ט׳
החרובין אין חייבין במעשרות וכו'. א"א אף לא שאר אילנות חוץ מתירוש ויצהר ונראה דחרובי שיטה וחרובי צלמונה קאמר דפטורים לגמרי שאינן מאכל אדם והכי איתא בספרי:
רמב״ם - הלכות מעשרות · פרק א׳
ספר זרעים · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות מעשרות · פרק א׳
הלכה א׳
אַחַר שֶׁמַּפְרִישִׁין תְּרוּמָה גְּדוֹלָה מַפְרִישׁ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה מִן הַנִּשְׁאָר וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּבוֹ נֶאֱמַר (במדבר יח כד) "כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'" וְגוֹ'. וְהַמַּעֲשֵׂר הַזֶּה לִלְוִיִּים זְכָרִים וּנְקֵבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כא) "וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה":
הלכה ב׳
מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן מֻתָּר בַּאֲכִילָה לְיִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר לְאָכְלוֹ בְּטֻמְאָה שֶׁאֵין בּוֹ קְדֻשָּׁה כְּלָל. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַעַשְׂרוֹת קֹדֶשׁ אוֹ פְּדִיָּה אֵינוֹ אֶלָּא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן חֻלִּין שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כז) "וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב" מָה גֹּרֶן וְיֶקֶב חֻלִּין לְכָל דָּבָר אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ חֻלִּין לְכָל דָּבָר. לְפִיכָךְ בַּת לֵוִי שֶׁנִּשְׁבֵּית אוֹ שֶׁנִּבְעֲלָה בְּעִילַת זְנוּת נוֹתְנִין לָהּ הַמַּעֲשֵׂר וְאוֹכֶלֶת. אֲבָל מִי שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ אוֹ הֵעִיד לָהּ עֵד אֶחָד וְנִסֵּת וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ קָנְסוּ אוֹתָהּ חֲכָמִים שֶׁתִּהְיֶה אֲסוּרָה בְּמַעֲשֵׂר:
הלכה ג׳
לְוִיִּים וְכֹהֲנִים מַפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן כְּדֵי לְהַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְכֵן הַכֹּהֲנִים מַפְרִישִׁין שְׁאָר תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת לְעַצְמָן. וּלְפִי שֶׁהַכֹּהֲנִים נוֹטְלִין מִן הַכּל יָכוֹל יֹאכְלוּ פֵּרוֹתֵיהֶן בְּטִבְלָן תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר יח כח) "כֵּן תָּרִימוּ גַּם אַתֶּם" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ אַתֶּם אֵלּוּ הַלְוִיִּם גַּם אַתֶּם לְרַבּוֹת אֶת הַכֹּהֲנִים:
הלכה ד׳
אֵין מוֹצִיאִין הַמַּעֲשֵׂר מִיַּד הַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כו) "כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וְכֵן כָּל מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִכֹּהֵן לְכֹהֵן. וְעֶזְרָא קָנַס אֶת הַלְוִיִּם בִּזְמַנּוֹ שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לָהֶן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אֶלָּא יִנָּתֵן לַכֹּהֲנִים לְפִי שֶׁלֹּא עָלוּ עִמּוֹ לִירוּשָׁלַיִם:
הלכה ה׳
הָאוֹכֵל פֵּרוֹתָיו טְבָלִין וְכֵן לֵוִי שֶׁאָכַל הַמַּעֲשֵׂר בְּטִבְלוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן חַיָּבִין מִיתָה לַשָּׁמַיִם אֵין מְשַׁלְּמִין הַמַּתָּנוֹת לְבַעֲלֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כד) "אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'" אֵין לְךָ בָּהֶן כְּלוּם עַד שֶׁיָּרִימוּ אוֹתָן. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ מֻתָּר לְאָדָם לִהְיוֹת אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת:
הלכה ו׳
מְעַשְּׂרִין מִמָּקוֹם זֶה עַל מָקוֹם אַחֵר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר מִן הַמֻּקָּף. אֲבָל אֵין מְעַשְּׂרִין מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ וְלֹא מִן הַחַיָּב עַל הַפָּטוּר וְלֹא מִן הַפָּטוּר עַל הַחַיָּב וְאִם עִשֵּׂר אֵינוֹ מְעֻשָּׂר:
הלכה ז׳
כָּל שֶׁאָמַרְנוּ בִּתְרוּמָה אֵין תּוֹרְמִין מִזֶּה עַל זֶה כָּךְ בְּמַעֲשֵׂר אֵין מְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה. וְכָל שֶׁאָמַרְנוּ בִּתְרוּמָה אִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה כָּךְ בְּמַעֲשֵׂר אִם הִפְרִישׁ מַעַשְׂרוֹתָיו מַעַשְׂרוֹת. וְכָל שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַתְּרוּמָה פָּטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְכָל הַתּוֹרֵם מְעַשֵּׂר. כָּל שֶׁאָמַרְנוּ בָּהֶן לֹא יִתְרֹמוּ וְאִם תָּרְמוּ תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה כָּךְ אִם עִשְּׂרוּ מַעַשְׂרוֹתֵיהֶן מַעַשְׂרוֹת. וְכָל שֶׁאֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה כָּךְ אֵין מַעַשְׂרוֹתֵיהֶן מַעַשְׂרוֹת:
הלכה ח׳
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֲרֵינִי מְעַשֵּׂר עַל יָדֶיךָ אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמֹד עִמּוֹ עַד שֶׁיִּרְאֶה אִם יְעַשֵּׂר אוֹ לֹא יְעַשֵּׂר. וְאִם אָמַר הוּא לַחֲבֵרוֹ עַשֵּׂר עַל יָדִי צָרִיךְ לַעֲמֹד עִמּוֹ:
הלכה ט׳
הֶחָרוּבִין אֵינָן חַיָּבִין בְּמַעַשְׂרוֹת אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם. לְפִי שֶׁאֵינָן מַאֲכָל [רֹב] אָדָם. וְהַשְּׁקֵדִים הַמָּרִים בֵּין בְּגָדְלָן בֵּין בִּקְטַנָּן פְּטוּרִין לְפִי שֶׁאֵינָן אֹכֶל:
הלכה י׳
אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת פָּטוּר מִמַּעַשְׂרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד כב) "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה". וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁהֲרֵי תְּאֵנָה הָעוֹמֶדֶת בֶּחָצֵר חַיָּב לְעַשֵּׂר פֵּרוֹתֶיהָ אִם אֲסָפָן כְּאַחַת:
הלכה י״א
בְּצָלִים שֶׁהִשְׁרִישׁוּ זֶה בְּצַד זֶה אֲפִלּוּ הִשְׁרִישׁוּ בְּקַרְקַע עֲלִיָּה פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. נָפְלָה עֲלֵיהֶן מַפּלֶת וַהֲרֵי הֵן מְגֻלִּין הֲרֵי אֵלּוּ כִּנְטוּעִין בַּשָּׂדֶה וְחַיָּבִין בְּמַעַשְׂרוֹת:
הלכה י״ב
הַמְשַׁמֵּר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי עֲנָבָיו וּבָא אַחֵר וְאָסַף אֶת הַתְּאֵנִים הַנִּשְׁאָרוֹת בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה. אוֹ שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי הַמִּקְשָׁאוֹת וְהַמִדְּלָעוֹת וּבָא אֶחָד וְאָסַף אֶת הָעֲנָבִים הַנִּשְׁאָרִים שָׁם הַמְפֻזָּרִים בַּשָּׂדֶה. בִּזְמַן שֶׁבַּעַל הַשָּׂדֶה מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן אֲסוּרִין מִשּׁוּם גֵּזֶל וּלְפִיכָךְ חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר וּבִתְרוּמָה. אֵין בַּעַל הַשָּׂדֶה מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן מֻתָּרִין מִשּׁוּם גֵּזֶל וּפְטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר:
הלכה י״ג
אֵין מְעַשְּׂרִין אֶלָּא מִן הַמֻּבְחָר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח ל) "בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְנֶחְשַׁב לָכֶם כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב". כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֵׂר שֶׁמַּפְרִישִׁים הַלְוִיִּם מִן הַחֵלֶב שֶׁבּוֹ כָּךְ מַעֲשֵׂר שֶׁמַּפְרִישִׁים יִשְׂרָאֵל מִן הַגֹּרֶן וּמִן הַיֶּקֶב מִן הַחֵלֶב שֶׁבּוֹ:
הלכה י״ד
אֵין מְעַשְּׂרִין בְּאֹמֶד אֶלָּא בְּמִדָּה אוֹ בְּמִשְׁקָל אוֹ בְּמִנְיָן. וְכָל הַמְדַקְדֵּק בַּשִּׁעוּר מְשֻׁבָּח. וְהַמַּרְבֶּה בְּמַעַשְׂרוֹת מַעַשְׂרוֹתָיו מְקֻלְקָלִין שֶׁהֲרֵי הַטֶּבֶל מְעֹרָב בָּהֶן. וּפֵרוֹתָיו מְתֻקָּנִין:
הלכה ט״ו
הַמַּפְרִישׁ מִקְצָת מַעֲשֵׂר אֵינוֹ מְעַשֵּׂר אֶלָּא כְּמִי שֶׁחָלַק אֶת הָעֲרֵמָה. אֲבָל צָרִיךְ [לְהַפְרִישׁ] מִזֶּה הַחֵלֶק שֶׁיּוֹצִיא מַעֲשֵׂר שֶׁלּוֹ. כֵּיצַד. הָיוּ לוֹ מֵאָה סְאָה הִפְרִישׁ מֵהֶם חֲמִשָּׁה לְשֵׁם מַעֲשֵׂר אֵינוֹ מַעֲשֵׂר וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַפְרִישׁ עַל הֶחָמֵשׁ סְאִין מַעֲשֵׂר בְּמָקוֹם אַחֵר אֶלָּא מַפְרִישׁ מֵהֶן חֲצִי סְאָה שֶׁהִיא הַמַּעֲשֵׂר שֶׁלָּהֶן:
הלכה ט״ז
הַמַּפְרִישׁ מַעֲשֵׂר זֶה מְבָרֵךְ תְּחִלָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַמִּצְוֹת. וְכֵן מְבָרֵךְ עַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְעַל מַעֲשַׂר עָנִי וְעַל מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר מְבָרֵךְ עַל כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאִם הִפְרִישׁ הַכּל זֶה אַחַר זֶה מִיָּד וְלֹא סָח בֵּינֵיהֶן כּוֹלְלָן בִּבְרָכָה אַחַת וּמְבָרֵךְ לְהַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת:
השגות הראב"ד · הלכות מעשרות פרק א׳
י׳
אילן שנטעו בתוך הבית וכו' עד אם אספן כאחת. א"א לא נראה כן בגמרא דמעשרות שנחלקו ר"ע וחכמים בתבואה שהביאה שליש ביד עכו"ם בסוריא ומכרה לישראל והוסיפה דר"ע אזיל בתר שליש ראשון וחכמים בתר שליש אחרון עיין באותה שמועה והראיה שהביא מחצר אינה כלום דחצר שנטעה או שזרעה היינו שדה ולא עוד אלא מקבע נמי קבעה:
ט״ו
המפריש מקצת מעשר וכו' עד שהוא המעשר שלהם. א"א לא ידעתי ממי למד זה המחבר אם מסברתו או מפי רבו וחיי ראשי לא הסכימו להלכה לא הוא ולא רבו המשנה אמרה המפריש מקצת תרומה ומעשר מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר ר"מ אומר אף מוציא ממנו תרומה ומעשר על מקום אחר המחבר הזה סבור מוציא ממנו תרומה עליו על מה שהפריש קאמר שצריך הוא לתקן ההפרשה עצמה שהפריש תחלה שאין עליה תורת תרומה כלל והיא טבל וצריכה תיקון ומתקן אותה מעצמה ולא ממקום אחר והמשנה לא אמרה כן אלא אבל לא למקום אחר ואין הלשון הזה מסכים לפירושו ועוד שהיה לו לומר עליה שהתרומה לשון נקבה אבל ודאי שמה שתרם ועישר קדושים הם שהממעט במעשר מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים לפי שהן טבל וחולין מעורבין ועל הכרי קאמר שאינו מוציא ממנו תרומה ומעשר על מקום אחר שהוא טבל גמור מפני שדומה כתורם ומעשר מן הפטור על החיוב אבל תורם ומעשר השאר מיניה וביה ורבי מאיר סבר יש ברירה הילכך יכול לתרום ולעשר ממנו על כרי אחר ויאמר סאה של טבל שהיא בכרי הזה יהא מעשר על תשע שבכרי הזה:
נחלת הכלל · ToratEmet
אור שמח · הלכות מעשרות פרק א׳
ב׳
אבל מי ששמעה שמת בעלה או העיד לה עד אחד כו'. במשנה תנן דניסת בעדים לא קנסו ומותרת לחזור לראשון, ובגמ' מסיק דלית הלכה כן וכל הקנסות גם בניסת בעדים וכמו דמביא ממשניות דפרק הזורק וכן כתב רבינו בפרק י' מה"ג וכן בפ"ח מהלכות יבום ועיין בית יוסף סוף סימן י"ז שביאר כן. ויפלא מאוד מדוע כתב כאן דוקא בעד אחד הלא גם בשני עדים כן וצ"ע. ואולי משום דכל הדרכים הוו דמדמו לה כאילו זינתה או כאילו גירש ראשון וניסת לשני אבל במעשר דבזונה או בניסת לישראל אוכלת במעשר לרבנן דמעשר ראשון מותר לזרים הוי זה קנס לחודיה כדי שאם תחמיר בסופה תרבה למידק בתחלתה וזה רק בניסת בעד אחד ואי דהגמ' מוכחא דגם בעדים כן ממשניות דפרק הזורק זה רק על שאר דרכים דחשיב תמן אבל מעשר דחשיב תמן הוא משום דהמשנה ע"כ כר' מאיר דסובר דכל המשנה בגיטין הולד ממזר ולדידיה מעשר ראשון אסור לזרים יתכן הך קנסא דעשאוה כזונה אבל בניסת בשני עדים לא מצינן למילף מתמן וזה דחוק וצ"ב:
ח׳
האומר לחבירו הריני מעשר על ידך כו'. מסמיכות ההלכות נראה דמפרש רבינו דהא דקיי"ל בפתח חבירו וא"ל הריני מעשר על ידך זה דוקא במקום דיכול חבירו שיסמוך עליו לבוא לידי אימור כמו במעשר כיון שמעשרין שלא מן המוקף אימור יסבור חבירו שהכרי שלו שעשר מכרי אחר של הבעלים על זה שלא מן המוקף כדין במעשר דנוטל אף שלא מן המוקף, אבל בתרומה כיון שהבעל הכרי יראה שאינו תרום לא יחוש דלמא תרם השליח שלא מן המוקף דאין תורמין מן הדין ולא יבא לסמוך עליו ואם ימצאנו אינו תרום ודאי הבעלים לא יאכל מן הכרי ולא יבוא לידי תקלה ע"י השליח בזה אף אם אמר תחילה אתרום על ידך ג"כ לא נאמר בזה חזקה שעשה מה שהתחיל לחבירו להבטיחו שיעשה זה לקולא בדברי תורה, ולכן סמך להך שהקדים דמעשר ניטל שלא מן המוקף ולהלכה ז', ויעוין תוס' עירובין (דף ל"ב) ובמשל"מ פ"ד מבכורות באורך ותראה כי מה שכתבנו נכון בדעת רבינו ז"ל ודוק:
י״א
בצלים שהשרישו כו' אפילו השרישו בקרקע העליה פטורים מן המעשרות. פירוש אם הוסיפו וגדלו הגדולים פטורים מן המעשר אם הבצלים שהשרישו הן כבר מעושרים, נפלה עליהן מפולת כו' ה"ה כנטועין בשדה וחייבים במעשרות פירוש הגדולים שלהם ואע"ג דבהשרישו בקרקע העליה תנן דעלו מידי טומאתן זהו דוקא לענין טומאה לא לענין מעשר ושביעית כדתניא בתוספתא ומפרש הירושלמי משום דהתורה רבתה טהרה בזרעים. והפ"מ פירש דבבצלים שלא נתעשרו קאי ואם השרישו בקרקע העליה עדן הן חייבים במעשרות ואם נפלה עליהן מפולת דהרי הן כנטועים בשדה ונפטרו ממעשרות כדין כל שמחוברים לקרקע, אבל לשון התוספתא כרבינו הרי הן כנטועין בשדה ואסורים בשביעית וחייבים במעשרות וזה פשוט. והנה בירושלמי הגירסא הרי הן בחזקתן למעשר ולשביעית, פירוש דבחזקת שהיו הבצלים כן הגדולים ולא חיישינן למה שנתוסף אחרי ההשרשה ודוק: ומה שכתב רבינו זה בצד זה כן הוא הגירסא בתוספתא פ"ג אך שם זה וזה וט"ס וצ"ל זה בצד זה. ומדברי רבינו נראה דפטורים ממעשר משום דהא הם בעליה והוי כנטועים בבית ובזה דמן התורה פטור ורק מדבריהם חייבין לכן לא חייבו חכמים כאן כיון דאינו רוצה בהשרשתן, ולכן בנפלה מפולת אפילו בעליה והן מגולין ה"ה כנטועין בשדה וחייבים ופשוט. ועיין ביאורי הגר"א סימן רצ"ד ואכמ"ל ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות מעשרות פרק א׳
ד׳
אין מוציאין וכו' שנא' כי תקחו וכו'. בספרי, הביאו הרדב"ז ומהר"י קורקוס יעו"ש. ושמעתי לחד מרבנן דקשיא ליה מהכא למ"ש רש"י בקידושין דף נ"ח ע"ב ד"ה הכי גרסינן וכו' שאף מעשר ראשון לכהנים מדקנסינהו עזרא ללוים עכ"ל. ולמה לו מהאי טעמא תיפוק ליה דמדינא אין הכהן נותן מעשר ראשון ללוים כמ"ש בספרי ודוק. וכן כל מתנות כהונה וכו'. עיין מ"ש מרן וז"ל אך קשה וכו' וא"כ היאך סתם רבינו וכתב דכל מתנות כהונה וכו' עכ"ל. והקשה עליו חכם בני יצחק נר"ו דההיא ברייתא איירי בלוי עם כהן שהלוי יתן לכהן תרומה וחלה ותרומת מעשר דאיכא בהו קדושה ורבינו כאן איירי במידי דכהן תרומה וחלה וכיוצא דאין מוציאין מכהן לכהן דהכי כתב רבינו בפירוש וכן וכו' אין מוצאין מכהן לכהן ואה"נ דמלוי לכהן מוצאין אם הוא דבר שבקדושה ואם הוא דבר שאין בו קדושה אין מוציאין מידו דהיינו מעשר ראשון וזה הוא שאמרו בברייתא אין מוציאין מלוי ללוי ולכן כתב רבינו דין זה דאין מוציאין מידו דזרוע ולחיים דוקא בפ"ט מהל' בכורים ה"ח יעו"ש משא"כ בדברים הנקדשים. ומ"ש מרן לתרץ וז"ל וי"ל שדחה רבינו ההיא ברייתא מקמי מתני' דסוף פ"ק דפאה וכו' עכ"ל יעו"ש, גם בזה לא ירדנו לכונתו וז"ל המשנה כהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהם עד שימרחו ע"כ, ופי' בין כהן בין לוי שלקחו או זה או זה המעשרות שלהם אם כהן הוא אינו נותן התרומה לאחר ואם הוא לוי אינו נותן המעשר ללוי אחר ואה"נ דאם הוא לוי נותן התרומה לכהן ואינו מעכב לעצמו אלא המעשר וכן דייקי דברי רבינו בפ"ו דמעשר הט"ו כהן או לוי וכו' מוציאין התרומה והמעשרות מידיהן ונותנין אותם ללוים ולכהנים אחרים וכו' ואם קנו קודם שתגמר מלאכתן אין מוציאין מידם עכ"ל. ופי' אין מוציאין מידם התרומה מכהן ליתנה לכהן אחר והמעשר מהלוי ליתנו ללוי אחר דקאי לתחילת דבריו כמובן ואה"נ דהלוי נותן התרומה לכהן נמצא אינו ענין ההיא מתני' לנידון דידן. או אפשר לפרש האי מתני' דתיבת המעשרות הוא דוקא מעשר ולא תרומה והכי פירושה בין כהן בין לוי וכו' שלקחו המעשרות דוקא שלהן אם ירצו בין הכהן בין הלוי ליטול את המעשר שלהן משא"כ התרומה דאינה שלהן אלא אם היה כהן הנוטל הגורן אבל אם היה לוי צריך ליתן לכהן את התרומה דאית בה קדושה באופן [ד]דברי ההיא מתני' אינו מנגד לההיא ברייתא וצ"ע דברי מרן.
ה׳
האוכל פירותיו טבלים וכו'. וכתב מהר"י קורקוס מדתני פרק הזרוע וכו' אשר ירימו לה' אין לך אלא משעת הרמה ע"כ, ופי' דאשר ירימו מיותר למדרש דאין לך אלא משעת הרמה עכ"ל. ואחר המחילה רבה אינו מיותר דבסנהדרין דף פ"ג דרשו מיניה דטבל במיתה דחילול חילול מתרומה דדריש לא יחללו וכו' אשר ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר נמצא דאיצטריך אשר ירימו להכי וצ"ל כמ"ש התוס' שם בפ' הזרוע דף ק"ל ע"ב ד"ה אין לך. ומ"ש רבינו אע"פ שאין חייבין פי' כיון שהם חייבים מיתה לשמים שמע מינה דחשיב דאכל תרומה ויתחייב לכהן קמ"ל דכיון דהוי קודם הרמה פטור מתשלומין. ועדיין לענ"ד אינו מדוקדק לשון זה דהא לו יהי דלא חשיב דאכל תרומה מ"מ משום טבל חייב מיתה דאפי' הכהן שאוכל טבל חייב מיתה. ועוד קשה דמדיוק דבריו משמע דאם הוא אחר הרמה חייב וליתא דמאי שנא דמזיק מתנות כהונה או אכלן דפטור וכמו שהקשו בגמ' שם ומוקי להאי ברייתא דאתו לידיה בטבלייהו וא"כ גם רבינו הו"ל למימר דאם באו לידיה בטבלייהו גם אחר הרמה פטור ולמה השמיטו.
ט׳
החרובין וכו'. עיין השגות ופי' דבריו דתחילה השיג עליו דלאו דוקא חרובין הוא דהוו דרבנן אלא כל שאר אילנות ושוב כתב ונראה דחרובי שיטה וצלמונה קאמר כלומר דאיירי רבינו בחרובי שיטה וצלמונה וההשגה בזה הוא דס"ל להראב"ד דפטורים לגמרי אף מדרבנן שאינם מאכל אדם ומה שהוצרך לומר הראב"ד ונראה וכו' אף דגם בזה משיג עליו משום דמדברי רבינו בריש פ"ק דמעשר שני הל' ג' נראה להדיא דבחרובי שיטה וצלמונה דוקא הוא דאיירי רבינו יעו"ש. ומעתה דברי מרן בכאן שתמה על הראב"ד בזה הם דברים תמוהים ומה שתירץ הוא מבואר להדיא בדברי רבינו שם ואין צורך לקושיא ותירוץ ודוק. ועיין במה שכתבתי בהלכות מעשר שני פ"א ה"ג.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שער המלך · הלכות מעשרות פרק א׳
ד׳
אין מוציאין המעשר מיד הכהנים שנא' כו'. זה מבואר בספרי ס' קרח הביאו מוהר"י קורקוס ז"ל ע"ש וכן מבואר מהירושלמי פ"ה דמעשר ב' דגרסינן התם ואע"ג דאת אומר אין נותנים מעשר לכהן מודה שאין מוציאין מידם מ"ט תקחו מאת בני ישראל כו' יעוין שם. ואולם מדברי רש"י ז"ל פ' הא"מ דנ"ח ע"ב ד"ה לא דכ"ע שכתב וז"ל יזכה אבי אמו בתרומות ומעשרות שבו שאף מעשר ראשון לכהנים מדקנסינהו עזרא ללוים עכ"ל מבואר דס"ל דכהן המפריש מעשר מטבלו חייב ליתנו ללוי מד"ת קודם דקנסינהו עזרא והנראה דלעיל שם דמוקמינן למתני' דהמקדש בתרומות ובמעשרות כו' בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו לא הוצרך רש"י לפרש כן משום דאיכא למימר דתלמודא חדא מינייהו נקט לחלוקת מקדש בתרומות ובמעשרות דקתני מתני' מיירי נמי בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו לוי וכן כתב הריטב"א שם ומבואר מדברי הריטב"א ג"כ דקאי בשיטת רש"י ז"ל דכהן המפריש מעשר מטבלו חייב ליתנו ללוי מד"ת ושלא כדעת רבינו והדבר תמיה דמאחר דבספרי ובירושלמי מבואר כדברי רבינו ז"ל מנ"ל לדחות הספרי והירושלמי מהלכה מאחר שבתלמודא דידן לא אשכחן דפליג ומההיא דגרסינן פ' הזרוע דקל"א ע"ב ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע כו' אין מוציאים לא מכהן לכהן כו' הא מלוי לכהן מוציאין אלמא איקרי עם כגון הזרוע ולא זרוע ומאי ניהו מעשר ראשון כו' היה נראה להוכיח ג"כ כדעת רבינו ז"ל דאין מוציאין המעשר מיד הכהן דאי כדעת רש"י קשה דאי ברייתא במעשר ראשון מיירי אמאי אין מוציאין מכהן והא ודאי יש לומר דהיא גופא הוא דפריך התם בתר הכי מעשר ראשון דלוי הוא כלומר ואמאי אין מוציאין מכהן ומשני דברייתא ר"א היא הן אמת שרש"י ז"ל פירש שם וז"ל ופריך מעשר ראשון דלוי הוא ואמאי אין מוציאין אותו מידו לתתו לכהן יע"ש כנראה דס"ל דפרכא דתלמודא היינו אדייוקא דברייתא דדייקינן מינה הא מלוי לכהן מוציאין ולפי דעתו ז"ל עדיפא מינה הי"ל לפרש דאמאי אין מוציאין מכהן והנראה אצלי שרש"י והריטב"א ז"ל ס"ל דתלמודא דידן פליג אירושלמי ואספרי מההיא דגרסינן פ' הספינה דפ"א ע"ב דפרכינן התם אמתני' דקתני הקונה אילן אחד בתוך שדה של חברו מביא ואינו קורא ודילמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומות ומעשרות דמפרק להו בשלמא תרומה גדולה לכהן מעשר עני יהיב ליה לכהן עני אלא מעשר ראשון דלוי הוא למאן יהיב ליה דיהיב ליה לכהן וכראב"ע דאמר כו' והשתא קשה לדעת רבינו דס"ל דכהן המפריש ממעשרותיו אינו חייב ליתנו ללוי אדמוקי למתני' כראב"ע אמאי לא מוקי לה ככ"ע וכדיהיב ליה להני בכורים לכהנים כשהן בטבלייהו דכי מפרשי כהנים בתר הכי לא מחייבי ליתנו ללוי אלא מוכח דתלמוד' דידן ס"ל דאף כהן המפריש חייב ליתן מעשר ללוים מש"ה דחו לההיא דספרי והירושלמי ז"ל ומ"מ אכתי יש לדחות ולחלק דלא פליגא תלמודא דידן והספרי והירושלמי דע"כ ל"ק בספרי דאין מוציאין מיד הכהנים אלא דוקא בכהן המפריש מעשר מגורן שלו וא"נ בלקחן מישראל קודם שבאו לעונת המעשרות אמנם כל שבאו לעונת המעשרות בעודם ביד ישראל הרי חל חיובא עלייהו ליתנן ללוי בעודם ביד ישראל ותו לא פקע מיניה חיובא וחייב הכהן ליתנן ללוי ומש"ה הוצרך תלמודא לאוקמי למתני' דוקא כרבא אלא דמסתמיות דברי רבינו ז"ל נראה דבכל גוונא אינו חייב להפריש כנ"ל ודוק: וכל מתנות כהונה אין מוציאין אותן מכהן לכהן כתב מרן כ"מ וז"ל אך קשה דתניא בתר הכי זה הכלל כל דבר שבקדושה כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה מוציאין אותן מידו לידו כו' וי"ל שראה רבינו לדחות ברייתא מקמי מתני' דסוף פ"ק דפאה כו' הנה דברי מרן ז"ל תמוהים דכנראה שהבין דמוציאין דקתני בברייתא מוציאין מכהן לכהן קאמר וזה ודאי ליתא שהרי בפי' כתב רש"י ז"ל שם בד"ה כל דבר וז"ל כגון תרומה וכיוצא בהן מוציאין מיד לוי לכהן הרי דס"ל דמוציאין דברייתא לאו מכהן לכהן קאמר אלא מלוי לכהן אבל מכהן לכהן אין מוציאין ואם כן מאי ק' ליה על רבינו ז"ל וכן מבואר גם כן ממ"ש רש"י ז"ל פ' האיש מקדש דף הנזכר ע"א ד"ה כמי שהורמו וז"ל וזכה הכהן בחייו בתרומה שבו שלא הוטל עליו אלא להפרישו ולקיימה לעצמו כו' ע"ש: ומצאתי בשיטה כ"י למוהר"י בי רב ז"ל שם כתב וז"ל כגון שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו הק' הרשב"א דמונפשלייר ז"ל האי טבל ה"ד אם היא של אבי אמו כהן נמי היה חייב ליתנו לכהן אחר כדאמרינן במס' קידושין כל דבר שבקדושה מוציאין אותו מידו דתקנתא דרבנן היא דילמא פשע ואכיל לה בטבלה הואיל ותרומ' שלו לא מפריש לה ואם כן אפי' נפלו לו מבית אבי אמו כהן חייב ליתנו לכהן אחר ואין לו אלא טובת הנאה וי"ל כיון דתקנתא דרבנן היא דילמא אכיל ליה בטבלה דכהן אבי אמו הוא דגזרו אבל האי דישראל הוא ליכא למגזר דלמא אתי למיכל' בטבל' דישראל השתא לא אכיל תרומה אבל כהן דאכיל גזרו ומזה הפי' נשמר רש"י שכתב וזכה הכהן בחייו בתרומה שלו וא"ת האי דמוציאין אותו מידו נתרץ לדעת רש"י ולומר דכי אמרינן התם אין מוציאין מידו מלוי לכהן קאמר א"ד ז"ל יע"ש הנה מבואר שדעת הרשב"א כדעת מרן הכ"מ ז"ל וכן מבואר גם כן מדברי הרב החידושין ז"ל שם שנדפסו מחדש לאחד מן הראשונים שהיה בזמן הרשב"א ז"ל שכתב וז"ל והא דאמרינן כל דבר שבקדושה מוציאין אותו מידו התם טעמא מאי דמימר אמר כיון שהתרומה מותרת לי למה לי להפרישה אבל ישראל כיון דאסירה ליה תרומה אין מוציאין מידו עכ"ד הרי מבואר דשני המאורות הללו מפרשים לברייתא דמוציאין מידו מכהן לכהן כדעת מרן ז"ל ולא כמ"ש רש"י מלוי לכהן ויש לתמוה על מוהר"י בי רב ז"ל איך לא סייע עצמו מדברי רש"י ז"ל דפרק הזרוע שכתב כן בהדיא ולדעתי נראה שיש להכריח כדברי רש"י ז"ל מסוגיא דפרק הזרוע דפריך התם לרב דמספ"ל אי לויים אקרו עם או לא מברייתא דקתני זה הכלל כל דבר שבקדושה כגון תרומה כו' ופרש"י ז"ל אלמא פשיטא ליה דלא אקרו עם ואין מוציאין מלוי לכהן והיכי מספ"ל לרב והשתא אם איתא דמוציאין מידו דקתני רישא דברייתא מכהן לכהן קאמר אם כן נימא דכי קתני סיפא אין מוציאין מכהן לכהן קאמר וכאידך ברייתא דקתני ושאר מתנות כהונה אין מוציאין מכהן לכהן כו' ולעולם דמלוי לכהן מוציאין משום דאיקרו עם אלא משמע ודאי דמוציאין דקתני ברישא דוקא מלוי לכהן קאמר אבל מכהן לכהן אין מוציאין דהשתא ע"כ כי קתני סיפא אין מוציאין אפי' מלוי לכהן קאמר ומשום הכי פריך שפיר אמנם אין להקשות עוד לדעת הרשב"א והרב בעל החידושין דאמרינן התם הזרוע ולא זרוע ומאי נינהו מעשר משמע דמעשר אין מוציאין מכהן לכהן ואמאי לא חששו חכמים במעשר דילמא אכיל לה בטבליה כי היכי דחששו בתרומה דהא ודאי בורכא היא דמעשר ודאי ע"כ מפריש לה כהן משום תרומת מעשר שבו דמחייב ליתנו לכהן אחר והילכך לא חיישינן וזה פשוט ולקושיא קמייתא יש ליישב לדעתם ז"ל דס"ל לתלמודא דע"כ ברייתא דקתני כל דבר שבקדושה כו' מוציאין וכל דבר שאינו בקדושה כו' אין מוציאין רישא וסיפא אכולהו קתני דמוציאין ואין מוציאין בין מכהן לכהן בין מלוי לכהן משום דאי מוציאין ואין מוציאין דוקא מכהן לכהן מיירי קשיא דסיפא למה לי הא כיון דתני רישא כל דבר שבקדושה כו' מוציאין מכהן לכהן משמע ממילא דכל דבר שאינו בקדושה אין מוציאין מכהן לכהן ותו דתרתי ל"ל הא תני לה אידך בהדיא ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע כו' אין מוציאין מכהן לכהן אלא משמע ודאי דאין מוציאין דקתני סיפא אפי' מלוי קאמר דהשתא הוצרך סיפא למתניא בהדיא דאי מדיוקא דרישא דקתני כל דבר שבקדושה מוציאין הו"א דהכי דייקינן מיניה כל דבר שבקדושה מוציאין מכהן לכהן ומלוי לכהן הא כל דבר שאינו בקדושה אין מוציאין מכהן לכהן אבל מלוי לכהן מוציאין להכי תני סיפא בהדיא לאשמועינן דאין מוציאין כלל כנ"ל נכון ליישב לדעתם ז"ל ואדרבא ברייתא דקתני ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע אין מוציאין מכהן לכהן מסתייע שפיר לדעתם ז"ל דאי כדעת רש"י דתרומה אין מוציאין מכהן לכהן אמאי תני לה לחלוקה מכהן לכהן גבי הזרוע הא כיון דתרומה דהוי דבר שבקדושה אין מוציאין כ"ש גבי זרוע אלא משמע דבתרומה מוציאין ולהכי תני לה גבי זרוע דוקא אחרי כותבי כל זה נדפס ובא ס' בגדי כהונה למוהר"א הכהן פרחייא ז"ל וראיתי לו שם בדף פ"ג ע"א שעמד על דברי מרן ז"ל והוקשה לו מה שהקשינו ודחה דבריו ז"ל ומתוך מ"ש הרואה יראה שדברי מרן יש להם על מה שיסמכו סמיכה דרבנן קדשי הנהו תרי ארייותא ויש ליישב דבריהם כאשר כתבנו כנ"ל ואולם אכתי י"ל על הרשב"א ז"ל והרב החידושין ז"ל מה יענו למתניתין דספ"ק דפאה דקתני כהנים ולוים שלקחו את הגורן המעשרות שלהם דמוכח בהדיא דאין הכהן חייב ליתן תרומותיו לכהן אחר כמו שהכריח מרן ז"ל ואי ס"ל דמתניתין פליגא אברייתא דפרק הזרוע וכמ"ש מרן ז"ל לדעת רבינו אם כן מאי קשיא ליה בההיא דפרק האיש מקדש דמוקי למתניתין דהמקדש בתרומות כו' בישראל שנפלו לו מבית אבי אמו מההיא ברייתא דפרק הזרוע הא איכא למימר דמתניתין דקדושין פליגא אברייתא ואמתניתין דסוף פ"ק דפאה אלא משמע ודאי דס"ל דברייתא דפרק הזרוע הלכתא פסיקתא היא ואפשר לומר שהן ז"ל מפרשים למתניתין דפאה כפי' הראב"ד ז"ל שכתב בפ"ו מהלכות אלו הלכה ט"ו דמתניתין לאו משום קנסא אלא משום שאומר לו מנתא דכהן לא זבני לך יע"ש והמעשרות שלהם דקתני במתניתין לאו לענין שיהיו שלהן לגמרי קאמר שהרי מחוייב הוא ליתנו לכהן אחר מתקנתא דרבנן אלא לענין טובת הנאה שלהם דלא מצי בעל הגורן לאפוקניה מנייהו בע"כ כנ"ל: אך קשה לי טובא לפי' הראב"ד ז"ל דכיון דקי"ל טובת הנאה אינה ממון ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין איך יכול להוציאו ממנו בע"כ ובהדיא כתבו רבינו ז"ל פי"ב מהלכות תרומות הלכה ט"ו דאם לקח הכהן שלא מדעת הבעלים זכה בהן מפני שטובת הנאה אינה ממון וצ"ע כעת ושוב ראיתי להרב מחנה אפרים הלכות טובת הנאה סימן א' שתמה עליו כן יע"ש ועוד נראה ליישב לדעתם ז"ל דס"ל בפי' דמתניתין כפי' רבינו ז"ל דהיינו משום קנסא וכדאיתא בירושלמי בהדיא וס"ל דמתניתין דקתני כהנים ולוים שלקחו את הגורן המעשרות שלהם מיתפרשה במעשרות דוקא ודייקא נמי מתני' דלא קתני התרומות ומעשרות שלהם משום דבתרומות ודאי חייבים ליתנן לכהן אחר מתקנתא דרבנן ואפילו בגורן שלהן אלא דוקא מעשרות הוא דקתני דהם שלהם משום דגבי מעשרות ליכא למיחש דילמא אכיל להו בטבלייהו דמכיון דתקון רבנן דמחייב ליתן התרומה לכהן אחר ע"כ מפריש המעשר כדי להפריש תרומת מעשר שבו וזה נראה לי נכון: אך קשה לי לפי שיטתם ז"ל מהא דתנן בפרק נושאין על האנוסה הגדילו התערובות ושחררו זה את זה כו' אינן חולקין על הגורן ומוכרין את התרומה והדמים שלהם ופירש"י ז"ל ומוכרין את התרומה תרומת תבואתן כשמפרישין אותה אין צריכים לתתה לכהן אחר דכל חד אמר לכהן אייתי ראיה דלאו כהן אנא ושקול כו' יע"ש: והשתא לפי דעתם ז"ל קשה טובא שהרי ממה נפשך חייבים לתתם לכהן דאי כהנים נינהו הרי הם חייבים ואי ישראל נינהו הרי חייבים ואין להם בהם אלא טו"ה גרידא ושמא נאמר דכי תקון רבנן דחייבים לתנם לכהן אחר היינו דוקא בכהן ודאי ומטעמא דמימר אמרי כיון שהתרומה מותרת לי ל"ל לאפרשה אבל בספק כהן כיון דע"כ מפריש משום דאסור לאכול בתרומה מספק לא תקון רבנן כנ"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות מעשרות א׳, מתוך הלכות מעשרות שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל