הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מעשר שני ונטע רבעי · פרק ה׳

ספר זרעים · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מעשר שני ונטע רבעי · פרק ה׳
הלכה א׳
הַפּוֹדֶה מַעַשְׂרוֹ לְעַצְמוֹ בֵּין שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁנָּפַל לוֹ בִּירֻשָּׁה בֵּין שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּטִבְלוֹ מַתָּנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ. אִם הָיָה שָׁוֶה אַרְבָּעָה נוֹתֵן חֲמִשָּׁה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז לא) "וְאִם גָּאל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו":
הלכה ב׳
וְאִשָּׁה שֶׁפָּדָת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהּ לְעַצְמָהּ אֵינָהּ מוֹסִיפָה חֹמֶשׁ. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ (ויקרא כז לא) "אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ" וְלֹא אִשָּׁה. וְכֵן אִם פָּדָה פִּדְיוֹן פֵּרוֹת הַמַּעֲשֵׂר לְעַצְמוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ:
הלכה ג׳
פָּדָה פֵּרוֹת מַעַשְׂרוֹ וְהוֹסִיף חֹמֶשׁ וְחָזַר וּפָדָה הַפִּדְיוֹן לְעַצְמוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה מוֹסִיף חֹמֶשׁ שֵׁנִי עַל הַקֶּרֶן בִּלְבַד וְאֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל הַחֹמֶשׁ:
הלכה ד׳
מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בְּחֻמְשׁוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה אֵינוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ. וְכֵן מַעֲשֵׂר שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין דַּיּוֹ שֶׁיֹּאמַר הוּא וְחֻמְשׁוֹ מְחֻלָּל עַל הַסֶּלַע הַזֶּה. וְכָל מַעֲשֵׂר שֶׁהוּא אֵינוֹ פּוֹדֵהוּ מִשֶּׁלּוֹ אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ. וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי אֵינוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ:
הלכה ה׳
הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהָיָה לוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחֵר שֶׁלֹּא נִפְדָּה. אִם אֵין בְּחֻמְשׁוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה דַּיּוֹ שֶׁיֹּאמַר הוּא וְחֻמְשׁוֹ מְחֻלָּל עַל מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְצַמְצֵם אֶת מְעוֹתָיו:
הלכה ו׳
הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר בְּיוֹתֵר עַל דָּמָיו לֹא נִתְפְּסָה הַתּוֹסֶפֶת לַמַעֲשֵׂר:
הלכה ז׳
בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר בְּסֶלַע וְאַחֵר אוֹמֵר בְּסֶלַע. בַּעַל הַבַּיִת קֹדֶם מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף חֹמֶשׁ. בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר בְּסֶלַע וְאַחֵר אוֹמֵר בְּסֶלַע וּפְרוּטָה. הָאַחֵר קֹדֶם מִפְּנֵי שֶׁמּוֹסִיף עַל הַקֶּרֶן:
הלכה ח׳
מֻתָּר לְהַעֲרִים עַל פִּדְיוֹן מַעַשְׂרוֹ. כֵּיצַד. אוֹמֵר לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וּלְעַבְדּוֹ הָעִבְרִי הֵא לְךָ אֶת הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ וּפְדֵה לְךָ בָּהֶן הַמַּעֲשֵׂר כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיף חֹמֶשׁ. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ פְּדֵה לִי בָּהֶן. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ פְּדֵה לִי מִשֶּׁלְּךָ אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ:
הלכה ט׳
אֲבָל לֹא יִתֵּן הַמָּעוֹת לִפְדּוֹת לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וּלְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ. נָתַן לְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִיָּה אִם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי זֶה מִדִּבְרֵיהֶם כְּגוֹן שֶׁהָיָה מֵעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב דְּבָרָיו קַיָּמִין. שֶׁאָמָה הָעִבְרִיָּה קְטַנָּה הִיא וְאֵין הַקָּטָן זוֹכֶה לַאֲחֵרִים אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם:
הלכה י׳
וְכֵן מַעֲרִים וְנוֹתֵן הַמַּעֲשֵׂר מַתָּנָה כְּשֶׁהוּא בְּטִבְלוֹ. וְאוֹמֵר הַנּוֹתֵן הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ מְחֻלָּלִין עַל מָעוֹת שֶׁבַּבַּיִת:
הלכה י״א
שְׁנֵי אַחִין אוֹ שְׁנֵי שֻׁתָּפִין [אָב וּבְנוֹ] פּוֹדִין זֶה לָזֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיף חֹמֶשׁ. אִשָּׁה שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעְלָהּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הוֹאִיל וְהוּא מָמוֹן גָּבוֹהַּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לֹא קָנָה בַּעַל. לְפִיכָךְ אִם פָּדָהוּ אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ:
הלכה י״ב
הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְעַצְמוֹ וְנָתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב וַהֲרֵי נִתְחַלֵּל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּתֵּן הַחֹמֶשׁ וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפְשַׁע וְלֹא יִתֵּן:
הלכה י״ג
מָעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אִם רָצָה לְצָרְפָם בְּדִינְרֵי זָהָב כְּדֵי לְהָקֵל מַשָּׂאָן מְצָרְפָן. וְאִם צֵרְפָן לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ שֶׁאֵין זֶה דֶּרֶךְ פְּדִיָּה:
הלכה י״ד
הַפּוֹרֵט סֶלַע מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בֵּין בִּירוּשָׁלַיִם בֵּין חוּץ לִירוּשָׁלַיִם לֹא יְצָרְפֶנָּה כֻּלָּהּ בְּמָעוֹת נְחשֶׁת אֶלָּא בְּשֶׁקֶל מָעוֹת כֶּסֶף וּבְשֶׁקֶל מָעוֹת נְחשֶׁת:
הלכה ט״ו
מֻתָּר לְחַלֵּל כֶּסֶף מַעֲשֵׂר עִם פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר עַל הַכֶּסֶף וְהוּא שֶׁיְּהוּ בַּפֵּרוֹת פָּחוֹת מִשְּׁוֵה דִּינָר. אֲבָל אִם הָיָה בָּהֶן שְׁוֵה דִּינָר לֹא יְחַלְּלֵם עִם הַכֶּסֶף אֶלָּא בִּפְנֵי עַצְמָן. כֵּיצַד. הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁוֵה דִּינָר וּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִין שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵינוֹ מְחַלֵּל הַכּל עַל סֶלַע אַחַת. אֲבָל אִם הָיָה לוֹ חֲצִי דִּינָר פֵּרוֹת וַחֲצִי דִּינָר מָעוֹת מְחַלֵּל שְׁנֵיהֶם עַל דִּינָר אֶחָד:

אור שמח · הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ה׳

א׳
בין שניתן לו בטבלו מתנה כו'. הכס"מ (פ"ג הי"ז) תמה על דעת רבינו שפסק דמעשר ממון גבוה ואינו נותן במתנה רק כשהוא בטבלו הא קיי"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ולענ"ד לק"מ, דהא קיי"ל במע"ש כת"ק דר"י בפ"ג דמע"ש מ"ו פירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלים יחזיר מע"ש שלהם ויאכל בירושלים דכהורמו דמיין ושלא נגמרה מלאכתן כו' ב"ה אומרים יפדה ויאכל בכל מקום דלא קלטוהו מחיצות דלאו כהורמו דמיין, וכן כתב רבינו פ"ו דמעשר הכ"א ישראל שירש טבל ממורח מאבי אמו כהן כו' הרי אלו שלו שהמתנות הראויות לתרום כמי שהורמו דמיין אעפ"י שלא הורמו [והטעה"מ לא ראה כל הנ"ל] הרי דוקא ממורח, וכן הוא בבכורות בגמרא, משום דכל זמן שלא נגמרה מלאכתן בודאי פטורים ומותרין באכילת עראי לכן לאו כמי שהורמו דמיין, א"כ קודם שנתמרחו ודאי לאו כמי שהורמו דמיין לב"ה והא דאמר בגמ' וקסבר לאו כמי שהורמו דמיין היינו דלא כב"ש דסברי אף קודם מירוח דכמי שהורמו דמיין, ולאחר מירוח נ"ל ברור דלשיטת רבינו פ"ב דמעשר ה"ב דלקוח לאחר מירוח פטור ממעשר א"כ מאי תאמר במתנה דאסור ליתן טבל הלא אם יתן יפטר ממעשר ושוב לא קאים להרמה, ושמא תאמר נימא אפכא דכמי שהורמו דמיין ואינו יכול ליתן ושוב קאים להרמה, לא כן ופוק חזי דגנב לאחר שנתייאשו הבעלים יכול להקדיש ולתרום משום דהוי יאוש ושינוי השם, והקשה רשב"א כיון דלא חל א"כ ליכא שינוי השם ותירץ דשניהן באין בב"א, א"כ ה"נ ההפקעה מחיוב מעשר והמתנה באין כאחד, אבל מה נאמר דסוף סוף חייב במעשר מדרבנן, ז"א דמעשר המחוייב מדרבנן בודאי לאו כמי שהורמו דמיין [עיין מכות (דף י"ט) ובמה שכתבתי בהלכות עדות פי"א ה"ו בדוגמאות כאלה לענין דברי סופרים]. אולם בטבל בזמן הזה או בעציץ נקוב וכיו"ב בודאי אם ירש מאבי אמו כהן שפיר פטור ממעשר דהא כיון דאילו היה חיוב דאורייתא זכה בהן אבי אמו כהן ולא חייבו חכמים טפי מדאורייתא וכאן מדאורייתא כבר זכה בהן בדרבנן נמי פטור אבל ליתן מתנה בודאי רשאי דלגבי זה בדרבנן לאו כמי שהורמו דמיין וחיוב דאורייתא פקע דהא ניתן במתנה ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי ה׳, מתוך הלכות מעשר שני ונטע רבעי שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מעשר שני ונטע רבעיכל הרמב״ם