א׳
מצוות רלה לעשות על פי התורה שיאמרו לנו ב"ד הגדול שבירושלם שהם עקר תורה שבעל פה ועמודי ההוראה שנאמר על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה וגו':
רמב״ם - הלכות ממרים · פרק א׳
ספר שופטים · 5 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות ממרים · פרק א׳
הלכה א׳
בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הֵם עִקַּר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהֵם עַמּוּדֵי הַהוֹרָאָה וּמֵהֶם חֹק וּמִשְׁפָּט יוֹצֵא לְכָל יִשְׂרָאֵל. וַעֲלֵיהֶן הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יא) "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. וְכָל הַמַּאֲמִין בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ וּבְתוֹרָתוֹ חַיָּב לִסְמֹךְ מַעֲשֵׂה הַדָּת עֲלֵיהֶן וְלִשָּׁעֵן עֲלֵיהֶן:
הלכה ב׳
כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּהוֹרָאָתָן עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יא) "לֹא תָסוּר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה מִפְּנֵי שֶׁנִּתָּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין. שֶׁכָּל חָכָם שֶׁמּוֹרֶה עַל דִּבְרֵיהֶם מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז יב) "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן" וְגוֹ'. אֶחָד דְּבָרִים שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָן מִפִּי הַשְּׁמוּעָה וְהֵם תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁלְּמַּדוּם מִפִּי דַּעְתָּם בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן וְנִרְאָה בְּעֵינֵיהֶם שֶׁדָּבָר זֶה כָּךְ הוּא. וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁעֲשָׂאוּם סְיָג לַתּוֹרָה וּלְפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה וְהֵן הַגְּזֵרוֹת וְהַתַּקָּנוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁמֹעַ לָהֶן. וְהָעוֹבֵר עַל כָּל אֶחָד מֵהֶן עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים יז יא) "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" אֵלּוּ הַתַּקָּנוֹת וְהַגְּזֵרוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת שֶׁיּוֹרוּ בָּהֶם לָרַבִּים כְּדֵי לְחַזֵּק הַדָּת וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם. וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁיִּלְמְדוּ אוֹתָן מִן הַדִּין בְּאַחַת מִן הַמִּדּוֹת שֶׁהַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת בָּהֶן. מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ זוֹ הַקַּבָּלָה שֶׁקִּבְּלוּ אִישׁ מִפִּי אִישׁ:
הלכה ג׳
דִּבְרֵי קַבָּלָה אֵין בָּהֶן מַחְלֹקֶת לְעוֹלָם וְכָל דָּבָר שֶׁתִּמְצָא בּוֹ מַחְלֹקֶת בְּיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ קַבָּלָה מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וּדְבָרִים שֶׁלְּמֵדִין מִן הַדִּין אִם הִסְכִּימוּ עֲלֵיהֶן בֵּית דִּין הַגָּדוֹל כֻּלָּן הֲרֵי הִסְכִּימוּ. וְאִם נֶחְלְקוּ בָּהֶן הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב וּמוֹצִיאִין הַדִּין אַחַר הָרַבִּים. וְכֵן הַגְּזֵרוֹת וְהַתַּקָּנוֹת וְהַמִּנְהָגוֹת אִם רָאוּ מִקְצָתָן שֶׁרָאוּי לִגְזֹר גְּזֵרָה אוֹ לְתַקֵּן תַּקָּנָה אוֹ שֶׁיָּנִיחוּ הָעָם הַמִּנְהָג הַזֶּה וְרָאוּ מִקְצָתָן שֶׁאֵין רָאוּי לִגְזֹר גְּזֵרָה זוֹ וְלֹא לְתַקֵּן תַּקָּנָה זוֹ וְלֹא לְהָנִיחַ מִנְהָג זֶה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין אֵלּוּ כְּנֶגֶד אֵלּוּ וְהוֹלְכִין אַחַר רֻבָּן וּמוֹצִיאִין הַדָּבָר אַחַר הָרַבִּים:
הלכה ד׳
כְּשֶׁהָיָה בֵּית דִּין הַגָּדוֹל קַיָּם לֹא הָיְתָה מַחְלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל. אֶלָּא כָּל דִּין שֶׁנּוֹלַד בּוֹ סָפֵק לְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל לְבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ. אִם יָדְעוּ אָמְרוּ לוֹ. אִם לָאו הֲרֵי הַשּׁוֹאֵל עִם אוֹתוֹ בֵּית דִּין אוֹ עִם שְׁלוּחָיו עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם וְשׁוֹאֲלִין לְבֵית דִּין שֶׁבְּהַר הַבַּיִת. אִם יָדְעוּ אָמְרוּ לוֹ. אִם לָאו הַכּל בָּאִין לְבֵית דִּין שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה. אִם יָדְעוּ אָמְרוּ לָהֶן וְאִם לָאו הַכּל בָּאִין לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל וְשׁוֹאֲלִין. אִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁנּוֹלַד בּוֹ הַסָּפֵק לַכּל יָדוּעַ אֵצֶל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בֵּין מִפִּי הַקַּבָּלָה בֵּין מִפִּי הַמִּדָּה שֶׁדָּנוּ בָּהּ אוֹמְרִים מִיָּד. אִם לֹא הָיָה הַדָּבָר בָּרוּר אֵצֶל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל דָּנִין בּוֹ בִּשְׁעָתָן וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר עַד שֶׁיַּסְכִּימוּ כֻּלָּן. אוֹ יַעַמְדוּ לְמִנְיָן וְיֵלְכוּ אַחַר הָרֹב וְיֹאמְרוּ לְכָל הַשּׁוֹאֲלִים כָּךְ הֲלָכָה וְהוֹלְכִין לָהֶן. מִשֶּׁבָּטַל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל רָבְתָה מַחְלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל זֶה מְטַמֵּא וְנוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו וְזֶה מְטַהֵר וְנוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו זֶה אוֹסֵר וְזֶה מַתִּיר:
הלכה ה׳
שְׁנֵי חֲכָמִים אוֹ שְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין שֶׁנֶּחְלְקוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַן הַסַּנְהֶדְרִין אוֹ עַד שֶׁלֹּא הָיָה הַדָּבָר בָּרוּר לָהֶן. בֵּין בִּזְמַן אֶחָד בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה. אֶחָד מְטַהֵר וְאֶחָד מְטַמֵּא אֶחָד אוֹסֵר וְאֶחָד מַתִּיר. אִם אֵינְךָ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה. בְּשֶׁל תּוֹרָה הַלֵּךְ אַחַר הַמַּחְמִיר בְּשֶׁל סוֹפְרִים הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּקֵל:
קרית ספר · הלכות ממרים פרק א׳
ב׳
אזהרת שדמ שלא לסור מדבריהם וכל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלאו זה דכתיב ולא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ואין לוקין על לאו זה כשעשה הפך הוראתן מפני שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שכל חכם שממרה על דבריהם מיתתו בחנק כדכתיב והאיש אשר יעשה בזדון וגו' ומת האיש ההוא. אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה ואחד דברים שלמדום בא' מן המדות שהתורה נדרשת בהן ואחד דברים שעשאום גדר וסייג לתורה כל העובר על אחד מהן עובר בלאו זה כדכתיב על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזרות והמנהגות ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברים שלמדו אותן מן הדין באחד מן המדות שהתורה נדרשת בהם מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל זו הקבלה שקבלו איש מפי איש ותניא פרק הנחנקין כי יפלא ממך במופלא שבב"ד הכתוב מדבר למעוטי תלמיד ממך זה יועץ שנחלק בעיבור הבינה הקרוי סוד ועצה למשפט זה הדין אם נחלק בדבר הלמד בדין ג"ש גם הוא נהרג דאלו דין ממש כתיב להדיא בין דין לדין בין דם לדם בין דם נדה לדם זיבה או לידה שנחלקו בהן בין דין לדין בין דיני נפשות ודיני ממונות ומכות ובין נגע לנגע בין נגעי אדם נגעי בתים נגעי בגדים שנחלקו בהם דברי אלו החרמים והערכים וההקדשות שהן חלים ובאים ע"י דיבור פה וכתיב ריבות ולא כתיב ריב לרבות הני והשקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע שכולם באים ע"י ריב בשעריך זה לקט שכחה ופאה שהן לעניים דכתיב בהם ואכלו בשעריך וקמת מב"ד דמדכתיב וקמת מכלל דביושבין עסקינן והיינו ב"ד שיושבין במקום הקבוע להם אזהר רחמנא שכשיש מחלוקת ביניהם שיעלו לשאול ועלית אל המקום מלמד שב"ה גבוה מכל הארצות אל המקום מלמד שהמקום גורם לאפוקי מצאן בבית פאגי והמרה עליהם. ובכל הדברים הולכים אחר הרוב כדכתיב אחרי רבים וגו' ואם אין ידוע היכן הדין נוטה בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המקל ואף על פי שבבריתא זאת לא הוזכרו גזרות ותקנות נראה שסמך הרב ז"ל על מה שאמרו בכמה מקומות אסמכינהו אלאו דלא תסור במה שיש בו גדר וסייג ובמה שאין בו גדר כחנוכה ומגלה אקרא דכתיב שאל אביך ויגדך וכדאיתא בדוכתיה והקשה עליו הרמב"ן ז"ל בהשגותיו על ספר המצות כמה קושיות על זה שנראה שהרב ז"ל משוה כל מה שהוא מדרבנן למה שהוא מן התורה בכלל לאו זה וכבר כתבתי בהקדמת הספר מה שנוכל לתרץ לדעת הרב ז"ל ואומר אני שאין כוונת הרב ז"ל שהעושה הדבר שאיסורו מדרבנן שיהיה עובר על עשה דעל פי התורה אשר יורוך ועל לאו דלא תסור אלא בעשה הוא להודות ולהאמין על מה שיגזרו ויתקנו שהוא חייב לעשותו וכמו שכתב וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהם ולישען עליהן וכן הלאו הוא שלא לחלוק עליהן במה שיורו אפילו בגזרות וכמו שכתב כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר וגו' שרוצה לומר כל מי שאינו עושה כהוראתן אלא שחולק על עיקר הוראתו וכמו שכתב אחר כך מצות עשה לשמוע להם והעובר על כל אחת מהן עובר בלא תעשה וכו' שנראה שהמצוה היא השמועה שהיא ההודאה וההוראה והלאו הוא מה שהוא הפך זה שאינו מודה לדבריהם וחולק עליהם וזה נקרא עובר בענין זה על לאו זה אבל מי שעובר על דבר שהוא מדרבנן להנאתו או לתועלתו או לתאבון בין בשוגג בין במזיד הרי הוא עובר על דברי חכמים והוא פורץ גדר ישכנו נחש ואינו עובר על לאו ועשה שאם הוא עובר הרי כל דברי חכמים הם כדברי תורה ממש וכמו שהקשה עליו הרמב"ן ז"ל והרי השני דברים אחרים גם כן שהם דברים שלמדום מפי השמועה והם תורה שבעל פה והדברים שלמדום מן המדות שהתורה נדרשת בהם שהם נכללים בכלל לאו ועשה זה אינו אלא ענין ההודאה וההוראה כמו שכתבתי שאם הוא עובר על דבר שהוא מפי השמועה שהיא תורה שבעל פה יהיה נכלל בכלל הלאו או העשה של אותו הכתוב ויהיה עובר על אותו הלאו או עשה שנדרש עליו הדבר ההוא. וכן הדבר שנילמד מאחד מן המדות שהתורה נדרשת בהן הוא נכלל באותו הענין שנדרש עליו והעובר יהיה עובר על אותו לאו או עשה הנדרש עליו אם ילמדו על הדבר ההיא שהיא כמו הלאו ועשה אבל לא יהיה עובר על לאו ועשה זה כי אם בהיותו חולק ומכחיש עיקר הדבר שדרשו או שלמדו או שגזרו שאינו אמת אצלו ואם מורה לעשות כדבריו יהיה זקן ממרא כמו שיבאר אחר זה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
