הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מכירה · פרק א׳

ספר קניין · 20 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מכירה · פרק א׳
הלכה א׳
הַמִּקָח אֵינוֹ נִקְנֶה בִּדְבָרִים. וַאֲפִלּוּ הֵעִידוּ עֲלֵיהֶם עֵדִים. כֵּיצַד. בַּיִת זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. יַיִן זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. עֶבֶד זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. וּפָסְקוּ הַדָּמִים וְרָצָה הַלּוֹקֵחַ וְאָמַר קָנִיתִי. וְרָצָה הַמּוֹכֵר וְאָמַר מָכַרְתִּי. וְאָמְרוּ לָעֵדִים הֱווּ עָלֵינוּ עֵדִים שֶׁמָּכַר זֶה וְשֶׁלָּקַח זֶה. הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְּלוּם וּכְאִלּוּ לֹא הָיוּ בֵּינֵיהֶם דְּבָרִים מֵעוֹלָם. וְכֵן בְּנוֹתֵן מַתָּנָה וּמְקַבְּלָהּ:
הלכה ב׳
אֲבָל אִם נִקְנָה הַמִּקָּח בְּאֶחָד מֵהַדְּבָרִים שֶׁהוּא נִקְנֶה בָּהֶם קָנָה הַלּוֹקֵחַ וְאֵינָן צְרִיכִין לְעֵדִים כְּלָל וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ:
הלכה ג׳
וּבְמָה יִקָּנֶה הַמִּקָּח. הַקַּרְקָעוֹת בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים. בְּכֶסֶף. אוֹ בִּשְׁטָר. אוֹ בַּחֲזָקָה:
הלכה ד׳
כֵּיצַד בְּכֶסֶף. מָכַר לוֹ בַּיִת מָכַר לוֹ שָׂדֶה וְנָתַן לוֹ הַדָּמִים קָנָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין אֶת הַשְּׁטָר. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִכְתֹּב שְׁטַר מֶכֶר לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּכְתֹּב אֶת הַשְּׁטָר. וְאֵין קַרְקַע נִקְנֵית בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה:
הלכה ה׳
הִתְנָה הַלּוֹקֵחַ וְאָמַר אִם רָצִיתִי אֶקְנֶה בְּכֶסֶף אוֹ אֶקְנֶה בִּשְׁטָר. וְנָתַן הַכֶּסֶף עַל תְּנַאי זֶה. הֲרֵי זֶה קַיָּם וְאֵין הַמּוֹכֵר יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ מִפְּנֵי הַתְּנַאי. וְהַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב אֶת הַשְּׁטָר. וְכֵן אִם הִתְנָה הַמּוֹכֵר כָּזֶה:
הלכה ו׳
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי וְיִקָּנֶה בֵּיתִי לְךָ. כֵּיוָן שֶׁנָּתַן קָנָה הַבַּיִת מִדִּין עָרֵב:
הלכה ז׳
כֵּיצַד בִּשְׁטָר. כָּתַב לוֹ עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס אוֹ עַל הֶעָלֶה שָׂדִי נְתוּנָה לְךָ שָׂדִי מְכוּרָה לְךָ כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיָדוֹ קָנָה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים כְּלָל. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַשְּׁטָר שָׁוֶה כְּלוּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמוֹכֵר שָׂדֶה מִפְּנֵי רָעָתָהּ. אֲבָל בִּשְׁאָר קַרְקָעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ שְׁטָר שֶׁל מֶכֶר לְיָדוֹ וַאֲפִלּוּ הָיוּ בּוֹ עֵדִים לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּתֵּן אֶת הַדָּמִים:
הלכה ח׳
כֵּיצַד בַּחֲזָקָה. מָכַר לוֹ בַּיִת מָכַר לוֹ שָׂדֶה אוֹ שֶׁנָּתַן אוֹתָהּ בְּמַתָּנָה כֵּיוָן שֶׁנָּעַל אוֹ גָּדַר אוֹ פָּרַץ כָּל שֶׁהוּא וְהוּא שֶׁיּוֹעִיל בְּמַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה קָנָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהֶחֱזִיק בִּפְנֵי הַמּוֹכֵר אוֹ הַנּוֹתֵן. אֲבָל שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַמּוֹכֵר אוֹ הַנּוֹתֵן צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ לֵךְ חַזֵּק וּקְנֵה וְאַחַר כָּךְ אִם הֶחֱזִיק קָנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בִּפְנֵי הַבְּעָלִים:
הלכה ט׳
הַמּוֹכֵר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ וּמָסַר לוֹ אֶת הַמַּפְתֵּחַ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ לֵךְ חַזֵּק וּקְנֵה. וְכֵן הַמּוֹכֵר אֶת הַבּוֹר כֵּיוָן שֶׁמָּסַר לוֹ דִּלְיוֹ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ לֵךְ חַזֵּק וּקְנֵה, וּכְשֶׁהֶחֱזִיק יִקְנֶה:
הלכה י׳
כֵּיצַד הַמַּחֲזִיק בִּנְעִילָה קָנָה. כְּגוֹן שֶׁמָּכַר בַּיִת אוֹ חָצֵר וְהָיָה הַפֶּתַח פָּתוּחַ וְנָעַל הַלּוֹקֵחַ אֶת הַפֶּתַח וְחָזַר וּפְתָחוֹ הֲרֵי זֶה הֶחֱזִיק וְקָנָה. שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ שִׁמּוּשׁ הַמּוֹעִיל:
הלכה י״א
כֵּיצַד הַמַּחֲזִיק בִּגְדִירָה כָּל שֶׁהוּא קָנָה. כְּגוֹן שֶׁהָיָה שָׁם גָּדֵר וְהָיוּ עוֹלִין בְּנַחַת. וְהוֹסִיף עָלָיו כָּל שֶׁהוּא וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה וְנִמְצָא שֶׁאֵין עוֹלִין אֶלָּא בְּדֹחַק. הֲרֵי זֶה הוֹעִיל וְקָנָה. וְכֵן אִם הָיְתָה שָׁם פִּרְצָה וְהָיוּ נִכְנָסִים בָּהּ בְּדֹחַק וְהִרְחִיב הוּא בָּהּ כָּל שֶׁהוּא עַד שֶׁנִּמְצָא נִכְנַס בְּרֶוַח. הֲרֵי הוֹעִיל וְקָנָה:
הלכה י״ב
נָתַן צְרוֹר וְהוֹעִיל. כְּגוֹן שֶׁחִבֵּר בּוֹ הַמַּיִם לַשָּׂדֶה. אוֹ נָטַל צְרוֹר וְהוֹעִיל כְּגוֹן שֶׁפָּתַח בִּנְטִילָתוֹ הַמַּיִם לַשָּׂדֶה. הֲרֵי זֶה קָנָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ג
הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ בְּצַד שָׂדֵהוּ. אוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה. כֵּיוָן שֶׁדָּשׁ אֶת הַמֵּצַר שֶׁבֵּין שְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת וְנַעֲשׂוּ שְׁתֵּיהֶן כְּשָׂדֶה אַחַת קָנָה. אֲבָל אִם הָלַךְ בָּהּ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ אֵין הִלּוּךְ זֶה מוֹעִיל כְּלוּם. וְאִם שְׁבִיל שֶׁל כְּרָמִים מָכַר לוֹ הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה לְהִלּוּךְ קָנָה בְּהִלּוּךְ:
הלכה י״ד
וְכַמָּה שִׁעוּר רֹחַב הַדֶּרֶךְ שֶׁיִּקְנֶה בְּהִלּוּכוֹ. אִם הָיָה מְסֻיָּם בִּמְחִצּוֹת קָנָה כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ רֶגֶל וְיַנִּיחַ רֶגֶל בְּצִדָּהּ. וְאִם אֵין שָׁם מְחִצּוֹת קָנָה בָּרֹחַב כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עַל רֹאשׁוֹ חֲבִילָה שֶׁל שָׂרִיגִים וְיָסֹב בָּהּ:
הלכה ט״ו
הָיְתָה הַקַּרְקַע צְחִיחַ סֶלַע שֶׁאֵין בָּהּ לֹא גָּדֵר וְלֹא פִּרְצָה. וְאֵינָהּ בַּת זְרִיעָה. הֲרֵי הַחֲזָקָה שֶׁקּוֹנָה אוֹתָהּ שְׁטִיחַת פֵּרוֹת אוֹ הַעֲמָדַת בְּהֵמָה שָׁם וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה מִשְּׁאָר הַתַּשְׁמִישׁ:
הלכה ט״ז
הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ וְנִכְנַס בָּהּ הַלּוֹקֵחַ וּזְרָעָהּ אוֹ נָרָהּ. אוֹ שֶׁאָסַף פֵּרוֹת הָאִילָן אוֹ זְמָרוֹ וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ הֲרֵי זֶה קָנָה שֶׁהֲרֵי הֶחֱזִיק. וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. וְכֵן אִם אָסַף הַמּוֹכֵר סַל שֶׁל פֵּרוֹת וְנָתַן לַלּוֹקֵחַ. קָנָה לוֹקֵחַ מִיָּד בַּחֲזָקָה. שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁהִקְנָה לוֹ שָׂדֶה זוֹ קִנְיָן גָּמוּר וְנַעֲשׂוּ פֵּרוֹתֶיהָ שֶׁלּוֹ:
הלכה י״ז
הָעַכּוּ"ם אֵינוֹ קוֹנֶה בַּחֲזָקָה. אֶלָּא בִּשְׁטָר הוּא שֶׁקּוֹנֶה עִם נְתִינַת הַכֶּסֶף. וְיִשְׂרָאֵל הַבָּא מֵחֲמַת הָעַכּוּ"ם הֲרֵי הוּא כְּעַכּוּ"ם וְאֵינוֹ קוֹנֶה אֶלָּא בִּשְׁטָר. כָּל הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כְּקַרְקַע. וְנִקְנֶה אוֹ בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בַּחֲזָקָה. וְאִם אֵינוֹ צָרִיךְ לַקַּרְקַע כְּגוֹן עֲנָבִים הָעוֹמְדוֹת לִבָּצֵר הֲרֵי זֶה כְּמִטַּלְטְלִין לְקִנְיָן וְיֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה:
הלכה י״ח
כְּשֵׁם שֶׁהַקַּרְקַע נִקְנֶה בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. כָּךְ שְׂכִירוּת הַקַּרְקַע נִקְנֶה בְּכֶסֶף לְבַדּוֹ אוֹ בִּשְׁטָר לְבַדּוֹ אוֹ בַּחֲזָקָה. וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ:
הלכה י״ט
הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ עֶשֶׂר שָׂדוֹת בְּעֶשֶׂר מְדִינוֹת. כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן קָנָה כֻּלָּן. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה אַחַת מֵהֶן הַר גָּבוֹהַּ וְהַשֵּׁנִית מְצוּלָה שֶׁהֲרֵי תַּשְׁמִישׁ שֶׁל זוֹ אֵינָהּ תַּשְׁמִישׁ שֶׁל זוֹ. אַף עַל פִּי כֵן כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן קָנָה הַשְּׁאָר:
הלכה כ׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שֶׁנָּתַן דְּמֵי כֻּלָּן. אֲבָל אִם לֹא נָתַן דְּמֵי כֻּלָּן לֹא קָנָה אֶלָּא כְּנֶגֶד מְעוֹתָיו. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ הַכּל בְּמַתָּנָה קָנָה כֻּלָּן. וְכֵן בִּשְׂכִירוּת כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן קָנָה כֻּלָּן כָּל זְמַן הַשְּׂכִירוּת. הָיוּ מִקְצָת הַקַּרְקָעוֹת בְּמֶכֶר וּמִקְצָתָן בִּשְׂכִירוּת. כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בֵּין בִּמְכִירָה בֵּין בִּשְׂכִירוּת קָנָה הַכּל:

אבן האזל · הלכות מכירה פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מכירה פרק א׳

ד׳
אבל במקום שדרכן לכתוב שטר כו'. בפ"ק דקדושין מבואר דבמקום שכותבין את השטר לא קנה בכסף עד שיכתוב את השטר ואי פריש פריש. וכתב מהריב"ל בח"א סוף כלל י"ג דהיכא דאיכא שבועה הוי כפריש וקנה בכסף לבד או בשטר לבד. ויש לדקדק בסברת הרב הלזו דאית ליה דכיון דנשבע אי אמרינן דלא סמכא דעתיה בקנין זה נמצא דעביד איסורא מש"ה אמרינן דהוי כאילו פירש שדעתו לקנות באותו קנין לבד מהא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף י') איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה נפקא מינה כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר וא"נ לכ"ג דקא קני בתולה בביאה מאי אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה ע"כ. והנה על סוגיא זו תמהו ראשונים ואחרונים דהיכי מסיק דסוף ביאה קונה ובפ' הבא על יבמתו אמרינן דאשה נקנית לבעלה בהעראה אתיא קיחה קיחה, והרמב"ן והריטב"א בחדושיהם מלבד מה שתמהו על הפשטן תמהו ג"כ על הבעיין והוא שאם שאלתו היתה שנסתפק דאשה לבעלה אינה נקנית בהעראה אלא בעינן גמר ביאה היכי אמרינן למאי נפקא מינה ולא אשכחן נפקותא אלא לכ"ג או לפשטה ידה וקבלה קדושין דלא שכיחא לימא דעדיפא מינייהו כגון שהערה בה ופירש ולא גמר ביאתו ומכח קושיות אלו כתבו שעיקר הפירוש הוא דההיא דיבמות מיירי בשהערה בה בלבד ופי' א"נ שגמר ביאתו ואמר בפירוש שדעתו לקנות בהעראה והשתא קני בהעראה והא דהכא כשגמר ביאתו סתם דכיון שכן מסתמא אין דעתו לקנות אלא בסוף והיינו לישנא דאמרינן הכא כל הבועל דעתו על גמר ביאה הא אילו לא גמר או שגמר ואמר שדעתו על תחלת ביאה קונה בתחילת ביאה ע"כ. והנה כפי סברת הרמב"ן והריטב"א הלזו דאית להו דגם הבעיין היה יודע הדין שתחלת ביאה קונה האשה לבעלה מדלא קאמר דנפקא מינה להיכא דהערה בה ופירש ולא גמר אלא שנסתפק דאפשר דהא דקני בהעראה היינו דוקא כשלא גמר ביאתו או שגלה דעתו שדעתו לקנות בתחלת ביאה אבל אם גמר ביאתו בסתם אפשר שאין דעתו לקנות אלא בגמר ביאה היכי קאמר דנ"מ לכ"ג דאי סוף ביאה קונה אסירא ליה משום בעילת עצמו הא אף דנימא דבעלמא כל הגומר ביאתו בסתם אין דעתו לקנות אלא בסוף ביאה הכא גבי כ"ג כיון דאם נאמר דדעתו ג"כ הוא שלא לקנות כי אם בגמר ביאה נמצא דעביד איסורא שבועל בעילת עצמו וא"כ כיון דאיכא איסורא נאמר דגבי כ"ג אפי' בסתם הוי כאילו פירש ואמר שדעתו לקנות בתחלת ביאה דכי היכי דלמוהריב"ל כל היכא דאיכא שני קנינים ומן הדין קנה בקנין אחד אלא דמשום אומדנא אמרינן דלא גמר לקנות אלא עד שיעשה ג"כ הקנין האחר היכא דאיכא איסורא אי אמרינן דלא גמר לקנות אלא עד שיעשה הקנין האחר אמרינן דהו"ל כאילו גלה דעתו דכוונתו לקנות בקנין הראשון ה"נ כיון דמדינא קנה בתחלת ביאה אלא דמשום אומדנא אמרינן דאין דעתו לקנות אלא עד סוף ביאה היכא דאיכא איסורא אם אין דעתו לקנות עד גמר ביאה נימא דהוי כאילו גלה דעתו שרוצה לקנות בתחלת ביאה. הן אמת שראיתי לרבינו בפי"ט מהל' איסורי ביאה הלכה ד' שכתב אם בעל בעילה בלא נשואין לא חללה ע"כ. וכתב שם ה"ה ז"ל שאם בא על הבעולה שלא ע"י נשואין אינו מוזהר בה יותר מאדם אחר ואינו איסור כהונה בלבד ע"כ. ויש להסתפק אם מ"ש רבינו בלא נשואין הוא דוקא נשואין דס"ל דהקפדת הכתוב הוא דוקא על הנשואין דכל שלא בנשואין אינו מוזהר עליה ואם קדש בביאה את הבעולה לא עבר על עשה דבתולה מעמיו ויש סעד לזה מההיא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (דף ס"ח) כ"ג שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו בתר נשואין אזלינן וכו' ופשטינן דבתר נשואין אזלינן ואיסורא דבוגרת מעשה זה נפיק וכמבואר. ולפ"ז דליכא איסורא כי אם בנשואין ליכא קושיא למוהריב"ל משום דמוהריב"ל לא אמרה אלא היכא דעביד איסורא אם דעתו שלא לקנות אלא בסוף אבל הכא גבי כ"ג אף שאין דעתו לקנות כי אם בסוף אכתי לא עבד איסורא עדיין כי אם כשישאנה ובעיית הגמ' היא דאי תחלת ביאה קונה מותר לנושאה ואי סוף ביאה קונה נמצא שקדש את הבעולה ואסור לנושאה. אך מדברי ה"ה שכתב אינו מוזהר בה יותר מאדם אחר נראה שכוונתו היא דלא מיעט רבינו ז"ל אלא בבא על הבעולה דרך זנות וזהו שכתב יותר מאדם אחר שכל העולם מוזהרים על הביאה שלא ע"י קדושין וכמ"ש רבינו בריש הל' אישות. והראיות שכתבנו לסברת רבינו הלזו (א"ה נתבאר בהלכות איסורי ביאה) אינו אלא להוכיח שאם בעל דרך זנות את הבעולה דלא עבר אעשה דבתולה מעמיו אבל לעולם דאפילו שלא ע"י נשואין עביד איסורא ונשואין שכתב רבינו לאו דוקא אלא לקדושין קרי נשואין ומצינו בפי"ט מהל' סנהדרין שכתב ממזר שנשא בת ישראל ובעל פצוע דכא שנשא בת ישראל ובעל גר עמוני שנשא בת ישראל ובעל גר מואבי שנשא בת ישראל ובעל ובריש פט"ז מהל' איסורי ביאה כתב פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו לוקין ואין ספק שכל אלו הלשונות של נשואין שכתב רבינו לאו דוקא אלא הכוונה היא על הקדושין שהרי ליכא קפידא כי אם על הקדושין וכמ"ש בפט"ו מהל' איסורי ביאה דין ב' ומלבד כל זה סברת רבינו הלזו אינה מוכרחת שהרי הרשב"א ס"ל דאפילו ביאה בלא קדושין אסור לכ"ג בבעולה וכמ"ש. וא"כ חזרנו למ"ש דיש לדקדק מסוגיא זו על סברת מהריב"ל. ונראה דיש לחלק בין היכא דהוא בדא האיסור להיכא דהאיסור בא מעצמו דבשלמא בנדון הרב מוהריב"ל שנשבע לקיים המקח הוי כאילו באותה שבועה שנשבע כאילו גלה דעתו שרוצה לקנות באותו קנין שעשה אבל הכא גבי כ"ג ליכא שום גלוי דעת שרוצה לקנות בתחלת ביאה: ודע שמוהריב"ל בח"ב בסוף הספר חזר בו מסברא זו ואית ליה דאפילו דאיכא שבועה לא חשיב כאילו פירש ועיין בל"ר סימן קנ"ב ובמהר"א ששון סימן ר"ו יע"ש: כתב הר"ב פ"מ ח"ב ס"ס פ"א וז"ל ועוד אחרת דאעיקרא דדינא אם ראובן זה בשעה שכתב קנין הקרקע הנזכר על שם לוי לא אודעינהו לבעל השדה ולסהדי כו' אפשר דזכה לוי באותו קרקע אף שנקנה ממעות ראובן כיון דבשעת קנין נעשה ע"ש לוי אפשר דלזכות הקרקע ללוי נתכוון ראובן ומשעת הקנין זכה לוי אע"ג דלא מטא שטרא לידיה כדאמרינן בשטרי אקנייתא דקנה אף דלא מטא שטרא לידיה וסברת ר"ח והרי"ף דכתבו דכי מטא שטרא לידיה הוא דקנה משעת קנין למפרע כו' כבר נדחה סברא זו וקי"ל דמשעת קנין זוכה כו' יע"ש. וכתב עליו הרב דודי מהר"א רוזאניס וז"ל אין צורך בכאן לדחות סברת ר"ח והרי"ף דכיון שמי שנכתב על שמו הוא מקבל מתנה לכ"ע לא בעינן דלימטי שטרא לידיה אלא כל שקנו מידו קנה ולא איפליגו אלא גבי מוכר ולוקח מטעמא דלא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטר וכן קבלתי מרבותי זלה"ה גבי ההיא דאמרינן בקדושין דבשטר במקום שכותבין שטרא לא קנה עד שיכתוב השטר דדוקא איירי תלמודא במוכר ולוקח אבל במקבל מתנה דלא יהיב זוזי סמכא דעתיה בכל דהו, זהו מה ששמעתי מפיהם ז"ל ומהם יש ללמוד בכאן זהו הנלע"ד עכ"ל. ואף שאין משיבין את הארי לאחר מיתה תורה היא כו' שהרי ה"ה ז"ל בסוף הל' גזלה עלה דההיא דמצא שטר מתנה דלא יחזיר לא לזה ולא לזה הביא מחלוקתן של ראשונים ז"ל דלהרמב"ן מיירי דוקא בדליכא קניין ולהרי"ף ור"ח מיירי אף בשטרי אקנייתא משום דבעינן דמטא שטרא לידיה ודברי רבינו צריכין תלמוד:
ז׳
בד"א במוכר שדהו מפני רעתה. כתב מרן בכ"מ ול"נ שאפשר לומר על פי הקדמה זו שרבינו מפרש דרב אשי לא לחלוק על דברי רב המנונא בא כו'. ולפי פירוש זה הו"ל לרבינו להביא דברי רב אשי היכא דכתב לו שדי מכורה לך ונתונה לך דקנה ואפשר דאין כאן מקומו ודוק: אבל בשאר קרקעות וכו' לא קנה עד שיתן הדמים. היכא דלית ליה ראיה דיהיב דמי כתבו דהוא בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן כמו שהביא מרן הב"י ס"ס קצ"א. וכתב מהר"ש לוי ז"ל הובאו דבריו בתשובת מהרימ"ט ח"א סימן קנ"ב דע"כ לא אמר הרשב"א דעל הלוקח להביא ראיה אלא כשנגמר הדין בקנין ומעות נשארו בידו גבי קונה כו' יע"ש (דף ר"ד ע"ד). וזה סותר מ"ש הרב למעלה דטעמא דרבינו אפרים הוא דכיון דטוען דלא נתן לו את הדמים לדבריו לא קנה את הקרקע וכו' וא"כ הרשב"א דפליג עליה מיירי אף היכא דתלי קניית קרקע בדמים ודוק. (א"ה עיין לקמן פ"ז מהלכות אלו הלכה ד'):
ח׳
כיצד בחזקה מכר לו בית כו' כיון שנעל או גדר וכו'. בפ' חזקת הבתים. ושמעתי שחכמי הדור שלפני נסתפקו במשכיר בית לזמן קצוב ואח"כ רצה להשכירו או למוכרו לאחר לאחר שיכלה הזמן הראשון אי מהני לשני קנין חזקה דנעל גדר ופרץ כיון שזה הבית קנוי לראשון לכל תשמישיו וגם נסתפקו אי מהני נתינת רשות דשוכר ראשון כדי שיקנה השני ומטו בה מאותה שכתב הריב"ש סי' תק"י הביאה מרן סי' שי"ב ושמעתי שנחלקו בזה חכמי הדור: אבל שלא בפני המוכר וכו'. כתוב בתשובת הל"ר סי' ק"ן וכן מטעם חזקה לחודה כו' אבל מ"מ אם נתן דמים מהני ליה הך חזקה דהחזיק בבתים אי א"ל לך חזק וקני או שהחזיק בפניו אפי' לא אמר לו לך חזק וקנה וכו'. וזהו סותר מ"ש בסי' קנ"ב דחזקת שוכר לא מהני כל שלא אמר לו לך חזק וקנה וצ"ע. מהרא"ש סי' ר"ו נסתפק אי הא דמהני בפניו אם הוא דוקא במוכר למי שלא היה דר שם אבל במוכר לשוכר אפשר דלא מהני החזקה כיון שכן הוא דרך השוכרים לבנות ולהרוס ומדברי הר"ב ל"ר סי' קנ"ב נראה דס"ל דלא מהני חזקת השוכר בפני המוכר כל שלא אמר לו לך חזק וקנה. ועיין במ"ש מרן סי' קצ"ב דבקונה בית שהוא דר בו לא קני עד שינעול ויפתח ועיין ל"ר סי' ק"ן ודוק:
י״ד
וכמה שיעור רוחב הדרך וכו'. בפרק המוכר פירות. וראיתי בירושלמי פ"ק דבכורים הל' א' דנחלקו רבנן ור' יהודה אם מכר לו עד התהום או דוקא מקום הדריסה דרבנן ס"ל דמכר לו עד התהום ור"י ספוקי מספקא ליה אם מכר לו עד התהום או לא וכעת לא ראיתי לראשונים ז"ל שהזכירו דין זה:
ט״ו
הרי החזקה שקונה אותה שטיחת פירות כו'. הראב"ד בהשגותיו חולק על רבינו בזה וס"ל דאכילת פירות גבי לוקח לא מהני. וראיתי להטור סי' הע"ר ס"ט שכתב וז"ל ויש שהיא חזקה בלוקח ואינה חזקה בנכסי הגר כגון אכילת פירות דבלוקח הוי חזקה כו' ותימה דבסי' קצ"ב סי"א הביא סברת רבינו דאכילת פירות מהני גבי לוקח ושהראב"ד חולק עליו וכתב דמסתברא כהראב"ד ואיך כתב כאן דבלוקח הוי חזקה אכילת פירות, ואפשר לדחוק ולומר דהטור כאן לישנא דגמרא דפ' חזקת (דף נ"ז) נקט דאמרינן התם והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה ובנכסי הגר לא קנה. והתם מיירי לענין חזקת שלש שנים דמהני אכילת פירות וכדאוקמה הראב"ד בפרקין. וראיתי לרבינו ז"ל בפ"ב מהל' זכייה שכתב יש דברים רבים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה וכו' וכתבו גדולי המורים דמ"ש שאם החזיק בהם הלוקח מיירי לענין חזקת ג' שנים וע"ש בדברי מרן והלח"מ וא"כ אפשר שגם כוונת הטור היא בחזקת ג' שנים וצ"ע:
י״ז
כל המחובר לקרקע כו'. כתב ה"ה ז"ל וא"נ דשבועה שאני. ודבריו סתומים וחתומים וכוונתו היא לומר דאפילו דנימא כמ"ש בפ' שבועות הדיינים דאפילו ענבים העומדות ליבצר הרי הם כקרקע כשאין צריכין לקרקע כלל שבועה שאני אבל בעלמא כדין שאין צריכין לקרקע כמטלטלין דמו ומש"ה כתב רבינו כאן דהר"ז כמטלטלין. וזה אין הדעת סובלתו דהא בהדיא כתב רבינו בפ"ה מהל' טוען ונטען דענבים העומדים ליבצר הרי הם כבצורים לענין כפירה והודאה ולא מצאתי חילוק בדברי ה"ה בגוונא אחריתי וצ"ע:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות מכירה פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מכירה פרק א׳

א׳
מצות רח לדון בדיני מקח וממכר בדברים שהוא מתקיים בהם ובדברים שאין מתקיים בהם כדכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו'. אין המקח נקנה בדברים שיאמר המוכר או הנותן בית זה או יין זה אני מוכר או נותן לך ופסקו הדמים ורצה הלוקח בפני עדים אלא צריך לקנות באחד מן הדברים שנקנה בה המקח דכיון דילפינן לכולהו קנינין מדאוריתא משמע דבלאו חד מינייהו לא סגי.
ג׳
הקרקעות נקנין בכסף או בשטר או בחזקה בכסף ילפינן בריש קידושין דכתיב כסף השדה קח ממני וקיחה לשון קנין הוא דכתיב השדה אשר קנה אברהם ומשום דאיכא למימר השדה אשר קנה אברהם בחזקה ובשטר מייתי נמי קרא דשדות בכסף יקנו ועל מתניתין דנכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף דף כ"ו אמרינן בגמרא משום דאמר קרא שדות בכסף יקנו מעיקרא כסף קני שטר ראיה בעלמא ולא מייתי קרא דגבי עפרון דדילמא ה"מ ישראל מגוי שכל קנינו בכסף כדכתבו התוספות התם ובמקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב כיון דרגילים בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא והוה ליה כמפרש דכל תנאי שבממון קיים כדנילף בדוכתיה בס"ד אבל חזקה נראה דאפילו במקום שכותבין את השטר מהניא לחודא דאלימא טפי מכסף דכיון דבתר שדות בכסף יקנו כתיב וכתוב בספר וחתום אף על גב דלא כתיב יקנו לבסוף מהני מיהא למקום שנהגו לכתוב את השטר שלא גמר לקנות עד שיכתוב את השטר כדאמרינן אלא א"כ התנו.
ו׳
האומר תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה מדין ערב ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד למלוה יכולין אנו ללמוד וכדאיתא התם ד"ז ערב לאו אף על גב דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשיה דהאי נמי וכו' ובשטר ילפינן התם מדכתיב ואקח את ספר המקנה אלמא יש קניין אף בספר לבדו ונראה דכסף ושטר דילפינן מדברי קבלה עד השתא הוי הלכתא עד דאתא ירמיה ואסמכיה אקרא כדאמרינן בעלמא והיינו במוכר שדהו מפני רעתה דניחא ליה דליקנייה ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא מצי למיהדר ביה אבל בשאר קרקעות עד שיתן דמים דלא סמכא דעתיה דמוכר לגמור המקח עד שיקבל הדמים וסברא היא דילפותא לא הויא אלא למוכר שדה מפני רעתה כדאמרינן חזקה ילפינן התם דף כ"ו מדכתיב וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה וכל שהועיל במה שהחזיק בו מדעת המוכר דומיא דכסף שמקבלו מדעת ושטר נמי כותבו מדעתו קנה כמו שהועיל או במה שנהנה במה שהוא דרך הנאת הקרקע או במה שנשתמש בו שמוש המועיל וכדכתיב במה ירשתם בישיבה.
י״ז
הגוי אינו קונה בחזקה אלא בשטר עם נתינת הכסף וכדאמרינן פרק חזקת דף ל"ה שאם היה קונה בחזקה מתוך אלמותו היה מחזיק ונראה דהא יד גוי אינו קונה בחזקה הוי מדרבנן כדאמרינן. כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לקנין כשצריך לקרקע וכדתנן פרק שבועת הדיינים משום דכיון דצריך לקרקע חשיב כוותיה כדאמ' לענין נזקין פ' הכונס דילפינן דשמין ע"ג שדה אחר מדכתי' ובער בשדה אחר מלמד ששמין על גב שדה אחר בצריך לקרקע דאי לא צריך בעיניהו בעי לשלומי לר' שמעון כדאיתא התם.
י״ח
כשם שקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בא' מהם במציעא פרק השואל דף צ"ט ואמרינן פרק הזהב דנ"ו דשכירות בכלל ממכר הוי לאונאה דמכירה ליומה היא.
י״ט
המוכר לחבירו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחד מהן קנה כולן אם נתן דמי כולן באתרא דלא קנו בכספא וכדאמרינן פרק האשה נקנית דף כ"ז דסדנא דארעא חד הוא דהא כולה מחוברת וכדאיתא התם ויראה דמדאוריתא קני בחזקה אפילו שלא נתן דמים ומכירה ושכירות א' הוא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות מכירה פרק א׳

ג׳
הקרקעות כו' או בשטר או בחזק' כו'. הנה מדברי התו' בפ"ק דקי' ד"ב ע"ב ד"ה א"נ נראה דס"ל דגוי קונה בשטר ובחזקה שכתבו בס"ד וז"ל וי"ל דמההי' ליכא למידק דאיכא למימר השדה אשר קנה אברהם בחזקה או בשטר ע"כ וראיתי להרב עצמות יוסף שם שהקש' שדבריהם סותרים למ"ש לקמן ד"ס ד"ה אמר קרא וז"ל הא דלא מייתי קרא דכתיב גבי עפרון משום דדילמא ה"מ מנכרי דכל קנינו בכסף וכן כתב בדי"ד ד"ה הואיל משם רבינו תם דאפי' בקרקעות גוי אינו קונה בשטר ולע"ד נראה דלק"מ דודאי לפום קושטא דמלתא דקרקע נקנה בכסף מקר' דשדות בכסף יקנו אית לן למימר ודאי דכיון דקנין שטר לא אשכחן אלא בישראל כדכתיב ואקח את ספר המקנ' וכן חזקה נמי ילפינן לה מקרא דושבו בעריכם כו' וההוא בישראל כתי' משא"כ בגוי דלא אשכחן בקר' אלא קנין כסף גרידא אמנם מ"ש התוס' כאן היינו אי לאו קרא דשדות בכסף יקנו הו"א דלעולם קנין כסף לא מהני מידי בין בגוי בין בישראל וקרא דהשדה אשר קנה אברהם הו"א דמיירי בשטר ובחזקה דאשכחן קרא בהדיא דמיקני בהו בישראל ה"נ גבי גוי מהני אבל כסף דלא אשכחן קרא מהיכא תיתי לן לומר ועוד נראה לומר דודאי תוס' דידן ס"ל דגוי אינו קונה אלא בכסף כמ"ש לקמן ומ"ש דאיכא למימר השדה אשר קנה בשטר ובחזקה לאו למימרא דבשטר וחזקה גריד' קונה אלא דהתם למאי דבעי תלמודא לאוכחי דכסף אקרי קנין מקר' דהשדה אשר קנה אהא כתבו דאי מקר' דהשדה כו' הו"א דאע"ג דקני לי' גוי בכסף לענין שלא יחזור בו אפי"ה לשון קנין לא מיקרי אלא בכתב לי' שטרא או החזיק בקרקע ואכתי כסף גרידא דאקרי קנין מנ"ל להכי מייתי קרא דשדות בכסף יקנו דכסף גריד' אקרי קנין מיהו ק"ל לתי' ז"ל דאכתי אמאי לא מייתי מקר' דכתיב ויקן יעקב את חלקת השדה במאה קשיטה הרי דקרי ליה קנין בכסף וביאושע נמי כתיב השדה אשר קנה יעקב מאת חמור אבי שכם במאה קשיטה ולע"ד נראה לתרץ קו' התוס' דשמעתין ודלקמן דף כ"ז דמש"ה מייתי מקר' דשדות בכסף יקנו משום דתלמודא בעי לאוכוחי דכסף אקרי קנין ואפי' בפרוטה גריד' כמ"ש הטור ח"מ סי' ק"ץ דקרקע נקנה בפרוטה ולכן אי מקרא דהשדה אשר קנה אברהם ומקרא דיעקב הו"א דלא קנה עד דיהיב ליה כל דמי שוייו להכי מייתי מקרא דשדות בכסף יקנו דפרוטה אקרי כסף כמ"ש התוס' לקמן ד"ה ואשה כו' ועיין שם בתוס' בס"ד שכתבו משם ר"ת דחליפין קונה בגוי וצ"ע דמ"ש בשטר דס"ל לר"ת דאינו קונה בגוי וה"ט כמ"ש התוס' פרק ח"ה דנ"ד ע"ב ד"ה גוי בס"ד וז"ל ושטר ודאי לא קנה בגוי משום דישראל גופיה לא קנה בשטר אלא מס' המקנה וההוא בישראל כתיב וא"כ גבי חליפין נמי נימא כיון דלא קנה אלא מקרא דשלף איש נעלו וההוא בישראל כתיב וצ"ע כעת:
ו׳
האומר לחבירו תן מנה כו'. כתב ה"ה בקדושין פ"ק ואמרינן בתר הכי כו' וכן לענין ממונא עיין ברש"י שם שכתב וז"ל הנך שמעתא דרבא דילפינן קדושין מדין ערב כו' וכתב עליו הר"ן וז"ל ולפיכך לא פירש דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב דסמיכ' להך מימרא טפי משום דבקדושין גופייהו ספוקי מספ"ל לרבא כו' אבל לדידן שכן באדם חשוב מקודשת משמע דה"ה לענין ממונא וכן דעת ר"ח ז"ל שכתב והילך מנה ויהיו לך נכסי ואמר דההיא הנאה מיחשבא בכלי דיהביה הקונה למקנ' ולפ"ז אף מטלטלי קנה ולא תטעה בדבריו לומר כו' אלא כך דעתו דההיא הנאה דאדם חשוב חשיבא כנותן חליפין וכדמים כו' יע"ש והנה המתבאר מדבריו הוא דלענין ממונא הא דקני ליה היינו באדם חשוב וכמ"ש בראש דבריו ולפיכך לא פירש דקאי נמי אהילך מנה כו' באדם חשוב כו' אבל באדם שאינו חשוב ודאי דלא קני לי' דומיא דאשה וק"ל טוב' שהרי הר"ן ז"ל לעיל סמוך ונראה הוקשה לו אהא דשמעתין מהא דאמרינן בפרק הזהב לוי אמר קונין בכליו של מקנה משום דבההיא הנאה דמקבל מיניה מתנה גמר ומקנה ורב אמר בכליו של קונה דוקא והשתא ללוי קשי' דהכא אמרינן דוקא באדם חשוב ודאיכא הנאה אבל בשאר אינשי לא ואלו לוי קאמר דבכולהו אינשי קונין בכליו של מקנה ולרב נמי קשי' דמשמע דאפי' באדם חשוב אין קונין אלא בכליו של קונה ותי' דלוי ס"ל דנהי דבכ"ע איכא למימר בההיא הנאה דמקבל מיני' מתנה גמר ומקנה אפי' אדם שאינו חשוב ההיא הנאה לא שויה פרוטה וא"ה לגבי שאר קנינים מהני מדין חליפין הא קי"ל קונין בכלי אפי' אינו שו"פ אבל גבי אשה דבפחות משו"פ לא מקניא נפשה משו"ה לא מהני אלא באדם חשוב דשו"פ ולרב נמי ל"ק דכי אמרינן דאדם חשוב מיקרי הנאה הנ"מ במקבל מתנה גמורה כו' אבל ע"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כן את"ד יע"ש והשתא ק"ט דא"כ משמע ודאי דלענין ממונא כל האומר הילך מנה ותקנה לך שדי אפי' באדם שאינו חשוב מיקנא קני דכיון דבשאר אינשי נמי איכא הנאה אע"ג דאותה הנאה לא חשיבא פרוטה בשאר אינשי אפי"ה לקני מדין חליפין דמה"ט ס"ל להר"ן ז"ל דאפי' במטלטלים קנה וליכא למימר דע"כ לא אמרה הר"ן ז"ל אלא אליבה דלוי דאיהו ס"ל דאפי' בשאר אינשי איכא הנאה אבל לדידן דקי"ל כרב דבעי' כליו של קונה דוקא ס"ל דבשאר אינשי לא חשיבא הנאה כלל דהא ודאי ליתא דכיון דרב אפי' באדם חשוב דאיכא הנאה ש"פ אמרה ומטעמא דכל שהוא ע"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך א"כ מנין לנו לומר דרב פליג נמי אדלוי בהא ואדרבא מסתברא ודאי לומר דבהא לא פליג אדלוי דאפושי פלוגתא לא מפשינן וא"כ הי"ל להר"ן ז"ל ליישב דברי רש"י באופן זה דמה שלא פי' דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב משום דגבי ממונא לא בעינן אדם חשוב כמ"ש וצ"ע: ודע שהרמב"ן ז"ל חולק על דברי ר"ח בזה וס"ל דבמטלטלין הילך מנה ותקנ' לך שדי לא קנה משום דההיא הנאה חשיבא כחליפין אלא למעות וכסף שקונין באשה ובקרקע ועיין בחדושי הרשב"א ויש לתמוה עליו שהרי לוי קאמר קונין בכליו של מקנה מטעמא דמההיא הנאה דמקבל מיני' מתנה ומשמע ודאי דלוי אפי' במטלטלים אמרה דסתמא קאמר הרי דההיא הנא' חשיבא כחליפין וצ"ע כעת ועיין בקונט' מוצל מאש אשר בספר רב יוסף סימן ט"ז מה שנסתפק בזה ואשתמיט מיני' דברי הר"ן והרמב"ן הללו ועיין בספר מחנה אפרים סי' ה' ודוק והרי"ף ז"ל השמיט מימרא הלזו דרבא וכבר תמה עליו הר"ן ז"ל בזה ומוהרנ"ח ז"ל הובאו דבריו במרן החביב ז"ל ח"מ סי' ק"ץ בהגה' ב"י אות ה' צלל במים אדירים יישב דבריו ואין תי' עולה כהוגן דאכתי ק' למה שהשמיט מימרא דרבא דאיתא בפ' בתרא דע"ה בהדיא האומר תן מנה לפלוני ויהיו נכסי קנוים לך קנה מדין ערב וכמו שתמה עליו מרן החבי"ב ז"ל יע"ש ולעד"ן דס"ל להרי"ף ז"ל דמימרא דרבא דקאמר וכן לענין ממונא לא קאי אלא אתן מנה ויהיו נכסי קנוים לך וכמו שכתב הר"ן ליישב דעת ר' וס"ל ז"ל דלא קי"ל בהא כותיה דרבא משום דחזינן לסתמא דש"ס דלית לי' הא דרבא מהא דגרסי' לקמן דכ"ו דבעינן למפשט דלא בעינן צבורין בתוכו מהא דתניא מעשה באדם אחד שחלה בירושלים כו' שהיו לו מטלטלים הרבה ובקש ליתנם במתנה א"ל אין לו תקנה עד שיקנם ע"ג קרקע מה עשה הלך ולקח בית רובע כו' ואי אמרת בעינן צבורין טפח על טפח למאי חזיא ומשנינן הב"ע לדמי ה"נ מסתברא דאי ס"ד מאה צאן ממש ליקנינהו ניהליה בחליפין ואלא מאי לדמי ליקנינהי ניהליה במשיכ' אלא דליתיה למקבל מתנה ה"נ דליתיה למקבל מתנה ונזכינהו ניהליה אגב אחר לא סמכא דעתיה סבר שמיט ואכיל להו כו' יע"ש וכך היא גי' התוס' ורוב מן המפ' שם ומבואר הוא דלפי גי' זו לא קאי ה"נ מסתברא לפי המסקנא אלא דלעולם איכא למימר דמאה צאן ממש היו לו יע"ש בתוס' והשתא קשה לפי גירסא זו דאכתי אמאי לא פריך תלמודא דע"כ לדמי דאי מאה צאן ממש אכתי היכי קאמרי אין לו תקנה עד שיקנם ע"ג קרקע הא אכתי איתיה בתקנתא שיאמר למקבל מתנה תן זוז לפ' ויהיו ק' צאן קנוים לך דאע"ג דליתי' למקבל מתנה מ"מ איתיה בתקנתא שיודע להם ע"י כתב או ע"י שליח אלא משמע דס"ל לתלמוד' דכגון דא לא מהני לענין ממונא ואיברא ודאי דיש מקום לדוחה לדחות דמה שלא אמרו תקנה זו משום דשמא הי' מתירא שמא ימות ביני ביני קודם שיודע הדבר למקבל מתנה ומש"ה אמרו לו שאין לו תקנה עד שיקנם ע"ג קרקע תיכף ומיד אלא דמ"מ נראה דקו' הלזו ק"ט למ"ש הרשב"א שם בחי' וז"ל ויש מרבותינו שפירשו ונקנינהו ניהליה על ידי אחר בחליפין לא סמכה דעתיה שאינו רוצה לשתף יד אחר בדבר שהוא מתירא אם יהיה לו שייכות בנכסים אגב אקנאה בחליפין דילמא שמיט ואכיל להו והקרקע שקנה סמוך למקבלי מתנה הי' והן בעצמם החזיקו בשדה כדי לקנות אגבן הצאן והחביות שבכאן יע"ש והשתא קשה דאמאי הוצרכו רבנן לתקנתא הלזו דטריחא מילתא טובא לילך וליקח קרקע סמוך למקבלי מתנה ושיחזיקו הם בעצמם וטפי הי"ל לומר תקנתא דתן מנה לפ' דקילא טובא ואי משום חשש שמא ימות הא איהו לא חייש לכך דהן עוד היום איכא למיחש בתקנתא זו שימות קודם שיודיע למקבלי מתנה כדי שיחזיקו בקרקע וא"כ מאי קאמרי אין לו תקנה כו' אלא משמע ודאי דסתמא דש"ס לא ס"ל הא דרבא ומש"ה דחאה הרי"ף מהלכה משום דהוא גורס כגירסת התוס' וכפי' יש מרבותינו שכתב הרשב"א ז"ל כנ"ל נכון:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות מכירה פרק א׳

ד׳
כיצד בכסף וכו' לא קנה עד שיכתוב את השטר וכו'. כתב מרן כ"מ דמדלא חילק רבינו בין שטרי קנין לשטר ראיה נראה שדעתו כדעת הר"ן ז"ל שכתב בפ"ק דקידושין וז"ל ונ"ל ודאי דהתם בשטר קנין עסקינן מטעמא דכתיבנא אבל בשמעתין מדקאמר סתמא בכל שטר עסקינן שכיון שדרכן לכתוב את השטר לוקח לא סמכה דעתיה עד שיכתוב את השטר אפי' בשטר הודאה ומיהו במקום שנהגו לכתוב שטר קנין תולה קנייתו על השטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף והיינו ההיא דפ' חזקת הבתים אבל במקום שנהגו לכתוב שטר ראיה לבד אי אפשר ללוקח שיתלה קנייתו בו שהרי אינו קונה בו אלא שכשכותב אותו שטר קונה בכסף משעת ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה משום דלא סמכה דעתיה וכו' וכן הרמב"ם בפ"א מהל' מכירה לא חילק ושטר ראיה דקאמרינן שאינו מועיל לקנין היינו שטר הודאה בעלמא שמודה שמכר דשטר כזה אינו קונה אבל שטר מכר כהני שטרי דידן אע"פ שכתוב בהן ומכרתי וכו' יעו"ש. וראיתי בס' שמחת יו"ט סי' נ"א שתמה על דברי הר"ן ז"ל ממ"ש הר"ן גופיה בפ"ק דגיטין אמתני' דכל השטרות העולין בערכאות של גוים כשרים דפריך בגמ' לא שנא מכר ולא שנא מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קנה ושטר ראיה בעלמא אלא מתנה במאי קנה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא וכו' ע"ז כתב וז"ל וכיון דהודאה מהנייא כי אמר בשלמא מכר ומתנה אמתנה לאו דווקא דאה"נ דמצינן למימר איפכא ובמתנה אתיא שפיר היכא שהשטר אינו בא אלא לראיה כגון שהודה שנתן לו שדהו והקנהו לו בחזקה ואיכא גוונא דמצינן לאתמוהי אמכר כגון דהוה [זוזי] הלואה גביה שאין הקרקע נקנה בהם ולא קנה ליה אלא בשטרא אלא משום דסתם מכר וכו' יעו"ש ולפי שיטתיה דס"ל דשטר קנין תולה קנייתו בשטר דוקא אמאי לא קאמר דמשכחת לה כה"ג דבמקום שכותבים שטר קנין אין דעתו לקנות כי אם בשטר והשטר פסול וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה להליץ בעד הר"ן ז"ל ולומר דהא דכתב בפ"ק דקידושין דהיכא דהשטר הוא שטר קנין דעתיה לקנות בשטר היינו דווקא בשטרי דידן דקנין כסף וקנין שטר שוים הם ועוד בה דבשטר קנין דמהני אף לראיה ברם בשטר גוי דלא מהני דהא ודאי כל היכא דאית ליה כסף שנותן עכשיו ודאי דדעתיה הוא לקנות בכסף משו"ה לא אשכח גוונא שיסמוך דעתיה אשטר כי אם בהיה לו מלוה גבי מוכר דאז דוקא דעתיה אשטר קנין ובכה"ג הוא דמצי למיפרך האי שטרא חספא בעלמא הוא. ואל תשיבני מנכסי גוי דכי יהיב ליה ישראל זוזי אסתלק גוי וישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה דמשמע דאי הגוי לא אסתלק בקבלת זוזי הוה מקני לישראל בשטר קנין אף דאיכא כסף ואף דהשטר הוא שטר גוי לא היא דהתם שאני שהמוכר הוא גוי ומשום אלמותיה דגוי שביק קנין כסף ולא סמיך דעתיה כי אם על השטר ברם הכא ששניהם ישראלים אמרינן דדעתיה בכסף. עוד הקשה הרב הנזכר שם וז"ל אמנם מדברי הריטב"א מבואר דס"ל דאפי' בשטר קנין קונה משעת נתינת המעות ויש להקשות לסברת הרב ז"ל מההיא דאמרינן בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"א) דפריך אהא דהמוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי בעא פשיטא וכו' ותיקני בשטרא ועל כרחך מאי דפריך הכי הוא דבמקום שכותבין את השטר היו כמ"ש התוס' ועל כרחך במקום שכותבין שטר הראוי לקנין היו וכו' ולפי סברת הריטב"א דאפי' בשטר קנין קונה למפרע מאי פריך הא שפיר נמי במאי דלא אמרינן לגלויי זוזי הוא דעביד וקנתה בכסף לענין שקנתה משעת ראשונה ולא משעת כתיבת השטר ונפק"מ טובא וכו' יעו"ש. ולפי קוצר עניות דעתי נראה לומר דרב הונא פריך לרב נחמן כלפי מאי דאמר ליה ר"נ לא הוה מר גבן באורתא דאמרינן מילי מעלייתא ועיקר חדושא הוא דקנתה ומשום דלא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעא וע"ז הוא דפריך דאי משום הא לא אירייא דאפי' דאמרינן לגלויי זוזי עבד תיקני ליה בשטרא ועיקר חדושא אינו אלא לקניית הקרקע אבל מאימת קנתה לא עייל נפשיה ואה"נ דנפק"מ למאי דביני ביני אבל בהאי לא נחית אלא לעיקר הקנייה משום דלא אמרינן לגלויי זוזי וע"ז הוא דפריך ויש לדחות ודוק (א"ה ס"ט ומ"ש רבינו דאין קרקע נקנה בפחות משו"פ כתב הרב המגיד מימרא פ"ק דקידושין ומרן ב"י סי' ק"צ כתב דהיינו מדאמרינן שם בפ"ק דף ג' ואשה בפחות משו"פ לא מיקנייא נפשה וכפי מ"ש התוס' יעו"ש ויש לתמוה דבהדיא היא מימרא בדף י"ג ע"א א"ר אסי אמר רב מני כשם שאין אשה נקנית פחות משו"פ כך אין קרקע נקנית פחות משוה פרוטה עד כאן שו"ר להרב בני יעקב בהגהותיו על הטור ולהרב שמחת יו"ט סי' נ"ג שהקשו כן על דברי מרן ב"י והביא דבריו הרב מטה שמעון יעו"ש והתימה גדולה על הרב הלכה למשה בפירקין שכתב וז"ל כתב הרה"מ מימרא פ"ק דקידושין גם רבינו ירוחם נתיב י"א ח"א כתב דהכי איתא פ"ק דקידושין וחיפשנו ולא מצאנו מימרא מפורשת ע"ז זולת מ"ש שם דף ג' ואשה בפחות משו"פ לא מיקנייא נפשה וכגירסת ר"ת שהביאו שם התוס' והיינו טעמא משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות משו"פ לא מיקרי כסף וכמ"ש הרב ב"י ריש סי' ק"צ וכו' יעו"ש והוא פלא איך נעלם מיניה דהיא מימרא מפורשת דף י"ג וכנ"ל וצ"ע) ועי' להרב כבוד יו"ט בפירקין.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

ציוני מהר"ן · הלכות מכירה פרק א׳

ד׳
ואין קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה. המ"מ ציין לזה מימרא בפ"ק דקידושין והב"י בטוח"מ סי' ק"צ על מש"כ הטור דאין קרקע נקנית בפחות מש"פ כתב וז"ל כתב ר' ירוחם דהכי איתא בפ"ק דקידושין וכ"כ ה"ה בפ"א מה' מכירה ונראה דהיינו מדאמרינן בריש קידושין דף ג' אשה בפחות מש"פ לא מקניא וכתבו התוס' דטעמא משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות מש"פ לא מיקרי כסף ע"כ, ופליאה נשגבה שלא זכר שם שדברי רבינו והטור הם גמרא ערוכה בקידושין דף י"ג ע"א אר"א א"ר מני כשם שאין אשה נקנית בפחות מש"פ כך אין קרקע נקנית בפחות מש"פ אמרי ליה והתניא אע"פ שאין אשה נקנית בפחות מש"פ קרקע נקנית בפחות מש"פ א"ל כי תניא ההיא בחליפין ע"כ:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מכירה א׳, מתוך הלכות מכירה שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מכירהכל הרמב״ם