רמב״ם - הלכות מלווה ולווה · פרק ז׳

ספר משפטים · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מלווה ולווה · פרק ז׳

הלכה א׳

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וּמִשְׁכֵּן לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה עַד זְמַן קָצוּב אוֹ עַד שֶׁיָּבִיא לוֹ מָעוֹת וְיִסְתַּלֵּק וְהָיָה הַמַּלְוֶה אוֹכֵל כָּל פֵּרוֹתֶיהָ אֲפִלּוּ אָכַל כְּשִׁעוּר חוֹבוֹ אֵין מְסַלְּקִין אוֹתוֹ בְּלֹא כְּלוּם שֶׁאִם תְּסַלֵּק אוֹתוֹ בְּלֹא מָעוֹת הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּדַיָּנִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם אָכַל יֶתֶר עַל מְעוֹתָיו אֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ. וְכֵן אֵין מְחַשְּׁבִין מִשְּׁטָר לִשְׁטָר בְּמַשְׁכּוֹנָא. הָיְתָה הַקַּרְקַע הַמְמֻשְׁכֶּנֶת בְּיָדוֹ שֶׁל יְתוֹמִים וְאָכַל שִׁעוּר חוֹבוֹ מְסַלְּקִין אוֹתוֹ בְּלֹא כְּלוּם. אֲבָל יֶתֶר עַל חוֹבוֹ אֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הַיֶּתֶר. וּמְחַשְּׁבִין לוֹ מִשְּׁטָר לִשְׁטָר. כֵּיצַד מְחַשְּׁבִין מִשְּׁטָר לִשְׁטָר. הֲרֵי שֶׁהָיְתָה שָׂדֶה זוֹ מְמֻשְׁכֶּנֶת לוֹ בְּמֵאָה דִּינָר וְשָׂדֶה אַחֶרֶת מְמֻשְׁכֶּנֶת לוֹ בִּשְׁטָר אַחֵר בְּמֵאָה דִּינָר וּשְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת לְאָדָם אֶחָד וְאָכַל מִפֵּרוֹת הַשָּׂדֶה הָאַחַת בַּחֲמִשִּׁים וּמִפֵּרוֹת הַשְּׁנִיָּה בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים אוֹמְרִים לוֹ הֲרֵי אָכַלְתָּ מִן הַפֵּרוֹת בְּמָאתַיִם וְאֵין לְךָ כְּלוּם וּכְאִלּוּ הַשְּׁנֵי שְׁטָרוֹת שְׁטָר אֶחָד וּמַשְׁכּוֹנָא אַחַת:

הלכה ב׳

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְסַלֵּק הַמַּלְוֶה כָּל זְמַן שֶׁיָּבִיא לוֹ מָעוֹת הֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ וְאֵין צָרִיךְ לְפָרֵשׁ דָּבָר זֶה. וְכֵן מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא יִסְתַּלֵּק הַמַּלְוֶה עַד סוֹף זְמַן הַמַּשְׁכּוֹנָא הֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ. וְכָל הַמְמַשְׁכֵּן סְתָם אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ:

הלכה ג׳

מָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לְסַלֵּק הַמַּלְוֶה כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה הַלּוֶֹה וְהִתְנָה עִמּוֹ הַמַּלְוֶה שֶׁלֹּא יִסְתַּלֵּק עַד סוֹף זְמַן הַמַּשְׁכּוֹנָא הֲרֵי זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ. הָיָה הַמִּנְהָג שֶׁאֵין הַמַּלְוֶה מִסְתַּלֵּק עַד סוֹף זְמַנּוֹ וְקִבֵּל הַמַּלְוֶה עָלָיו שֶׁיִּסְתַּלֵּק בְּכָל עֵת שֶׁיָּבִיא לוֹ מְעוֹתָיו הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לִקְנוֹת מִיָּדוֹ עַל כָּךְ:

הלכה ד׳

הַמַּשְׁכּוֹנָא בְּמָקוֹם שֶׁמִּנְהָגָם לְסַלֵּק הַמַּלְוֶה בְּכָל עֵת שֶׁיָּבִיא מְעוֹתָיו אֵין בַּעַל חוֹב שֶׁל מַלְוֶה גּוֹבֶה מִמֶּנָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁגּוֹבֶה מִן הַקַּרְקַע. וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּהּ פִּי שְׁנַיִם. וּשְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּהּ. וּכְשֶׁמְּסַלֵּק אוֹתוֹ אֵינוֹ נוֹטֵל אֲפִלּוּ פֵּרוֹת שֶׁבָּשְׁלוּ וְנָפְלוּ לָאָרֶץ. וְאִם הִגְבִּיהַּ אוֹתָן קֹדֶם שֶׁיְּסַלְּקוּ קָנָה אוֹתָן. וּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ עַד סוֹף זְמַנּוֹ בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה הֵימֶנּוּ. וְהַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם. וְאֵין הַשְּׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּה:

הלכה ה׳

אַף עַל פִּי שֶׁמַּשְׁכּוֹנָא זוֹ אֲסוּרָה הִיא וַאֲבַק רִבִּית כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה מִנְהָג זֶה בְּטָעוּת אוֹ לָעַכּוּ"ם אוֹ דֶּרֶךְ כָּל מִי שֶׁחוֹטֵא וּמִשְׁכֵּן בְּאוֹתָהּ מְדִינָה הוֹאִיל וַאֲבַק רִבִּית הוֹלְכִין אַחַר הַמִּנְהָג. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁזֹּאת הַמַּשְׁכּוֹנָא בְּנִכּוּי:

הלכה ו׳

עַכּוּ"ם שֶׁמִּשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ לְיִשְׂרָאֵל וְחָזַר הָעַכּוּ"ם וּמְכָרָהּ לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר אֵין הַמְמַשְׁכֵּן חַיָּב לְהַעֲלוֹת שָׂכָר לְיִשְׂרָאֵל מֵעֵת שֶׁקָּנָה הַיִּשְׂרָאֵל אֶלָּא דָּר בְּחָצֵר בְּלֹא שָׂכָר עַד שֶׁיַּחְזִיר לוֹ הָעַכּוּ"ם אֶת הַמָּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל חָצֵר זוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת הַמְמַשְׁכֵּן בְּדִינֵיהֶם עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ מְעוֹתָיו וְיִסְתַּלֵּק:

הלכה ז׳

הַמְמַשְׁכֵּן בַּיִת אוֹ שָׂדֶה בְּיַד חֲבֵרוֹ וְהָיָה בַּעַל הַקַּרְקַע אוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ וְאָמַר לוֹ הַמַּלְוֶה לִכְשֶׁתִּמְכֹּר קַרְקַע זוֹ לֹא תִּמְכְּרֶנָּה אֶלָּא לִי בְּדָמִים אֵלּוּ הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְאִם אָמַר לוֹ אַל תִּמְכְּרֶנָּה אֶלָּא לִי בְּשָׁוְיָהּ וְעַל מְנָת כֵּן אֲנִי מַלְוֶה אוֹתְךָ הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

הלכה ח׳

מֻתָּר לְהַרְבּוֹת בִּשְׂכַר הַקַּרְקַע. כֵּיצַד. הִשְׂכִּיר לוֹ אֶת הֶחָצֵר וְאָמַר לוֹ אִם מֵעַכְשָׁו אַתָּה נוֹתֵן לִי הֲרֵי הִיא לְךָ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים בְּכָל שָׁנָה. וְאִם תִּתֵּן שְׂכַר חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ הֲרֵי הִיא בְּסֶלַע בְּכָל חֹדֶשׁ. הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

הלכה ט׳

הַמַּשְׂכִּיר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ בַּעֲשָׂרָה כּוֹרִים לְשָׁנָה. וְאָמַר לוֹ תֵּן לִי מָאתַיִם זוּז שֶׁאֲפַרְנֵס בָּהֶן אֶת הַשָּׂדֶה וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ שְׁנֵים עָשָׂר כּוֹר בְּכָל שָׁנָה. הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאִם יְפַרְנֵס אֶת הַשָּׂדֶה בְּדִינָרִין אֵלּוּ יִהְיֶה שְׂכָרָהּ יוֹתֵר. וְכֵן אִם הִשְׂכִּיר לוֹ חֲנוּת אוֹ סְפִינָה בַּעֲשָׂרָה דִּינָרִין בְּשָׁנָה וְאָמַר לוֹ תֵּן לִי מָאתַיִם זוּז שֶׁאֶבְנֶה בָּהֶן חֲנוּת וַאֲצַיְּרֶנָּה וַאֲכַיְּרֶנָּה אוֹ אֲתַקֵּן בָּהֶן סְפִינָה זוֹ וּכְלֵי תַּשְׁמִישֶׁיהָ וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ שְׁנֵים עָשָׂר דִּינָר בְּכָל שָׁנָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ תֵּן לִי מָאתַיִם זוּז כְּדֵי לְהִתְעַסֵּק בָּהֶן בַּחֲנוּת אוֹ אוֹצִיאֵם בִּסְחוֹרָה שֶׁל סְפִינָה אוֹ אֶשְׂכֹּר בָּהֶן מַלָּחִין וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ בְּשָׂכָר הֲרֵי זֶה אָסוּר:

הלכה י׳

אָסוּר לְהַרְבּוֹת בִּשְׂכַר הָאָדָם. כֵּיצַד. לֹא יֹאמַר לוֹ עֲשֵׂה עִמִּי הַיּוֹם מְלָאכָה זוֹ שֶׁהִיא שָׁוָה כֶּסֶף וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ בְּשָׁבוּעַ אַחֵר מְלָאכָה שֶׁהִיא שָׁוָה שְׁתַּיִם:

הלכה י״א

מֻתָּר לָאָדָם לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ נַכֵּשׁ עִמִּי הַיּוֹם וַאֲנַכֵּשׁ עִמְּךָ לְמָחָר עֲדֹר עִמִּי הַיּוֹם וְאֶעֱדֹר עִמְּךָ לְמָחָר. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ נַכֵּשׁ עִמִּי וְאֶעֱדֹר עִמְּךָ עֲדֹר עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמְּךָ. כָּל יְמֵי גָּרִיד אֶחָד וְכָל יְמֵי רְבִיעָה אַחַת. וְלֹא יֹאמַר לוֹ חֲרשׁ עִמִּי בְּגָרִיד וַאֲנִי אֶחֱרשׁ עִמְּךָ בִּרְבִיעָה. שֶׁהֲרֵי טֹרַח הַחֲרִישָׁה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים יָתֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה י״ב

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל בִּימֵי הַחֹרֶף לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בִּימֵי הַקֹּר בְּדִינָר בְּכָל יוֹם וְנָתַן לוֹ הַשָּׂכָר וַהֲרֵי שְׂכָרוֹ שָׁוֶה בִּימֵי הַחֹרֶף סֶלַע בְּכָל יוֹם הֲרֵי זֶה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמַלְוֶה אוֹתוֹ הַיּוֹם כְּדֵי שֶׁיּוֹזִיל לוֹ בִּשְׂכָרוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ עֲשֵׂה עִמִּי מֵהַיּוֹם וְעַד זְמַן פְּלוֹנִי בְּדִינָר בְּכָל יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁוֶה שְׂכָרוֹ סֶלַע בְּכָל יוֹם הֲרֵי זֶה מֻתָּר הוֹאִיל וְהוּא מַתְחִיל לַעֲשׂוֹת מֵעַתָּה אֵינוֹ נִרְאֶה כְּנוֹטֵל שְׂכַר מְעוֹתָיו שֶׁהִקְדִּים וּנְתָנָן לוֹ בִּשְׂכָרוֹ:

משנה למלך · הלכות מלווה ולווה פרק ז׳

ד׳

המשכונא במקום שנהגו לסלק כו'. מ"ש ה"ה בשם הרשב"א למה זה דומה למלוה את חבירו לעשר שנים כו' הבעת"ה שער מ"ה ח"א הביא פירוש אחר בענין משכנתא באתרא דמסלקי גם בשער מ"ט ח"ה כתב דברי הרמב"ן בזה ומדבריהם יש חילוק לדברי הרשב"א לענין דינא יע"ש. כתב מהרש"ך ח"ג ס"ס ל' דכיון שהמקום מצד עצמו הוי אתרא דמסלקי לאו כל כמיניה לעשות תנאי שלא יסלקנו לסלק איסור הרבית דאיסור הרבית כדקאי קאי ע"כ ודברים תמוהים הם דמה לנו אם המקום הוי אתרא דמסלקי כיון דזה המשכיר לא מצו לסלקו הו"ל לדידיה כאתרא דלא מסלקי ומ"ש הרב דאין בידו לעשותו אתרא דלא מסלקי לסלק האיסור אין טעם לדברים אלו כלל ומה אשיב על תוכחתו בדברים (א"ה חבל על דאבדין):

י״א

מותר לומר לחבירו נכש עמי היום כו'. משנה בפ' הרבית וכתוב בתשובות דשייכי לספר משפטים סימן צ"ו מעשה בראובן ששכר מלמד לבנו והתנה עם המלמד ליתן המעות לזמן פלוני ולא נתן ותבעו המלמד מה שהיה יכול להרויח במעותיו מאותו זמן ודן ה"ר אליעזר מטוך דחייב ליתן לו הריוח ואין בו רבית דתנן בפ"ק דמכות מעידנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז ע"מ ליתן לו מכאן ועד שלשים יום והוא אומר מכאן ועד י' שנים ונמצאו זוממין אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין נותנן מכאן ועד ל' יום בין נותנן מכאן ועד י' שנים ועתה אם שייך בשכירות רבית אמאי משלמי ליה עדים כמו שאדם רוצה וכו' וע"כ מיירי שמעידים לו שחייב שכירות דאת"ל שהוא הלואה אז לא היה נותן כלום משום רבית והרב אחיו הקשה לו דאמר להו רבא להנהו דמנטרי באגי פוקו וסייעו בבי דרי וכו' אלמא יש רבית בשכירות ע"כ. וא"ת א"כ דמיירי האי מתני' דמכות בשכירות מאי אותיב רב כהנא לרב אמר שמואל דאמר המלוה את חבירו לי' שנים שביעית משמטתו ממתניתין דמכות דקתני אומדין ואי אמרת שביעית משמטתו כולהו נמי בעי שלומי ליה הא תנא במסכת שביעית פ"י שכר שכיר אינו משתמט ואם עשאו מלוה משמט ומנא ליה דמתני' איירי בשעשאו מלוה ויקשה ממנה לשמואל ויצטרך להדחק ולאוקומי מתניתין במלוה על המשכון או במוסר שטרותיו לב"ד. הא לא קשיא ולא מידי משום דתניא בפ' ב' דגיטין (דף יח) אונס וקנס ופתוי וכתובת אשה שזקפן עליו במלוה משמטין ואם לאו אין משמטין מאימתי נזקפין במלוה משעת העמדה בדין וא"כ גבי שכר שכיר נמי משעת העמדה בדין הוי זקפן עליו במלוה ומשמטין וכ"נ מדברי רבינו פ"ט מהלכות שמיטה ויובל וא"כ מתני' דמכות אף דאיירי בשכירות מ"מ נוהג בו דין שמיטה משום דודאי העדים בב"ד העידו שתבע השכיר למשכיר שכירותו בב"ד והעיד עליו עדים ומאותה שעה היה נשמט אם היו העדים מעידים שהיה לעשר שנים ומש"ה פריך מיניה לשמואל דסבר דהמלוה לי' שנים דשביעית משמט ואצ"ל לדברי הרא"ש שכתב בפרק השולח דש"ש משעה שקבע זמן לפורעו לזמן פלוני מאותה שעה הוי זקפן עליו במלוה ומשמט דפשיטא דפריך שפיר ממתניתין לשמואל שהרי לדברי הכל קבע זמן לפורעו אלא שהם מחולקים בכמות הזמן ומ"מ דברי ה"ר אליעזר תמוהים הם בעצמם דודאי אין ראיה כלל ממתני' דמכות וכמ"ש מרן ז"ל והקושיא שהקשה לו הרב אחיו לא ידעתי מה יאמר בה ה"ר אליעזר. וראיתי להרב בעל ג"ת שער מ"ו ח"ג סי' כ"ד שהקשה על דברי ה"ר אליעזר הללו ממתני' דתנן בס"פ א"נ לא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך עדור עמי ואנכש עמך והטעם דכל הני הוי כדפירש"י דיש כאן אגר נטר דבשכר שממתין לו על שכר פעולתו עד אותו זמן הוא מקבל עליו מלאכה שהיא קשה מזו אלמא דגם בשכירות איכא איסור רבית ותירץ הרב ז"ל שם דשמא הם מפרשים כל מה שנאמר במשנה זו דלאו לענין איסור אבק רבית ממש איתמר אלא לענין הרחקה והו"ל כדין הערמת רבית דאע"ג דראוי להתרחק ממנו מ"מ להרמב"ם מוציא המלוה מן הלוה משום דאפילו אבק רבית אינו וא"כ ה"ה גבי שכירות ולפ"ז גם ההיא דרבא דאמר הפוכו בבי דרי לאו לאפוקי מאבק אמר כן אלא כדי שיהיה הדבר בהיתר גמור שאפילו צד הרחקה לא יהיה בו ע"כ. ולא ידעתי כוונתו שאף שנודה לדבריו שבשכירות ליכא אלא הערמת רבית אכתי תיקשי איך דן ה"ר אליעזר שחייב ליתן לו הריוח דבשלמא אילו היה מתנה ליתן לו הריוח היה מחוייב ליתן לו כיון שאינו אבק רבית אלא הערמה כמ"ש רבינו אבל מאחר שלא התנה היכי מחייבינן ליה לעשות איסור ועוד דהכרח שהכריח ה"ר אליעזר דלא מיירי בהלואה הוא משום דאז לא היה נותן כלום משום רבית ואי אמרת דבשכירות איכא איסור הרחקה אכתי תיקשי דאמאי משלמי עדים דאפשר שהלוה לא היה מתנה ליתן לו ריוח כלל משום איסור הרחקה. עוד כתב הרב אך אמנם תמיה מילתא טובא איך אפשר לומר דליכא רבית בשכירות דהא אהא דתנן מרבין על השכר קאמר בגמרא דטעמא דהיתר הוא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הא אי לא הוה משתלמת בסוף היה אסור אלמא גם בשכירות איכא אגר נטר ע"כ. ולא ידעתי מה נתחדש לו במשנה זו ממתני' דלא יאמר עדור עמי ואנכש עמך דכיון דההיא אוקמיה משום הרחקה הכא נמי אימא דאי דאיצטריך בגמרא לטעמא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הוא כדי שיהיה הדבר בהיתר גמור שאפילו צד הרחקה לא יהיה בו והרב בעל ב"ח כתב דההיא דרבא להכי הוי רבית אי לא הוו מהפכי בארעא משום דמסתמא הוה זוקפה עליו במלוה מיד כדי שלא יעבור עליו בבל תלין וא"כ הרי הוא אגר נטר גמור אי לא הוו מהפכי בארעא גם ההיא דתנן מרבין על השכר ומפרש בגמרא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כיון דקאמר אם אתה נותן לי מעכשיו הרי הוא לך בעשר סלעים השתא ה"ל כאילו זקפה עליו במלוה ובשביל שממתין לו שכירותו עד זמן פלוני נותן לו י"ב סלעים אבל במלמד ושאר שכיר דלא זקיף עליה במלוה לית ביה משום רבית ע"כ. ואיני יודע מה הוא סח דאיך משום דקאמר משכיר לשוכר אם מעכשיו הרי הוא בעשר סלעים יתחייב לומר שהשוכר זקפן עליו במלוה ויהיה בו איסור רבית גם ההיא דלא יאמר עדור עמי הוי תיובתיה. עוד קשה לי בדברי ה"ר אליעזר הללו דמנא ליה דמה שמשלמים העדים הוא מה שהיה נותן הלוה שיהיו בידו אלף זוז עשר שנים ויכריח מזה דין מחודש דבשכירות ליכא רבית משום דאי בהלואה מיירי מתני' אז לא היה נותן כלום משום רבית אימא דמה שמשלמים העדים הוא מה שהיה נותן המלוה ללוה אם היתה ההלואה לעשר שנים כדי ליפרע לשלשים יום וזה מותר גמור וכדתנן בתוספתא לוקח אדם שטרותיו של חבירו בפחות ואין בו משום רבית וכמו שיכול למוכרו לאחר בפחות כך יכול למוכרו ללוה עצמו וכמ"ש הריב"ה בסי' קע"ג. ולענין הלכה מרן דחה דברי ה"ר אליעזר הללו וכן כתוב בהגהות אשיר"י דפא"נ עלה דמתני' דמרבין על השכר אך הרב בעל ב"ח כתב בסימן שאחר זה דמהר"ם ורבינו ירוחם וה"ר אליעזר סברי דלא הוי רבית היכא דקיימי זוזי לוקמי ואי תפיס השכר לא מפקינן מיניה: ועוד יש לדון בדברי ה"ר אליעזר הללו במה שחייב ליתן הריוח דאף שנודה לדבריו דאין כאן איסור רבית הא קי"ל המבטל כיסו של חבירו פטור וא"כ למה חייבו מה שהיה יכול להרויח ושמא יש לומר דסבר דהא דאמרינן המבטל כיסו של חבירו פטור היינו כשלא הרויח בו אבל אם הרויח חייב ליתן וכבר הובא סברא זו במרדכי פרק הגוזל קמא. אך קשה דהתם דחו זה ואמרו דעד כאן לא אמרינן דאם הרויח חייב אלא כשבאו מתחלה בידו לקנות בו דבר להרויח וחזר ואמר לא הרוחתי אלא לעצמי אבל בתורת פקדון לא והכא גבי שכיר הוי דומיא דפקדון דלא באו מתחלה בידו לקנות בו דבר להרויח וכן פסק בעל המפה בח"ה סי' רצ"ב ס"ז דבפקדון א"צ ליתן מן הריוח. ואפשר דנדון דה"ר אליעזר הוה שהשכיר תבע מעותיו בתשלום הזמן והמשכיר לא רצה ליתנם לו דאז ודאי חייב וכמ"ש בעל המפה שם דאם בא בעל הפקדון ואמר תן לי פקדוני ואני ארויח בהם לעצמי והלה מעכב חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא ומה שחייב ה"ר אליעזר לא היה מה שהיה יכול להרויח כמו שתבע השכיר אלא מה שהרויח בהם המשכיר. והואיל דאתא לידן דברי בעל המפה הללו אמרתי להזכיר מ"ש שם אחר זה דאם אומר הנפקד הוצאתים בעסק אם תרצה קבל עליך העסק בין לשכר בין להפסד הדין עם הנפקד ותמה עליו בעל אגודת אזוב (דף קג) דלמה תפס דברי המרדכי הראשונים ולא האחרונים דאע"ג דמעיקרא כתב המרדכי שקרוב הדבר בעיניו שאפילו אם תבע פקדונו מפני שזה אומר אני רוצה להלוותו וזה אומר הלויתיו או הקפתיו כדי להרויח אם תקבל להיות קרוב להפסד ולשכר אתן לך חלקך וזה אומר לא אך שלי תתן לי בידי להלוותו על משכון טוב שהדין עם הנפקד הרי אחר זה כתב על דברי רב האיי שאם זה תובע להחזיר לו פקדונו ששלח בו יד כדי להרויח ואינו רוצה להיות עמו קרוב לשכר ולהפסד דהתם ודאי אי מסרב ודחי ליה מיחייב בריוח למיפלג בהדיה הרי שהמרדכי חזר בו ממה שכתב בתחלה ופשיטא שדבריו האחרונים הם עיקר לפי שדבריו הראשונים לא כתבם במושלם אלא בלשון וקרוב הדבר בעיני משמע דלא פשיטא ליה ותיכף ומיד חזר בו ומוקי דברי רב האיי בכהאי גוונא. ולי נראה דברי המרדכי ברור מללו ואין כאן חזרה דמה שכתב בתחלה דהדין עם הנפקד היינו כשהפקדון אינו בידו אלא שכבר הלוהו וכמו שכתוב שם שטען הנפקד הלויתיו או הקפתיו ומש"ה אם הנפקד אומר שרוצה להיות עמו קרוב לשכר ולהפסד והמפקיד אינו רוצה הדין עם הנפקד כיון שהפקדון אינו בידו ומ"ש אחר זה היינו שהפקדון הוא ביד הנפקד והיינו דלאחר ששלח יד חזרו המעות ובאו לידו והמפקיד תובע מעותיו דאז ודאי אפילו אם הנפקד אומר שרוצה להיות עמו קרוב לשכר ולהפסד והמפקיד אינו רוצה כי אם פקדונו פשיטא שהדין עם המפקיד מאחר שהמעות הם בעין ביד הנפקד והוי דומיא דמ"ש בתחלה ונראה דגבי פקדון נמי אם תובע פקדונו מפני שאמר אני רוצה להרויח בו או להלוות והלה מעכב ומרויח בו אם ידוע שמרויח בו חייב לתת לו מכאן ולהבא והא מיירי בשהפקדון הוא בעין שעדיין לא שלח יד ומש"ה לא מחלק בין אם רוצה להיות עמו קרוב לשכר ולהפסד לאינו רוצה דאפילו אינו רוצה חייב ליתן לו הריוח כיון שהפקדון הוא בעין והלה מסרב ואין חילוק בין כשהפקדון הוא בעין שעדיין לא שלח בו יד בין כששלח בו יד וחזרו המעות בידו. ומעתה דברי הרב בעל המפה אתו שפיר שכתב אם בא בעל הפקדון ואמר תן לי פקדוני ואני ארויח בהן לעצמי והלה מעכב בידו חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא אבל אם אומר הנפקד הוצאתים בעסק אם תרצה קבל עליך העסק בין לשכר בין להפסד הדין עם הנפקד ודבריו הם ברורים כפי מה שכתבנו ועיין בים של שלמה פרק הגוזל קמא סימן ל' ודבריו אינם נראים: כתב מרן המלוה את חבירו ע"מ שכל מלאכה שתבא לידו יתן אותה למלוה לעשות דלמ"ד טובת הנאה ממון הוי רבית קצוצה ולמ"ד אינה ממון לא מפקינן מיניה אבל מ"מ איסורא איכא ע"כ. והנה דין זה במחלוקת הוא שנוי דרבינו בפ"ה מה' אישות ובפ"ב מהלכות גניבה פסק דטובת הנאה אינה ממון ומה שקשה ממה שפסק בהלכות נדרים כבר יישב שם מרן. אך הרא"ש בסוף פ"ק דקידושין פסק כמ"ד טובת הנאה ממון. ולפי זה יש לתמוה על מה שפסק הריב"ה בי"ד סימן של"א דאם לקחן שלא מדעת בעלים זכה בהם שאין לבעלים בהם אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון ועיין בש"ך בח"מ סי' ש"ן שעמד על מבוכה זו ואם לא התנה בשעת הלואה ובתוך הזמן רוצה לתת לו מלאכה נראה דלמ"ד טובת הנאה ממון אם אינו רגיל אסור ולמ"ד דאינה ממון שרי: כתב הרשב"א (*א"ה בתשובה סימן תתקל"ח) ומ"מ נראה שאם רצה ליתן מה שהרויח כולו או מקצתו אין כאן משום רבית דאין כאן אגר נטר ליה. והרב בעל בני אהרן (דף קנב) כתב דדברי הרשב"א הללו הם מגומגמים דבתחלה כתב דאין כאן רבית דמשמע לשום אחד מהם ואחר זה כתב ואע"פ שהמקבל עובר ומשמע דבנדון זה שנשבע קאמר דלא היה מתחלה הלואה ע"כ. ונראה שלא ראה דברי הרשב"א במקומם שנשאל גם כן שאם היה הלואה מה יהיה דינו ועל זה השיב דאפילו אם היה הלואה חייב לקיים שבועתו מטעמא דיהיב אבל לעולם דגבי פקדון אין אנו צריכים להנהו טעמי דתיפוק ליה דאין כאן רבית כלל מאחר שבתורת פקדון באו לידו. עוד כתב מהר"א לפפא שהמרדכי בפרק הגוזל קמא חולק על דברי הרשב"א הללו שכתב על המקבל עסקא שיש לו להתנות שאם יצטרך המקבל מן המעות להוציא לצרכו וכו' ואם לא לקח רשות להוציא הרי שלח יד בפקדון והרי הם מלוה עליו ואינם בחזקת הבעלים וא"כ רבית הוא ע"כ הרי שאפי' גבי פקדון שייך רבית ולפי דבריו מלבד שהרשב"א חולק על המרדכי דברי המרדכי חולקים להדדי שהרי בסוף פרק המפקיד כתב המרדכי שאם הנפקד רוצה לתת דבר מעצמו לראובן דאין בו משום רבית. ולי נראה דלא דמי כלל ההיא דהמרדכי דפ' הגוזל להך דהרשב"א דשאני התם שהיה עסקא וקי"ל דהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון והריוח שנותן לו המתעסק אינו אלא מה שהרויח בפלגא דפקדון ואם נותן לו יותר ממה שהרויח בפלגא דפקדון אסור משום דנותן לו רבית בשביל ההלואה וגדולה מזו שצריך שיתן למתעסק שכר טורחו משום דמיחזי שמתעסק בפלגא דפקדון משום פלגא דמלוה ומש"ה אם לא לקח רשות להוציא הרי שלח יד בפקדון ונעשו מלוה אצלו והריוח שנותן לו הוא רבית דמיחזי דמשוה פלגא דמלוה נותן לו רבית כיון שאין כאן פקדון דנימא שמעותיו הם שהרויחו אבל לעולם דאם לא היה כאן מלוה היה מותר גמור דאין כאן אגר נטר מאחר שבתורת פקדון באו לידו והיינו ההיא שכתב המרדכי בס"פ המפקיד דמיירי בפקדון וכנדון הרשב"א. ובחילוק זה שכתבנו יתיישב מה שהקשה מהריב"ל בח"ב סי' כ"ו על דברי הרשב"א הללו ממ"ש הרשב"א גבי מעות של יתומים שאם הוציאם הלוה לצרכו שהוא רבית וכוונת קושייתו היא דכיון דס"ל להרשב"א דאם שלח יד בפקדון ונעשה מלוה עליו שיכול ליתן לו ריוח דאין כאן משום רבית א"כ גבי יתומים אם הוציאם הלוה לצרכו הרי שלח יד בפקדון ואין כאן רבית ותירץ הרב על זה דהך דהרשב"א מיירי שהמעות הם מיוחדים ומתעסק בהם בפני עצמן ואע"ג דבאו לידו בתורת פקדון ונעשה עליהם כגזלן ואמר בפני עדים לעצמי אני מרויח אפ"ה אם רצה ליתן לו כל מה שהרויח או מקצתו נותן אבל היכא דפרע חובותיו באותם המעות מיחזי כרבית גמור ע"כ. ולפי דברי מהריב"ל הללו יתיישב קושיית מהר"א לפפא דההיא שכתב המרדכי בפרק הגוזל מיירי כשמתעסק הוציאם לצרכו ואינם המעות בעין ומש"ה הוי רבית אבל אם הם בעין אף שאמר בפני עדים לעצמי אני מרויח יכול ליתן לו מן הריוח שהרויח במעותיו. ולפי מה שכתבנו אין צורך לחילוק הרב מהריב"ל דשאני ההיא דיתומים דבתורת הלואה באו לידו וחכמים לא התירו אלא כשהמקבל נותן ריוח מן המעות בעצמם ומדידהו קא זכו אבל כשזה פורע חובותיו נותן לו רבית מכיס המקבל וזה אסור אבל היכא שבאו לידו בתורת פקדון והנפקד שלח יד ופרע בהם חובותיו ורוצה ליתן לו ריוח אין כאן רבית מאחר שבתורת פקדון באו לידו, ודין זה דהיכא דבאו לידו בתורת פקדון אם יש בו משום רבית כתבו מרן בטור זה סי' קע"ז סי' י"ט ולא הגיה עליו בעל המפה אע"ג שבאותו הסימן הביא בעל המפה דברי המרדכי דפ' הגוזל משמע דס"ל דלא פליגי דברי המרדכי אהדדי וכדכתיבנא (א"ה עיין לעיל פי"ב מהלכות גזילה ואבידה דין ח' מ"ש הרב המחבר ע"ד הרשב"א בתשובה הנזכרת):

י״ב

השוכר את הפועל בימי החורף כו'. (*א"ה עיין מ"ש ה"ה בשם הרשב"א ובמ"ש הרב המחבר לעיל פ"ט מהלכות שכירות דין ד' יע"ש):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אבן האזל · הלכות מלווה ולווה פרק ז׳

ג׳

מקום שדרכן לסלק המלוה כל זמן שירצה הלוה והתנה עמו המלוה שלא יסתלק עד סוף זמן המשכונא ה"ז אינו יכול לסלקו, היה המנהג שאין המלוה מסתלק עד סוף זמנו וקבל המלוה עליו שיסלק בכל עת שיביא לו מעותיו ה"ז צריך לקנות מידו על כך. כתב המ"מ דפירש"י שהתנה בשעת מתן מעות, וכן נראה דעת רבינו, והרמב"ן והרשב"א פירשו אפי' לאחר מתן מעות, שכיון שהקרקע ביד מלוה יכול הלוה למחול זכותו אפי' בדבור, ולפי פירש"י והרמב"ם בסיפא בהיה המנהג שאין המלוה מסתלק וקבל עליו שיסלק צריך לקנות מידו הוא ג"כ בקבל עליו בשעת מתן מעות, וע"ז תמה הרמב"ן דלמה צריך לקנות מידו והרי לא קנו לו מעותיו אלא על מנת כן, ולכן פירשו הרמב"ן והרשב"א דדוקא בקבל עליו לאחר מתן מעות, אלא דתחילת הלואה היה בסתם וכבר שעבד לו השדה בסתם, ולכן באתרא דמסלקי ואמר לא מסתלקנא זכה המלוה בשעת מתן מעות, אבל באתרא דלא מסלקי ושעבד לו השדה בסתם לא מהני מה דאמר מסתלקנא בשעת מתן מעות שכבר זכה בשדה, וכן כתב הטור, ודבריהם צריכין ביאור דאפי' אם שעבד לו השדה בשטר הא ודאי שאם לא ילוה ממנו יתבטל השעבוד, ואפי' למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו הא אינו אלא דנשתעבד למפרע כשילוה אח"כ, וא"כ למה לא יוכל בשעת הלואה לשנות ולהתנות שממשכן לו באופן שיסתלק בתוך הזמן, ואפשר דכיון שעכ"פ אם לוה המעות זכה בהמשכנתא למפרע ולכן לא מהני מה שמתנה עכשיו בשעת ההלואה כיון שההלואה היא רק תנאי בהמשכנתא. אלא דקשה דהא בקדושין דף ט' גבי מנה אין כאן משכון אין כאן, שפי' הרמב"ן משום דכסף דאגיד גבי המקדש לא מהני לקנין, והרא"ש כתב דא"א לקנות משכון דבר שעוד לא נתחייב עליו חיוב הגוף וא"כ איך קנה השדה למשכון קודם שלוה כיון דלא נתחייב עוד חיוב הגוף, וצריך לומר בטעמו של הרא"ש דכיון שכתב לו שטר מלוה ומשכן לו שדהו נתחייב לו גם חיוב הגוף רק שהחיוב הוא ע"מ שילוה ממנו אח"כ וכן מבואר מדברי הרא"ש בפ"א דב"מ דף י"ג גבי שטרי הקנאה שכתב על דברי הרי"ף וז"ל וגם מה שכתב בשטר הקנאה שטר שיש בו קנין לא ברירא לי מה חילוק יש בין יש בו קנין לאין בו קנין כיון שכתב בשטר פלוני לוה מפלוני מנה נשתעבדו נכסי לוה למלוה אף בלא קנין דשעבודא דאורייתא שכל מה שאדם חייב נכסיו משועבדים לפרוע, וכתב שם בטעמא דרב אסי דצריך דוקא שטרי הקנאה משום דלא נפק קלא עד שימסור לו השטר או שאין דעתו של הלוה שיחול שיעבוד עד שימסור השטר לידו ושטר הקנאה הוא כפירש"י בין ילוה בין לא ילוה ע"ש, ולכן יש לומר דזהו דוקא בשטר קודם שמסר לו אבל בשטר משכנתא מוסר לו השטר קודם נתינת המעות ולכן כבר חלה המשכנתא במסירת השטר. אכן לשיטת הרי"ף וכן סובר הרמב"ם דשטר הקנאה הוא שטר שיש בו קנין בסתם דמוכח דלא כהרא"ש וממילא מוכח דלא אמרינן דבמסירת השטר זוכה למפרע משעת חתימה דא"כ למה צריך שטר הקנאה דהא גם בשטר הקנאה בעינן מטא לידיה דאינו זוכה למפרע, וכן כתב בהגהות הגר"א על הגמ' דהרמב"ם אינו מחלק בכל זה ומשמע דאפי' בשעת הלואה וכתב ועיין נ"י וראיתי בנמוק"י שכתב דבלא קנין מצי אמר דבדיבורא לא אשנה מהמנהג, אבל אין ביאור לזה דהא משמע אפי' התנו המלוה והלוה וכמו שהוכיח הרא"ש דאין לומר משום דמלוה קאמר והוי פטומי מילי דא"כ למה אמר צריך למיקני מינה דהא סגי שיקנה גם הלוה, והלח"מ משמע דמפרש כן דהחסרון משום שמלוה אמר וע"ז הקשה מהא דסובר הרמב"ם פי"א מהל' מכירה דאפי' היכי דלוקח אמר כשיהיו לך מעות אחזירם לך מחויב להחזיר אלא דלא הוי רבית ומה שכתב הלח"מ בתירוצו אינו מבואר כלל. והנראה לבאר דעת הרמב"ם לפי"מ דסובר בפי"א מהל' מכירה באמר הלוקח לכשיהיו לך מעות אחזירם לך דמחוייב להחזיר רק דלא הוי רבית באכילת הפירות משום דאינו תנאי בהמכירה דנימא דכשיביא לו מעות נתבטלה המכירה למפרע והמעות הלואה, אלא דהמכירה הוי מכירה גמורה וחלוטה רק שהתחייב הלוקח להחזיר לו, ובאופן זה נאמר גם כאן דכיון דשטר המשכנתא נעשה בסתם והוא אתרא דלא מסלקי, לכן מה דאמר המלוה מסתלקנא, ואפי' אם אמר כן גם הלוה אינו לשנות את עיקר המשכנתא שנעשית בסתם שהוא שלא להסתלק, אלא שהמלוה בעצמו מתחייב שכשיביא לו מעות יסתלק, והנ"מ בין שני האופנים הוא דבמשכנתא באתרא דמסלקי כיון שהביא לו הלוה המעות נפקעה המשכנתא, ואפי' אם המלוה אינו רוצה ליקח המעות כיון שנתן לו המעות כבר נתבטל החוב כדין כל חוב שפרעון בע"כ שמיה פרעון, וממילא נתבטלה המשכנתא, אבל אם עיקר המשכנתא נעשית ע"מ שלא להסתלק בתוך הזמן, רק שהמלוה התחייב בעצמו לקבל המעות ולהסתלק, בזה אינו אלא חיוב שמחוייב לקבל המעות, וצריך הלוה לתבוע אותו לב"ד שיקבל המעות ולהסתלק. ואף דהתם גבי מכירה לא אמרינן הכי אלא היכי דאמר הלוקח, אבל בהתנה המוכר שכשיהיו לו מעות יחזירה לו הא הוי רבית דהוי תנאי בהמכירה ולכשיביא לו מעות נתבטלה המכירה למפרע והמעות הלואה, מ"מ יש לומר דזהו דוקא התם דליכא מנהג שלא יחזיר לו ויבטל המכירה, אבל הכא במשכנתא כיון שכתבו סתם משכנתא אדעתא דמנהגא, זה מכריח לנו לומר דהתנאי שהתנו הוא רק שיתחייב המלוה מצד עצמו להסתלק ולא שמגרע בזה כח המשכנתא וכמו שבארנו. אלא דצריכים אנו לבאר דעכ"פ אמאי צריך למקני מיניה ולא מהני כמו גבי מכירה מדין התחייבות, ונראה דיש חילוק בין מכירה למשכנתא, דבמכירה כשאומר הלוקח שכשיביא לו המוכר מעות יחזיר לו השדה דהוא לדעת הרמב"ם משום התחייבות, ע"כ דהחיוב נעשה מגדר דמי המקח דכמו שישלם בעד השדה דמיה כן הוסיף להתחייב למכור לו בחזרה כשיביא לו מעות, וחיוב זה נגמר ג"כ ע"י קנינו בהשדה, אבל גבי משכנתא בלא נכייתא הרי אין המלוה משלם כלל בעד פירות השדה, ומה דלא הוי רבית קצוצה כתב הרמב"ם משום שאין הריוח ברור, וקשה דעכ"פ כשנותן הלוה להמלוה קנין גוף לפירות בשדה שלו הרי הזכות הזה הוא שוה כסף ואמאי הוי רבית, וצריך לומר דכיון דאיכא דין משכון בתורה שלוה נותן להמלוה משכון בעד הלואתו ובע"ח קונה משכון, א"כ ע"כ דבמשכון של שדה א"א להלוה שיהי' לו זכות בהשדה לחרוש ולזרוע ולקצור דא"כ תהא עומדת ברשותו ואין המלוה מוחזק בה וע"כ שהיא עומדת לגמרי בחזקת המלוה שלא יהיה להלוה חזקה בה, ואם נאמר שהשדה תשאר בורה בלא עבודה כלל זה רע להשדה וכמאמר הכתוב על שדה איש עצל וגו' עלה כולו קמשונים וגו', ולכן ע"כ שהמלוה צריך לעבוד בה ורק שזה שמקבל זכות הפירות בלא שכר בזה אנו אומרים שהריוח אינו ברור אבל עיקר כל זכות המשכנתא יוצא מעיקר ההלואה ואין כאן מצד המלוה נתינת דמי המקח כי הלואה אינה תשלומין כלל ולכן גם כשאומר המלוה אפי' ע"פ תנאי הלוה שיסתלק באמצע הזמן כיון שאנו אומרים שאין זה תנאי בעיקר המשכנתא דכיון שנכתב בשטר סתם הוא ע"מ שלא להסתלק והיא רק התחייבות מצד המלוה להסתלק וכמו שכתבנו, וכיון שרק מדין חיוב אתינן הרי אין לנו במה שיתקיים חיובו שאף שהתחייב באמת אבל בלא קנין הרי לא נגמר חיובו כיון שלא קנה השדה בדרך מכירה שיתחייב עבור השדה דמי המקח, ולכן שפיר אמרינן דצריך למיקני מיניה. והנה ביארנו דין משכנתא בלא נכייתא, אבל משכנתא בנכייתא הרי משלם הוא עבור הפירות וא"כ הא יוכל להתחייב ע"י זה גם להסתלק, אבל באמת משכנתא בנכייתא אין הכונה שקנה הפירות אלא שיש לו זכות ליקח הפירות בעד דמים אלו שינכה מהקרן, אבל אם לא יקח המלוה הפירות כלל ויניח להלוה לקצור הפירות אינו מחוייב לשלם להלוה כפי הדמים שקצבו בהשטר ושיהיה מחויב ליקח הפירות, ולכן גם במשכנתא בנכייתא ליכא חיוב על המלוה לשלם דמי המקח ובמה שהתחייב להסתלק צריך למיקני מיניה. והנה במה שבארתי דברי הרמב"ם בפי"א מהל' מכירה דאפי' היכא דאמר הלוקח כשיהיו לך מעות אחזירם לך דאינו תנאי במכירה שיהיה הלואה אם יחזיר לו מ"מ מחויב להחזיר לכאורה זה תלוי במחלוקת אם מהני קנין אתן ומבואר זה בחו"מ סי' רמ"ה והטור סובר דלא מהני קנין אתן לא רק שלא קנה אלא דגם התחייבות ליכא ועיין בקצוה"ח שם, אכן בפי"א מהל' מכירה הל' ג' בארתי דדעת הרמב"ם דמהני קנין אתן וממילא לשיטתו מיושב, ובשיטת הרמב"ן במה דמפרש כיון דמיירי לאחר מתן מעות לא קשה דיש לומר דמה דמהני קנו מידו היינו באמר מעכשיו ואולי אפשר לחלק דמסתלקנא עדיף מקנין אתן.

ז׳

הממשכן בית או שדה ביד חבירו והיה בעל הקרקע אוכל פירותיה ואמר לו המלוה לכשתמכור קרקע זו לא תמכרנה אלא לי בדמים אלו ה"ז אסור, ואם אמר לו אל תמכרנה אלא לי בשויה ועל מנת כן אני מלוה אותך ה"ז מותר. השגת הראב"ד. הממשכן ביתו כו' עד ה"ז מותר. מ"מ קשיא לי והא אסמכתא היא דהא לא ידיע אי מזבין לה או לא, ואימת קני לה, ומסתברא בדאמר לה מעכשיו ואפ"ה בדמים הללו אסור הואיל ולא פסיקא מילתא דזביני עכ"ל. כתב המ"מ וז"ל ורבינו בכאן לא הכניס עצמו אלא באיסור הדבר והיתרו אבל בענין קניה אם קנה אם לאו לא כתב בכאן דבר ומבואר הוא פ"ח מהלכות מכירה דבעינן מעכשיו וקנו מידו והוא שלא ימצא יותר על הדמים שקצב כמבואר שם וכאן כיוצא בזה הוא, וכשפסק דמים ידועים אסור משום רבית דמיחזי דמוזיל גביה מחמת ההלואה וכשאמר בשויה מותר ואיכות הקניה על התנאין שנתבארו שם עכ"ל. והנה אינו מבואר כונת המ"מ אם כונתו דבאמת הרמב"ם מיירי כאן בלא מעכשיו ומשום דלא מיירי בדין קניה אלא מדין איסור והיתר ואף דבאמת לא קנה מ"מ אם התנה וקיים תנאו הוי רבית, או דכונתו דגם כאן כונת הרמב"ם באמר מעכשיו וסמך על מה שכתב בהל' מכירה דצריך מעכשיו ולשני האופנים קשה דאם כונתו באופן א' וכאן מיירי בלא א"ל מעכשיו קשה דאמאי מותר באמר לו אל תמכרנה אלא לי בשויה דאף דאינו מוזיל גביה אבל כיון דהוא הלואה גמורה והתנה עמו שלא ימכרנה אלא לו למה מותר דהא אפי' רבית דברים אסור כ"ש תנאי שמחוייב למכור לו ולא לאחרים, דבשלמא כשאמר לו מעכשיו א"כ כשמוכר לו וקנה לו מעכשיו הרי לא הי' כאן הלואה כלל ושפיר מבואר דמותר ורק היכי דמוזיל גביה אסור וכמש"כ הראב"ד הואיל ולא פסיקא מילתא דזביני, אבל בלא מעכשיו דהוי הלואה גמורה ודאי צריך להיות גם בשויה אסור, ולאופן ב' קשה דאין לומר דהרמב"ם סמך על מה שכתב בהל' מכירה בדין קנין דצריך מעכשיו גם באמר לו בדמים הללו בדין איסור ריבית דבודאי אפי' בלא אמר מעכשיו אסור דאף דלא קנה אבל עכ"פ הבטיח לו להוזיל לו השדה וכן כתב להדיא הרמב"ן בחידושיו, ואם דעתו דאינו אסור אלא אם חל הקנין דהיינו במעכשיו ודלא כהרמב"ן היה לו לבאר וגם הא דמותר בסתם אם הוא דוקא במעכשיו היה לו לפרש. והנה צריך לבאר דברי הרמב"ם במה שכתב והיה המלוה אוכל פירותיה והמ"מ כתב משום דסובר דבמשכנתא דבית אסור אפי' בנכייתא אבל אין זה מבואר כלל דעכ"פ אין כאן מקומו דכבר השמיענו הלכה זו וממילא נבין דאיירי באופן זה ועוד דעיקר טעמו אינו נכון דהא לא אסר הרמב"ם אלא בנכייתא שהוא דבר מועט וכמש"כ הרמב"ם בפ"ו הל' ז' שאמר לו הריני מנכה לך מעה כסף בכל שנה אבל אם אמר לו שידור בחצירו וינכה כפי שוים גם הרמב"ם מודה דמותר וא"כ למה לו לפרש שהי' הלוה אוכל פירות. והנראה בזה דהנה בדף ע"ג ע"ב בהא דרב מרי בר רחל משכן ליה ההוא נכרי ביתא וכו' שקל אגר ביתא וכו' כתבו התוס' משמע דיכול אדם למכור מה שהשכיר ביד אחרים וכן משמע בערכין דכ"א דאם הקדיש המשכיר את הבית אין השוכר רשאי לדור בו וקשה מהא דאמרינן בכתובות בית שמשכנתי לך לכשאפדנו ממך תקדוש קדשה. משמע דכל זמן שהיא ממושכנת אינו יכול להקדישה, וי"ל דמה שיתר על החוב יכול להקדיש ולמכור אבל גובה תחילה חובו ומה שאינו יכול לדור בו לפי שהקדש מעורב וימכור הבית ויקח זה שכר שנתן עכ"ל, והרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין הל' י"ט כתב דמוכר בית והקדישו המשכיר הבית קדוש והמכירות נפקע והרמב"ם לטעמיה דסובר דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד וכמו שפסק בפ"ז מהל' מלוה וא"כ קשה בבית שמשכנתי לך למה אינו קדוש קודם שיפדנו ויפקיע השיעבוד, ומוכח דסובר דהגמ' כפשוטה דאינו חל כלל ההקדש קודם שיפדנו וטעמא משום דלא דמי משכנתא לשכירות ובמשכנתא כתב הרמב"ם בפי' דהקנהו הגוף לפירות וכבר כתב בהל' מכירה פ' כ"ב החילוק בין מוכר גוף לפירות ובין משכיר. ולכן יש לומר דאף דהמשכיר יכול להקדיש אבל במשכן אינו יכול להקדישו קודם שיפדה ואף דבמוכר גוף לפירות היא משנה מפורשת בב"ב דף קל"ו דכותב נכסיו לבנו לאחר מותו יכול הבן למכור הגוף וזוכה הלוקח לכשימות האב, יש לומר דזהו דוקא התם דעל זה הקנהו שלכשימות יהי' של הבן וכיון שע"כ ימות ויש להבן בודאי זכות לכן חל המכירה אבל גבי ממשכן שדה כיון שלא יפדה הלוה אין לו כלום ואם לא יפדה לעולם לא יהיו לו פירות לעולם לכן אינו יכול עכשיו למכור, ולענין זה הוי עכשיו בגדר אינו ברשותו ממש אלא דלא הוי דבר שלבל"ע להקדיש לאחר שיפדה כיון שבידו לפדותה. ובטעמא דמילתא דאינו קדוש היה אפשר לכאורה לחלק ממשכנתא לשכירות עפ"מ שכתב הרמב"ם בפכ"ב מהל' מכירה לחלק בין מוכר שדה לפירותיה ובין משכיר שדה, אבל באמת א"א לומר כן דהא משנה מפורשת היא בב"ב דף קל"ו הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו מכר האב מכורים עד שימות מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב, ומפורש דבעל קנין הגוף יכול למכור אף ששייר האב לעצמו קנין הגוף לפירות, ובאמת צ"ע מה שהוצרכו התוס' להוכיח דין זה דמשכיר יכול למכור מדין המשכיר בית לחבירו והקדישו, לכן ע"כ צריך לומר דעיקר החילוק ממשכנתא לשכירות הוא משום דין קנין המשכנתא דמשכנתא קונה גוף הקרקע וכעין זה דמצינו במטלטלין דין בע"ח קונה משכון ואף דזה אינו אלא במטלטלין דתפיס למשכון זהו מעיקר דין משכון דקונה אפי' היכי שנטל המלוה משכון שלא ברשות והוא מקרא דלך תהי' צדקה אבל בקרקע אינו זוכה במשכון אלא כשממשכן לו בשטר או שקונה בחזקה מדעת הלוה שהקנהו למשכון אלא שגם לפ"ז קשה מהא דרב מרי בר רחל דהוא משכנתא ומהני מכירת העכו"ם, אח"כ ראיתי שהתוס' בערכין דף כ"א הקשו קושית התוס' בב"מ ותי' מקודם כתי' התוס' בב"מ ואח"כ כתבו וז"ל ויש מחלקין בין משכיר ללוה דדוקא לוה שלא תחזור אליו עוד בלא פרעון מעות ההיא ודאי לא מצי להקדיש אבל משכיר שלאחר השלמת זמן השכירות תחזור לו בחנם יכול הוא להקדיש מיהו ההיא דאיזהו נשך לא מיתרצא בהכי עכ"ל וכוונתם דהא דרב מרי בר רחל הוא משכנתא. ונראה דבפסחים דף ל"א ע"ב פליגי ת"ק ור"מ בברייתא בדין משכון של עכו"ם דת"ק סבר דדוקא במשכון של ישראל בע"ח קונה משכון דכתיב ולך תהיה צדקה ולא במשכון של עכו"ם והנה לכאורה אין שייכות במשכנתא דקרקע לדין זה דליכא בקרקע דין בע"ח קונה משכון וכמש"כ התוס' כאן בדף ס"ז ע"ב בד"ה ושביעית משמטתה אלא דמ"מ נראה דגם בדין משכנתא דקרקע איכא חילוק בין עכו"ם לישראל דהא צריך ביאור טעמא דת"ק בפסחים דאמר הני מילי ישראל מישראל דקרינא בי' ולך תהי' צדקה אבל ישראל מעכו"ם לא, וקשה דהא מה דילפינן מקרא דולך תהי' צדקה דבע"ח קונה משכון הא לא מסתבר לומר דהקרא חידש שיקנה הבע"ח המשכון כדי שיהיה לו צדקה ובודאי אין הצדקה סיבת הקנין, אלא להיפוך דילפינן מהך קרא דבע"ח קונה משכון ומשום זה כשמחזיר יש לו צדקה, וא"כ מאי נ"מ במשכון של עכו"ם דליכא האי קרא דולך תהיה צדקה ולמה ישתנה דין עכו"ם מדין ישראל, ולכאורה זהו טעמיה דר"מ דאמר ק"ו ישראל מישראל קני ישראל מעכו"ם לכ"ש אבל צריך ביאור טעמיה דת"ק. לכן נראה דטעמיה דת"ק דאף דודאי לא הדין צדקה גורם קנין המשכון אלא דכיון דעיקר דין קנין משכון דבע"ח הוא חידוש דין שנאמר בישראל לא ילפינן עכו"ם מישראל דבעכו"ם לא אשכחן בדינים שלהם אלא קנינים וזהו דין גזל האמור בעכו"ם דע"כ ילפינן מזה דין קנין דכיון שקנה בדיני קנין הרי הוא שלו ואין חבירו רשאי לגזול ממנו, אבל שיהי' דין קנין במשכון זה לא מצינו בעכו"ם וזהו דאמר ר"מ ק"ו ישראל מישראל קני ישראל מעכו"ם לכ"ש ות"ק לא סבר הכי, ולפ"ז נוכל לומר דאף דלא שייך דין קנין משכון מדין בע"ח קונה משכון אלא במטלטלין דתפיס ליה, וכמש"כ התוס' בד' ס"ז, מ"מ עיקר דין קנין משכנתא בקרקע שהוא ע"י שטר וחזקה ג"כ ידעינן מהך דינא דשייך קנין משכון, אלא דבמטלטלין הוא מדין תפיסת המשכון, וגם במשכנו שלא ברשות קונה המשכון ובקרקע ליכא דין זה אלא כשמשכנו מדעתו בשטר או בחזקה, וממילא בעכו"ם דלא נתחדש דין קנין משכון, גם בקרקע ע"י שטר וחזקה ליכא קנין משכנתא דבעכו"ם לא מצינו אלא קנין גמור ולא קנין למשכון. אלא דזה ודאי דאפי' אם נימא דבעכו"ם ליכא דין קנין משכון אבל מה דאיכא במשכנתא הקנאת גוף לפירות וכמש"כ הרמב"ם בפ"ו זה ודאי שייך גם במשכנתא של עכו"ם וממילא מיושב הא דרב מרי בר רחל דאף דהממשכן היה עכו"ם ומשום זה חלה מכירתו לרבא, ומ"מ אמר רב מרי בר רחל דבתוך השנה אינו צריך ליתן שכר לרבא משום דסתם משכנתא שתא ועכו"ם לא הוי מצי לסלוקי ליה והוא כמש"כ דאף דבעכו"ם ליכא דין קנין משכנתא מ"מ קנין הגוף לפירות ודאי איכא אלא דזה אינו מעכב זכות המכירה וכדמוכח מכותב נכסיו לבנו לאחר מותו וכמו שכתבנו. והנה יש להעיר על דברינו מדברי התוס' בדף ס"ז במה דאמר שם דמשכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתה וכתבו התוס' דלא דמי למלוה על המשכון דאינה משמטתה דשאני מטלטלין דתפיס להו וקנה להו שלא בשעת הלואתו כר' יצחק ולהכי גם בשעת הלואה חשיב של אחיך בידיך אבל קרקע לא, ומוכח דבאתרא דמסלקי ודאי לא קנה המלוה במשכנתא קנין הגוף כמו גדר בע"ח קונה משכון וזה אין לומר דבאמת באתרא דמסלקי ליכא קנין משכנתא ודוקא באתרא דלא מסלקי איכא קנין משכנתא דפשטה דהגמ' דשדה זו שמשכנתי לך דאינו יכול להקדישה אלא אחר שיפדנה משמע דאין חילוק ואדרבא משמע דהיכי שיכול לפדותה ומ"מ אינו יכול להקדישה אלא אחר שיפדנה. אכן יש לומר דדין קנין למשכון לגבי זה שלא יוכל הלוה למכרה או להקדישה ודין שתשמטנה שביעית הם דינים מיוחדים, דלגבי שביעית הא דמלוה על המשכון אין שביעית משמטתה דילפינן מקרא דאשר יהי' לך את אחיך תשמט ידיך דדרשינן ולא של אחיך בידיך זה ודאי גבי משכון מטלטלין דתפיס ליה והוא ברשותו והוי של אחיך בידך, דאפי' אם יביא לו הלוה החוב צריך בהחזרת המשכון שהמלוה יחזיר לו, אבל במשכון קרקע דאף דיש לו בזה קנין משכון אבל אינו בידו וכיון דאם יפרע לו הלוה אפי' שלא ברצונו מתבטל זכות המשכנתא א"כ שפיר משמטת שביעית החוב וממילא פקע זכות המשכנתא ולא דמי למשכון מטלטלין דאם נאמר דשביעית משמטת צריכין להוציא ממנו המשכון וע"ז דרשינן ולא של אחיך בידך. ומבואר מה דבאתרא דלא מסלקי אין שביעית משמטת, דכיון דאפי' אם יביא הלוה מעות החוב להמלוה אינו יכול לסלקו מהמשכנתא עכשיו א"כ א"א להשמיט החוב כיון דקנין המשכנתא הוא ברשות המלוה אפי' לכשיביא לו הלוה החוב, ולכן אינו יכול שביעית להפקיע המשכנתא וממילא לא נפקע החוב, וזה דוקא בדין שביעית אבל בעיקר קנין המשכנתא כל זמן שלא פרע לו הלוה אין חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי. ועתה נראה לבאר דברי הרמב"ם דודאי אין כונתו באומר מעכשיו כיון שסתם, ומפרש ד' הגמ' ג"כ שלא אמר מעכשיו, ובדין איסור רבית ולא בדין קנין, ומה דקשה דא"כ גם אם אמר בשוייהן אמאי מותר, נבאר זה ע"פ מה שהקשנו עוד למה כתב הרמב"ם והי' בעל הקרקע אוכל פירות והביאור בזה הוא משום דאם המלוה אוכל הפירות ויש לו כל קנין משכנתא א"כ אין הלוה יכול למכרה כלל ולא שייך להתנות זה התנאי ולכן הוצרך הרמב"ם לפרש שהלוה אוכל פירות וא"כ יש לו כבר זכות בהשדה גם עכשיו ויכול למכרה וע"ז תניא דאם אמר לו כשתרצה למכרה לא תמכרנה אלא לי בשוייהן מותר וטעמא דהתנאי הוא מחזק קנין המשכנתא דכיון שהיה אפשר שימשכן הלוה הקרקע ע"מ שיאכל המלוה הפירות אפי' למאן דאסר במשכנתא כבר כתבתי דעכ"פ מותר לנכות הפירות בשווים ואז הרי לא יוכל למכרה א"כ נוכל לפרש דמה שהתנה המלוה שלא ימכרנה אלא לו בשוייה היינו שלא יהי' לו זכות למכרה לאחרים שיהי' לו קנין גמור של משכנתא ומה שהלוה אוכל פירות היינו שהמלוה נותן לו רשות לאכול הפירות אבל בתנאי שאינו מגרע זכות המלוה בקנין המשכנתא, ולכן שפיר מבואר מה דמותר ולא הוי רבית דאינו תנאי בעלמא על נתינת זכות זה מצד הלוה אלא דהוא תנאי מצד המלוה שיהי' לו בהקרקע כל הזכות של משכנתא שממילא לא יוכל למכרה לאחרים ולכן בשוייהן מותר.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מלווה ולווה פרק ז׳

ד׳

ושביעית משמטתה כו': יעוין ההמ"ג בשם הרשב"א, ולשון הגמרא וכן לשון רבינו אינו מורה דמיירי כשכבר הגיע הזמן. לכן נראה דלא דמי כלל להך דמלוה לחבירו לעשר שנים, דשם אין בהלואתו הפסד ללוה כלום והמלוה אינו יכול לנוגשו א"כ ליכא טעמא דאמרה רחמנא דתשמט שביעית דהשתא לא קרינא ביה לא יגוש אבל הכא הלא אכיל פירי דלוה בלא נכייתא דשוין טובא, וא"כ הלא המלוה בעצמה תובעת את הלוה להחזיר לו מעותיו וליטול שדהו, ובשלמא באתרא דלא מסלקי דהלא מכורה היא לו לזמן ונמצא דהמלוה דיליה קא אכיל דהוי כמכורה אליו וכמו שקנה פירותיה, אבל כיון דהלוה מצי לסלק רק דהמלוה לא יכול לתבוע עד תום הזמן והוי כמאן דאכיל שדהו דחבריה חנם וא"כ הלא הוא נוגשו ואומר לו אם לא תשלם לי המעות אוכל הפירות משדך אשר הוא ברשותך, ואטו כי תבע הנכסים לא גוף המלוה אין בזה משום בל תגוש. ופוק חזי דמשנתנו הלא חשבה בלאוי דריבית לאו דלא תהיה לו כנושה כש"כ דאיכא קרא שמוט כל בעל משה ידו כו' לא יגוש את רעהו, ולכן כתב רבינו ומקום שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו ב"ח גובה הימנו כו' ואין שביעית משמטתה, הא כשהגיע סוף זמנו תו שביעית משמטתה דהוי כאוכל שדה חבירו עבור המלוה ונוטל פרי משדה חבירו עבור המלוה וגרע טפי מהתנה שלא יתבענו בשביעית דפסק רבינו דמשמט, ואע"ג דכתבו בתראי דאם מת הלוה תו אין שביעית משמטת דכיון דחובת הגוף על היורשים ליכא לא קרינא ביה לא יגוש, לא דמי לכאן דהא הלוה חייב לשלם כשיגיע סוף הזמן הלא יתבענו המלוה, רק כ"ז שלא הגיע זמנו לא מצי תבע לגופיה רק שקיל פירות משדה הלוה דברשותו והוי לא יגוש השתא דאין לך נגישה גדולה מזו, והרא"ש הוכיח מזה דיכול המלוה לכוף ללוה לפדותו בכל עת וזה חדש, והרשב"א חולק ע"ז, ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות מלווה ולווה פרק ז׳

א׳

-העתקה מסוף פרק ו -[ וכל דיני רבית עד ס"פ עשירי הוו מדרבנן:]

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות מלווה ולווה פרק ז׳

ו׳

גוי שמשכן חצרו לישראל וכו'. יש לברר במי שקנה חצר הגוי שדרים בו ישראלים ובא בעל המצר בטענה דבר מצרא והקונה משיב דבקונה מן הגוי לית ביה משום דינא דבר מצרא כדאיתא בש"ס ובפוסקים והיא הלכה פסוקה והטעם משום דאריה אברחי מינך ובעל המצר טוען דבמבוי הישראלים ליתא להאי טעמא והנה בפ' הריבית דף ע"ג ע"ב בעובדא דמרי בר רחל דמשכן ליה ההוא כותי ביתא וכו' הקשו התוס' בד"ה נטר וכו' וז"ל וא"ת מכח דינא דבר מצרא היה לו לרב מרי להוציא מיד רבא כדאמרינן לעיל מאי משכנתא דשכונא גביה והא דאמרינן דזבן מן נכרי לית ביה משום דינא דבר מצרא היינו משום דמצי א"ל אריה אברחי ממצריך אבל הכא רב מרי שלא היה לו בית אצל הנכרי לא שייך האי טעמא ואדרבא הפסיד שכל זמן שלא קנאו רבא היה דר בו רב מרי בשביל ריבית וי"ל דרב מרי לא היה חפץ לקנותו ע"כ. והרב כנסת הגדולה בסי' קע"ה הגהת הטור אות ע"ג כתב וז"ל והא דקונה מן הגוי לית ביה דינא דבר מצרא היינו דוקא בקונה בית הגוי הסמוך לביתו אבל בית הגוי שישראל דר בתוכו יכול הדר בתוכו להוציא ללוקח מדינא דבר מצרא מהרש"ך ז"ל ח"ב סי' קמ"ט וכו' יעו"ש ולכאורה יש להקשות עליו איך לא הביא סיעתא לדברי התוס' הנ"ל שחילקו כמו שחילק הוא ז"ל וכן הוא דעת מהר"מ ומביאו המרדכי בפ' המקבל. עוד כתב וז"ל א"ה כיון שטעם הרב ז"ל הוא משום דלא אמרינן אריה אברחי ממצריך אלא היכא שיש לגוי בית או שדה סמוך למצרן אבל לא בבית גוי שהישראל דר בתוכו ומחזיק בו ה"ה שהמצרן בבית זו אע"פ שאינו שוכר לבית יכול לסלקו מיד הלוקח וכן מתבאר מדברי הרב ז"ל שזיכה לשוכר מדין מצרן כפי ההסכמות ומהר"א גאליקו ז"ל בתשו' כ"י סי' ק"ב כתב דבע"ח ומצרן מוציא מיד הקונה לו ועיי"ש בסי' ק"ו ע"כ נראה דעת הרב ז"ל דלא אמרינן בכי האי זבן מגוי לית ביה דינא דבר מצרא אלא מצי המצרן לסלק ללוקח כדין הלוקח מישראל אמנם לבי מהסס בזה לפי מ"ש להר"ב בשיטה מקובצת בסוגיין בעובדא דרב מרי משם תלמידי הרי"ף וז"ל והקשו התוס' מכח דינא דבר מצרא היה לו לרב מרי וכו' וי"ל דרבא מגוי זבנא ואמרינן לקמן זבינא מגוי לית ביה משום דינא דבר מצרא ואפי' דלא שייך הכא טעמא דלקמן מ"מ לא פלוג רבנן אי נמי לפי' ר"ת אתי שפיר וכו' יעו"ש. וכן הביא עוד משם הריטב"א שתירץ התוס' לחד תירוצא ואע"ג דהריטב"א ז"ל דחה דבריהם מ"מ מידי פלוגתא לא נפיק דדעת תלמידי הרי"ף שפיר קנה הלוקח אע"ג דלא שייך טעמא דאריה וכן מוכרח בדעת הר"ב דהכי ס"ל מדלא פליג כמו שפליג הריטב"א ז"ל. וראיתי למהר"א אלשקר ז"ל הובא בס' אבקת רוכל בסי' קי"ח שפקפק בדעת רבינו דס"ל דהך דינא דזבן מגוי לית ביה דינא דבר מצרא הוא אפי' דלא שייך טעמא דאריה אברחי ומרן שם בסי' קי"ט דחה דבריו וכתב וז"ל ועוד יש לדון בזה אפי' הוה אפשר למיסק אדעתין דהרמב"ם סבר דאפי' היכא דליכא למימר אריה אברחי ליכא דינא דבר מצרא בזבן מגוי הכא אפי' אין לו לראובן אלא אותו מאגאזי'ן ששכר מהגוי שייך למימר אריה אברחי שהרי הגוי היה שכן למאגאזי'ן ששכר ראובן והיה יכול הגוי להזיקו ועוד שבמאגאזי'ן השכיר בידו מהגוי היה יכול להעליל עליו בשכירותו ועתה שקנה שמעון מהגוי הבית שבכללות המאגאזי'ן אברח אריה מעלוי ולא דמי דלר' מרי וכו' יעו"ש באורך וקשה לי במ"ש דאפי' הוה אפשר למיסק אדעתין דהרמב"ם סבר וכו' דמשמע דחילוקו שייך לדעת הרמב"ם ואינו דאם נשים שהרמב"ם סבר כן דבכל גוונא זבן מגוי לית ביה משום דינא דבר מצרא א"כ שפיר קנה שמעון וצריך לחלק בין נדון דידן לההיא דרב מרי ולומר דהכא שייך אריה אברחי דהגוי היה שכן וגם שמעליל עליו בשכירות וגם מ"ש בסוף דבריו וז"ל אבל בנדון דידן כשם שפורע השכירות לישראל היה פורע לגוי ושפיר א"ל אריה אברחי ממצרך ע"כ קשה דבשאלה לא נזכר מענין השכירות כ"א שרצה להוציאו מהמאגאזי'ן וזה משיבו שהוא קודם משום דינא דבר מצרא באופן שדברי הרב ז"ל לא זכיתי להבינם וצ"ע. ולענין דינא עדין צריך ישוב שנראה שהלוקח יכול לומר קים לי כהתוס' שהביא הר"ב והריטב"א דבכל גוונא לוקח מן הגוי לית ביה דינא דבר מצרא. ובר מן דין כבר ידוע מ"ש מרן המחלוקת דהיכא דהלוקח יש לו בית לדור והמצרן יש לו ומה שרוצה ליקח הוא להשכירו לאחר אם שייך ביה דינא דבר מצרא או לא ובנדון דידן שכבר קנה שמעון שפיר מצי לומר קי"ל וזכה בבית ועיין בס' בית דוד חו"מ סי' ס"ד.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מלווה ולווה ז׳, מתוך הלכות מלווה ולווה שבספר משפטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מלווה ולווה כל הרמב״ם