הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מתנות עניים · פרק א׳

ספר זרעים · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מתנות עניים · פרק א׳
הלכה א׳
הַקּוֹצֵר אֶת שָׂדֵהוּ לֹא יִקְצֹר אֶת כָּל הַשָּׂדֶה כֻּלָּהּ אֶלָּא יַנִּיחַ מְעַט קָמָה לָעֲנִיִּים בְּסוֹף הַשָּׂדֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג כב) "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ" אֶחָד הַקּוֹצֵר וְאֶחָד הַתּוֹלֵשׁ. וְזֶה שֶׁמַּנִּיחַ הוּא הַנִּקְרָא פֵּאָה:
הלכה ב׳
וּכְשֵׁם שֶׁמַּנִּיחַ בַּשָּׂדֶה כָּךְ בָּאִילָנוֹת כְּשֶׁאוֹסֵף אֶת פֵּרוֹתֵיהֶן מַנִּיחַ מְעַט לָעֲנִיִּים. עָבַר וְקָצַר אֶת כָּל הַשָּׂדֶה אוֹ אָסַף כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן לוֹקֵחַ מְעַט מִמַּה שֶּׁקָּצַר אוֹ מִמַּה שֶּׁאָסַף וְנוֹתְנוֹ לָעֲנִיִּים שֶׁנְּתִינָתוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג כב) "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם". וַאֲפִלּוּ טָחַן הַקָּמָה וְלָשׁוֹ וַאֲפָאוֹ פַּת הֲרֵי זֶה נוֹתֵן מִמֶּנּוּ פֵּאָה לָעֲנִיִּים:
הלכה ג׳
אָבַד כָּל הַקָּצִיר שֶׁקָּצַר אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁנָּתַן הַפֵּאָה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְקַיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ שֶׁנִּתָּק לוֹ:
הלכה ד׳
וְכֵן בְּלֶקֶט כְּשֶׁקּוֹצֵר וּמְאַלֵּם לֹא יְלַקֵּט הַשִּׁבֳּלִים הַנּוֹפְלוֹת בִּשְׁעַת הַקָּצִיר אֶלָּא יַנִּיחֵם לָעֲנִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט ט) (ויקרא כג כב) "וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט". עָבַר וּלְקָטָן אֲפִלּוּ טָחַן וְאָפָה נוֹתֵן לָעֲנִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג כב) "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם". אָבְדוּ אוֹ נִשְׂרְפוּ אַחַר שֶׁלְּקָטָן קֹדֶם שֶׁנָּתַן לָעֲנִיִּים לוֹקֶה:
הלכה ה׳
וְכֵן בְּפֶרֶט שֶׁנִּפְרַט מִן הָעֲנָבִים בִּשְׁעַת הַבְּצִירָה וְכֵן בְּעוֹלֵלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט י) "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם". וְכֵן הַמְעַמֵּר וְשָׁכַח אֲלֻמָּה אַחַת בַּשָּׂדֶה הֲרֵי זֶה לֹא יִקָּחֶנָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יט) "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ". עָבַר וּלְקָטוֹ אֲפִלּוּ טְחָנוֹ וַאֲפָאוֹ הֲרֵי זֶה נוֹתְנוֹ לָעֲנִיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יט) "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה הָא לָמַדְתָּ שֶׁכֻּלָּן מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה הַנִּתָּק לַעֲשֵׂה הֵן וְאִם לֹא קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהֶן לוֹקֶה:
הלכה ו׳
כְּשֵׁם שֶׁהַשִּׁכְחָה בָּעֳמָרִים כָּךְ הִיא בַּקָּמָה. אִם שָׁכַח מִקְצָת הַקָּמָה וְלֹא קְצָרָהּ הֲרֵי זוֹ לָעֲנִיִּים. וּכְשֵׁם שֶׁהַשִּׁכְחָה בַּתְּבוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ כָּךְ יֵשׁ שִׁכְחָה לָאִילָנוֹת כֻּלָּן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד כ) "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ" וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הָאִילָנוֹת:
הלכה ז׳
נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁאַרְבַּע מַתָּנוֹת לָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם. הַפֶּרֶט וְהָעוֹלֵלוֹת וְהַפֵּאָה וְהַשִּׁכְחָה. וְשָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת בַּתְּבוּאָה הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה. וּשְׁתַּיִם בָּאִילָנוֹת הַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה:
הלכה ח׳
כָּל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים אֵלּוּ אֵין בָּהֶן טוֹבַת הֲנָיָה לַבְּעָלִים. אֶלָּא הָעֲנִיִּים בָּאִין וְנוֹטְלִין אוֹתָן עַל כָּרְחָן שֶׁל בְּעָלִים וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ:
הלכה ט׳
כָּל גֵּר הָאָמוּר בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים אֵינוֹ אֶלָּא גֵּר צֶדֶק. שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי (דברים יד כט) "וּבָא הַלֵּוִי וְהַגֵּר" מָה הַלֵּוִי בֶּן בְּרִית אַף הַגֵּר בֶּן בְּרִית. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין מוֹנְעִין עֲנִיֵּי עַכּוּ"ם מִמַּתָּנוֹת אֵלּוּ. אֶלָּא בָּאִין בִּכְלַל עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וְנוֹטְלִין אוֹתָן מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם:
הלכה י׳
נֶאֱמַר בְּמַתְּנוֹת עֲנִיִּים (ויקרא יט י) (ויקרא כג כב) "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם", כָּל זְמַן שֶׁהָעֲנִיִּים תּוֹבְעִין אוֹתָן. פָּסְקוּ הָעֲנִיִּים לְבַקֵּשׁ וּלְחַזֵּר עֲלֵיהֶם הֲרֵי הַנִּשְׁאָר מֵהֶן מֻתָּר לְכָל אָדָם. שֶׁאֵין גּוּפוֹ קָדוֹשׁ כִּתְרוּמוֹת. וְאֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן לָהֶן דְּמֵיהֶן שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶן וְנָתַן לָעֲנִיִּים אֶלָּא תַּעֲזֹב אֹתָם. וְאֵינוֹ מְצֻוֶּה לַעֲזֹב אוֹתָן לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת אֶלָּא לָעֲנִיִּים וַהֲרֵי אֵין עֲנִיִּים:
הלכה י״א
מֵאֵימָתַי מֻתָּרִין כָּל אָדָם בְּלֶקֶט. מִשֶּׁיִּכָּנְסוּ הַמְלַקְּטִים שְׁנִיִּים וְיִלְקְטוּ אַחַר מְלַקְּטִים הָרִאשׁוֹנִים וְיֵצְאוּ. מֵאֵימָתַי מֻתָּרִין כָּל אָדָם בְּפֶרֶט וּבְעוֹלֵלוֹת מִשֶּׁהָלְכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבוֹאוּ. הַנִּשְׁאָר אַחֲרֵי כֵן מֻתָּר לְכָל אָדָם. מֵאֵימָתַי מֻתָּרִין כָּל אָדָם בְּשִׁכְחָה שֶׁל זֵיתִים. בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אִם שָׁכַח אוֹתָהּ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת הֲרֵי זֶה מֻתָּר בָּהּ מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ כִּסְלֵו שֶׁהוּא זְמַן רְבִיעָה שְׁנִיָּה בְּשָׁנָה אֲפִילָה. אֲבָל צִבּוּרֵי זֵיתִים שֶׁשְּׁכָחָן תַּחַת הָאִילָן הֲרֵי זֶה מֻתָּר בָּהֶן מִשֶּׁיִּפְסְקוּ הָעֲנִיִּים מִלְּחַזֵּר אַחֲרֶיהָ:
הלכה י״ב
כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לֶעָנִי לִטּל שִׁכְחַת הַזֵּיתִים הַמֻּנָּחוֹת בָּאָרֶץ תַּחַת הָאִילָנוֹת נוֹטֵל. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר הֻתַּר כָּל אָדָם בַּשִּׁכְחָה שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן. וְכָל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִטּל שִׁכְחָה שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן נוֹטֵל. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן אֵין לוֹ שִׁכְחָה תַּחְתָּיו:
הלכה י״ג
מַתְּנוֹת עֲנִיִּים שֶׁבַּשָּׂדֶה שֶׁאֵין הָעֲנִיִּים מַקְפִּידִים עֲלֵיהֶן הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא פָּסְקוּ הָעֲנִיִּים מִלַּחֲזֹר עַל מַתְּנוֹתֵיהֶם:
הלכה י״ד
כָּל מַתְּנוֹת הָעֲנִיִּים הָאֵלּוּ אֵינָן נוֹהֲגוֹת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. הֲרֵי הַכָּתוּב אוֹמֵר (ויקרא יט ט) (ויקרא כג כב) "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם" (דברים כד יט) "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ". וּכְבָר נִתְפָּרֵשׁ בַּגְּמָרָא שֶׁהַפֵּאָה נוֹהֶגֶת בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִדִּבְרֵיהֶם. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא הַדִּין לִשְׁאָר מַתְּנוֹת עֲנִיִּים אֵלּוּ שֶׁכֻּלָּן נוֹהֲגוֹת בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִדִּבְרֵיהֶם:
הלכה ט״ו
כַּמָּה הוּא שִׁעוּר הַפֵּאָה. מִן הַתּוֹרָה אֵין לָהּ שִׁעוּר אֲפִלּוּ הִנִּיחַ שִׁבּלֶת אַחַת יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אֲבָל מִדִּבְרֵיהֶם אֵין פָּחוֹת מֵאֶחָד מִשִּׁשִּׁים בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּמוֹסִיף עַל הָאֶחָד מִשִּׁשִּׁים לְפִי גֹּדֶל הַשָּׂדֶה וּלְפִי רֹב הָעֲנִיִּים וּלְפִי בִּרְכַּת הַזֶּרַע. כֵּיצַד. שָׂדֶה שֶׁהִיא קְטַנָּה בְּיוֹתֵר שֶׁאִם הִנִּיחַ מִמֶּנָּה אֶחָד מִשִּׁשִּׁים אֵינוֹ מוֹעִיל לֶעָנִי הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עַל הַשִּׁעוּר. וְכֵן אִם הָיוּ הָעֲנִיִּים מְרֻבִּין מוֹסִיף. וְאִם זָרַע מְעַט וְאָסַף הַרְבֵּה שֶׁהֲרֵי נִתְבָּרֵךְ מוֹסִיף לְפִי הַבְּרָכָה. וְכָל הַמּוֹסִיף עַל הַפֵּאָה מוֹסִיפִין לוֹ שָׂכָר. וְאֵין לְתוֹסֶפֶת זֹאת שִׁעוּר:

צפנת פענח · הלכות מתנות עניים פרק א׳

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות מתנות עניים פרק א׳

א׳
מצות עד להניח פאה מהתבואות והאילנות דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם אחרי זכרו הפאה וכשם שמניח פאה בשדה כך מניח באילנות כשאוסף פירותיהם יניח מעט לעניים דכתיב ובקוצרכם אין לי אלא תבואה שדרכה להקצר קטנית מנין תלמוד לומר ארצכם אילנות מנין תלמוד לומר שדך דקראי יתירי דרשינן לרבות דהוה מצי למיכתב ובקוצרכם לא תכלה פאה ולא יותר ואית דסברי דלא מיחייב בפאה מן התורה אלא תבואה דשייכא בה קצירה ותירוש ויצהר דהוא כרם וזית דדרשינן להו מדכתיב אחריך ולא נהירא דקראי יתירי הוא דדרשינן כדאמרי'. ואחד הקוצר ואחד התולש צריך להניח פאה דאין לי אלא הקוצר מנין אף התולש ת"ל קציר מנין אף העוקר ת"ל קצירכם וזה שמניח בקמה נקרא פאה כדכתיב פאת שדך: אזהרת קסו שלא יכלה פאת שדהו דכתיב לא תכלה פאת שדך בקוצרך דמשמע דצריך להניח מן הקמה עבר וקצרה כלה נותן מן הכרי ואפילו אפאו פת נותן ממנו פאה לעניים דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ונתינתו היא מצות עשה כדכתיב לעני ולגר וגו' ולדעת הרב ז"ל דפסיק כרבי ישמעאל שנותן מן הפת משום דשקיל וטריא תלמודא בטעמיה נראה דאף על גב דנימא דשינוי קונה מפקינן חיובא דפאה אפילו מן הפת מדכתיב תעזוב יתירא דתרי כתיבי חד בקדושים תהיו וחד בשור או כשב. אבד כל הקציר או נשרף הרי זה לוקה דמעתה אינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו: מצות עה להניח לקט והוא השבלים שנופלות בשעת הבציר אלא יניחם לעניים כדכתיב ולקט קצירך וגו' לעני ולגר תעזוב אותם: אזהרת קסז שלא ילקט הלקט דכתיב ולקט קצירך לא תלקט ואם עבר ולקטו אפילו אפה ממנו פת נותן לעניים דכתיב נמי תעזוב יתירא אבדו או נשרף לוקה שהרי אינו יכול לקיים עשה שניתק לו: מצות עו לעזוב פרט הכרם כדכתיב ופרט כרמך וגו' לעני ולגר וגו': אזהרת קסח שלא ילקט פרט הכרם דכתיב ופרט כרמך לא תלקט וגו': מצות עז לעזוב עוללות הכרם כדכתיב וכרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם: אזהרת קסט שלא יעולל הכרם כדכתיב וכרמך לא תעולל: מצות עח להניח עומר השכחה דכתיב ושכחת עומר בשדה לגר ליתום ולאלמנה יהיה: אזהרת קע שלא ישוב לקחת השכחה דכתיב ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו עבר ולקח את כולן אפי' עשאו פת נותן לעניים דבכולהו כתיב תעזוב או יהיה יתירא ואם קיים עשה שבהם [אינו] לוקה שהרי הוא ניתק לעשה כשיוכל לקיימו. וכשם שהשכחה בעמרים כך השכחה בקמה שאם שכח מקצת הקמה ולא קצרה הרי זו לעניים דכתיב בשדה לרבות שכחת קמה. וכשם שהשכחה בתבואה וכיוצא בה כך יש שכחה לאילנות כולם כדכתיב כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך וה"ה לשאר אילנות שיש להם שכחה כזית דכתיב ביה אחריך דהיינו שכחה שהיא מאחריו וגמר כרם אחריך אחריך מזית דכמו שיש באחריך דזית שכחה הכא נמי בכרם והוא הדין בשאר אילנות דאיתנהו בפאה כזית דכתיב ביה לא תפאר לא תטול כל פריו ה"נ איתנהו בשכחה כותיה נמצאת למד שארבע מתנות לעניים בכרם הפרט והעוללות דכתיבי בגופיה והפאה דדרשינן כולהו אילנות משדך יתירא והשכחה דילפי נמי כולהו אילנות מזית דכתיב ביה אחריך דהיינו שכחה כדאמרי'. ושלש מתנות בתבואה הלקט דליתיה אלא בתבואה שדרכה להקצר וכתיב ולקט קצירך והשכחה נמי כדכתיב ושכחת עומר דהיינו בתבואה והפאה דכתיב ובקוצרכם לא תכלה פאת שדך ושתים באילנות פאה דכתיב שדך יתיר לרבות כל האילנות ושכחה דילפינן מזית כדאמ'.
ח׳
אין במתנות עניים טובת הנאה לבעלים אלא עניים באים ונוטלים בעל כרחן של בעלים והיינו כגורן כדילפינן גבי מעשר עני לקמן פרק ו'.
ט׳
כל גר האמור במתנות עניים הוא גר צדק דכתיב במעשר עני דהוי ממתנות עניים ובא הלוי והגר מה לוי בן ברית אף גר בן ברית ואף על פי כן אין מונעין אותם מפני דרכי שלום.
י׳
פסקו העניים מלחזר אחריהם הנשאר מותר לכל אדם שאין גופו קדוש כתרומה ולא נאמר בהם ונתן לעני אלא תעזוב אותם ואינו מצווה לעזוב אותם לחיה ולעופות דלעני תעזוב כתיב ומותר לכל אחר זמן המפורש בכל דבר. כל מתנות אלו אינם נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל כתרומות ומעשרות דכתיב קציר ארצכם וכתיב קצירך בשדך ומדברי סופרים הוו נמי בחוצה לארץ.
ט״ו
שיעור הפאה מן התורה אפילו שבולת אחת שהרי לא כלה פאת שדהו וכתיב לא תכלה פאת שדך ומדרבנן אחד מששים ולפעמים יותר:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

השגות הראב"ד · הלכות מתנות עניים פרק א׳

י״ב
כל זמן שיש לעני ליטול שכחת הזיתים וכו' עד אין לו שכחה תחתיו. א"א בחיי ראשי המשנה אינה נראית לא כדברי הרב המחבר ולא כדברי הרב היוני ז"ל. תורף המשנה כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו ר"מ אומר משתלך המחבא אמרו בירושלמי כל זמן שיש תחתיו יש לו בראשו קודם לכן אע"פ שאין תחתיו יש לו בראשו. ולפי זו הסוגיא נראה לי פירושה אמר למעלה מזה זית שיש לו סאתים ושכחו אינה שכחה בד"א בשלא התחיל בו אבל התחיל בו אפילו בזית הנטופה בשעתו יש לו שכחה ועל זה הדרך אמר כל זמן שיש לו שכחה תחתיו פירוש בענפים התחתונים כלומר שהתחיל בהם ושכחם יש לו שכחה ממה שבראשו שכיון שהיה בדעתו לשוב אליהם ושכח אותם ולא שב יש לו שכחה אפילו ממה שבראשה אבל אם ליקט כל מה שתחתיו אע"פ ששכח כל מה שבראשו אינו שכחה לפי שמן העצלות שכח מה שבראשו ומפני שטרחו מרובה הואיל ועיקר שבו ליקט אבל קודם לכן פירוש קודם שהתחיל בו כלל אע"פ שאין תחתיו כלום ואין שם מה שישכח אע"פ כן אם שכחו יש לו שכחה למה שבראשו אם אין בו סאתים לפי שאין מניח זוית אחת ללקוט אע"פ שטרחתו מרובה וכיון שדרכו לשוב עליו ולא שב מן השכחה הרי הוא בכלל לא תשוב לקחתו ר"מ אומר משתהלך המחבא פירוש הענפים העבים בעלין שזיתים מתחבאים בהם או משיתלקטו גם הם ושכח מה שבראשו נחשב כמי שאין תחתיו ואין לו בראשו אבל אם לא נלקט המחבא עדיין יש לו לשוב עליהן ואם שכחו ולא שב אפילו שבראשו הוי שכחה. זה הפירוש נראה לי ומסביר פנים יותר מכלם ופירשו בגמרא אמר רבי אבהו בשם ר"ל בדברא אמר רבי אבון שמשיר כל המחבואים בא רבי אבהו לפרש שלא תאמר משיתלקטו ביד אבל בנדנוד שנדנד אותם שישירו זיתיהם והחביאם הרי הוא כמי שליקט הכל ביד הרי שאין לו תחתיו ואין לו בראשו ודייק להא מלתא מדאמר ר"מ משתהלך המחבא במסכת גיטין ירושלמי עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום הדא דתימא (בהן ברברתי) [בדארעא] אבל ליקט ביד זכתה לו ידו:
נחלת הכלל · ToratEmet

משנה למלך · הלכות מתנות עניים פרק א׳

ט״ו
כמה היא שיעור הפאה וכו'. גרסינן בירושלמי פ"ק דפאה הלכה א' הפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן אית תני הפאה אין לה שיעור לא למעלן ולא למטן מה נפיק מביניהון והן חד מן ס' מן דמר דפאה יש לה שיעור מלמטן מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשר עד שעה שישלים מן דמר הפאה אין לה שיעור לא למעלן ולא למטן מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשרות ע"כ. וכתב הר"ש בריש פאה דלמ"ד יש לה שיעור למטה אם נתן פחות מששים מה שנתן נתן דאין יכול לחזור ולזכות בו אע"ג דיש לה שיעור אבל לענין מעשר בין מה שנתן בין מה שחזר והוסיף הכל חייב במעשר דאין עליו תורת פאה לעולם עד שישלים לששים ולמ"ד דאין לה שיעור למטן מה שנתן תחלה פחות מששים כבר נפטר השדה בכך מן הפאה וכל מה שמוסיף אחרי כן אין עליו תורת פאה וחייב במעשר ומתני' דקתני אחד מששים מדרבנן ע"כ. ונראה דאף למ"ד דמה שנתן תחלה פחות מששים נפטר השדה בכך ומה שמפריש אח"כ חייב במעשר היינו דוקא כשהיה בדעתו בתחלה כשהפריש פחות מששים שלא להפריש יותר ומש"ה אם חזר ונמלך ורצה להפריש יותר חייב במעשר אבל אם היה בדעתו להפריש יותר כל מה שמפריש אח"כ גם כן פטור ממעשר דאטו המניח פאה בשנים או בשלשה מקומות הנאמר שהמקום האחד נפטר מן המעשר והמקומות האחרים חייבים והא דתנן בפ"ד דתרומות תרם ועלה בידו אחד מששים תרומה ואינו צריך לתרום חזר והוסיף חייב במעשרות כו' התם מיירי שתרם מאומד והיה בדעתו להפריש יותר ועלה בידו אחד מששים אמרינן שאף שהיה בדעתו להפריש יותר מ"מ כיון שכבר נשלם השיעור אף שהוא לעין רעה אינו צריך לתרום ואם חוזר והוסיף חייב במעשר אבל אם עלה בידו פחות מששים אף שכבר נפטר מן התורה מ"מ כיון שהיה בדעתו להפריש יותר ובמה שהפריש לא הפריש אפי' שיעור הפחות דרבנן יחזור ויתרום כמות שהוא למוד או אחד מארבעים או אחד מחמשים דלא תימא כיון שאם עלה בידו אחד מששים לא היה צריך לתרום השתא נמי א"צ לתרום אלא להשלים אחד מששים אלא כיון שצריך לתרום תורם כמו שהוא למוד ואם היה למוד לתרום אחד מארבעים משלים לאחד מארבעים ופטור מן המעשר אבל אם בתחלה היה דעתו לתרום פחות מששים פשיטא שנפטר הכרי ואם בא להוסיף חייב במעשר. שוב ראיתי להרא"ש בפ"ד דתרומות עלה דמתני' דהמפריש מקצת תרומה וכו' דמוקי לה בשדעתו עדיין להפריש השאר ע"כ. ונראה שכיון הרב למה שכתבנו משום דפשטה דמתני' מוכח דמה שחוזר ומוציא ממנו תרומה עד שישלים השיעור הוי תרומה ופטור מן המעשר ואם לא היה בדעתו להפריש יותר פשיטא שכבר נפטר הכרי ומה שהיה מפריש יותר היה חייב במעשר ור"מ לא היה אומר בזה אף מוציא הוא למקום אחר דאם כן היה תורם מן הפטור על החיוב אלא ודאי דמתני' איירי כשהיה דעתו להפריש יותר ומש"ה מוציא ממנו תרומה וזה התוספת פטור מן המעשר ור"מ ס"ל דאף מוציא ממנו למקום אחר. ועדיין נשאר אצלי לדקדק בדברי הירושלמי הללו דמסיום דברי הר"ש דסיים וכתב ומתני' דקתני אחד מששים ומדרבנן משמע דלמ"ד דפאה יש לה שיעור למטן שיעורי ששים הוא מן התורה ובזה הוא דפליגי דמר אית ליה דשיעור ס' הוי מן התורה ומר אית ליה דהוי מדרבנן וזה הוא דבר תימה בעיני דלא מצינו בשום מקום מי שיאמר דשיעור ששים לפאה יהיה מן התורה ולא ידעתי גם היכא רמיזא בקרא שיעור זה דששים ואדרבא תרומה יש לשיעורה רמז בכתוב ואילו פאה אין לה רמז כלל ומהאי טעמא לא תני תרומה בכלל דברים שאין להם שיעור וכמו שכתבו התוס' ורש"י בס"פ ראשית הגז. אשר על כן נראה לי אליבא דכ"ע שיעור ששים לא הוי כי אם מדרבנן אלא דנחלקו במתני' דהפאה אין לה שיעור דמר אמר אין לה שיעור למעלן אבל יש לה שיעור למטה ואף ששיעור זה הוא מדרבנן לא יצדק לומר אין לה שיעור למטן כיון שמדרבנן יש לה שיעור ומר אמר דאין לה שיעור לא למעלה ולא למטה ואף שיש לה שיעור מדרבנן מ"מ כיון דמן התורה אין לה שיעור יצדק לומר אין לה שיעור לא למעלה ולא למטה ועל זה הקשו מה נפיק מן ביניהון כלומר כיון דאליבא דכ"ע מדרבנן יש לה שיעור שהוא אחד מששים למאי נפקא מינה אם יצדק לומר שאין לה שיעור למטה או שיש לה שיעור למטה. ומכאן נמי יש להוכיח דאליבא דכ"ע שיעור ששים הוא מדרבנן דאי לא מה הקשו מה נפיק מן ביניהון וכי יש נפקותא גדולה מזו דלמר הוא מן התורה ולמר הוי מדרבנן אלא ודאי דאליבא דכ"ע הוי מדרבנן ומש"ה הקשו מה נפיק ותירצו דאליבא דמ"ד דלא יצדק לומר אין לה שיעור למטה כיון שחכמים חייבו אותו ליתן ששים מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשר עד שעה שישלים כלומר דכיון דחכמים תקנו ס' לא מיקרי פאה עד ס' ולמ"ד דיצדק לומר אין לה שיעור למטן כיון דמן התורה אין לה שיעור מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשר. וראיתי לרבינו בפ"א מה' מעשר דין ט"ו שכתב המפריש מקצת מעשר אינו מעשר כו' וכן כתב בפ"ג מהל' תרומות הלכה ג' המפריש מקצת התרומה אותו המקצת אינו תרומה. והראב"ד בשני מקומות הללו השיג עליו בדין זה כתב דמה שתרם ועשה קדושים הם ופירשה למתני' בדרך אחר יע"ש. ולפי מה שאני סבור רבינו פסק כמ"ד מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשר דכל דבר שיש לו שיעור שהוא מדרבנן אם נתן פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום ומש"ה גבי תרומה דאף דאין לה שיעור מן התורה אם נתן פחות מכשיעור שחייבו חכמים אותו המקצת אינו תרומה והרי הוא טבל גמור וצריך להפריש ממנו תרומה ואף דגבי פאה מפשטה דירושלמי משמע דאם חזר והוסיף והשלים לשיעור מה שהפריש בראשונה למפרע נעשה פאה ופטור מן המעשר הכא גבי תרומה אף אם חזר והפריש המקצת האחר מן הכרי אינו נעשה המקצת הראשון תרומה למפרע דלא מצינו בשום מקום דבר שהוא טבל שתעשה תרומה למפרע והחילוק הוא מבואר ופשוט: ועל הראב"ד יש לתמוה דבשלמא גבי תרומה אפשר לומר דאם הפריש מקצת תרומה שאותו המקצת יהיה לו דין תרומה כיון דמן התורה אין שיעור לתרומה אך גבי מעשר ששיעורו קצוב מן התורה איך כתב דמה שתרם ועשה דקדוש הוא הא מדברי הירושלמי נראה דאליבא דכ"ע כל דבר שיש לו שיעור למטה אם נתן פחות מכשיעור אין במעשיו כלום. ואפשר לומר דמה שכתב הראב"ד דאותו המקצת יש לו דין תרומה הוא כשחזר והפריש מכרי זה המקצת האחר דהמקצת הראשון נעשה מעשר למפרע משעה ראשונה דומיא דמה שכתבנו גבי פאה שאם חזר והשלים לשיעור נעשה למפרע מה שנתן תחלה משום פאה פאה ופטור מן המעשר. והנה תירוץ זה מלבד שהסברא אינה נכונה בעיני לדמות תרומה לפאה וכדכתיבנא לעיל הרואה יראה מדברי דאף שלא חזר והפריש מ"מ מה שהפריש יש לו תורת תרומה ויכול הכהן לאוכלה שהרי הביא ראיה לדבריו מדאמרינן הממעט במעשרות מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים ובודאי דמיירי בשעדיין לא הפריש המקצת האחר דאם הפריש אין פירותיו מתוקנים אלא ודאי דמיירי כשלא חזר והפריש וקאמר דמעשרותיו מתוקנים. והנראה אצלי הוא דס"ל להראב"ד דמתני' דתרומות מיירי במפריש מקצת מעשר או תרומה ודעתו עדיין להפריש השאר ומש"ה כתב דמה שהפריש יש בו קדושת תרומה או מעשר ולא הוי טבל וההיא דירושלמי דפאה דמשמע דכל דבר שיש לו שיעור למטה אם הפריש פחות מכשיעור דלא עשה ולא כלום מיירי בשדעתו שלא להפריש יותר ומש"ה כיון שיש בו שיעור וזה רצה להפריש פחות מכשיעור אין במעשיו כלום וכבר כתבתי למעלה דהר"ש פירשה למתני' דתרומות בשדעתו להפריש יותר אך רבינו בפירוש המשנה ובחבורו סתם ולא פירש ונראה דס"ל דמתני' איירי בשאין דעתו להפריש יותר ומש"ה פסק דאותו המקצת שהפריש אינו תרומה והרי הוא כחלק הכרי וס"ל דאין הפרש בזה בין תרומה למעשר וס"ל דאף בתרומה דאין לה שיעור מן התורה מ"מ כיון דחכמים נתנו שיעור אם רצה להפריש פחות מכשיעור ולא היה בדעתו להפריש יותר אותו המקצת אינו תרומה משום דפסק כדברי האומר דפאה יש לה שיעור למטן וכדכתיבנא. והראב"ד גם כן מודה לרבינו דאם לא היה דעתו להפריש יותר שאותו המקצת שהפריש הוא טבל ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ואפשר דמה שהכריחם להראב"ד ולהר"ש לפרש מתני' בשדעת להפריש יותר ולא פירשוה בשאין דעתו להפריש יותר ומש"ה מה שהפריש אינו כלום וכסברת רבינו הוא משום דס"ל דכל דבר שאין לו שיעור מן התורה אם רצה להפריש פחות משיעור כבר נפטר במה שמפריש ונשאר השאר חולין וכסברת האומר דפאה אין לה שיעור למטה ולפי זה מתני' דקתני דמפריש מקצת תרומה דמוציא ממנו תרומה קשיתיה דכיון דתרומה אין לה שיעור אף שלא רצה להפריש יותר מ"מ מה שהפריש תורת תרומה עליו: הכלל העולה ממה שכתבנו דמעשר שיש לו שיעור מן התורה אם רצה לתרום פחות מן השיעור ולא היה דעתו להפריש יותר אליבא דכ"ע אותו המקצת שהפריש הוא טבל גמור והרי הוא חלק מהכרי כמו שהיה מקודם וצריך להוציא מזה המקצת המעשר המחוייב בו ואליבא דרבינו צריך להוציא מיניה וביה ולא ממקום אחר. ואם עשר פחות מהשיעור ובדעתו עדיין להפריש את השאר אליבא דכ"ע מה שהפריש הוא מעשר גמור וחוזר ומפריש מהכרי ומשלים השיעור ואליבא דהר"ש והראב"ד אינו מוציא מהכרי הזה מעשר על טבל אחר גמור שיש לו ואם תרם פחות מכשיעור אם היה בדעתו להפריש השאר הדין שוה למעשר וכמו שכתבנו ואם לא היה דעתו להפריש יותר בזה אליבא דרבינו דינו כדין מעשר ואותה התרומה הרי היא טבל גמור וצריך להפריש ממנה התרומה המחוייבת בה דכיון דיש לה שיעור מדרבנן חשוב כמעשר אך להר"ש ולהראב"ד אני מסתפק דאפשר דס"ל דכיון דמן התורה אין לה שיעור אם רצה לתרום פחות משיעורא דרבנן אותו המקצת שהפריש הוי התרומה ונפטר הכרי ואם רצה עוד לחזור ולתרום זה התוספת חייב במעשר וכסברת מ"ד בירושלמי מה שנתן כבר נפטר חזר והוסיף חייב במעשר וגבי פאה אם הפריש פחות משיעור ובדעתו להפריש יותר אליבא דכ"ע בין מה שהפריש בתחלה בין מה שחזר ונתן אח"כ הכל פטור מן המעשר אך אם לא היה דעתו להפריש יותר בזה נחלקו בירושלמי בריש פאה וכמו שכתבנו: ועדיין אני מסתפק במפריש כשיעור ודעתו להפריש יותר אם מה שחזר והפריש יש לו דין פאה להפטר מן המעשר דאפשר דדוקא כשהפריש פחות מכשיעור אז הוא דאמרינן דאם דעתו להוסיף עוד אף ההוספה פטור מן המעשר אבל כשהפריש כשיעור אף שדעתו להוסיף התוספת חייבת במעשר ומ"מ פשיטא בהפריש פחות מכשיעור שאם דעתו להוסיף עוד שאף שהוספה היא יותר מהשיעור שהכל פטור מהמעשר אך בשכבר הפריש כשיעור ודעתו להוסיף בזה הוא דמספקא לי. והא דתנן בפ"ד דתרומות תרם ועלה בידו אחד מס' תרומה ואינו צריך לתרום חזר והוסיף חייב במעשר אף דנימא דהתם מיירי שהיה דעתו להפריש אחד ממ' או אחד מנ' ואפ"ה אמרי' דאם עלה בידו אחד מס' ההוספה חייבת במעשר מ"מ נראה דלא דמי לנדון דידן דשאני התם דדעתו היה להפריש מה שעלה בידו דוקא אלא שטעה באומד שהיה סבור שתרם אחד ממ' או אחד מנ' ועלה בידו אחד מס' בזה הוא דאמרי' דאם הוסיף ההוספה חייבת במעשר אבל כשלא טעה באומד אלא שדעתו הוא לתרום ולחזור ולתרום בזה אפשר דכי היכי דאם תרם הכל בבת אחת הכל דין תרומה יש לו הכי נמי במי שדעתו לתרום ולחזור ולתרום הכל דין תרומה יש לו. וראיתי בירושלמי פ"ק דפאה עלה דמתני' דלעולם נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח דקאמר מתני' ב"ש היא דב"ש אומרים הפקר לעניים הפקר וכתב דמשמע ליה דמיירי בשנתן פאה שכבר נפטר הימנה ואחר כך בא להוסיף עליה דכל מה שמוסיף פטור מן המעשר לב"ש מטעם הפקר אף שלא חל עליה שם פאה ולב"ה לא מיפטר התוספת ממעשר משום דלא הוי הפקר עד שיפקיר לעניים ולעשירים. ולכאורה היה נראה דס"ל לירושלמי דכל שהפריש כשיעור אף שדעתו להפריש יותר התוספת חייב במעשר דאי לא מאי דוחקיה לאוקמי מתני' כב"ש לוקמה כב"ה ומיירי במי שדעתו היה להפריש יותר מ"מ נראה דאין מכאן ראיה דאפשר דס"ל דמתני' סתמא קתני לעולם הוא נותן כלומר בין שהיה דעתו להוסיף בין שהיה דעתו שלא להוסיף לעולם הוא מוסיף והולך ופטור מן המעשר וכפי זה אמרו דמתני' ב"ש היא והרואה יראה דהירושלמי תיבת לעולם קשיתיה ומש"ה אוקמוה כב"ש. וראיתי להר"ן בפ"ק דנדרים דף ו' עלה דההיא דאמרי' יש יד לפאה או אין יד לפאה כו' דהבעיא כגון דבאוגיא קמייתא איכא שיעור פאה ומיבעיא ליה היכא דחזר ואמר והדין אי הוי יד או לא משמע דפשיטא ליה לתלמודא דאף שכבר הפריש כשיעור אם חזר והוסיף יש לו דין פאה ולא מיבעיא ליה אלא אם יש יד או לא. וליכא למימר דנהי דמשום פאה לא מהני מ"מ הוי הפקר דהא פשיטא דאין הלכה כב"ש אלא כב"ה וכיון דמטעם פאה לא מהני פשיטא דלא מהני מטעם הפקר. ומ"מ נראה דאין מכאן ראיה כלל לפי שאני סבור דכל אותם הבעיות שנסתפקו שם אם יש יד או לא הוא דוקא במתפיס בתוך כדי דיבור דהא גבי נדרים דפשיטא לן דיש יד המתפיס עצמו בנזיר ואומר ואני לא הוי נזיר אלא בתוך כדי דיבור של חבירו ולפי זה פשיטא דאם לאחר כדי דיבור שהפריש הפאה חזר ואמר על אוגיא אחרת והדין פשיטא דלא אמר כלום דאין כאן ידים כלל אלא מיירי בתוך כדי דיבור ותוך כדי דיבור כדיבור דמי ומש"ה אף שכבר הפריש כשיעור אם חוזר והפריש יש לו דין פאה דחשיב כאילו הפריש הכל בבת אחת כיון שהיה הכל תוך כדי דיבור: וראיתי להרב בעל קרית ספר בפ"ב מה' מתנות עניים שכתב ואם הוסיף נמי על שיעור הפאה פטור מן המעשר כיון שנותנו בתורת פאה הוי כדין פאה נראה דמיירי כשנתן הכל בבת אחת דאם כבר נפטר מן הפאה ואח"כ בא להוסיף עליה לא מיפטר התוספת כו' ע"כ. ועדיין אין מדברי הרב ראיה דאפשר דמיירי בשלא היה דעתו להפריש עוד אבל אם היה דעתו להפריש חוזר ומפריש כל מה שירצה והכל פטור מן המעשר. וראיתי לרבינו בפ"ב מה' מתנות עניים דין י"ג בעל הבית שנתן פאה לעניים ואמרו לו תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר זה וזה פאה ע"כ. ולכאורה נראה דמיירי אף שנתן להם בתחלה שיעור פאה אפ"ה אם חזר ונתן להם הכל דין פאה יש לו ופטור מן המעשר. ומ"מ ע"כ דברי רבינו הללו צריכין תלמוד שהרי מפשט דבריו נראה דכשנתן פאה לעניים לא היה דעתו להפריש עוד וכבר הוכחנו לעיל דאליבא דכ"ע אם הפריש כשיעור ולא היה דעתו להפריש עוד אם חזר ונתן הכל פטור מן המעשר וזה פשוט מהכל וא"כ ע"כ דברי רבינו הללו אף שהם סתומים צ"ל דמיירי שהיה דעתו להפריש עוד וא"כ אף אנו נאמר דמיירי שהפריש בתחלה פחות מכשיעור והיה דעתו להשלים לכשיעור ואמרו לו העניים תן לנו מצד זה ונתן להם זו וזו פאה אף שמה שנתן להם מצד אחר היה בו שיעור פאה. גרסינן בירושלמי פ"ק דפאה תני אין אומרים לו הבא גמלים וטעון מתני' ביותר מכשיעור אבל כשיעור אומרים לו הבא גמלים וטעון וכבר הביא הר"ש זה הירושלמי עלה דמתני' דאין פוחתין ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

ציוני מהר"ן · הלכות מתנות עניים פרק א׳

ב׳
וכשם שמניח בשדה כך באילנות כו'. וכתב הכ"מ כן משמע במשנה רפ"ד דפאה. ודבריו תמוהין שדברי רבינו הם משנה ערוכה בפאה פ"א מ"ה ובאילן האוג והחרובין ואגוזים והשקדים והגפנים והרמונים והזיתים והתמרים חייבין בפאה ע"כ, ועי' בספר פאת השלחן סי' ד' סק"ד מה שציין הוא מקור לדברי רבינו הללו:
י״ד
וכבר נתפרש בגמרא שהפאה נוהגת בחו"ל מדבריהם ויראה לי שהוא הדין לשאר מתנות עניים כו'. עי' בכ"מ, ודבריו תמוהין דאם כוונת רבינו לגמ' זו הי"ל לרבינו לכתוב וכבר נתפרש בגמרא שהלקט נוהג בחו"ל מדבריהם וללמוד שאר מ"ע מלקט שהרי בגמרא שם לא מיירי רק מלקט ואיך כתב רבינו דנתפרש בגמרא שהפאה נוהגת בחו"ל מדבריהם ויראה לי שה"ה לשאר מ"ע ולומד שאר מ"ע וגם לקט בכלל מפאה ובגמרא אינו מפורש בפאה רק בלקט וגם לשון רבינו שכתב וכבר נתפרש בגמרא ולדברי הכ"מ לא נמצא זה מפורש רק שיש להוכיח כן. אבל באמת דברי רבינו מפורשין בגמרא להדיא לענין פאה בחולין (דף קל"ז:) רב ושמואל דאמרי תרווייהו הפאה בששים והתנן אלו דברים שאין להם שיעור הפאה כו' התם בארץ הכא בחו"ל ע"כ, ומפורש דפאה נוהגת בחו"ל ובודאי דלגמרא זו כיון רבינו, ועי' בב"י ביו"ד סי' של"ב שציין בעצמו לגמרא זו וכן בכאן מיד בהלכות שאח"ז וכאן נדחק, וצ"ע עליו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מתנות עניים א׳, מתוך הלכות מתנות עניים שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מתנות ענייםכל הרמב״ם