ציוני מהר"ן · הלכות ממרים פרק א׳
ד׳
כשהיה ב"ד הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל כו' עד ואם לאו הכל באין ללשכת הגזית לב"ד הגדול ושואלין כו'. בכ"מ הראה מקום לזה בסנהדרין דף פ"ח ע"ב. והנה לשון רבינו הוא בראשונה לא היה מחלוקת בישראל דמשמע דלא היו שום מחלוקת בישראל בזמן קודם אולם לשון הברייתא שהובא בש"ס שם הוא לא היה מרבין מחלוקת בישראל משמע דגם בזמן קודם מהוי הוי מחלוקת רק שלא היו מרבין מחלוקת. וגם עמש"כ רבינו הרי השואל עם אותו ב"ד או עם שלוחיו עולין לירושלים ושואלין תמה הלח"מ מאין הוציא זאת רבינו שהב"ד הנשאלים המסופקים הולכים ג"כ לשאול לב"ד הגדול דמן הברייתא אין הוכחה רק ע"ז דהשואל הולך לב"ד קטן ואם לא ידעו להשיב הולך השואל בעצמו לב"ד הגדול אבל ב"ד הנשאל מאן דכר שמיה, אולם במחכ"ת נעלם ממנו תוספתא מפורשת בפ"ב דחגיגה ופ"ז דסנהדרין הובא גם בירושלמי ספ"ק דסנהדרין דשמה נאמר כלשון הזה בראשונה לא היה מחלוקת בישראל כו' אם שמעו אמרו להם ואם לאו הוא והמופלא שבהם באין לב"ד שבהר הבית אם שמעו אמרו להם ואם לאו הוא והמופלא שבהן באים לב"ד שבחיל כו' ע"ש הרי מבואר דהמופלא מב"ד הנשאל הולך עם השואל לב"ד הגדול מהם, ועוד מפורש כן במשנה בפ"ב דפאה מ"ו מעשה שזרע שמעון איש המצפה לפני ר"ג ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר כך מקובלני בזורע שני מיני חיטים עשאם גורן אחד כו' ושם היה ר"ש איש המצפה השואל ור"ג הנשאל ומ"מ אמרה המשנה ועלו ללשכת הגזית היינו שניהם ביחד ר"ש ור"ג ועי' תוי"ט שם דעלו לשון רבים משמע דהשואל והנשאל עלו הרי דשניהם מחוייבים לילך לב"ד הגדול ונסתרה קו' הלח"מ, עכ"פ דברי רבינו נובעים מהתוספתא והירושלמי הנ"ל ולכן שפיר כתב רבינו בראשונה לא היה מחלוקת בישראל דכן הוא הגי' שם בירושלמי ותוספתא הגרצ"ח בס' עט"צ:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
מלאכת שלמה · הלכות ממרים פרק א׳
ה׳
ב' תלמידי חכמים או ב' בתי דינין שנחלקו וכו' אם אינך יודע להיכן הדין נוטה בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל. הקשה בלח"מ וז"ל ומ"מ קשיא לי במה שפירש בכ"מ וכ"כ ההגהות דסובר רבינו דר' יהושע בן קרחה סובר דאפי' אחד גדול מחבירו בחכמה ובמניין דהולכין אחר המקל בשל סופרים ואחר המחמיר בשל תורה דמניין לו לרבינו לאפושיי מחלוקת וכו' וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' רנ"ג וכו' יעו"ש. וכן ראיתי להריטב"א בחי' לעבודה זרה שם שכתב בד"ה היו שניהם וז"ל והוי יודע דכי אמרינן הלך אחר המחמיר היינו לדידן אבל לדידהו גופייהו ודאי כיון דשקולין נינהו וכל אחד עומד בשמועתו זה נוהג כדבריו ואפי' לקולא וזה נוהג כדבריו וכו' וכ"כ הר"ן בע"ז וז"ל אם היו שניהם אמרו בשם ר"י דכל איכא דאמרי שבש"ס הכי דיינינן ליה דשני ת"ח שקולין דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המקל וכו'. אבל נראה לענ"ד לומר בדעת רבינו דריב"ק שבא לחלוק בתנא קמא אם דלא פליג אלא בששניהם שוים מה לו להאריך בלישניה ולומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים וכו' לימא ה"מ בשל תורה אבל בשל סופרים וכו' דאז לא הוה קאי אלא אכששניהם שוים דוקא דהא דרשא אינו תלוי כי אם בגדול ולא בחומרא ומדנקט ריב"ק כהאי לישנא משמע דמילתא פסיקתא קתני בין ששניהם שוין ובין כשאחד גדול מחבירו ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות ממרים א׳, מתוך הלכות ממרים שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל