רמב״ם - הלכות ממרים · פרק ו׳

ספר שופטים · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות ממרים · פרק ו׳
הלכה א׳
כִּבּוּד אָב וָאֵם מִצְוַת עֲשֵׂה גְּדוֹלָה וְכֵן מוֹרָא אָב וָאֵם. שָׁקַל אוֹתָן הַכָּתוּב בִּכְבוֹדוֹ וּבְמוֹרָאוֹ. כָּתוּב (שמות כ יב) "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" וְכָתוּב (משלי ג ט) "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ". וּבְאָבִיו וְאִמּוֹ כָּתוּב (ויקרא יט ג) "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" וְכָתוּב (דברים ו יג) "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא". כְּדֶרֶךְ שֶׁצִּוָּה עַל כְּבוֹד שְׁמוֹ הַגָּדוֹל וּמוֹרָאוֹ כָּךְ צִוָּה עַל כְּבוֹדָם וּמוֹרָאָם:
הלכה ב׳
הַמְקַלֵּל אָבִיו אוֹ אִמּוֹ בִּסְקִילָה וְהַמְגַדֵּף בִּסְקִילָה. הִנֵּה הִשְׁוָה אוֹתָן בָּעֹנֶשׁ. הִקְדִּים אָב לְאֵם לְכָבוֹד וְהִקְדִּים אֵם לְאָב לְמוֹרָא לְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שָׁוִים בֵּין לַמּוֹרָא בֵּין לְכָבוֹד:
הלכה ג׳
אֵי זֶהוּ מוֹרָא וְאֵי זֶהוּ כָּבוֹד. מוֹרָא לֹא עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ. וְלֹא יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ. וְלֹא סוֹתֵר אֶת דְּבָרָיו וְלֹא מַכְרִיעַ אֶת דְּבָרָיו. וְלֹא יִקְרָא לוֹ בִּשְׁמוֹ לֹא בְּחַיָּיו וְלֹא בְּמוֹתוֹ. אֶלָּא אוֹמֵר אַבָּא מָרִי. הָיָה שֵׁם אָבִיו אוֹ שֵׁם רַבּוֹ כְּשֵׁם אֲחֵרִים מְשַׁנֶּה אֶת שְׁמָם. יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין נִזְהָר בְּכָךְ אֶלָּא בְּשֵׁם שֶׁהוּא פֶּלֶא שֶׁאֵין הַכּל דָּשִׁין בּוֹ. אֲבָל הַשֵּׁמוֹת שֶׁקּוֹרְאִים בָּהֶן אֶת הָעָם כְּגוֹן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב משֶׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּכָל לָשׁוֹן וּבְכָל זְמַן קוֹרֵא בָּהֶן לַאֲחֵרִים שֶׁלֹּא בְּפָנָיו וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם. אֵי זֶהוּ כָּבוֹד מַאֲכִיל וּמַשְׁקֵה מַלְבִּישׁ וּמְכַסֶּה מִשֶּׁל הָאָב. וְאִם אֵין מָמוֹן לָאָב וְיֵשׁ מָמוֹן לַבֵּן כּוֹפִין אוֹתוֹ וְזָן אָבִיו וְאִמּוֹ כְּפִי מַה שֶּׁהוּא יָכוֹל. וּמוֹצִיא וּמַכְנִיס וּמְשַׁמְּשׁוֹ בִּשְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁהַשַּׁמָּשִׁים מְשַׁמְּשִׁים בָּהֶן אֶת הָרַב. וְעוֹמֵד מִפָּנָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹמֵד מִפְּנֵי רַבּוֹ:
הלכה ד׳
וְהָאָב שֶׁהָיָה תַּלְמִיד בְּנוֹ אֵין הָאָב עוֹמֵד מִפְּנֵי הַבֵּן אֲבָל הַבֵּן עוֹמֵד מִפְּנֵי אָבִיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא תַּלְמִידוֹ וְחַיָּב לְכַבְּדוֹ בִּשְׁאָר דְּרָכָיו בִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ וַעֲשִׂיַּת חֲפָצָיו. כֵּיצַד. הַנִּשְׁמָע בִּדְבַר אָבִיו לְמָקוֹם לֹא יֹאמַר מַהֲרוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי פִּטְרוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי. אֶלָּא מַהֲרוּנִי בִּשְׁבִיל אַבָּא פִּטְרוּנִי בִּשְׁבִיל אַבָּא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. לְעוֹלָם יִכְלל בִּכְלַל דְּבָרָיו שֶׁהוּא חוֹשֵׁשׁ בִּכְבוֹד אָבִיו וְשֶׁמִּתְיָרֵא מִמֶּנּוּ:
הלכה ה׳
וְחַיָּב לְכַבְּדוֹ אֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתוֹ. כֵּיצַד. הָיָה אוֹמֵר דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו לֹא יֹאמַר כָּךְ אָמַר אַבָּא. אֶלָּא אוֹמֵר כָּךְ אָמַר אַבָּא מָרִי אֲנִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁלְּאַחַר מִיתָתוֹ. אֲבָל לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אוֹמֵר זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:
הלכה ו׳
אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה חַיָּבִין בְּמוֹרָא וְכָבוֹד. אֶלָּא שֶׁהָאִישׁ יֵשׁ בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת וְהָאִשָּׁה אֵין בְּיָדָהּ לַעֲשׂוֹת שֶׁהֲרֵי רְשׁוּת אֲחֵרִים עָלֶיהָ. לְפִיכָךְ אִם נִתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה הֲרֵי שְׁנֵיהֶם שָׁוִים:
הלכה ז׳
עַד הֵיכָן הוּא כִּבּוּד אָב וְאֵם. אֲפִלּוּ נָטְלוּ כִּיס שֶׁל זְהוּבִים שֶׁלּוֹ וְהִשְׁלִיכוּ בְּפָנָיו לַיָּם לֹא יַכְלִימֵם וְלֹא יְצַעֵר בִּפְנֵיהֶם וְלֹא יִכְעֹס כְּנֶגְדָּם אֶלָּא יְקַבֵּל גְּזֵרַת הַכָּתוּב וְיִשְׁתֹּק. וְעַד הֵיכָן מוֹרָאָן אֲפִלּוּ הָיָה לוֹבֵשׁ בְּגָדִים חֲמוּדוֹת וְיוֹשֵׁב בָּרֹאשׁ בִּפְנֵי הַקָּהָל וּבָא אָבִיו וְאִמּוֹ וְקָרְעוּ בְּגָדָיו וְהִכּוּהוּ בְּרֹאשׁוֹ וְיָרְקוּ בְּפָנָיו לֹא יַכְלִימֵם אֶלָּא יִשְׁתֹּק וְיִירָא וְיִפְחַד מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים שֶׁצִּוָּהוּ בְּכָךְ. שֶׁאִלּוּ מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם גָּזַר עָלָיו דָּבָר שֶׁהוּא מְצַעֵר יֶתֶר מִזֶּה לֹא הָיָה יָכוֹל לְפַרְכֵּס בַּדָּבָר. קַל וָחֹמֶר לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם כִּרְצוֹנוֹ:
הלכה ח׳
אַף עַל פִּי שֶׁבְּכָךְ נִצְטַוֵּינוּ אָסוּר לְאָדָם לְהַכְבִּיד עֵלּוֹ עַל בָּנָיו וּלְדַקְדֵּק בִּכְבוֹדוֹ עִמָּהֶם שֶׁלֹּא יְבִיאֵם לִידֵי מִכְשׁוֹל. אֶלָּא יִמְחל וְיִתְעַלֵּם שֶׁהָאָב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל:
הלכה ט׳
וְהַמַּכֶּה בְּנוֹ גָּדוֹל מְנַדִּין אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל:
הלכה י׳
מִי שֶׁנִּטְרְפָה דַּעְתּוֹ שֶׁל אָבִיו אוֹ שֶׁל אִמּוֹ מִשְׁתַּדֵּל לִנְהֹג עִמָּהֶם כְּפִי דַּעְתָּם עַד שֶׁיְּרֻחַם עֲלֵיהֶן. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲמֹד מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּטּוּ בְּיוֹתֵר יְנִיחֵם וְיֵלֵךְ לוֹ וִיצַוֶּה אֲחֵרִים לְהַנְהִיגָם כָּרָאוּי לָהֶם:
הלכה י״א
הַמַּמְזֵר חַיָּב בִּכְבוֹד אָבִיו וּמוֹרָאוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּטוּר עַל מַכָּתוֹ וְקִלְלָתוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה. אֲפִלּוּ הָיָה אָבִיו רָשָׁע וּבַעַל עֲבֵרוֹת מְכַבְּדוֹ וּמִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ. רָאָהוּ עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה לֹא יֹאמַר לוֹ אַבָּא עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא יֹאמַר לוֹ אַבָּא כָּתוּב בַּתּוֹרָה כָּךְ וְכָךְ כְּאִלּוּ הוּא שׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ וְלֹא כְּמַזְהִירוֹ:
הלכה י״ב
מִי שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ לַעֲבֹר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה אוֹ לְבַטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה אֲפִלּוּ שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁמַע לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט ג) "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ". כֻּלְּכֶם חַיָּבִין בִּכְבוֹדִי:
הלכה י״ג
אָמַר לוֹ אָבִיו הַשְׁקֵנִי מַיִם וְיֵשׁ בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה אִם אֶפְשָׁר לַמִּצְוָה שֶׁתֵּעָשֶׂה עַל יְדֵי אֲחֵרִים תֵּעָשֶׂה וְיִתְעַסֵּק בִּכְבוֹד אָבִיו שֶׁאֵין מְבַטְּלִין מִצְוָה מִפְּנֵי מִצְוָה. וְאִם אֵין שָׁם אֲחֵרִים לַעֲשׂוֹתָהּ יִתְעַסֵּק בַּמִּצְוָה וְיָנִיחַ כָּבוֹד אָבִיו שֶׁהוּא וְאָבִיו חַיָּבִים בִּדְבַר מִצְוָה. וְתַלְמוּד תּוֹרָה גָּדוֹל מִכְּבוֹד אָב וָאֵם:
הלכה י״ד
אָמַר לוֹ אָבִיו הַשְׁקֵנִי מַיִם וְאָמְרָה לוֹ אִמּוֹ הַשְׁקֵנִי מַיִם מֵנִיחַ כְּבוֹד אִמּוֹ וְעוֹסֵק בִּכְבוֹד אָבִיו תְּחִלָּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאִמּוֹ חַיָּבִין בִּכְבוֹד אָבִיו:
הלכה ט״ו
חַיָּב אָדָם לְכַבֵּד אֶת אֵשֶׁת אָבִיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ אִמּוֹ כָּל זְמַן שֶׁאָבִיו קַיָּם שֶׁזֶּה בִּכְלַל כְּבוֹד אָבִיו. וְכֵן מְכַבֵּד בַּעַל אִמּוֹ כָּל זְמַן שֶׁאִמּוֹ קַיֶּמֶת. אֲבָל לְאַחַר מִיתָתָהּ אֵינוֹ חַיָּב. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁיִּהְיֶה אָדָם חַיָּב בִּכְבוֹד אָחִיו הַגָּדוֹל כִּכְבוֹד אָבִיו:

קרית ספר · הלכות ממרים פרק ו׳

א׳
מצות רלו לכבד אב ואם דכתיב בדברות כבד את אביך ואת אמך ובירוש' דפאה אמרינן כיבוד אב ואם החמיר בו הכתוב מכבוד המקום דכתיב ביה כבד ה' מהונך אם יתן לך בית תקבע מזוזה טלית שים ציצית וכו' אבל בכיבוד אב ואם כתיב כבד את אביך אפילו אין לך כלום צריך אתה לטחון בריחים בשבילם: מצות רלז לירא מהם דכתיב איש אמו ואביו תיראו והשוה הכתוב מוראם למורא המקום כדכתיב את ה' אלהיך תירא והמקלל אביו ואמו בסקילה כמגדף. הקדים אב לאם לכבוד ואם לאב למורא ללמד ששניהם שוים לכבוד ולמורא וכדתנן סוף כריתות ובכל מה שהוא כבודם ומוראם כדמפרש להו הרב ז"ל חייב בכל מדאוריתא דהוו בכלל כיבוד ומורא.
ו׳
ואחד האיש ואחד האשה חייבין במורא וכבוד בכיבוד כתיב סתם כבד את אביך וגו' אפילו הבת ובמורא דכתיב איש אמו ואביו תיראו ואמרינן פרק קמא דקידושין אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים אם כן מה ת"ל איש איש ספק בידו לעשות ואשה אין ספק בידה שרשות אחרים עליה ואם נתגרשה שניהם שוים וכדאיתא התם.
ז׳
ועד היכן כיבודם אפילו נטל כיסו והטילו לים בפניו לא יכלימהו אלא יקבל גזרת הכתוב ויפחד ממלך מלכי המלכים שצוהו בכך שאפילו מלך בשר ודם אם גזר עליו בדבר שהוא מצטער יותר מזה אינו יכול לפרכס ואסור לאדם להכביד על בניו אלא ימחול להם שהאב שמחל כבודו מחול דדוקא במלך ילפינן דאין כבודו מחול מדכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך כדאיתא התם. ומכה בנו גדול עובר משום ולפני עור וגו' ואם אי אפשר לו לעמוד לדעת אביו או אמו שנשתטו ילך לו ויצווה לאחרים.
י״א
ממזר חייב בכבוד אביו ואמו ובמוראם אף על פי שהוא פטור על מכתם וקללתם כשלא עשו תשובה כדאמר' לעיל וכדאמרינן ביבמות פ' כיצד והיינו לענין חיובא אבל לענין איסורא אפילו לא עשה תשובה אסור לו להכותו וחייב לכבדו כדא' התם.
י״ב
מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה לא ישמע לו דכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו וגו' כולכם חייבים בכבודי וכדאמ' פרק אלו מציאות. אמר לו אביו השקני ויש בידו לעשות מצוה שאין שם אחרים לעשותה יתחזק בה שהוא ואביו חייבין במצוה דאי איכא אחרים לעשותה הוא פטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מפליגין בין מצוה למצוה ותלמוד גדול מכיבוד אב ואם שכל אותם שנים שהיה יעקב בבית עבר לא נענש וכדאיתא סוף פרק קמא דמגלה.
י״ג
אמר לו אביו השקני וכן אמו מתעסק קודם באביו שהיא גם כן מצווה בכבודו כשהיא נשואה לא ואמרינן פרק הנושא את אביך זו אשת אביך ואת אמך זה בעל אמך וי"ו יתירא לרבות אחיך הגדול והני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

ציוני מהר"ן · הלכות ממרים פרק ו׳

ג׳
היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם. וכתב ע"ז הכ"מ צ"ע מהיכן מוצאו ע"כ. ובטור יו"ד סימן ר"מ העתיק דברי רבינו הללו וכתב עליו ותימה עמש"כ שאפילו אחרים ששמם כשם אביו שאין לקרותם בשמם ע"כ. וי"ל שרבינו הוציא זה ממה דמצינו בכ"מ בגמ' על אביי דהיה נקרא ג"כ בשם נחמני עי' שבת דל"ג וגיטין דף ל"ד ע"ב ובהוריות די"ד, והנה רש"י פי' שם בגיטין דלהכי נקרא בשם זה משום שרבה בר נחמני גידלו בביתו ולמדו תורה שהיה יתום השיאו את שם אביו נחמני, אולם הערוך בערך אביי כתב דאביי עיקר שמו היה נחמני רק משום דהיה בר אחוה דרבה ב"נ ותלמידו וכיון דהוה שמיה נחמני כשם אבוה דרבה לא הוה קרי ליה כל שעתא נחמני בשם אביו אלא הוה קרי ליה אביי בלשון ארמית כאדם שקורא אבי ע"ש, ומזה הוכיח רבינו דאסור לקרות לאחרים בשם אביו. אח"כ מצאתי בס' פח"י אות אביי ובביאורי הגר"א ביו"ד סי' ר"מ סק"ז שכתב כן:
ו׳
אחד האיש ואחד האשה חייבין במורא וכבוד כו' לפיכך אם נתגרשה או נתאלמנה הרי שניהם שוים. עי' בכ"מ שהביא המקור מקידושין דף ל' ע"ב אכן שם לא נזכר רק נתגרשה. אבל דברי רבינו נובעים מהירושלמי פ"א דפאה ה"א דאיתא שם אחד האיש ואחד האשה אלא שהאיש סיפק בידו כו' נתארמלה או נתגרשה כמי שהוא ספיקה בידו הוא, ועי' בגה"ש שם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות ממרים ו׳, מתוך הלכות ממרים שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל