הלכות מעשרות · פרק י״ב
הלכה א׳
הַלוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת וְשָׁכַח לְעַשְּׂרָן וְנִכְנְסָה שַׁבָּת אוֹ יוֹם טוֹב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְעַשֵּׂר הֲרֵי זֶה שׁוֹאֲלוֹ. וְאִם אָמַר לוֹ מְעֻשָּׂרִין הֵן אוֹכֵל עַל פִּיו בְּשַׁבָּת. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן מְעֻשָּׂרִין הֵן אוֹכֵל עַל פִּיו בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת מְתֻקָּנִין מֵאוֹתוֹ הַמִּין מִפְּנֵי שֶׁאֵימַת שַׁבָּת עַל עַמֵּי הָאָרֶץ וְאֵינוֹ עוֹבֵר בָּהּ עֲבֵרָה:
הלכה ב׳
אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹכֵל עַל פִּיו בְּשַׁבָּת הֲרֵי זֶה לֹא יֹאכַל מֵאוֹתָן הַפֵּרוֹת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר דְּמַאי עַל הַכּל עַל שֶׁאָכַל בְּשַׁבָּת וְעַל הַנִּשְׁאָר שֶׁלֹּא הֵקֵלּוּ וְהֶאֱמִינוּהוּ אֶלָּא לְצֹרֶךְ אוֹתָהּ שַׁבָּת. הָיְתָה שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב סָמוּךְ לָהּ וּשְׁאָלוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן אוֹכֵל אַף בַּשֵּׁנִי. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִרְאֶה לְעַשֵּׂר בֵּינְתַיִם. וְכֵן בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת:
הלכה ג׳
הַנִּשְׁבָּע עַל חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל עִמּוֹ בְּשַׁבָּת וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת שׁוֹאֵל וְאוֹכֵל עַל פִּיו בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה בִּלְבַד. אֲבָל בְּשַׁבָּת שְׁנִיָּה אַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָאָה אִם לֹא יֹאכַל אֶצְלוֹ לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר דְּמַאי:
הלכה ד׳
מִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁרְאִינוּהוּ שֶׁהִפְרִישׁ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מִפֵּרוֹתָיו שֶׁהֵן דְּמַאי וּרְאִינוּהוּ שֶׁחָזְרָה וְנָפְלָה בְּפָנֵינוּ בֵּין לְמָקוֹם אַחֵר בֵּין לִמְקוֹמָהּ וְחָזַר וְאָמַר הִפְרַשְׁתִּיהָ נֶאֱמָן אֲפִלּוּ בְּחל וְאוֹכֵל עַל פִּיו. כְּשֵׁם שֶׁאֵימַת שַׁבָּת עַל עַמֵּי הָאָרֶץ כָּךְ אֵימַת דִּמּוּעַ עֲלֵיהֶם וְאֵינָן חֲשׁוּדִין לְהַאֲכִיל אֶת הַמְדֻמָּע:
הלכה ה׳
מִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁרְאִינוּהוּ שֶׁהִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן מִפֵּרוֹת אֵלּוּ וְאָמַר שֶׁהִפְרִישׁ מֵהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נֶאֱמָן. הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּפָנֵינוּ וְאָמַר שֶׁהִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁהַשֵּׁנִי שֶׁלּוֹ. וְהַנֶּאֱמָן עַל הַשֵּׁנִי אֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הָרִאשׁוֹן. וְהַנֶּאֱמָן עַל הָרִאשׁוֹן נֶאֱמָן עַל הַשֵּׁנִי. לְפִיכָךְ מִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁהוֹצִיא פֵּרוֹת מִבֵּיתוֹ וְאָמַר אֵלּוּ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נֶאֱמָן. וְאֵין מַפְרִישִׁין מֵהֶן תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. וְאִם אָמַר אֵלּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵינוֹ נֶאֱמָן וַהֲרֵי הֵן דְּמַאי וּמַפְרִישִׁין מֵהֶן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא פּוֹדֶה אֶת כֻּלָּם:
הלכה ו׳
הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת קַח לִי מִמִּי שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר וְהָלַךְ וְלָקַח וְהֵבִיא לוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְאִם אָמַר לוֹ קַח לִי מֵאִישׁ פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן לוֹמַר מִמֶּנּוּ לָקַחְתִּי שֶׁהֲרֵי מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יִשְׁאָלֶנּוּ. הָלַךְ לִקַּח לוֹ מֵאוֹתוֹ פְּלוֹנִי וְאָמַר לוֹ מְצָאתִיו וְלָקַחְתִּי לְךָ מֵאַחֵר שֶׁהוּא נֶאֱמָן אֵינוֹ נֶאֱמָן:
הלכה ז׳
הַנִּכְנָס לְעִיר וְאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם וְאָמַר מִי כָּאן נֶאֱמָן מִי כָּאן מְעַשֵּׂר וְאָמַר לוֹ אֶחָד אֲנִי. אֵינוֹ נֶאֱמָן. אָמַר לוֹ אִישׁ פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. וְלוֹקֵחַ מֵאוֹתוֹ פְּלוֹנִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ וְהוֹלֵךְ וְאוֹכֵל עַל פִּיו. הָלַךְ וְלָקַח מִמֶּנּוּ וְשָׁאַל לוֹ מִי כָּאן מוֹכֵר יַיִן יָשָׁן אָמַר לוֹ זֶה שֶׁשְּׁלָחֲךָ אֶצְלִי אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין:
הלכה ח׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם. אֲבָל אִם מַכִּיר אָדָם שָׁם לֹא יִקַּח אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה. וְאִם שָׁהָה שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם לֹא יִקַּח אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה:
הלכה ט׳
וְלֹא הִתִּירוּ דְּבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. אֲבָל לְעִנְיַן פֵּרוֹת שְׁבִיעִית אוֹ לְעִנְיַן טָהֳרוֹת לֹא יִקַּח אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה:
הלכה י׳
הַחַמָּרִין שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר וְאָמַר אֶחָד מֵהֶן פֵּרוֹת אֵלּוּ אֵינָם מְתֻקָּנִים וּפֵרוֹת חֲבֵרִי מְתֻקָּנִין אֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁמָּא קְנוּנְיָא עָשׂוּ בֵּינֵיהֶן:
הלכה י״א
הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת בְּסוּרְיָא וְאָמַר מִשֶּׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵם חַיָּב הַלּוֹקֵחַ לְעַשֵּׂר. מְעֻשָּׂרִין הֵן נֶאֱמָן שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. מִשֶּׁלִּי הֵן חַיָּב לְעַשֵּׂר. מְעֻשָּׂרִין הֵן נֶאֱמָן שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְקַע בְּסוּרְיָא וְהָיָה רֹב מִמְכָּרוֹ מִשָּׂדֵהוּ חַיָּב הַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ לְעַשֵּׂר. שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁמִּשָּׂדֵהוּ הֱבִיאָם:
הלכה י״ב
עֲנִיִּים שֶׁאָמְרוּ פֵּרוֹת אֵלּוּ שֶׁל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין כָּל זְמַן הַגֳּרָנוֹת שֶׁהַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה מְצוּיִים. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב מִן הַגֹּרֶן כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא וְיָבוֹא בּוֹ בַּיּוֹם. וְאִם אָמְרוּ שֶׁל מַעֲשַׂר עָנִי הֵם הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ. וְאֵינָן נֶאֱמָנִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִתְּנוֹ:
הלכה י״ג
כֵּיצַד. חִטִּים אֵלּוּ לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה הֵם הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים. קֶמַח זֶה שֶׁל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה הוּא אֵינָם נֶאֱמָנִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַפַּת לוֹמַר מִמַּתְּנוֹת עֲנִיִּים הוּא אֶלָּא מִתְעַשְּׂרִין דְּמַאי:
הלכה י״ד
נֶאֱמָנִין עַל הַשְּׂעוֹרָה שֶׁל אֹרֶז וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו בֵּין חַי בֵּין מְבֻשָּׁל. נֶאֱמָנִין עַל הַפּוֹל וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִין בֵּין חַיִּין בֵּין מְבֻשָּׁלִין. נֶאֱמָנִין עַל הַשֶּׁמֶן לוֹמַר שֶׁל מַעֲשַׂר עָנִי הוּא וְאֵין נֶאֱמָנִין לוֹמַר שֶׁל זֵיתֵי נִקּוּף הֵם. נֶאֱמָנִין עַל הַיָּרָק חַי וְלֹא מְבֻשָּׁל אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה דָּבָר מֻעָט. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעֲלֵי בָּתִּים לִתֵּן מְעַט יָרָק מְבֻשָּׁל מִקְּדֵרָתוֹ לְעָנִי. וּמִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר הַבַּעַל הַבַּיִת נְתָנוֹ לִי יָכוֹל לוֹמַר אֲנִי בִּשַּׁלְתִּיו מִמַּתְּנוֹתַי:
הלכה ט״ו
וְכֵן בֶּן לֵוִי שֶׁאָמַר פֵּרוֹת אֵלּוּ מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ הֵם הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן לְעוֹלָם עַל תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר כְּשֵׁם שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶאֱמָן עַל תְּרוּמָה גְּדוֹלָה. אֲבָל אֵינוֹ נֶאֱמָן עָלָיו לְפָטְרוֹ מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי:
הלכה ט״ז
אֵין כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אֲמוּרִין אֶלָּא בְּעַם הָאָרֶץ שֶׁאֵינוֹ לֹא חָשׁוּד וְלֹא נֶאֱמָן. אֲבָל מִי שֶׁהוּא חָשׁוּד לִמְכֹּר תְּרוּמָה לְשֵׁם חֻלִּין אָסוּר לִקַּח מִמֶּנּוּ כְּלָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זִקַּת תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר אֲפִלּוּ קִרְבֵי דָּגִים מִפְּנֵי שֶׁנּוֹתְנִין בָּהֶם שֶׁמֶן. וְאֵין אָסוּר אֶלָּא כָּל שֶׁלְּפָנָיו. אֲבָל אֲצָרוֹ מֻתָּר לִקַּח מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא לְעָרֵב תְּרוּמָה בְּאוֹצָרוֹ שֶׁמָּא יִוָּדַע הַדָּבָר וְיַפְסִיד הַכּל. וְכֵן הֶחָשׁוּד לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְמָכְרָן לְשֵׁם חֻלִּין אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו זִקַּת מַעֲשֵׂר. וְכָל זֶה קְנָס מִדִּבְרֵיהֶם:
הלכה י״ז
חָשׁוּד שֶׁהֵעִיד עַל שֶׁל אֲחֵרִים נֶאֱמָן. חֲזָקָה אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עַם הָאָרֶץ. לְפִיכָךְ עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר זֶה טֶבֶל וְזֶה תְּרוּמָה זֶה וַדַּאי וְזֶה דְּמַאי אֲפִלּוּ בְּשֶׁלּוֹ נֶאֱמָן. אָמַר אֵלּוּ פֵּרוֹת מְתֻקָּנִין בְּשֶׁל אֲחֵרִים נֶאֱמָן וְהוּא שֶׁלֹּא יֵרָאוּ כְּעוֹשֶׂה קְנוּנְיָא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ח
הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ וְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ מִתַּחַת יָדוֹ אָמַר לַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת שֶׁמָּכַרְתִּי לְךָ טְבָלִים הֵן. הַבָּשָׂר בְּשַׂר בְּכוֹר הָיָה. הַיַּיִן יֵין נֶסֶךְ. שׁוּרַת הַדִּין שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן אֲפִלּוּ הָיָה הַמּוֹכֵר חָבֵר וְהַזָּרִיז מַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ. וְאִם הֶאֱמִינוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח אֲפִלּוּ הָיָה הַמּוֹכֵר עַם הָאָרֶץ:
השגות הראב"ד · הלכות מעשרות פרק י״ב
ד׳
מי שאינו נאמן וכו' עד להאכיל את הדימוע. א"א דברים הללו זרים הם אצלי ואינם אלא כשנפלה למאה שעלייתה מועלת שאם נפלה לפחות ממאה אין לנו להאמינו וא"כ מאי אימת דימוע איכא הכא אלא לעולם שנפלה לפחות ממאה בשביל שלא יאסר הכל שואלין אותו אם היה מתוקן ואוכלין על פיו מפני שאימת דימוע עליהם להאכילו:
ה׳
לפיכך מי שאינו נאמן וכו' עד פודה את כולם. א"א אני לא מצאתי כן לא בתוספתא ולא בירושלמי אבל כך אמרו הנאמן לראשון נאמן לשני אבל לא אמרו שיהא מסתמא נאמן לומר מעשר ראשון הוא זה ויהיו פירותיו מעושרין מן הראשון עוד אמרו הוציא להם מעשר שני מתוך ביתו ואמר פדוי הוא נאמן פדוי לי ופדוי לכם אינו נאמן נ"ל כשאמר פדוי הוא נאמן מפני שאימת קדושתו עליו ולפיכך נאמן אפילו על הפרשתו:
ז׳
הנכנס לעיר וכו' עד ואוכל על פיו. א"א בירושלמי שלא בפניו נאמן בפניו אינו נאמן:
ח׳
בד"א בזמן שאינו מכיר אדם וכו' עד אלא מן המומחה וכו'. א"א אמת כי התוספתא כך היא אבל אין הכל בקיאים בפירושה שאם אותו הניכר אינו מומחה מאי זה מומחה יקח איך יכיר זה האכסנאי את המומחה כי אם על פיו ואם כן מה בין מכיר לשאינו מכיר לפיכך צריך לומר שזאת ההכרה מכיר שהוא מומחה קאמר כי מאחר שהוא מכיר בא' שהוא מומחה לא יסמוך עוד על אחר מן העיר שיאמר לו פלוני נאמן ולא יקח אלא מן הידוע לו:
י״א
המוכר פירות בסוריא ואמר וכו' עד שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. א"א מפני שרוב פירות שבסוריא של עכו"ם הם ומסתמא אינו חייב לעשר:
י״ז
חשוד שהעיד על של אחרים נאמן וכו'. א"א אין דבר זה מחוור שהרי הנכנס לעיר ואמר מי כאן מעשר ואמר אחד איש פלוני נאמן הקשו עליה בגמרא ועד אחד נאמן אמר ר' יוחנן קל הוא שהקלו באכסניא מפני חיי נפש ועוד דרבי מאיר סבירא ליה החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ואם קבעו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל לענין מטיל מום בבכור שהוא קנס אבל לשאר איסורין חשוד אין מעיד וסתם לן תנא בבכורות כרבי מאיר:
נחלת הכלל · ToratEmet
אור שמח · הלכות מעשרות פרק י״ב
א׳
הלוקח פירות כו', אוכל על פיו בשבת. לשון המשנה, ויש להתבונן דבכל הפרק לא תני פירות וכאן תני פירות יעוין שם. ובדברי רבינו יש לומר דדוקא לוקח פירות אבל לוקח פת מן הנחתום או פלטר אינו יכול לאוכלו בשבת ע"י שאלת פיו מפני שצריך להפריש חלה מן הדמאי וטעמא דלמוצאי שבת צריך לעשר הכל על מה שאכל ג"כ כדברי רבינו, וזה רק במעשר ותרומע"ש דניטלין שלא מן המוקף, אבל חלה דמה"ת אינו ניטל אלא מן המוקף ואינו יכול להפריש למוצאי שבת על מה שאכל בשבת אפשר דלא הקילו, או יתכן משום דיש בזה שא"צ להפריש על מה שאכל חלה לכן דייקא המשנה פירות:
ג׳
הנשבע כו'. יעויין מש"כ בפ"ה משבועות בזה:
י״ז
חשוד שהעיד על של אחרים נאמן. ובהשגות א"א אין ד"ז מחוור כו' ועד אחד נאמן כו' קל הוא כו'. הנה המחנ"א הלכות עדות כתב ע"ז ז"ל ואע"ג דעד אחד נאמן באיסורים ואפילו הוא חשוד היינו להעיד על גוף הדבר אבל להעיד על אדם שהוא כשר אין עד אחד נאמן ובעי שנים כדמוכח ריש פרק אם אינן מכירין אותו וכן נראה מדברי הטור כו' ובזה נסתלקה השגת הראב"ד על הרמב"ם כו' גבי חשוד שהעיד על מעשר. ובמכ"ת אם ראה בבבלי פרק אם אינן מכירין אמאי לא נשא עיניו גם אל הירושלמי אשר ז"ל שם, ועד אחד נאמן משלך נתנו לך בדין היה שלא היו צריכין עדים והן אמרו שיהיו צריכין עדים והן אמרו עד אחד נאמן, הרי לפי הירושלמי גם כאן בדמאי שהוא רק דרבנן לא מה"ת א"כ צ"ל נאמן עד אחד, רק הגר"א הגיה ועם הארץ נאמן וזה מחוור. ובעיקר ראייתו מפרק א"א מכירין לא דק כלל, דתמן הוא על קדוש החודש שעדותה אינה מתקיימת פחות משנים לכן להעיד על אחד שכשר על עדותה ג"כ בעי שנים וכן הקשו תוס' בגיטין (דף י') ד"ה אי לאו דכותי חבר כו', אבל באסורים שעד אחד נאמן לומר שהיא מתוקנת וכיו"ב ודאי דגם על האדם שיהא נאמן להעיד ע"ז ג"כ סגי עד אחד. אולם על תירוץ התוס' בגיטין שם דאין לחוש כיון דהאי כותי כשר מדאורייתא דגירי אמת הן צ"ע דשם בפרק ראוהו ב"ד חזינן דפליגי בכה"ג בבלי וירושלמי דשם ג"כ אין ישראל חשודים חלילה לשקר מה"ת רק רבנן גזרו מפני שהצדוקים היו שוכרים עדי שקר וסבר בבלי דעד אחד אינו נאמן ויש ליישב ואכ"מ, יהי' איך שיהי' ראייתו של המחנ"א אינו, ועיין ביאורי הגר"א יו"ד סימן קי"ט מה שהאריך להשיג על דברי רבינו. שוב ראיתי שרבינו אהרן הלוי בבדק הבית (דף ק"כ) פירש הירושלמי כהמחנ"א עיי"ש בדבריו הקצרים שפסק דלא כר"מ ופירש בירושלמי כלומר כיון שעל גופו בא להעיד אם כשר או לאו היך עד אחד נאמן והאחרונים לא זכרוהו, והעיקר בדעת רבינו אחר העיון כדברי המחנ"א: לפיכך ע"ה שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי כו'. נ"ב, תוספתא ערוכה דמאי פ"ה גבי הך דר"ש שזורי יעו"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות מעשרות י״ב, מתוך הלכות מעשרות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
