הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מעשרות · פרק ט׳

ספר זרעים · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מעשרות · פרק ט׳
הלכה א׳
בִּימֵי יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהָיָה אַחַר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק שָׁלְחוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל וּבָדְקוּ בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וּמָצְאוּ שֶׁהַכּל זְהִירִים בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה וּמַפְרִישִׁין אוֹתָהּ. אֲבָל מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּמַעֲשַׂר עָנִי הָיוּ עַמֵּי הָאָרֶץ מִיִּשְׂרָאֵל מְקִלִּין עַל עַצְמָן וְלֹא הָיוּ מַפְרִישִׁין אוֹתָן. לְפִיכָךְ גָּזְרוּ שֶׁלֹּא יְהֵא נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת אֶלָּא אֲנָשִׁים נֶאֱמָנִים. אֲבָל עַמֵּי הָאָרֶץ פֵּרוֹתֵיהֶן סָפֵק וְאֵין נֶאֱמָנִין לוֹמַר מְעֵשָּׂרִין הֵן. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא דְּמַאי:
הלכה ב׳
וְהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם מַפְרִישׁ מִן הַדְּמַאי אֶלָּא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֲוֹן מִיתָה. וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בָּזֶה הֶפְסֵד שֶׁהֲרֵי בְּעָלָיו אוֹכְלִין אוֹתוֹ. אֲבָל מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשַׂר עָנִי אֵין מַפְרִישׁ מִן הַדְּמַאי מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. לְפִיכָךְ אוֹמֵר לַלֵּוִי אוֹ לֶעָנִי הָבֵא רְאָיָה שֶׁאֵינוֹ מְעֵשָּׂר וְטֹל מַעַשְׂרוֹת:
הלכה ג׳
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין מַעֲשַׂר עָנִי מִן הַדְּמַאי צָרִיךְ לִקְרוֹת לוֹ שֵׁם וְאֵינוֹ מַפְרִישׁ וְאוֹמֵר עִשּׂוּר מַה שֶּׁיֵּשׁ כָּאן מַעֲשַׂר עָנִי כְּדֵי לִקְבֹּעַ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁמַּעֲשַׂר עָנִי בִּשְׁלִישִׁית וְשִׁשִּׁית בִּמְקוֹם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל שְׁאָר שְׁנֵי הַשָּׁבוּעַ:
הלכה ד׳
כְּשֶׁמַּפְרִישִׁין מִן הַדְּמַאי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן לְפִי שֶׁהוּא סָפֵק. לְפִיכָךְ מֻתָּר לְהַפְרִישׁ כְּשֶׁהוּא עֵרוֹם:
הלכה ה׳
כֵּיצַד מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי. מַפְרִישׁ כְּדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁהוּא אֶחָד מִמֵּאָה מִן הַכּל וּמַנִּיחָהּ בְּצַד הַפֵּרוֹת וְאוֹמֵר זֶה מַעֲשֵׂר וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר זֶה שֶׁאָמַרְתִּי עָלָיו שֶׁהוּא מַעֲשֵׂר הֲרֵי הוּא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל שְׁאָר הַמַּעֲשֵׂר הַסָּמוּךְ לוֹ. וְנוֹטֵל אוֹתָהּ וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר קֹדֶם הַמַּעֲשֵׂר לְכַתְּחִלָּה. וְאַחַר כָּךְ מַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:
הלכה ו׳
וּמֻתָּר לְהַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי קֹדֶם הָרִאשׁוֹן בִּדְמַאי. וְאִם רָצָה אוֹמֵר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל פֵּרוֹת אֵלּוּ בִּצְפוֹנָם אוֹ בִּדְרוֹמָם וַהֲרֵי הוּא מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת. וְכֵן הַלּוֹקֵחַ כִּכָּר מִן הַנַּחְתּוֹם מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה כְּדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה וְאוֹמֵר אֶחָד מִמֵּאָה מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ כָּאן הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ וְזֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל הַשְּׁאָר הַסָּמוּךְ לוֹ וְהַיֶּתֶר עַל אֶחָד מִמֵּאָה שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה שֶׁהִפְרַשְׁתִּי הֲרֵי הוּא חַלָּה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּצְפוֹנָהּ אוֹ בִּדְרוֹמָהּ וַהֲרֵי הוּא מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת וְאוֹכֵל:
הלכה ז׳
וְכֵן הַמַּזְמִין אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת אוֹמֵר מֵעֶרֶב שַׁבָּת מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ לְמָחָר הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ. וְזֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל שְׁאָר הַסָּמוּךְ לוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִּדְרוֹמוֹ וַהֲרֵי הוּא מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת. מִפְּנֵי שֶׁמֻּתָּר לְאָדָם לְהַתְנוֹת תְּנָאִים אֵלּוּ עַל הַדְּמַאי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. אֲבָל בְּוַדַּאי אֵינוֹ מַתְנֶה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ:
הלכה ח׳
כֵּיצַד. הָיוּ לוֹ מֵאָה תְּאֵנִים שֶׁל טֶבֶל בְּבֵיתוֹ וְהוּא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ אוֹ בַּשָּׂדֶה וּמִתְיָרֵא שֶׁמָּא תֶּחְשַׁךְ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְעַשֵּׂר בְּשַׁבָּת אוֹמֵר שְׁנֵי תְּאֵנִים שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה. וְעֶשֶׂר שֶׁאֲנִי מַפְרִישׁ אַחֲרֵיהֶן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן. תֵּשַׁע שֶׁאֲנִי מַפְרִישׁ אַחֲרֵיהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וּלְמָחָר מַפְרִישׁ וְאוֹכֵל:
הלכה ט׳
וְצָרִיךְ לִרְחשׁ בִּשְׂפָתָיו בְּשָׁעָה שֶׁמַּפְרִישׁ זוֹ אַחַר זוֹ וְאֵינוֹ כִּמְתַקֵּן בְּשַׁבָּת שֶׁהֲרֵי הִקְדִּים תְּנָאוֹ. וְטֶבֶל שֶׁיֵּשׁ עָלָיו תְּנַאי זֶה מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת קֹדֶם שֶׁיַּפְרִישׁ. וְנוֹתֵן עֵינָיו בְּצַד זֶה וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁאָר:
הלכה י׳
נָתַן לוֹ עַם הָאָרֶץ כּוֹס לִשְׁתּוֹתוֹ אוֹמֵר מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְשַׁיֵּר בְּשׁוּלֵי הַכּוֹס הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ וְזֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל הַשְּׁאָר הַסָּמוּךְ לוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּפִי הַכּוֹס וַהֲרֵי הוּא מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת וְשׁוֹתֶה וּמַנִּיחַ כְּדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר בְּשׁוּלֵי הַכּוֹס:
הלכה י״א
וְכֵן אִם זִמְּנוֹ חֲבֵרוֹ לִשְׁתּוֹת בְּשַׁבָּת מַתְנֶה כִּתְנַאי זֶה מֵעֶרֶב שַׁבָּת עַל כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה שֶׁיִּסְעֹד אֶצְלוֹ. וְכֵן פּוֹעֵל שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין לְבַעַל הַבַּיִת נוֹטֵל גְּרוֹגֶרֶת אַחַת וְאוֹמֵר זוֹ וְתֵשַׁע הַבָּאוֹת אַחֲרֶיהָ עֲשׂוּיוֹת מַעֲשֵׂר עַל הַמֵּאָה שֶׁאֲנִי עָתִיד לֶאֱכל וְזוֹ הָאַחַת תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל הָעֶשֶׂר הַבָּאוֹת אַחֲרֶיהָ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי הוּא הָעֶשֶׂר הָאַחֲרוֹנוֹת וַהֲרֵי הוּא מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת וְנוֹתֵן הַגְּרוֹגֶרֶת שֶׁהִפְרִישׁ לַכֹּהֵן. וְהַפּוֹעֵל מַפְרִישׁ לְעַצְמוֹ דְּמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. שֶׁתְּנַאי בֵּית דִּין הוּא שֶׁתִּהְיֶה תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מִשֶּׁל בַּעַל הַבַּיִת וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִשֶּׁל פּוֹעֵל:
הלכה י״ב
הַנַּחְתּוֹמִים לֹא חִיְּבוּם חֲכָמִים לְהַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִן הַדְּמַאי אֶלָּא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר בִּלְבַד כְּדֵי שֶׁיַּפְרִישֶׁנָּה בְּטָהֳרָה עִם הַחַלָּה. וְהַלּוֹקֵחַ מַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמוֹכֵר בַּחֲנוּתוֹ אוֹ עַל פֶּתַח חֲנוּתוֹ. אֲבָל הַמּוֹכֵר לְפַלְטֵר אוֹ בַּחֲנוּת הַסְּמוּכָה לְפַלְטֵר חַיָּב לְהַפְרִישׁ אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:
הלכה י״ג
שְׁנַיִם שֶׁבָּצְרוּ כַּרְמֵיהֶן בְּתוֹךְ גַּת אַחַת וְהָאֶחָד מֵהֶם אֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁעִשֵּׂר זֶה הַנֶּאֱמָן עַל חֶלְקוֹ כְּשֶׁהוּא נוֹטֵל חֶלְקוֹ מִן הַיַּיִן חַיָּב לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר דְּמַאי עַל חֵלֶק עַם הָאָרֶץ. כֵּיצַד. הָיוּ מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה וְנוֹטֵל בְּחֶצְיוֹ מָאתַיִם לוֹג יַיִן הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ לוֹג אֶחָד תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְעֶשֶׂר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּנֶגֶד הַמֵּאָה לוֹג שֶׁהֲרֵי הִפְרִישׁ הַמַּעֲשֵׂר שֶׁל וַדַּאי תְּחִלָּה עַל חֲצִי כָּל שֶׁדְּרָכוֹ בַּגַּת. וְכֵן אִם הָיָה שְׁלִישׁ אוֹ רְבִיעַ מַפְרִישׁ לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

השגות הראב"ד · הלכות מעשרות פרק ט׳

י״א
וכן פועל שאינו מאמין לבעל וכו' עד ומעשר שני משל פועל. א"א איני יודע מה צורך לתנאי ב"ד לכל מה שכתב ובמשנה לא בא תנאי ב"ד אלא על מה שאמר ת"ק וחושך גרוגרת אחת דברי רבי. רבן שמעון ב"ג אומר לא יחשוך מפני שהוא ממעט ממלאכתו של בעל הבית ר' יוסי אומר לא יחשוך מפני שהוא תנאי ב"ד כלומר תנאי בית דין הוא שאותה הגרוגרת שיתן לכהן ת"מ שלא ימעט אותה ממאכלו ויאכל חליפי' משל בעל הבית מן התשע הנשארות לו:
י״ג
שנים שבצרו כרמיהן וכו' עד חלק עם הארץ. א"א המשנה כך היא שנים שבצרו כו' לתוך גת אחת אחד מעשר ואחד שאינו מעשר המעשר מעשר את שלו וחלקו בכ"מ שהוא ופירשו בירושל' מעשר את שלו ודאי וחלקו בכ"מ שהוא דמאי ופירשו עוד חצי חלקו שביד חבירו דמאי לפי שאינו מעשר חצי חלק חבירו אלא מספק ברירה לפיכך המעשר שלו וקשיא לי מתניתין דבתרה שנים שקבלו שדה באריסות או שנשתתפו יכול הוא שיאמר לו טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני אלמא יש ברירה ונ"ל שהוא קנס לפי שלא היה לו להתערב עמו בגת אחת שהרי לא היה לו שותפות עמו בכרם ומה לזה שעירב פירותיו עמו:
נחלת הכלל · ToratEmet

אור שמח · הלכות מעשרות פרק ט׳

ג׳
ואומר עישור מה שיש כאן מעשר עני כדי לקבוע מעשר שני כו'. כן כתב רבינו בפירוש המשנה, ונראה דעתו דסובר דאין ספיקו דמעשר עני טובל דעיקרו דטובל הוא מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וכתיב ואכלו בשעריך ושבעו וזה דוקא בודאי דניתן לעני אבל ספיקו דאינו קדוש כלל ולא ניתן לעני כלל תו אינו טובל ולא בעי הפרשה, והא דלוקה בודאי טבל למעשר עני הוא גדר שעשאה התורה כי היכי דלא יאכלנו ויתננו לעני אבל בספיקו אינו טובל כיון דאף אם יפרישו יהי' לעצמו וכדסבר רב יוסף בנדרים (דף פ"ד) (ויעוין ר"ן שם). ולדעתי נראה דספיקו דוקא אמר אבל ודאו ודאי טובל לכו"ע ופירושו דתלי בזה אם איכא טוה"נ היינו משום דעיקרו דטוה"נ לבעלים יליף בספרי נשא ואיש את קדשיו לו יהיו כו' לפי שהוא אומר כל תרומות הקדשים כו' שומע אני יטלום בזרוע ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו מגיד שטוה"נ לבעלים והובא שם בירושלמי בנדרים ריב"ח אמר אדם נותן מעשרותיו בטוה"נ מ"ט דכתיב ואת קדשיו לו יהיו, א"כ למ"ד דספיקו טובל סבר דקדש מיקרי ולכך אף אם לא צריך למיתבי' לעני בספק ג"כ טובל ובעי לאפוקי קדושתו הוי בכלל קדשיו לו יהיו וטוה"נ לבעלים, אבל למ"ד דספיקו אינו טובל ולאו קודש מיקרי ורק ממונא זכי רחמנא לעניים אבל לא חלה קדושה עלייהו ולא הוי בכלל קדשיו לו יהיו ולית לבעלים טוה"נ בהו דלא גלי קרא בזה, לכן לפום הלכה פסק כרבא דיש חילוק בין המתחלק בבית להמתחלק בגורן לענין טוה"נ ומפיק טוה"נ מדכתיב ונתת והנחת יעו"ש אבל קדש לא מיקרי ומה דטובל ודאי הוי גדר מהתורה שלא יאכלנו ויתננו לעני אבל היכי דאין צריך למיתבי' לעניים תו אינו טובל וז"ב, ובפרט לשיטת רבינו דספיקות מותר מה"ת רק גבי דמאי גזרו משום דהוא מצוי ויפריש מע"ש בשאר שנים. ולכן בפרק י"ג הכ"א שהוא מפורש בתוספתא באם היו לפניו שתי קופות אחת טבל ואחת מתוקן ואבדה אחת מפריש מע"ש לבד ואינו צריך להפריש מעשר עני כלל דספיקו אינו טובל כמוש"ב וזה ע"צ המקרה והזדמן לא שייך בזה טעמא לקבוע מ"ע לכן אינו קורא שם למעשר עני. ובהלכה כ' שם אע"ג דרובן מוכרין ודאי מכ"מ כל קבוע כמחצה ע"מ דמי לקולא ג"כ כמפורש סוף פ"ק דכתובות לכן לא בעי למיתבי' לעני ותו אינו קורא שם ודוק. והך דר' יוסף איתמר בפרק אלו הן הלוקין דאמר שם דפליגי בודאי אם טובל וסובר רבינו דתרי זמני הוי שקלו וטרו רב יוסף ואביי בתרי גווני וקבל מיניה דאביי דא"כ ליפלוג בודאי ופסק דספיקו אינו טובל וכמוש"ב מהתוספתא ועיין תוי"ט ואכמ"ל. ועיין לקמן פ"א ממעשר שני הי"א ובהשגות שם ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות מעשרות פרק ט׳

א׳
בימי יוחנן וכו'. עיי' מ"ש הרב מל"מ באורך ובסוף דבריו כתב דכל שהוא ספק נקרא דמאי אף במקום דחייב להפריש תרומה גדולה יעו"ש, וכן מבואר בדברי הרב תוס' יו"ט במשנה ד' פ"ג דמעשרות על מ"ש רבינו שם בפירוש המשנה דחייב להפריש דמאי, דחייב להפריש גם תרומה גדולה וכתב שכן נראין דברי רבינו בחיבורו יעו"ש והיינו דבחיבור לא כתב מילת דמאי אלא הרי הם ספק יעו"ש ודוק.
ב׳
אבל מעשר ראשון וכו'. עיין מה שהביא הרב מל"מ לרש"י דפרק עגלה ערופה ומה שתירץ, ולענ"ד נראה ליישב מעין מ"ש הרב בתירוץ שני והוא ע"פ דברי רש"י בבכורות דף י"א ע"ב ד"ה דמאי וז"ל ולא דמי לשאר דמאי שנותן לכהן אחד ממאה דהתם איכא טעמא כדמפרש בסוכה משום דסבר עם הארץ ללוי הוא דפקיד רחמנא למיתב תרומת מעשר ולא לדידי וכו' עכ"ל, והשתא משו"ה חיישינן דילמא אכל ליה אבל גבי גר שנתגייר לא שייך האי טעמא ומשו"ה אמרינן שימכרנה לכהן אך קשה לרש"י בנדרים למה כתב לההיא טעמא מסברתיה כיון דאיכא האי טעמא דש"ס ערוך וכמ"ש איהו גופיה בבכורות שהוא ש"ס דסוכה ובשלמא לרש"י דפ' עגלה ערופה, ותוס' דיומא דף ט' לא קשיא דאינהו ז"ל אתו למילתא אחריתא דנהי שצריך להפריש תרומת מעשר מדמאי משא"כ תרומה גדולה דשאני זה מזה או כמ"ש רש"י בבכורות או כמ"ש בנדרים מ"מ ימכרנה לכהן מאחר שהוא ספק שמא עם הארץ זה הוא מאותן שמעשרין ואם כן הכהן יביא ראיה דהמוציא מחבירו עליו הראיה ולזה תירץ רש"י שמא יאכל והתוספות תירצו כיון דהוי מועט וכו' ברם לרש"י דנדרים קשה כדכתיבנא. ועוד קשה טובא עליו מה שהקשה חכם בני נר"ו ממ"ש במכות דף י"ז ע"א דמאי כיון דממונא הוא אפרושי מפריש וכתב רש"י דאינו אלא גזל משא"כ מעשר דבהפרשתו איכא חיוב מיתה דבעינא לאפרושי תרומת מעשר וכו' עכ"ל. ופירושו שם נראה מוכרח שם בש"ס דקאמר כיון דממונא וכו' מכלל דמעשר ראשון אי מפריש חל עליה איסורא והשתא לפי מ"ש רש"י בבכורות דסבר עם הארץ דללוי הוא דפקיד רחמנא וכו' משמע דאף אם יפריש הישראל התרומת מעשר סובר דלא רמיא עליה דידיה ליתנו לכהן והוא היפך הש"ס דמכות דלדידיה אם כן יפריש אף המעשר ראשון ולא יאכל טבל ולא יתן לכהן כלום דלא רמיא עליה דידיה ליתן לכהן וכמ"ש רש"י, ויותר תימה לרש"י דנדרים דמה שאין מפרישין הוא משום דלא למדנו בה עון מיתה אלא מהיקשא דתרומה גדולה וע"ה לא ציית היקשא וכו' א"כ מה הפרש יש בין מעש' ראשון למעשר עני ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות מעשרות פרק ט׳

ב׳
והתקינו שלא יהיה מפריש מן הדמאי אלא תרומת מעשר אבל מעשר ראשון כו'. כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל וא"ת תרומת מעשר נמי נהי דצריך להפרישה לאחר שהפרישה מיהא ימכרנה לכהנים דהשתא ליכא אלא איסור גזל ונימא המע"ה ומדברי רבינו שכתב בסתם ונותנו לכהן משמע שנותנו בחנם כבר תי' רש"י ז"ל פ' ע"ע דמ"ח וז"ל ואחמור עליה שלא לעכבו אצלו ולמכור לכהן גזרה דילמא משהא לה לגביה ואכיל ליה אבל מעשר ראשון ומעשר עני מותרין לזרים וראיתי להטור י"ד סימן של"א שכתב וז"ל ומפריש א' מעשרה שבו לתרומת מעשר ומוכרו לכהן וכתב מרן שם דלמד דין זה מדין מעשר ראשון ומעשר עני ותמהני איך לא כתב דרש"י ורבינו חולקין על הטור וס"ל דתרומת מעשר נותנה לכהן בלא דמים אלו דבריו יע"ש ואנכי הדל אני תמה טובא על הטור ז"ל דס"ל דתרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהן שלא כדעת רבינו ורש"י מהא דפרכינן פרק הזרוע דף קל"א לר"ח דאמר המזיק מתנות כהונה ואכלן פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין מברייתא דקתני תשעה נכסי כהן תרומה ותרומת מעשר וחלה כו' והדמאי והבכורים כו' למאי הלכתא לאו להוציאו בדיינים לא לכדתנן למה אמרו נכסי כהן שקונה בהם עבדים כו' והשתא לדעת הטור דס"ל דתרומת מעשר של דמאי מוכרו לכהן היכי הוה ס"ד לומר דנכסי כהן דקתני בברייתא להוציאו בדיינים דאם כן תיקשי ליה דהיכי מני בהדייהו דמאי דמוציאו בדיינים הרי אפי' לתנו אינו חייב מכ"ש להוציאו בדיינים וליכא למימר דודאי למאי דהוה ס"ד לומר דנכסי כהן דקתני בברייתא לענין להוציאו בדייני' קאמר ה"נ דהוה ס"ל ע"כ דתרומת מעשר של דמאי נותנו לכהן בלא דמים אמנם למאי דמסיק דנכסי כהן דקתני לענין שקונ' בהם עבדים ה"נ תרומה של דמאי מוכרה לכהן דהא ודאי בורכא היא דמי הכניסנו לשום מחלוקת בין המסקנא לס"ד ותו דא"כ הכי הו"ל למיפרך ותסברא והרי קתני דמאי ובר מן דין קשיא אצלי טובא לדעת הטור שדבריו הם הפך משנה ערוכה בריש פ"ב דערלה דתנן התם התרומה ותרומת מעשר של דמאי החלה כו' עולין בא' ומאה וצריך להרים ומבואר שם בירושלמי והביאו רבינו ז"ל בה' תרומה ובה' מאכ"א פי"א ה"ט דהתרומה צריך להרים והערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים מפני גזל השבט שהוא ממון של כהן ואם הוא דבר שאין הכהנים מקפידין עליו א"צ להרים כנודע והשתא אם איתא דתרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהן היכי קתני מתני' דעולה בא' ומאה וצריך להרים הא משום אסורו דאית ביה הרי נתבטל ומשום גזל השבט נמי ליכא שהרי מוכרה לכהן ובירושלמי פרכינן עלה התם רבי יונה בעי ולמה לא תנינן החלה והדמאי כו' א"ל ר"ח לבר לוליבא נוטל הוא דמיו מן השבט א"ל כן אמר שמואל שהוא נוטל דמיו מן השבט רבי מונה בשם ר"י אינו נוטל דמיו מן השבט למחר הוא מביא ודאי ואומר דמאי הוא כדי ליטול ממנו דמיו ופי' שם המפרש מהר"א ליב ז"ל שם דשמואל לתרץ קו' דר"י אתא דמשום הכי לא תני חלת דמאי משום דנוטל דמיו מן השבט ואם כן אינו צריך להרים ולא מיתניא ליה בהדי אינך דצריך להרים יע"ש והדבר תמוה איך נעלם מהטור ז"ל משנה ערוכה וצ"ע עוד כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל והתוס' פ"א דיומא ד"ט ד"ה מעשר כתבו והא דלא אמרינן בתרומה ג"כ דימכרנה לכהנים י"ל כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא א' ממאה ועוד דמיה מועטים שהוא צריך למכרה בזול תיקנו רבנן שיתנה לכהנים והא דתנן דגר שנתגייר כו' ואם ס' חייב וקאמר עלה בירושלמי דמוכרה לכהן לפי דברי התוס' י"ל דשאני התם דחלה הוא דבר מרובה אך לרש"י ק' דה"נ גבי חלה נימא דילמא כי משהא לה גביה אכיל ליה י"ל דשאני הכא גבי דמאי דמיקל ואכיל לתרומת מעשר שבו משום דסבר רוב ע"ה מעשרין ומשום הכי חיישינן דילמא אכיל ליה אבל התם גבי חלה ליכא למיחש כו' מ"מ אני מסתפק באותה ששנינו בריש פ"ג דדמאי הלוקח מן הנחתום כו' נוטל כדי תרומת מעשר כו' וחלה אם שיעור החלה יכול למוכרה לכהן כדברי התוס' דכתבו דטעמא שאינו מוכר הוא משום דהוי דבר מועט כו' יע"ש ולא ידעתי מה מקום יש להסתפק שהרי מבואר בירושלמי שכתבנו דבמחלוקת היא שנויה דר"ח ושמואל ס"ל דחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט ור' מונה ס"ל דאינו נוטל משום דחיישינן למחר מביא ודאי ואומר דמאי והנראה דאשתמיטיה מיניה דברי הירושלמי הללו ועיין שם בהרב שדה יהושע ומ"מ י"ל לר"ח דס"ל דחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט מ"ש דבתרומה ומעשר של דמאי אינו נוטל ובשלמא לדעת התוס' דטעמא דתרומה שאינו מוכר משום דהוי דבר מועט איכא למימר דהיינו טעמא דר"ח ושמואל דס"ל דבחלה כיון שהוא דבר מרובה לא תקינו רבנן אכן לדעת רש"י ז"ל דס"ל דהיינו טעמא דתרומה משום דחיישינן דילמא משהי ואכיל לה ה"נ גבי חלת דמאי ניחוש והכא לא שייך תירוץ המש"ל שתי' לההיא דגר שנתגייר וראיתי להרב שדה יאושע ז"ל דברים תמוהים שכתב וז"ל ור"ח נוטל הוא דמיו מן השבט כו' ואע"ג דבתרומת מעשר של דמאי נותנה לכהן ואינו נוטל דמיו מן השבט שאני התם דידעינן ודאי שלא תרם אבל חלה מוצי' כו' יע"ש והוא תימא שהרי קי"ל דרוב ע"ה מעשרין הם ולדעת רש"י י"ל דס"ל לר"ח ושמואל דדוקא גבי תרומת מעשר כיון דדבר מועט הוא משום הכי חששו דילמא משהי ליה ואפקרינהו רבנן לממוניה ויהבו לכהן אמנם בחלה כיון שדבר מרובה הוא משום חששא דילמא משהי לא אפקרינהו רבנן לנכסיה דלאיבוד מועט לא חששו וחדית ליה ר' מונה דאפי' בחלה נמי אינו נוטל דמיו משום דלמחר מביא ודאי ואומר דמאי הוא ומן האמור בענין מבואר דמה שהוצרכו רש"י והתוס' לתת טעם לתרומת מעשר של דמאי מטעמא דהוי דבר מועט וא"נ משום דילמא משהי לה לא הוצרכו לזה אלא אליבא דר"ח ושמואל דס"ל דבחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט דלר' מונה דס"ל דאינו נוטל דמים משום דלמחר מביא ודאי ואומר דמאי מה"ט נמי איכא למימר נמי גבי תרומה דאינו נוטל דמים ומ"מ אני תמיה דהי"ל להתוס' ז"ל להזכיר הירושלמי הלזו ודוק ועיין במ"ש רש"י ז"ל בפ"ק דבכורות די"א ע"ב ד"ה דמאי וז"ל וישראל מוכר לכהן את התרומה והדמים שלו והאי דמאי כו' יע"ש ודוק ודע דמהירושלמי הלזו שהביא הרב מש"ל גבי גר שנתגייר דקתני מתני' אם ספק חייב ואמרו בירושלמי דמוכרה לכהן ק' אצלי למ"ש התוס' פרק הספינה דפ"א ע"ב ד"ה אלא מעשר ראשון דלוי הוא שכתבו וז"ל ואע"ג דדמאי אינו מחוייב ליתנו מספק משום דמצי אמר אייתי ראיה ושקול אומר רשב"א כו' ועוד דמאי דלא הוי אלא ספק דרבנן אין צריך לקיים מצוה דנתינה א"ד יע"ש אשר מבואר מדבריהם דדוקא גבי דמאי דהוי ספק דרבנן דרוב עמי הארץ מעשרין הם אינו מחוייב ליתנו אבל בס' שקול אע"ג דקי"ל דהמוציא מע"ה מחוייב לקיים מצות נתינה מספק והדבר קשה דאם כן גבי גר שנתגייר כיון דספק דאורייתא הוא היכי קאמר בירושלמי דמוכר לכהן הא לא מקיים מצות נתינה ומספק חייב לקיים כמ"ש ז"ל וכן קשה ממתניתין דר"פ נושאים על האנוסה דקתני הגדילו התערובות כו' ומוכרין את התרומה והדמים שלהם דכיון דספק שקול הוא הא מיהא חייב לקיים מצות נתינה מס' ואולי יש לחלק דהתם שאני דגברא גופי' לאו בר חיובא הוא דשמא הוא כהן ואינו מצווה על מצות נתינה כלל משא"כ בההוא דבכורים דגברא בר חיובא הוא ומצווה הוא על הנתינה אלא דמספ"ל לפירות הללו אם יש בהם מצות נתינה או לא והלכך חייב לקיים מצות נתינה מס' וכן ההוא דגר שנתגייר יש ליישב דהתם שאני דמספ"ל בשעת הגלגול אם היה גוי ולא הוי בר חיובא כלל כנ"ל נכון ועדיין צ"ע ועוד י"ל דעיסה שאני דבחזקת פטורה קיימא כדאיתא בפרק הזרוע דקל"ד ע"א משא"כ הכא גבי בכורים דאין כאן חזקה לא לפטור ולא לחיוב אך ק' לי מהא דגרסינן בבכורות מת אחד מהם יחלוקו דברי ר"ט ר"ע אומר המע"ה כו' הרי דאע"ג דליכא למימר בהו בחזקת פטור קאי כגון בא' שהיה ודאי בכור אצלו ואם מת אחד מהם אומר לכהן הבא ראיה וטול ואינו מחוייב לקיים מצות נתינה מס' אע"ג דספק דאורייתא הוא ובחולין דע"ט אמרינן דתייש הבא על הצבייה אומר לכהן הבא ראיה דחוששין לזרע האב וטול ואע"ג דספק דאוריי' הוא אינו מחוייב לקיים מצות נתינה מס' ועיין במהרימ"ט ח"א סי' ל"ט שהקשה על סוגיא דפרק הזרוע דאמרי' קמה הואיל ובחזקת חיובא קיימא לא אמרי' המע"ה מההיא סוגיא דתיקן ריב"ם דמעשר ראשון ומ"ש מפרישן והן שלו אע"ג דפירות הללו בחזקת חיוב הפרשת מעשרות קיימי ואפ"ה אמרינן המע"ה והנראה דאישתמיט מיניה דברי התוס' הללו שכתבו דשאני דמאי דספק דרבנן הוא ודוק ובהיותי בענין זה ראיתי להרב החידושין בפ"א דקידושין כ"ז גבי מעשר דר"ג והזקנים שהיו באים בספינה דברים תמוהים שכתב שם ליישב קו' התוס' והמפרשי' דאמאי לא הפריש ר"ג תרומה גדולה וז"ל ואיכא דאמרי דמאי היה ולכך לא חשש ר"ג להפריש שלא מן המוקף ולא חשש נמי אם יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו דדמאי קיל דרוב ע"ה מעשרין הם והיינו דלא הפריש ר"ג תרומה גדולה לפי שע"ה מפרישין ת"ג עכ"ד ואשתומם על המראה איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דהא קי"ל הלכה רווחת דאין מפרישין מן הדמאי אלא תרומת מעשר בלבד אבל מ"א ומ"ע מפרישן והן שלו וא"כ תימא על עצמך אי מעשה דר"ג דמאי היה למה זה הוצרך ליתן מ"ע לר"י ומ"ע לר"ע וליכא למימר דר"ג לפנים משורת הדין הוא דעבד ומדת חסידות שנו כאן דהא ליתא שהרי בפ"ק דמציעא דף י"א אמרי' אמר רבא שפיר עבד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין הכי נמי טובת הנאה אינו ממון לקנות אג"ק ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיבה בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא מטלטלי אג"ק נתינה אלימתא הוא והשתא אם איתא דר"ג מידת חסידות הוא דעבד ומן הדין לא היה חייב ליתנם לר"י ולר"ע אם כן היכא קאמר טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין הרי ממון גמור הוא דאי בעי לא יהיב להו מידי וכן נמי קשה ממאי דמסיק מ"כ נתינה כתיבה חליפין דרך מו"מ הוא הא כיון דדמאי הוא רשאי למוכרם וממונו הוא וכ"ש להקנותם בחליפין והדק"ל וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין ואולי נאמר דר"ג ע"כ היה צריך להשכיר המקום לר"י משום תרומת מעשר שבו דלתרומת מעשר כיון דע"כ צריך ליתנו לכהן ואינו יכול למוכרו כדעת רבינו ורש"י ז"ל וכמו שהוכחנו לעיל בראיות ברורות שלא כדעת הטור א"כ אינו יכול להקנות ר"י לרב"ע תרומת מעשר בחליפין כיון דאין לו לר"י בו אלא טובת הנאה וכיון שהוצרך להשכיר המקום לר"י ולהקנותו בקנין אגב עשה ג"כ כמו כן במ"ע לר"ע ורבא הכי פריך דאם איתא דטובת הנאה ממון היה לו להקנותו בחליפין ולא היה צריך ר"ג לקנין אגב כלל אבל מכיון דטובת הנאה אינה ממון והוצרך להקנות בקנין אגב לר"י משום תרומת מעשר שבו אקני ליה לר"מ נמי בקנין אגב כנ"ל: מעשה חושב (שעז) הא משום איסורו דאית בי' הרי נתבטל. ומשום גזל השבט נמי ליכא. שהרי מוכרה לכהן כו'. בתשובה כתבתי לתמוה על הרב בעל תפארת ישראל על משניות. שכתב דצריך להרים. משום דאכתי הוי גזל השבט מה שצריך למכור התרומה לכהן בזול. אי לא נתבטל. ע"ש. והקשיתי עליו מהירושלמי. שכתב דתרומת הכליסים או שעורים אדומים שנתערבו. אין צריך להרים. וא"כ מכש"כ שאין צריך להרים בשביל האי פורתא דמוזיל לגבי כהן. וכעת אני רואה שהגאון המחבר ז"ל רמז על זה בקיצור. שכתב דאם הוא דבר שאין הכהנים מקפידים עליו. אין צריך להרים. ושם הארכתי: ומ"ש התוס' בפ"ק דיומא גבי תרומה של דמאי. דהוא דבר מועט. ומש"ה לא אמרינן בה דימכרנה לכהן. עיקר סברתם הוא מטעמא דאינה אלא אחד ממאה. ולסניף בעלמא כתבו דצריך למוכרה בזול ומ"מ מהאי דהירושלמי הנ"ל. דאין צריך להרים דבר שאין הכהנים מקפידין עליו. אין כל כך תיובתא על הטור. משום די"ל כמ"ש הרב תירוץ הנ"ל. דצריך להרים בתרומת מעשר של דמאי. משום גזל השבט. דצריך למכור בזול וכנ"ל. וה"ט. דניהו דבתרומת הכליסים וכדומה אין הכהנים מקפידים. מ"מ כאן צריך להרים. משום דאל"כ הרי יערבו בידים תרומת מעשר של דמאי באחד ומאה. כדי שיתבטל. ולא יצטרכו להרים ולמכור בזול. ונמצא שיפסידו הכהנים מליקח בזול כל תרומת מעשר של דמאי שבעולם. דאי לא ערבוהו. הוה לקחוהו בזול. וכיון דרוב ע"ה מעשרין הן. חיישינן שיערבו במזיד. וכעין שכתב רש"י בסוטה דף מ"ח ע"א בד"ה מפריש כו' וז"ל. דלמא כי משהי לי' גבי' אכיל לי' וע"ש (והיינו דמשום דרוב ע"ה מעשרין הן יסמוך על הרוב). ולפיכך יש קפידא בזה לכהנים. משא"כ תרומת הכליסים וכדומה. דגרועה. ליכא חשש דיערבו בידים בשביל תרומה גרועה כזו. ובפרט בתרומת כליסים ודאית. דממנ"פ לא שייך חשש עירוב בידים. כיון דאסורה מה"ת. וגם בדמאי בתרומת מעשר גרועה. אע"ג דאינה אסורה אלא מדרבנן. מ"מ ליכא חשש עירוב בידים משום דאינו מקפיד למכור תרומה גרועה בזול. ולא יערבה בידים. וא"כ לפ"ז אין תיובתא על הטור נמי ממתניתין דפ"ב דערלה. משום די"ל דאיכא קפידא לכהנים. אי נימא דתרומת מעשר של דמאי א"צ להרים. דכיון דרוב בעלי השדות ע"ה נינהו. והלוקחים מע"ה אם יערבו תרומת מעשר. הרי יפסידו הכהנים. דהא לא יהי' בידם ליקחו בזול. מש"ה צריך להרים. כדי שיצטרכו למכור בזול את התרומת מעשר שנתערב. ומכש"כ שלא יערבו בידם. כן יש ליישב דעת הטור בדוחק. וגם הך דחולין פ' הזרוע יש לדחוק. דיוצאה בדיינים כשנותן לו הכהן כשער הזול. ואין מניחין לו להפסיד תרומה בידים. או להניחה עד שתירקב. או מטעמא דשמא יבוא לאכלו. אלא דלרש"י ז"ל מה"ט צריך ליתנה לכהן בחנם. ולהטור כשער הזול. ואפשר דלדעת הטור. באמת צריך להפריש מיד כשלוקח מע"ה. ולמכור התרומת מעשר שבו לכהן. ואסור לשהות במכירה. ואם שהה במכירה קנסינן לי' שיתנה לכהן בחנם. ומתניתין דפ"ב דערלה. וסוגיא דפ' הזרוע מיירי בשכבר שהה. ובאופן זה יש לדחוק ולקרב דעת הטור לדעת רש"י ז"ל. דהא לטעמי' דרש"י ז"ל נמי אינו מרווח כל כך האי דפ' הזרוע. שהרי משום גזירה דדילמא אכיל מינה כשמשהה לה לא שייך לומר להוציאה בדיינים דליהוי נכסי כהן. דהא אי בעי מערבה בתרומה ודאי וכדומה באופן שיסתלק החשש דשמא יבוא לאכלה. וא"כ הרי לא שייך כ"כ לומר בתרומת מעשר של דמאי שיוצאה בדיינים לכהן בעכ"ר של הבעלים. ויש לומר עוד בפשיטות. דממתניתין דערלה הנ"ל אין תיובתא על הטור ז"ל משום דהך מתניתין ר"מ היא. דמחמיר בדבריהם כמו בשל תורה. דתנינן הרואה כתם הרי היא מקולקלת. וכדאיתא בירושלמי. הביאו הר"ש ומו"ז ז"ל בתיו"ט. אבל לדידן אין חומר בת"מ של דמאי כודאי. אלא לענין איסורא. אבל לא לענין ממונא ומש"ה מוכרה לכהן: גם י"ל שדברי הטור ז"ל אינם היפך דברי המשנה הנ"ל בפ"ב דערלה. דלמ"ש התוס' בבכורות דף כ"ב ע"ב בד"ה תעלה כו'. דתרומה טמאה שנתערבה במאה חולין. אע"פ שנתבטלה מ"מ קדושת תרומה יש בה. וצריך להעלותה. וכ"כ הר"ש פ"ה דתרומה וכ"כ הרא"ש. דלא כפ"ה בבכורות שם. א"כ לפ"ז אין תימא כלל על הטור. דכמו בתרומה טמאה שנפלה במאה דלית בה משום גזל השבט. ואפ"ה צריך להעלותה. משום דבקדושתה קיימא. (וצריך ליתנה לכהן שיאכלנה קליות וכמ"ש הרא"ש שם) ה"נ בתרומת מעשר של דמאי צריך להרים משום דמ"מ בקדושה שלה מדרבנן קיימא ואע"פ שאין בה משום גזל השבט אפ"ה צריך להרים ולמכרה לכהן ולא דמי לערלה כלל ועיין מ"ש התוס' בבכורות בדף הנ"ל בסד"ה תירום ותירקב כו' ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מעשרות ט׳, מתוך הלכות מעשרות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מעשרותכל הרמב״ם