רמב״ם - הלכות מכירה · פרק כ׳

ספר קניין · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מכירה · פרק כ׳

הלכה א׳

הַמְבַקֵשׁ לִקְנוֹת מֵחֲבֵרוֹ מִקָּח. מוֹכֵר אוֹמֵר בְּמָאתַיִם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ וְהַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר אֵינִי קוֹנֶה אֶלָּא בְּמָנֶה. וְהָלַךְ זֶה לְבֵיתוֹ וְזֶה לְבֵיתוֹ וְאַחַר כָּךְ נִתְקַבְּצוּ וּמָשַׁךְ זֶה הַחֵפֶץ סְתָם. אִם הַמּוֹכֵר הוּא שֶׁתָּבַע הַלּוֹקֵחַ וְנָתַן לוֹ הַחֵפֶץ אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מָנֶה. וְאִם הַלּוֹקֵחַ הוּא שֶׁבָּא וּמָשַׁךְ זֶה הַחֵפֶץ סְתָם חַיָּב לִתֵּן מָאתַיִם:

הלכה ב׳

הַלּוֹקֵחַ מֵאֶחָד מֵחֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם וְכָל אֶחָד מֵהֶן תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ וְאוֹמֵר אֲנִי הוּא בַּעַל הַמִּקָּח. וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמִּי מֵהֶם לָקַח. מַנִּיחַ דְּמֵי הַמִּקָּח בֵּינֵיהֶם וּמִסְתַּלֵּק וְיִהְיוּ הַדָּמִים מֻנָּחִין עַד שֶׁיּוֹדוּ אוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ. וְאִם הוּא חָסִיד נוֹתֵן דָּמִים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם:

הלכה ג׳

לָקַח מִקָּח מֵאֶחָד מֵחֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם וְכָפַר בּוֹ וְנִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה וַהֲרֵי הוּא רוֹצֶה לְשַׁלֵּם וְכָל אֶחָד וְאֶחָד תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ וְאוֹמֵר אֲנִי הוּא שֶׁכָּפַרְתָּ בִּי וְנִשְׁבַּעְתָּ לִי וְהוּא אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ. חַיָּב לְשַׁלֵּם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִפְּנֵי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה:

הלכה ד׳

נֶאֱמָן בַּעַל הַמִּקָּח לוֹמַר לָזֶה מָכַרְתִּי וְלָזֶה לֹא מָכַרְתִּי. אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁהַמִּקָּח יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ. אֲבָל אִם אֵין הַמִּקָּח יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ הֲרֵי הוּא עֵד אֶחָד בִּלְבַד. וְדִינוֹ בְּעֵדוּת זוֹ כְּדִין כָּל אָדָם שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ. לְפִיכָךְ אִם נָטַל הַדָּמִים מִשְּׁנַיִם וְנָטַל מֵאֶחָד מִדַּעְתּוֹ וּמֵאֶחָד בַּעַל כָּרְחוֹ וְלֹא יָדַע מִמִּי נָטַל מִדַּעְתּוֹ וּמִמִּי נָטַל בְּעַל כָּרְחוֹ. בֵּין שֶׁהָיָה הַמִּקָּח בְּיָדוֹ בֵּין שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן תּוֹפְסִין בּוֹ אֵין כָּאן עֵדוּת כְּלָל. וְכָל אֶחָד מֵהֶן נִשְׁבָּע בְּתַקָּנַת חֲכָמִים בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל חֲצִי הַמִּקָּח וַחֲצִי דָּמִים:

הלכה ה׳

הֲרֵי שֶׁטָּעַן עַל חֲבֵרוֹ וְאָמַר מָכַרְתָּ לִי. וְזֶה אוֹמֵר לֹא מָכַרְתִּי. אוֹ מָכַרְתִּי וְלֹא נָתַתָּ לִי דָּמִים. אוֹ שֶׁטָּעַן הַלּוֹקֵחַ וְאָמַר שֶׁנָּתַן הַדָּמִים וַעֲדַיִן לֹא מָשַׁךְ. אוֹ מָשַׁכְתִּי וְלֹא רָאִיתִי מוּם זֶה. וְהַמּוֹכֵר אוֹמֵר לוֹ הוֹדַעְתִּיו לְךָ. אוֹ שֶׁאָמַר אֶחָד מֵהֶם כָּךְ וְכָךְ תְּנַאי הָיָה בֵּינֵינוּ וְהָאֶחָד אוֹמֵר לֹא הָיָה שָׁם תְּנַאי כְּלָל. בְּכָל אֵלּוּ הַטְּעָנוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:

הלכה ו׳

לֹא הָיְתָה שָׁם רְאָיָה. נִשְׁבַּע הַכּוֹפֵר שֶׁמְּבַקְּשִׁין לְהוֹצִיא מִיָּדוֹ שְׁבוּעַת הֶסֵּת. וְאִם הוֹדָה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה אוֹ שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵד אֶחָד נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה כִּשְׁאָר הַטְּעָנוֹת כֻּלָּן:

הלכה ז׳

אָמַר לְחֶנְוָנִי תֵּן לִי בְּדִינָר פֵּרוֹת וְנָתַן לוֹ וַהֲרֵי הַפֵּרוֹת מֻנָּחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְהַחֶנְוָנִי תּוֹבֵעַ אֶת הַדִּינָר וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר לוֹ נָתַתִּי לְךָ הַדָּמִים וְהִשְׁלַכְתָּ אוֹתָם לְתוֹךְ כִּיסְךָ. הֲרֵי הַלּוֹקֵחַ נִשְׁבָּע כְּתַקָּנַת חֲכָמִים בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל הַפֵּרוֹת הוֹאִיל וּכְבָר יָצְאוּ מֵרְשׁוּת הַמּוֹכֵר וַהֲרֵי הֵן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִלּוּ הָיוּ בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ הָיָה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְנִפְטַר. וְאִלּוּ הָיוּ עֲדַיִן בִּרְשׁוּת הַחֶנְוָנִי הָיָה נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְיִשָּׁאֲרוּ פֵּרוֹתָיו אֶצְלוֹ:

הלכה ח׳

נָתַן הַלּוֹקֵחַ דִּינָר לְחֶנְוָנִי וּבָא לִטּל פֵּרוֹת הַמֻּנָּחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאָמַר הַחֶנְוָנִי דִּינָר זֶה שֶׁנָּתַתָּ לִי עַכְשָׁו הוּא דְּמֵי פֵּרוֹת שֶׁכְּבָר נְתַתִּים לְךָ וְהוֹלַכְתָּם לְתוֹךְ בֵּיתְךָ אֲבָל פֵּרוֹת אֵלּוּ הַמֻּנָּחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לֹא מְכַרְתִּים לְךָ. הֲרֵי הַחֶנְוָנִי נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁכָּךְ הָיָה הַדָּבָר וּמַחֲזִיר פֵּרוֹתָיו לָחֶנְוָנִי. שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹדָה לוֹ שֶׁמְּכָרָן לוֹ מֵעוֹלָם. וְאִלּוּ הָיוּ בַּחֲנוּתוֹ הָיָה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ט׳

וְכֵן הַדִּין בְּנוֹתֵן דִּינָר לְשֻׁלְחָנִי לִטּל מָעוֹת. בִּזְמַן שֶׁהַמָּעוֹת צְבוּרִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אִם הַשֻּׁלְחָנִי הוֹדָה שֶׁמְּכָרָן וַעֲדַיִן לֹא נָטַל הַדִּינָר נִשְׁבָּע הַלּוֹקֵחַ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁנָּתַן וְנוֹטֵל הַמָּעוֹת. וְאִם לֹא הוֹדָה שֶׁמְּכָרָן לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹדֶה שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ דִּינָר עַתָּה וְטוֹעֵן שֶׁדִּינָר זֶה דְּמֵי הַמָּעוֹת שֶׁכְּבָר הוֹלִיכָן הַלּוֹקֵחַ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. הֲרֵי הַשֻּׁלְחָנִי נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְיַחְזִיר מְעוֹתָיו לַחֲנוּתוֹ:

הלכה י׳

הַמַּחְלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר וְיָלְדָה וְכֵן הַמּוֹכֵר שִׁפְחָתוֹ וְיָלְדָה. זֶה אוֹמֵר עַד שֶׁלֹּא מָכַרְתִּי יָלְדָה וְזֶה אוֹמֵר מִשֶּׁלָּקַחְתִּי יָלְדָה. אֲפִלּוּ אָמַר הַמּוֹכֵר אֵינִי יוֹדֵעַ. עַל הַלּוֹקֵחַ לְהָבִיא רְאָיָה. אַף עַל פִּי שֶׁהַפָּרָה עוֹמֶדֶת בַּאֲגַם וְהַשִּׁפְחָה עוֹמֶדֶת בְּסִמְטָא הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת הַמּוֹכֵר עַד שֶׁיָּבִיא הַלּוֹקֵחַ רְאָיָה. לֹא הֵבִיא רְאָיָה יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר בִּנְקִיטַת חֵפֶץ עַל וְלַד הַפָּרָה. אֲבָל עַל וְלַד הַשִּׁפְחָה אֵינוֹ נִשְׁבָּע אֶלָּא הֶסֵּת. שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין בִּנְקִיטַת חֵפֶץ עַל הָעֲבָדִים וְלֹא עַל הַקַּרְקָעוֹת. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טוֹעֵן וְנִטְעָן:

הלכה י״א

זֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ וְזֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ וְאֵינָם בִּרְשׁוּת אֶחָד מֵהֶן יַחֲלֹקוּ. זֶה אוֹמֵר בִּרְשׁוּתִי יָלְדָה וְהָאַחֵר שׁוֹתֵק זָכָה הַטּוֹעֵן בַּוָּלָד:

הלכה י״ב

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים קָטָן וְגָדוֹל. אוֹ שְׁתֵּי שָׂדוֹת אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה. הַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר גְּדוֹלָה לָקַחְתִּי וְהַמּוֹכֵר אוֹמֵר קְטַנָּה הִיא שֶׁלָּקַחְתָּ. עַל הַלּוֹקֵחַ לְהָבִיא רְאָיָה. אוֹ יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר הֶסֵּת שֶׁלֹּא מָכַר אֶלָּא קָטָן:

הלכה י״ג

אָמַר הַלּוֹקֵחַ גָּדוֹל לָקַחְתִּי וְהַמּוֹכֵר שׁוֹתֵק זָכָה הַלּוֹקֵחַ בַּגָּדוֹל. וְאִם אָמַר הַמּוֹכֵר אֵינִי יוֹדֵעַ עַל הַלּוֹקֵחַ לְהָבִיא רְאָיָה. אוֹ נִשְׁבָּע הַמּוֹכֵר הֶסֵּת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ וְאֵין לָזֶה אֶלָּא קָטָן:

הלכה י״ד

כָּל מִי שֶׁנּוֹלַד הַסָּפֵק בִּרְשׁוּתוֹ עָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה. כֵּיצַד. הַמַּחְלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר וּמָשַׁךְ בַּעַל הַחֲמוֹר אֶת הַפָּרָה וְלֹא הִסְפִּיק בַּעַל הַפָּרָה לִמְשֹׁךְ זֶה הַחֲמוֹר עַד שֶׁמֵּת הַחֲמוֹר עַל בַּעַל הַחֲמוֹר לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה חֲמוֹרוֹ קַיָּם בִּשְׁעַת מְשִׁיכַת הַפָּרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ט״ו

מַחַט הַנִּמְצָא בָּעֳבִי בֵּית הַכּוֹסוֹת וְנִקְּבָה אוֹתוֹ נֶקֶב מְפֻלָּשׁ. אִם נִמְצָא עָלֶיהָ קֹרֶט דָּם בְּיָדוּעַ שֶׁזּוֹ נִטְרְפָה קֹדֶם שְׁחִיטָה. לְפִיכָךְ אִם הִגְלִיד פִּי הַמַּכָּה בְּיָדוּעַ שֶׁזּוֹ נִטְרְפָה שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם שְׁחִיטָה. לֹא הִגְלִיד פִּי הַמַּכָּה הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק וְעַל הַטַּבָּח לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁקֹּדֶם לְקִיחָתוֹ נִטְרְפָה. שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּתוֹ נוֹלַד הַסָּפֵק. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה יְשַׁלֵּם הַדָּמִים לַמּוֹכֵר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

אבן האזל · הלכות מכירה פרק כ׳

אבן האזל על הלכות מכירה פרק כ׳ ארוך במיוחד (4 קטעים, 37,743 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות מכירה פרק כ׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מכירה פרק כ׳

י״א

זה אומר איני יודע וכו'. הן אמת שדברי רבינו הם מגומגמים וה"ה ז"ל טרח ליישבם ונדחק מאד בפירושם ולא עלה בידו כאשר הניח הדבר בצ"ע. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דלעולם רבינו סובר דאפילו כשהמוכר טוען שמא אפילו הלוקח טוען ברי בחזקת המוכר מוקמינן ליה ודייק הרב כן מהא דקתני שני עבדים אחד קטן ואחד גדול הלוקח אומר גדול לקחתי ומוכר אומר איני יודע זכה בגדול ומוקמינן לה בגמרא במחוייב שבועה ואינו יכול לישבע הא לאו הכי בחזקת המוכר קיימא. ומה שתמה ה"ה ז"ל דמאי פסק כסומכוס בשניהם טוענין איני יודע. נ"ל דאפילו כרבנן אתיא דע"כ ל"פ סומכוס ורבנן אלא היכא דאיכא חזקת מרא קמא כגון המוכר שפחתו וילדה אבל היכא דליכא חזקת מרא קמא אפילו לרבנן ממון המוטל בספק חולקין. והיינו מ"ש רבינו זה אומר איני יודע כו' ואינם ברשות אחד מהם כלומר דליכא לא חזקת מרא קמא וגם אינה ברשות אחד מהם חולקים. אבל היכא דאיכא לאוקומי אמריה קמא כתב תחלה דאפילו המוכר טוען שמא והלה ברי ברשות המוכר קיימא דהיינו כרבנן והדבר צ"ע:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות מכירה פרק כ׳

י׳

המחליף פרה בחמור וילדה כו' אע"פ שהפרה עומדת באגם וכו' ואינם ברשות אחד מהן יחלוקו כו' ובהלכה י"ג ואם אמר המוכר א"י כו': מפשט דברי רבינו מוכח דמיירי בהלכה זו אפילו באינם עומדין ברשות שניהן ואפ"ה הוי העבד בחזקת מוכר אע"פ שהלוקח טוען ברי והמוכר טוען שמא, ודלא כהרב המגיד. לכן נראה דלרבינו קשיתיה דשמואל אמר ריש פ' הפרה זו דברי סומכוס אבל חכ"א זה כלל גדול בדין כו' אפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא, הרי דשמואל סובר דהלכה כחכמים, ועיין תוספות פרק חזקת (דף לה) ד"ה ומאי שנא, וכאן פריך אמאי יחלוקו ומשני שמואל בעומדת באגם, וא"כ אכתי קשה ונוקמא בחזקת מ"ק ואי דמשני בגמרא הא מני סומכוס היא הא לסומכוס אפילו בחזקת המוכר אמר דיחלוקו כדמוכח כולהו סוגיי דשילהי המניח ועיין בתוספות בזה, לכן סבר רבינו דרבנן נמי מודו בשמא ושמא היכי דליכא חזקה דהשתא רק נגד חזקת מרא קמא כיון דלא טעין המוכר ברי רק אינו יודע, תו הדין דיחלוקו אפילו טעין הלוקח ברי ג"כ יחלוקו וצריך להביא הלוקח ראיה ליטול הכל, אמנם זה דוקא כאן דעיקר המחלוקת הוא שזה טוען שהולד לקוח הוא אצלו והמוכר טוען שלא נמכר הולד רק ששניהן טוענין בשמא אבל תורף הטענות והספק הוא אם הולד מכור הוא אל הלוקח או לא, ונתבונן בולד פרה דמסירה לרועה וכן בעבד קטן תפיסתן מוכחת עליהן היינו הרשות שהוא בו מוכיח שהוא שלו ואף כי איכא עדים דשל פלוני היה מכל מקום נאמן לומר לקוח הוא בידי ואין צריך להביא ראיה ע"ז וכמו בכל מטלטלין דעלמא, וכמו שנתבאר פרק חזקת ופסקו רבינו בפרק י' מהלכות טוען, א"כ חזינא דהרשות מעיד על קנייתו א"כ כי אינו ברשות בעליו הקודם תו איתרע חזקתו ואיתרע חזקת מריה הראשון במה שאינו ברשותו, לכן בכה"ג פסק שמואל כדינא דמשנתנו דיחלוקו, אבל זה דוקא בטענה של לקוח, אך בטענות של נזיקין כמו שור שנגח את הפרה וכיו"ב, דעל זה אינו מורה הרשות דהנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא אמר אבוה דשמואל שרק מתורת מיגו מטענת לקוח מהימן, אבל הרשות ותפיסתו אינו מורה על זה הטענה, בזה אם נפל ספק אף אם הן עומדים באגם ג"כ לא איתרע רשותיה ומוקמינן להו בזה אחזקת מרא קמא, ולכן סתם רבינו בשור שנגח את הפרה בכל גווני המוציא מחבירו עליו הראיה, וכי שמואל אמר זו דברי סומכוס דבכל גווני לרבנן מוקמי להו בחזקת בעלים אף דלא קיימא ברשות הבעלים, אבל כאן שמואל סבר דבאינו עומד ברשות מוכר איתרע חזקתיה ולכן בשמא ושמא יחלוקו, משא"כ בזה טוען עבד קטן מכרתי דעבד אין לו חזקה ואין הרשות מורה על קנייתו לכן אף אם קאי בסמטא והספק לפנינו היינו דררא דממונא וכמש"פ בתוספות בשם ר"י עיי"ש אעפ"כ אוקמינן בחזקת מרא קמא והמוציא מחבירו עליו הראיה וז"ב בשיטת רבינו: ומה שכתב רבינו ישבע המוכר באם טוען ברי בנקיטת חפץ על ולד הפרה, אע"פ שאין כאן דררא דשבועה דאורייתא דהוי הילך וקדם הודאה לטענה, יצא לו לרבינו דאיכא שבועה בנקיטת חפץ מהך דינא דלעיל הלכה ח' דהחנווני טוען שהפירות אלו שהם אינם מונחים ברשות שניהן הרי הן שלו ולא מכר אותם מעולם, והלוקח טוען שאלו קנה במעותיו והן שלו אף דאוקי אחזקת מריה קמא והן של מוכר בכ"ז הואיל ואינן ברשות של המוכר הוי כנשבע ונוטל ואצרוכי רבנן שבועה, כן הכא דזה טוען שלא מכר אותן וברשותו נולדו והספק נופל בלא טענותיהן לב"ד באיזה רשות של מי נולד כש"כ דהוי כנוטל וצריך לשבע בנק"ח שבועת המשנה ופשוט, והא דכתב רבינו עומדת באגם היינו דמסירה לרועה ורועה באגם דאז הוי רשות מורה על טענת קניה, וכי מסיק הגמרא הא מני סומכוס לא צריך לאוקמי בעומד באגם דאפילו כשהוא מוחזק עכשיו סבר סומכוס יחלוקו ועיין בסמ"ע וט"ז בזה ודוק: אמנם נראה דלהרב המגיד מיירי ג"כ הנך הלכות דעבדי מכרתי גם באין עומדין ברשות שניהם, ובכ"ז חזקת מרא קמא חשיבא כחזקת ממון וכאילו הוא ברשותו רק גבי ולד דלא איתחזק המוכר כשהוא ולד בפני עצמו רק בעודו עובר, וא"כ לא חשיבא חזקת מ"ק של המוכר ובזה קיי"ל בשמא ושמא יחלוקו, וכסברא זו מוזכרת בתוס' סד"ה וליחזי כו', ולזה כוון ההמ"ג דוק בלשונו הזהב:

י״א

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מכירה פרק כ׳

א׳

משך סתם כשנחלקו קודם על דמי המקח הולכין אחר הנתבע.

ב׳

לקח מאחד מה' וכפר בו ונשבע על שקר והודה ואינו יודע למי ישלם חייב לשלם לכל אחד מפני שנשבע לשקר וכתיב בה לאשר הוא לו בין אגזל בין תשומת יד דבהיתר אתא לידיה וכדאמרינן פרק הגוזל דף ק"ג.

ד׳

נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי כשהמקח בידו וכשאין מקחו בידו הוי כעד אחד.

ה׳

טען על חברו מכרה לי והוא מכחישו או טענה אחרת בכולן המוציא מחברו עליו הראיה וסברא היא דכאיב ליה כיבא אזיל לבי אסיא וכדאמרינן ריש הפרה דף מ"ו. ואם הודה במקצת או שיש עד א' נשבע שבועת התורה כדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם דקאי אכי הוא זה דהוי מודה מקצת וכתיב לא יקום עד אחד וגו' ודרשי' אבל קם הוא לשבועה. ופירות בר"ה והם חלוקים עליהם מדאוריתא לית לחד מנייהו זכיה בגויהו טפי מחבריה ואם הם ברשות אחד המע"ה ובפרק כל הנשבעין מייתי להו לכולהו הני בבי. וכן במחליף פרה וחמור וילדה המע"ה מדאוריתא וכשאינה ברשות אחד מהם יחלוקו וכל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה ונראה דמדאוריתא המע"ה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות מכירה פרק כ׳

ד׳

נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אמתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא עד אחד בלבד וכו' ולפיכך אם נטל הדמים משניהם [וכו'] אין כאן עדות כלל וכל אחד מהן נשבע בנקיטת חפץ. הנה דעת רבינו נראה לכאורה דס"ל דעד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה מדכתב ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל כרחו וכל אחד מהם נשבע בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח משמע דאי הוה ידע נשבע הלה שבועה דאורייתא נגד העד ונוטל חצי המקח והנתבע נוטל בלא שבועה מאחר שאינו חייב אלא שבועה דרבנן וכן דקדק הראב"ד בהשגות וכן הרב המגיד ז"ל. אבל נראה לענ"ד דאין זו מוכרח דאפשר לומר דדעתו הוא לומר דאילו ידע המוכר כל אחד לא מצי ליקח כי אם בשבועה בנקיטת חפץ דמאי אולמיה דהאי מהאי ושניהם שוים כאחד אבל אם ידע המוכר למאן זבן זה התובע צריך לישבע שבועה דאורייתא להכחיש את העד ליקח חצי המקח והנתבע נמי צריך ג"כ לישבע שבועת היסת כדי ליקח ג"כ החצי וזה הוא דעת מרן כ"מ שכתב וז"ל ועוד יש לתמוה עליו שכתב שלדעת רבינו עד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה ואין שום גילוי בדברי רבינו לומר שיסבור כן עכ"ל כנראה שכיון למ"ש שאף שידע המוכר אכתי אפשר שישבע שבועת היסת שהיא בנקיטת חפץ וכמ"ש רבינו בפי"א מהל' שבועות מעיקר הדין כי ע"פ הדברים האלה נסתלקה קושיית הרב מחנה אפרים בחי' לרבינו שהקשה על מרן כ"מ דאל"כ למאי מהני עדותו אם לחייב לחבירו שבועה דאורייתא בלא"ה נשבע שבועת המשנה יעו"ש ולפי מ"ש נראה דלק"מ וכן ג"כ י"ל למאי שדקדק הרב עצמות יוסף עליה דמרן כ"מ ז"ל. איברא דליכא להקשות להרב המגיד דס"ל בדעת רבינו דעד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה מהא דפסק רבינו בפ' ט"ז מהלכות טוען ה"ה וז"ל ראובן שערער והביא עדים ששדה זו שלו ושמעון שבתוכה טען אתה מכרתה לי ואכלתי שני חזקה וראובן אומר בגזל אכלתה בין שלא היה שם עדים שאכל כלל בין שהיה שם עד אחד שאכלה שני חזקה אינו חייב להחזיר פירות שאכל וכו' וישבע שמעון היסת שאינו חייב לו מפירות שאכל ויפטר עד כאן הרי דפסק דאף דאיכא עד אחד המסייע לנתבע אפ"ה חייב שבועת היסת ואם כדברי הרה"מ פטור. הא ודאי לא קשיא דאפשר לומר דהכא שאני דהא שעד אחד המסייע לנתבע לא מעיד אלא שאכל שני חזקה אבל אם אכלם הפירות בגזל או שלקח הקרקע מראובן בהא לא מעיד ואף דאם היו ב' היה שמעון מחזיק בקרקע בעדותם מ"מ בעד אחד לא מהני אפי' לפירות וכמ"ש האחרונים לדבר אחר הלא בספרתם יעו"ש והרא"ש בפ"ק דמציעא כתב שמדברי ר"ת יש ללמוד דעד המסייע לנתבע פוטרו מהשבועה וכתב עוד ויש מביאים ראיה מפרקין לקמן א"ל ר' חייא שאני הכא דקא מסייע ליה שטרא פירוש אע"ג דבעלמא הילך חייב אלא שלשון השטר שכתוב בו סתם וכיון דפטרינן ליה משבועה בסיוע השטר אע"פ שאין כאן עדות גמורה שאינו אלא שתים כל שכן עד אחד שמעיד כדברי הנתבע עד כאן והרואה יראה שיש לבעל דין לחלוק ולומר דדוקא ע"י השטר פטור משבועה משום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבי"ד דמי וכדאמרינן בפ"ב דכתובות דהא מיהא עדותם שלם הוי אבל היכא דליכא אלא עד אחד מנין לך הא דפטור. עוד כתב הרא"ש שם וז"ל ויש מקשין מהא דתנן לקמן השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר ואמאי ישבע השוכר הלא השואל מעיד שמתה כדרכה ויפטר השוכר משבועה וכו' יעו"ש והקשה הרב שער המלך בהל' טוען מהא דכתבו התוס' בפ"ב דקידושין דף מ"ג ע"ב ד"ה לעולם וז"ל וי"ל דמ"מ אפי' גבי פקדון אין נאמנין אשבועה וכל עד שאינו נאמן אלא בשבועה אין ממש בעדותו כמו שאפרש בסמוך יעו"ש הרי דכל עדות דצריך שבועה אינו עדות וא"כ הכא בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר כיון דצריך לישבע השואל שאינו ברשותו למשאיל א"כ כי מעיד השוכר שמתה כדרכה והשואל מסייעו אכתי צריך השואל שבועה שאינה ברשותו והדר מסייעו לשוכר וכה"ג אין ממש בעדותו וכמ"ש התוס' והצריך עיון. ולענ"ד נראה לי דלק"מ דאפשר דס"ל להרא"ש כדפי' הנמוק"י במתני' וז"ל ולא שייך שבועה כלל דהכא מיירי שאנו יודעים שמתה והשואל מודה שמתה כדרכה דאי לא ידענא שמתה אלא מפי השואל יש לו לישבע שאינה ברשותו עד כאן נמצא (דר"א) [דר' יוסי] דאמר יחזיר ה"מ דידעינן שמתה ומינה דלתנא קמא דס"ל שישבע היינו נמי דידעינן שמתה אלא דלא ידעינן שפשע ומשו"ה ישבע שמתה כדרכה וא"כ שבועה שאינה ברשותו ליתא וא"כ שפיר שייך שיעיד וכדברי הרא"ש ז"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מכירה כ׳, מתוך הלכות מכירה שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מכירה כל הרמב״ם