר שיתן מן הדם על הבהונות נוטל הכהן מלוג השמן ויצק לתוך כפו של חברו כדתנן במתניתין והיינו משום דכתיב בקרא ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית משמע שהכהן העושה את ההזאות היה יוצק על כף כהן אחר ואם יצק לתוך כף עצמו יצא דהא לא כתיב בהדיא דיצוק לתוך כף אחר וכתיב נמי וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית דמשמע כף הכהן המזה עצמו. וטובל אצבעו הימנית בשמן ומזה ז' פעמים כדכתיב והזה שבע פעמים לפני ה' דהיינו כנגד בית קדשי הקדשים על כל הזיה טבילת אצבע בשמן דשבע פעמים אטבילת אצבע ואהזאה קאי וטבל והזה שבע פעמים לפני ה' ואם הזה ולא כיוון כנגד בית קדש הקדשים כשרות כדתניא בהקומץ שלא מכוונות כשרות דלאו מבפנים נינהו אלא בעזרה היה עומד והופך פניו לצד בית קדשי הקדשים ומזה על קרקע העזרה. ואחר כך יתן מן השמן על מקום שנתן דם האשם בתנוך ובהונות כדכתיב בקרא על מקום דם האשם ואף על פי שנתקנח הדם אין דם גורם אלא מקום דם דלהכי כתיב מקום דם גבי מצורע עני. והנותר מן השמן יתן על ראש המטהר ואם לא נתן לא כפר כר' עקיבא דפליג במתני' ארבי יוחנן בן נורי וטעמא דרבי עקיבא דקרא קאי נמי אנתינה בראש כדכתיב על ראש המטהר וכפר וגו' ופרק הוציאו לו תניא דברי הכל מתנות הראש אין מעכבות ומפרש תלמודא טעמא משום דכתיב ומיתר והנותר דהוי שירי שיריים ומתרצים התוספות בריתא זו אליבא דרבי עקיבא. ושאר הלוג מתחלק לכהנים ואינו נאכל אלא בעזרה לזכרי כהונה כדתנן פרק התדיר אם ראית שמן מתחלק בעזרה אי אתה צריך לשאול עליו מהו אלא מותר רקיקי מנחות ישראל ולוג שמן של מצורע וטעמא משום דהוקדש לאשם כדכתיב והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן וכתיב כי כחטאת האשם הוא לכהן קדש קדשים הוא לרבות לוג שמן של מצורע דהוי קדש קדשי' דאי באשם מישתעי קרא הא כתב קרא בצו את אהרן זאת תורת האשם קדש קדשים הוא תורה אחת לכל האשמות שהם קדש קדשים אלא האי קדש קדשים לרבות לוג שמן של מצורע אתא כדתניא בת"כ. ואסור לאכול ממנו עד הזאת שבע ומתן בהונות כדתניא בתוספ' עד מתי מועלין בשמן עד שיתן מתנותיו דהיינו מתן בהונות שאחר שבע הזאות שנגמרה מצותו בר מיציקת הראש והוה ליה כקדשים שהזריקה מוציאה מידי מעילה ור"ש פליג אתנא קמא וסבר דבתר שבע הזאות אזלינן וטעמא דת"ק כדכתיב והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים וגו' ונתן הכהן על תנוך אוזן וגו' והנותר בשמן וגו'. ואם אכל לוקה כאוכל קדשים קודם זריקה דאיתקש לאשם כדאמרינן:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מחוסרי כפרה פרק ד׳

ב׳

ואם הניף זה בפ"ע כו'. נ"ב מנחות (דף ס"א) עיי"ש: ואחד בידו הימנית ומערה לידו השמאלית ומזה באצבעו הימנית כו'. עיין כסף משנה. ופשט הפסוק מורה כרבינו דאם הגירסא בתוספתא עיקר דדם האשם מקבל בשמאל ומזה באצבעו הימנית הו"ל למיכתב גבי דם האשם ולקח הכהן בכף השמאלית ונתן באצבעו הימנית כו' וע"כ כרבינו. ואולי משום שע"ג פרוכת כתב קרא גבי שמן. ונראה ראי' לדברי רבינו מהא דפרה פרק ג'. שחט בימינו וקבל בשמאלו ר' יהודא אמר בימינו הי' מקבל ונותן לשמאלו ומזה בימינו כו' ולא איתפרש במאי פליגי. ולפי רבינו א"ש דבספרי זוטא בפרשת חקת איתא דר"ש בן חנינא פלפל עם ריה"ג ואמר בלשון אחד הואיל ודם אשם מכשיר ודם פרה מכשיר כו' מוטב לדון הכשר דם מהכשר דם כו' ולשון אחר הואיל ושמן אשם מכשיר ודם פרה מכשיר יעו"ש אף הכשר דם פרה ביד ולא בכלי. אם כן לפי מה דיליף משמן מצורע לפרה מקבל בכפו השמאלית ומזה באצבעו הימנית [דיציקה על כפו קבעה ונשפך קודם ימלאנו אם כן היציקה לכפו כמו קבלה בפרה] ולפי מה דיליף מדם מצורע מקבל בידו הימנית ומערה לשמאל ומזה באצבעו הימנית כמוש"כ רבינו ובזה פליגי חכמים ור' יהודא ודו"ק. ובפ"ק דתוספתא זבחים מבואר כפסק רבינו אלא דנתחלף שם דבמקום שכתוב דם אשמו של מצורע צ"ל לוג שמן. ובמקום לוג שמן צ"ל דם אשמו יעוי"ש היטב.

