מצות קסו שתקריב הזבה כשתטהר קרבן. ארבעה הן מחוסרי כפרה זב וזבה יולדת ומצורע ולמה נקראו מחוסרי כפרה שאף ע"פ שטהרו מטומאתן לא נגמרה טהרתן לאכול בקדשים עד שיביאו קרבנם בפ' הערל מפרש טעמא דמתניתין דתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים מנ"ל אמר רבא אמר רב חסדא תלתא קראי כתיבי כתיב לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ טהור וכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים כדמפרש התם.
ב׳
גר שמל וטבל ולא הביא קרבנו אסור לאכול בקדשים ואינו מחוסר כפרה פ' ד' מחוסרי כפרה במשנה רבי אליעזר בן יעקב אומר גר מחוסר כפרה ובגמרא ות"ק מ"ט לא תני גר כי קתני מידי דמישרי לאכול בקדשים גר כי קא מייתי קרבן לאכשוריה נפשיה למיעל בקהל הוא ולא מחוסר כפרה איקרי. הביא פרידה אחד בשחרית אוכל בקדשים לערב שם בבריתא מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קנו הביא פרידה אחד שחרית אוכל בקדשים לערב ובלבד שיביא השניה כל הקינין שבתורה אחד חטאת ואחד עולה כאן שתיהן עולות כדילפינן מדור המדבר דכתיב וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם לדורותיכם ועשה אשה ריח ניחוח לה' כאשר תעשו כן יעשה אי זהו דבר שכולו לה' הוי אומר זה עולת העוף אימא אתם עולה ושלמים ואף הם עולה ושלמים ת"ל ככם כגר יהיה לכם הקשתיו במקצת ולא לכל קרבנותיכם ומיהו עולה מסתבר דמכשרה דכולה כליל לה'.
ג׳
הזב והזבה קרבן כל אחד מהם ב' תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת כדכתיב בפרשת מצורע גבי זב וביום השמיני יקח לו ב' תורים או שני בני יונה וגבי זבה וביום השמיני תקח לה ב' תורים או שני בני יונה וכו' וכתיב בהו ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה והיולדת קרבנה כבש עולה ובן יונה או תור חטאת ואם אין ידה משגת מביאה ב' תורים או ב' בני יונה אחד עולה וא' חטאת כדכתיב בהדיא בקרא גבי יולדת והמצורע קרבנו ג' כבשים אחד עולה ואחד אשם וכשבה לחטאת כדכתיב וביום השמיני יקח ב' כבשים תמימים וכבשה אחת תמימה וכתיב ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם וגו' וכתיב ועשה הכהן את החטאת דהיינו כבשה וכתיב ואחר ישחט את העולה דהיינו הכבש האחר ואם אין ידו משגת מביא קן אחד עולה ואחד חטאת וכבש לאשם כדכתיב התם בהדיא ואם דל הוא וגו'.
ד׳
הזב והזבה והמצורע מביאין כפרתן ביום השמיני לטהרתן כדכתיב בכולהו וביום השמיני יביא וגו' וכתיב בזב וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו ורחץ במים וכו' ובזבה כתיב וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר.
ה׳
היולדת אינה מביאה קרבנה ביום מ' לזכר או ביום פ' לנקבה אלא מערבת שמשה ומביאה קרבנה למחר שהוא יום מ"א ויום פ"א והוא היום שנאמר בו ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת ודרשינן יום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא ספ"ק דכריתות במשנה המפלת לאור פ"א ב"ש פוטרים מן הקרבן וב"ה מחייבין וע"כ לא נחלקו אלא באור פ"א אבל ביום פ' לכ"ע פטורה אם הפילה דכל שהפילה תוך ימי מלאת ילפינן התם פ"ד מחוסרי כפרה דמביאה קרבן אחד על וולדות הרבה כדכתיב זאת תורת היולדת וכל היכא דכתיב תורה משמע רבים ואם הפילה ביום פ"א לכ"ע מביאה קרבן אחר שהרי הוא אחר מלאת לא נחלקו אלא בליל פ"א דלב"ש הואיל שאינה ראויה להביא קרבן בלילה דכתיב ביום צוותו את בני ישראל להקריב וגו' הרי הוא כתוך ימי מלאת ולב"ה כיון שכלו ימי טהרה ואם ראת בליל זו טמאה הרי הוא לאחר ימי מלאת ולכך חייבת להביא קרבן אחר על נפל זה ותניא אמרו להם ב"ה לב"ש הרי הוא אומר או לבת לרבות אור שמונים ואחד שמביאה קרבן על מה שהפילה שהרי הוא אחר מלאת ואם הביאה קרבנה תוך ימי מלאת לא יצאת כדדרשינן יום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא אפילו הביאה על וולדות הראשונים בתוך ימי מלאת של ולד זה לא יצאת דדרשינן על ובמלאת ימי וגו' תביא וגו' יום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא יכול לא תביא על לידה זאת שלפני מלאת כלומר שלא נשלמו פ"א יום ללידה זו אבל תביא על לידה אחרת שילדה קודם ועברו ימי מלאת ולא הביאה וילדה ועתה היא תוך ימי מלאת של לידה זו ת"ל ובמלאת ימי טהרה וגו' ביום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא. עברו ימים אלו ולא הביאו כפרתם הרי אלו מקריבים כפרתם לאחר זמן וכל זמן שלא הקריבו חטאתם אסורים לאכול בקדשים אבל העולה והאשם אינם מעכבים דכתיב גבי יולדת והקריבו לפני ה' מלמד שאין מעכבה לאכול בקדשים אלא אחד מהם ואי זהו זה חטאת דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה גבי אחד לחטאת מי שהוא בא לכפר בו הכפרה תלויה וגבי מצורע כתיב ועשה הכהן את החטאת וכפר על המטהר ותניא בת"כ מה ת"ל וכפר לפי שנאמר בסמוך והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה וכפר יכול יהו כולם מעכבים ת"ל ועשה הכהן את החטאת וכפר מלמד שכפרה בחטאת. מחוסרי כפרה אין צריך דעת בעלים שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים אם היו מחוסרי כפרה דכתיב זאת תורת הזב בין גדול בין קטן כדאמ' ר' יוחנן פרק אין בין המודר דתורת אתי לרבויי קטן.
ו׳
אי זו היא זבה שזב דמה ג' ימים זו זה אחר זה בלא עת נדתה וזו היא זבה גדולה שצריכה ספירת שבעה וחייבת בקרבן כדכתיב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה ותניא בת"כ ימים שנים רבים שלשה יכול ימים הרבה א"ר עקיבא כל ששמעו מרובה ושמעו ממועט תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת ואמר ימים ואמר רבים מה ימים שנים דתפשת מעט תפשת אף רבים מיעוט רבים ג' יכול שנים ושלשה הרי חמשה וכי נאמר ימים ורבים לא נאמר אלא ימים רבים וכתיב בלא עת נדתה אחר שיצאו שבעת ימי נדתה וכתיב בה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר וביום השמיני תקח לה ב' תורים ובהלכות נדה נתבאר. זבה ונדה וספק זבה וזב חטאתם נאכלת וספק אין חטאתם נאכלת שחטאת העוף הבאה על הספק תשרף כדתניא פרק אין בערכין כל זבות הטועות מביאות קרבן לסוף שבעה ימים נקיים חוץ מפתחה שבעה ושמנה שמביאות קרבן דממה נפשך זבות נינהו כדאמרינן התם אבל אחרנייתא אינו נאכל החטאת דשמא לא ימי זיבה היו וחטאת זו חולין ומליקתה נבלה דחולין מלוקין אינו אלא נבלה ובהלכות נדה התבאר מה תלד או תפיל ותהיה טמאה לידה או לא תהיה וכל שטמאה לידה מביאה קרבן וחטאתה נאכלת וכל שאינה טמאה לידה פטורה מן הקרבן כדכתיב ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא וגו' כל שטמאה לידה ויש לה ימי טהרה מביא קרבן אבל שאינה טמאה לידה אינה מביאה קרבן:
ז׳
מצות קסז שתקריב היולדת כשתטהר קרבן וספק יולדת מביאה קרבן ואינו נאכל כדתנן בפרק קמא דכריתות ואלו מביאות ואינן נאכלות המפלת ואינה יודעת מה הפילה וב' נשים שהפילו אחד ממין פטור ואחד ממין חובה ואין ידוע אי זו הפילה סנדל או שליא שהוא ממין החובה ואי זו הפילה ממין פטור דגים וחגבים מפני שהפילו במחבואה אחד ומביאות כל אחד שתי תורים ולא שתיהן קרבן אחד על ידי תנאי כר' יוסי דלית הלכתא כותיה וילפינן בנזיר דחטאת העוף באה על הספק כדתניא פרק מי שאמר ר' יוסי בר חנינא אומר מנין לחטאת העוף שהיא באה על הספק כגון דלידה או דזיבה דאינה נאכלת ת"ל והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר מה זכר מביא קרבן על הודאי אף נקבה מביאה קרבן על הודאי ומה זכר מביא על הספק אשם תלוי אף נקבה תביא על הספק אפילו ספק לידה ועדין לא שמענו אם ממין בהמה אם ממין עוף אלא ממה שלמדנו שמביא זכר על הספק מאותו מין שמביא על הודאי אף נקבה ממין שמביאה על הוודאי שהוא עוף מביאה נמי על ספק לידה אימא זכר מביא קרבן ונאכל שהרי אשם תלוי נאכל אף נקבה תביא קרבן ונאכל לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד לבד יש בו דדילמא שומן הוא מה שאכל ומייתי חולין לעזרה תאמר בנקבה שיש בה ב' איסורין מאי ב' איסורין איסור נבלה דמליקה נבל' ואיסור חולין בעזרה. אחד היולדת ואחד המפלת ולד אחד או וולדות הרבה הרי זו מביאה קרבן אחד לכולן כדתנא תנא קמיה דרב ששת פ"ד מחוסרי כפרה זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה דכל היכא דכתיב תורה משמע רבים יכול אף על הלידה ועל הזיבה תביא קרבן אחד כגון שראת ג' ימים בימי זיבה והפסיקה רביעי וילדה בחמשי דיולדת בזוב הויא ת"ל זאת על לידה א' תביא משמע ואקשי' אלא מעתה אכלה דם וילדה ה"ה דאין מביאה אלא קרבן אחד אי לאו זאת אלא אימא הכי יכול על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת לא תביא אלא קרבן אחד ת"ל זאת משמע על לידה א' וכיון דהוה בעינן מעיקרא לרבויי דאפילו על לידה וזיבה לא תביא אלא קרבן אחד משמע דפשוט דעל לידה והפלה לא מייתי אלא קרבן אחד כל שילדה והפילה תוך ימי מלאת אבל הפילה אחר ימי מלאת תביא אף על השני ואם הפילה תוך ימי מלאת וחזרה והפילה תוך ימי מלאת של נפל זה השני וחזרה והפילה תוך ימי מלאת שלישי פטורה ואינה מביאה אלא על לידה ראשונה שהרי אחרון תוך ימי מלאת שלישי ושלישי תוך ימי מלאת של שני ושני תוך ימי מלאת של ראשון ואינה מביאה אלא קרבן אחד על הכל כדתנן פ"ד מחוסרי כפרה. היולדת טומטום או אנדרוגינוס והפילה נפל אחר מ' מיום לידתו הרי זו מביאה קרבן על נפל זה שמא זכר הוא הראשון והרי הפילה אחר ימי מלאת ואין חטאתה נאכלת שמא נקבה היא הראשונה ובתוך ימי מלאת הפילה וחיוב קרבן לטומטום ואנדרוגינוס ילפינן מדכתיב ואם נקבה תלד ה"ל למיכתב ואם נקבה היא מאי תלד הא אין דבר תלוי אלא בלידה.
י׳
האשה שיש עליה ספק חמש זיבות או ה' לידות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה היו לידות וזיבות ודאות השאר עליה חובה כדתנן ספ"ק דכריתות וטעמא שהרי קרבן זה לטהרה בא והרי הוא כטבילה אם נטמאה האשה כמה טומאות טבילה אחת לכולן אף קרבן זה כן ואין השאר עליה חובה לא הצריכוה חכמים להביאה שאף האחד בקושי התירו להקריב ספק מליקת חולין למזבח שאם לא כן אין תקנה ליטהר בקדשים אבל ה' לידות וזיבות ודאות מביאה קרבן ואוכלת בזבחים כמו שפירשתי מדין טבילה והשאר עליה חובה כדאמ' יכול תביא על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת קרבן אחד לשניהם ת"ל זאת היו עליה ה' לידות ודאות וחמש לידות ספק או חמש לידות ודאות וחמש זיבות ספק מביאה ב' קרבנות א' על הודאי ונאכל ושאר הודאות עליה חובה ואחד על הספק ואינו נאכל ואין השאר עליה חובה ואוכלת בזבחים שם בריתא פלוגתא דת"ק ורבי יוחנן בן נורי ורבי עקיבא ונקטינן כת"ק כטעמא דלעיל.
י״א
האשה שנתגיירה ואין ידוע אם עד שלא נתגיירה ילדה או משנתגיירה ילדה מביאה קרבן מספק ואינו נאכל ס"פ הזרוע תני ר' חייא ח' ספיקות נאמרו בגר ארבע מהן לחיוב וד' מהן לפטור וחד מהני דחיוב הוי קרבן אשתו דספק איסור כרת הוא לאכול בקדשים עד שתביא כפרה דמחוסר כיפורים אסור בקדשים וענוש כרת. ספק מחוסרי כפרה שעבר עליו י"ה חייבין להביא לאחר י"ה דלאו לכפרה אתי דבצער לידה נתכפרה אלא להכשירה לאכול בקדשים וכן בשאר מחוסרי כפרה מספק כדילפינן פ"ג דהלכות שגגות.
י״ב
האשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות הקינים ונותנת בשופר ואוכלת בקדשים לערב חזקה שאין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל המעות שבשופר ויקריבו כנגדן קינים בשקלים פי"ג שופרות בתלמוד ירושלמי. האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשים עולתה דנשתעבדו נכסיה ושעבודא דאוריתא כדתנן ספ"ק דקינין:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות מחוסרי כפרה פרק א׳
ב׳
גר שמל וטבל כו' שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו כו'. צריך ביאור לפ"ז איך אמרי ב"ש גר שנתגייר בערב פסח טובל ואוכל את פסחו לערב הא צריך להביא כפרתו ובלא קרבן הוא אסור לאכול בקדשים. ואם נפרש דהך טבילה הוא מפני שמחוסר כפורים שאסור לאכול בקדשים צריך טבילה כשהביא כפרתו כדפסק רבינו בפי"ב מהלכות אבות הטומאות עפ"י משנה וסוגיא דריש פרק טבול יום הא כתבו רבותינו בתוס' פרק חומר בקודש ד"ה האונן ומחו"כ דמחוסר כפורים דגר אינו צריך טבילה יעו"ש. ובאמת רש"י בכריתות שם כתב דלרבנן דפליגי על ראב"י מותר לאכול בקדשים [בקצת גירסאות] ואם נאמר דמה דגר אינו אוכל בקדשים הוא רק דרבנן אפשר לזה ג"כ לא העמידו דבריהם במקום פסח או משום שישראל עצמם עשו פסח ואכלו במילה לבד וכ"ז דחוק. והעיקר דגר כשהביא כפרתו צריך טבילה כדין כל מחוסר כפורים וכמו ערל ישראל שצריך טבילה ודלא כהתוס', ובאמת מנא לן דגר אסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו ולא מצאנו שום דרשה ע"ז, ואולי סבר כתנא דסבר דבקדשים לא יאכל עד אשר יטהר במחוסר כפרה וזה בזב בעל ג' ראיות ומצורע בימי חלוטו כו' ויטהר בכפרה אמר ואיהו יסבור דהא דערל אסור בתרומה נפקא ליה מגז"ש דשכיר ותושב משכיר ותושב ולית ליה דברה תורה כלשון בני אדם ומאי מרבה קרא דאיש איש אם לא גר שנתגייר וקודם שהביא כפרתו דאסור לאכול בקדשים עד שמביא קרבנו: ואולי זהו תנא דפליג עליה דר"י דמוקי בזב בעל שלש ראיות כו' דנפלא דלא נזכר מקום התנא. ולפ"ז יתכן דאיהו ראב"י דקא חשיב גר מחוסר כפרה דאסור לאכול בקדשים מן התורה דאם הוי רק מד"ס ומשום פשיעותא שמא אינו מביא כפרתו [וכדאמר בב"מ (דף נ"ד) גבי נתן הקרן ולא נתן החומש] לא הוה חשיב ליה בכלל מחוסרי כפרה וע"כ דמפיק מאיש איש והוא צרוע או זב כו' עד אשר יטהר ומפרש במחוסר כפרה ויטהר בקרבן אחר ומאיש איש מרבה גר שלא הביא כפרתו יעוין פרק הערל (דף ע"ה) יעו"ש ודוק:
ג׳
הזב והזבה קרבן כו' והיולדת קרבנה כבש כו'. תוספתא מגילה אין בין זבה ליולדת אלא הבאת קרבן. המעיין יראה כי לא נכלל בהבאת קרבן מה שעשירה יולדת מביאה כבשה לחטאת, והו"ל לומר אלא בקרבן, ומזה סעד עצום למה שפירש רבינו חיים בתוס' זבחים (דף צ') ד"ה למקראה הקדימה הכתוב דביולדת צריך להקדיש העולה קודם החטאת ובכל הקרבנות מקדיש החטאת ואחר כך מקדיש העולה, וזה מדוייק בכתוב ובמלאת ימי טהרה כו' תביא כבש כו' לעולה כו', וזה שאמר אלא הבאת קרבן היינו ההקדש שתקדיש העולה קודם ביולדת ודוק:
הזב והזבה וכו'. וכתב רבינו בס' המצוות מצוות עשה ע"ה וז"ל היא שציוונו שתקריב כל אשה זבה וכו' ואולי יקשה המקשה וכו' עד ואין דבר אחד בשניהם וכו' ע"כ. ולענ"ד קשה עליו ממ"ש רבינו גופיה במצוות עשה נ"ט שמנה למצווה אחד תקיעה בחצוצרות בין בקרבנות המועדים בין בעתות הצורך והצרות ושם לא כל הקרבנות שוים ולא הקרבנות שוים לעתות הצרות אלא אזלינן אחר התקיעות דהכל אחד א"כ הוא הדין וה"ה כאן דקרבן הזב הוא קרבן הזבה גם התמיה קיימת להרב החינוך דכאן כתב כדברי רבינו ובתקיעה הוסיף דגם בכל יום יש לתקוע בבוקר ובערב יעו"ש.
ז׳
ואין חטאת אחת מב' נאכלת וכו'. והקשה לי עמיתי החכם השלם חיים שב"ע נר"ו דלפי דבריו דנמצאת חטאת זו חולין בעזרה א"כ צריך קבורה דחולין שנשחטו הן מן הנקברים וכמ"ש רבינו סוף הל' פסולי המוקדשין ועוד דבנזיר דף כ"ט אמרו לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה שהם ב' איסורים והיינו חולין שנשחטו בעזרה ונבלה והא בזכר איכא חולין שנשחטו בעזרה נמצא דמשום איסור נבלה הוא דאינה נאכלת חטאת העוף ואיך כתב רבינו משום חולין שנשחטו בעזרה וכן רש"י בתמורה דף ל"ד כתב דאינה נאכלת דשמא היא נבלה אלו דבריו נר"ו. ולענ"ד נראה לישב למה שהקשה ראשונה בהקדים מ"ש רש"י בכריתות דף כ"ג ע"ב ד"ה לבית השריפה וז"ל דאע"ג דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא האי בשריפה דהוי כזבח פסול עכ"ל וכ"כ הרע"ב ז"ל ועיין מה שהקשה עליו התוס' יו"ט ז"ל שם מהסוגיא ונדחק לישב דמ"ש כן דמוכרח שהוא משום חולין שנשחטו בעזרה דאי לאו הכי מה זבח פסול איכא הכא הא אמרינן דלבו נוקפו וגמר ומקדיש וא"כ הוי קדש גמור אלא ודאי דכיון דאיכא משום חולין שנשחטו בעזרה הוי כזבח פסול אף דאמרינן דכיון דלבו נוקפו גמר ומקדיש וזה שכתבו רש"י והרע"ב דאע"ג דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא האי בשריפה דהוי כזבח פסול דאמרינן כיון שלבו נוקפו גמר ומקדיש ומ"ש רש"י והרע"ב בסוף תמורה גבי אשם תלוי ישרף משום דהשתא הוי חולין שנשחטו בעזרה פירוש דבריהם דשרש הפיסול הוא ממנו ולא בא לפרש א"כ אמאי הוא בשריפה ולא בקבורה ובמקום אחר הרגיש בזה וכתב משום דהוי כזבח פסול, ולפי האמור מתיישב ג"כ מה שהקשה התוס' יו"ט סוף תמורה ד"ה אשם תלוי יעו"ש וזה עצמו כונת רבינו שכתב דשמא אינה חייבת והוי חטאת זו חולין שנשחטו כלומר שרש האיסור היא זו ואה"נ דנשרפת משום דהוי כזבח פסול והיינו כדברי רש"י, וממילא נתיישבה גם הקושיא הב' דלא נקט מטעם נבלה דרבינו נקט האי טעמא לומר אגב דנשרפת דמשום נבלה אינה נשרפת. אך קשה למ"ש רש"י בכריתות דף ז' ע"ב וז"ל ומשום חולין על המזבח לא איכפת לן דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבה אכילה וכו' עכ"ל וכ"כ בתמורה דף ל"ד וז"ל מביאתה על הספק דהואיל ואינה נקטרת לא איכפת לן אי זריק דם על הספק וכ"כ הרע"ב ככל דברי רש"י דכתבינן בב' המקומות ומן התימה על התוס' יו"ט בתמורה ד"ה חטאת העוף וכו' דהואיל ואינה נקטרת לא הוה חולין בעזרה כמ"ש הרב משנה ד' פ"ק דכריתות עכ"ל ולמה הלך לעצות מרחוק והא בתמורה גופיה כ"כ הרע"ב וכדכתיבנא. איך שיהיה היוצא מדבריהם ז"ל דבחטאת העוף כיון דלית למזבח אלא דמה ליכא משום חולין בעזרה והמה תמוהים דמסוגיא דנזיר דף כ"ט ע"ב מוכח בהדיא דאיכא בחטאת העוף משום חולין שנשחטו בעזרה או דאורייתא או דרבנן ולדברי רש"י לית משום חולין בעזרה כלל ואין לומר דמ"ש רש"י ז"ל כן הוא לומר דליכא איסורא דאורייתא אבל מדרבנן איכא דהא אשם תלוי דאיכא למזבח אימורים ואפ"ה שרי ליה מאריה אלא ודאי דלאו בהא תליא מילתא וצ"ע אמנם רש"י ז"ל בפסחים דף כ"ח כתב דברים אחרים והמה נכונים יעו"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
ברכת אברהם · הלכות מחוסרי כפרה פרק א׳
ט׳
שאלה ועוד אמר ז"ל בהלכות מחוסרי כפרה היולדת טומטום או אנדרוגינוס והפילה נפל אחר ארבעים יום מיום לידתו הרי זו מביאה קרבן על נפל זה שמא זכר הוא הראשון והרי הפילה אחר מלאת ואין חטאתה נאכלת שמא נקבה היא הראשונה ובתוך מלאת הפילה. מדקאמר אחר ארבעים מיום לידתו מכלל דסבירא ליה שהמפלת לאור ארבעים ואחד לזכר חייבת קרבן כדין יולדת נקבה שהפילה אור שמונים ואחד והאי דקתני במתניתין המפלת לאור שמונים ואחד וכו' הוא הדין לזכר לאור ארבעים ואחד ולפי קוצר דעתי אומר דלעולם דוקא המפלת לאור שמונים ואחד לנקבה אבל ארבעים ואחד לזכר לא שהרי בפירוש שנינו בכריתות ואלו שאין מביאות וכו' והמפלת ליום ארבעים והאמרו יום ארבעים לעיבורה הוא שעדיין לא נשלמה צורת הולד כדתנן בהמפלת יום ארבעים אינה חוששת לילד ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה הלכך אחר ארבעים מיום לידת הזכר לא משכחת לה דשלימו ימי עבורה להשלים צורת הולד כי היכי דתחייב עליה קרבן שהרי טמאה היא אחר לידתה שבעה מן התורה ואינה ראויה לשמש ולא משכחת לה אלא לאחר ארבעים ושבעה וכל שכן טומטום ואנדרוגינוס שחייבת לישב ימי טומאה כנקבה ארבעה עשר יום ולא משכחת לה דשלמה ארבעים לעיבורה אלא לאחר ארבעה וחמשים ומשום הכי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא באור שמונים ואחד אבל באור ארבעים ואחד ליכא לאיפלוגי דלא משכחת לה שחייבת ולפי כן קשיא לי האי פסקא ובתוך שמונים הוי ליה למימר ודלמא חזא ז"ל מאי דלא מיחזי לנא בתורתו וחכמתו וליהנן מר ממאי דאהניוהו. תשובה ודאי הוא סבירא ז"ל שהמפלת לאור ארבעים ואחד לזכר חייבת בקרבן כמו מפלת לאור שמונים ואחד לנקבה שכך תניא בתוספתא המפלת לאחר מלאת וכו' מביאין קרבן וכו' אחר ארבעים לזכר אחר מלאת הוא והאי דתנן במתניתן לאור שמונים ואחד הוא הדין לאור ארבעים ואחד ודקא קשיא לך מדאין היולדת יכולה לשמש אלא לאחר ימי נדתה כך אמר אבא מארי ז"ל בפירוש המשנה ואמר ומפני זה אמרו אור שמונים ואחד ולא אמרו אור ארבעים ואחד אבל בחבור לא הלך בזו הדרך כלל אלא על הנראה מן התוספתא ובאמת הן דבריו ז"ל בחבור שאע"פ שאי אפשר שתתעבר ותפיל אחר ארבעים מלידתה הראשונה בהתר אפשר שתתעבר באיסור ותפיל כגון שילדה ובא עליה באותו יום הלידה עצמו ונתעברה והפילה אור ארבעים ואחד ללידתה שהוא אחר ארבעים יום לעיבורה ואם תאמר ברשיעי עסקינן ודאי בכי הא ברשיעי עסקינן שהרי הכתוב נתעסק ברשעים דכתיב לא יבא ממזר וכתיב לא תביא אתנן זונה ואין אלו נמצאים אלא באיסור ואפשר שיהיה דבר זה בשגגה ומ"מ אין קושיא מזה הצד כלל ודאי שאור שמונים ואחד אפשר בהתר וגם הוא קרוב ומצוי יותר ומפני זה דברו בו התנאים והוא הדין לארבעים ואחד שהוא באיסור מוחזק ואינו מצוי אלא מעט ותנא לא כי רוכלא נחשב.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שורשי הים · הלכות מחוסרי כפרה פרק א׳
י״ג
שורש אשה שהביאה חטאתה ומתה האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה וכו'. ע"כ. במ' קידושין די"ג ע"ב הדור יתבי וקאמרי האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה ובסיפא שנינו שם הביאה עולתה ומתה לא יביאו היורשים חטאתה ובפי' הרא"ש למ' קינין כתב וז"ל לא יביאו יורשים חטאתה דאין כפרה למתים והלכתא גמירי לה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא. ובת"ך תנייא מניין שאם הביאה עולתה ומתה שיביאו יורשים חטאתה ת"ל אחת לעולה ואחת לחטאת והר"י מאורלינס היה רוצה לתרץ דהתם מיירי בעוף דגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו שאין חטאת ציבור מתה ופי' רש"י משום דה' חטאות מתות ליתנהו כולהו בציבור דאין הציבור ממירין והכי גמירי להו דלא נהיגי אלא במקום דשייכי כולהו ועוף נמי לא שייך ביה תמורה והיה ק' לי דאמרי' סתם ספרי ר' יאודה ואיהו סבר דיש תמורה בעוף ורצה לחזור בו בשביל זה דאין צורך לחזור דאכתי לא שייכי כולהו בעוף דלא שייך ביה ולד חטאת ועברה שנתה עכ"ל. הנה זה שכתב ע"ש ר"י מאורלינס דהתם מיירי בעוף לכאורה ק' דגם מתני' מיירי בחטאת העוף דהא חטאת היולדת היתה באה מן העוף. ועיין לרבינו ז"ל רפ"ט מה' אלו ואפי' הכי שנינו שאם הביאה עולתה ומתה לא יביאו יורשים חטאתה משום דאין כפרה למתים וחטאת למיתה אזלא. ואפשר דהר"י מאורלינס מפרש למתני' בקרבן מצורע ונזירה שהיתה מביאה כשבה לחטאת. אמנם זה דוחק דמלבד דכולה מסכתא ביולדת מתנייא עוד בה דמצורעת היתה מביאה עולה ואשם וחטאת ונזירה היתה מביאה עולה ושלמים וחטאת ומתניתין לא תני לא אשם ולא שלמים בהדי עולה גם זה שכתב דחטאת העוף לא היתה מתה דומייא דחטאת ציבור דאינה מתה משום דלא שייך בציבור תמורה עיין לרש"י ז"ל בפרק ד' דנזיר דכ"א ע"ב ד"ה והיינו טעמא שכתב כדברי הר"י מאורלינס דבחטאת העוף לא גמרינן דתמות וכ"כ עוד שם בדכ"ב ד"ה האשה יע"ש. והנה לכאורה ק' טובא מאותה שאמרו בפרק כל הגט דכ"ח ע"ב עלה דמתניתין דהשולח חטאת למ"ה מקריב אותה בחזקת שהוא קיים ואוקימנא לה בחטאת העוף ואמרינן בגמרא וצריכא דאי אשמועינן גט משום דלא אפשר אבל תרומה דאפשר אימא לא ואי אשמועינן תרומה דזימנין דלא אפשר אבל חטאת העוף מספיקא לא ליעול חולין בעזרה צריכה יע"ש. והשתא אם איתא דחטאת העוף יכולין להקריבה לאחר מיתת הבעלים ולא אזלא למיתה מאי חולין בעזרה איכא דאפי' אי ודאי מתה יכולין להקריבה לפי מ"ש הר"י מאורלינס ורש"י ולמה לי למתני מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים כיון שאפי' ודאי מת יכולין להקריבה וכמו כן ק' טובא על רש"י שכתב בפ"ב דנזיר די"ב ע"א עלה דמתניתין דקן סתומה שפרחה גוזל א' מהם לאויר העולם או שפרחה לבין חטאות המתות ימותו כולן ופי' רש"י לבין חטאות המתות כגון שהיה שם מה' חטאות המתות כגון חטאת שכיפרו בעליה ונתערבה ביניהם ואין ידוע איזו היא דאין לה שום תקנה עכ"ל. והשתא לפי מ"ש הוא ז"ל דחטאת העוף אינה מתה דלא גמירי הני דחמש חטאות מתות אלא בבהמה ולא בעוף היכי קתני מתניתין שנתערבו בחטאות המתות כיון דלא אזלי למיתה עופות כלל ויותר הי"ל לפרש שנתערבה בחטאות המתות כגון חטאת שנתערבה בעולה דתנן כולן ימותו וכמו שפי' הרע"ב. ושוב מצינו ראינו בתוספתא דפ"ב דמ' תמורה דקתני אלו דברים שבין בהמה לעופות הבהמה דוחה את השבת ודוחה את הטומאה ונוהגת בציבור כביחיד ויש בה חטאת מתה וכו' יע"ש. וזה מפורש בהדייא כדברי הר"י מאורלינס ורש"י דחטאת העוף אינה מתה. ולכאורה נראה דתוספתא זו חולקת עם מתניתין דפ' כל הגט דקתני מקריב אותה בחזקת שהוא קיים דלפי דברי התוספתא שאין חטאת העוף מתה ל"ל טעמא מפני שהוא בחזקת שהוא קיים כיון דאפי' מת יכול להקריבה וכמדובר לעיל. ואפשר לומר דלא פליגי דהתוספתא לא קאמרה אלא דאין חטאת העוף מתה כשאר חטאות המתות שמכניסי' אותה לכיפה אבל לא היתה קריבה אלא היתה רועה עד שיפול בה מום וימכר ויפלו דמיה לנדבה כשאר כל הקרבנות שנאבדו והפריש אחר תחתיו וחטאת שמתו בעליה כיון דמתי' אינן צריכין כפרה לא היתה קריבה לשם חטאת כלל אלא היתה רועה ומשו"ה קתני בפרק כל הגט דמקריב אותה בחזקת שהוא קיים. ומ"מ דברי הר"י מאורלינס ורש"י צ"ע ועיין עוד לרבינו בפ"ה מה' מחוסרי כפרה ה"א והי"ב ודוק. ובמ"ש עוד הרא"ש שם דר"י סבר דיש תמורה בעוף דבר זה לא מצינו ובפ"ק דתמורה לא פליג ר"י אלא בולד הקרבן דוקא אבל בעופות דקתני בתר הכי שם בד"ג לא פליג ר"י יע"ש. ובריש פ"ב דתמורה די"ד פרכינן וכללא הוא והרי עופות דקרבן יחיד הוא ואין עושה תמורה ומשני כי קתני בבהמה קתני והדר פריך והרי ולד דקרבן יחיד הוא ואין עושה תמורה ומשנינן הא מני ר"י הוא דאמר הולד עושה תמורה ומדלא משני הכי כי פריך מעיקרא והרי עופות הא מני ר"י היא משמע בהדייא דבעופות לא פליג ר"י. גם מ"ש ואין צורך לחזור דאכתי לא שייכי כולהו בעוף וכו' כלו' ואפי' נימא דאתי כר"י דאמר יש תמורה בעוף מ"מ כיון דלא שייך בעוף וולד חטאת ועברה שנתו לא שייך בו נמי חטאת שמתו בעליה ושכפרו בעליה. וזה תימא דאיך אפשר לומר דר"י ס"ל האי כללא דבעינן כולהו חמש חטאות וכל דלא שייכי כולהו לא נהיג ביה אפי' חדא דהא ר"י פליג עליה דר"ש בפ"ב דתמורה דט"ו עלה דמתניתין דחטאת דיחיד שכפרו בעליה מתה ושל ציבור אינה מתה וקתני ר"י אומר תמות אע"ג דבחטאת ציבור לא משכחת בה לא ולד חטאת ולא תמורת חטאת ולא חטאת שמתו בעליה כדאמרי' עלה בגמרא שאין ציבור מתים וצ"ע.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות מחוסרי כפרה א׳, מתוך הלכות מחוסרי כפרה שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