ג׳

שירי הלוג כו'. נ"ב זבחים (דף מ"ד) עיי"ש וספרא מצורע פרק ג' הלכה ב' עיי"ש ובלח"מ ד"ה לא ידעתי כו', נ"ב דבריו תמוהים מאוד: ואם אכל לוקה כאוכל קדשים קודם זריקה. דע דבתוספתא גבי נשפך הלוג פליגי חכמים סברי דכולן נאכלין ור"א ור"ש סברי דאינו נאכל אלא אחרון, ופשוט דכוונת התוספתא על חסר הלוג דחסר הלוג קודם מתן בהונות ג"כ יביא אחר ויתן ממנו לבהונות כמושי"ת ובזה פליגי אם כולן נאכלין (יעוין ר"ש בזה). וזה פלוגתת אותן התנאים דפליגי ביומא (דף ס"א) דר"א ור"ש אומרים דכולן מטמאים בגדים וחכ"א אינו מטמא בגדים אלא אחרון, ודע דחכמים סברי דנשפך תוך מתן שבע יביא לוג אחר ויתחיל בתחלה ור"א ור"ש סברי דמתחיל ממקום שפסק וא"כ על כרחין מיירי הכא דנתן מלוג אחד מתן שבע ומלוג אחד מתן בהונות וסברי דאינו נאכל אלא אחרון אבל הלוג שנתן ממנו מתן שבע אינו נאכל ומוכח מזה דהוי כאוכל קודם זריקה אף שאוכל קודם מתן בהונות דאם תאמר דמתן בהונות הוי כהקטרת אמורים הלא אימורים כי ליתנהו לא מעכבי וכש"כ כאן שנותן לבהונות מלוג אחר ומוכרח מזה דהא דאמרו בזבחים (דף מ"ד) שאסור באכילה עד שיתן מתנותיו הוא כקודם זריקה ועיין מנחות (דף נ"ח) ובתוס' זבחים (דף ע"ה) דמדמי ללוג שמן לחטאת העוף דאיכא ביה זריקה לבד וברור: אבל תמוה לי מדוע לא נזכר בגמרא פלוגתא דילהו גבי פר ושעיר של יוהכ"פ שאם נתן מאחד בין הבדים ומהשני על הפרוכת ונשפך ושחט אחר והזה ממנו על המזבח איך עושין עם האימורים שלהן אם כולן נקטרים או אינו נקטר רק אחרון לבד, ולכאורה הוי חד פלוגתא כמו גבי עשרונות אם כולהו נאכלין כן פליגי גם הכא אם מקטירין אימורי כל אחד דבשעה שהזה בין הבדים היו האימורים ראוין להקטיר רק שלא זרק הדם בפרוכת ממנו ולא גמר הכפרה א"כ הוי כמו נאבדו האימורים אחר זריקת בה"ב ושפיר נזרק רק אימורים אינן מקטירים כמו דאין הלוג ראשון נאכל ויעוין זבחים סוף פרק השוחט והמעלה במשנה ובמעילה סוף פ"ק בתוס' ד"ה תשובה גנובה. ואולי כיון דניתן מדמו בין הבדים לא הוי פסולו כנשפך הדם ולכו"ע אם עלה לא ירד ואפשר כאן מעלין לכתחילה וצע"ג בזה. ובירושלמי יומא פ"ה פליגי בקיבל מג' כוסות ומכוס אחד הזה בין הבדים ומכוס שני בפרוכת אם צריך להערות על היסוד מכולן יעו"ש. אבל כאן בג' פרים ועיין ברש"י מנחות (דף ט"ז ע"ב) ד"ה משכחת לה כו' בד' פרים כו' דבכל אחד קרבו מתיריו דהא כולן כשירים כו' משמע קצת דניתרין האימורים של כולם להקריב למזבח ולשפוך שיריהן זע"ז מפגל לשפוך שיריהן או להקטיר אימוריהן חוץ לזמנו ואכמ"ל ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות מחוסרי כפרה פרק ד׳

ב׳

עיין בספרי תועפות רעם דף ע"ב ע"א.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מחוסרי כפרה ד׳, מתוך הלכות מחוסרי כפרה שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מחוסרי כפרה כל הרמב״ם