ה׳
מע"ש באנינות [של תורה] לוקה כו'. עיין כסף משנה, ובירושלמי סוטה פרק כשם ה"ב מסיק כיון ככל מצותך אשר צויתני כתיב הוי כאילו כתב לאו בפרטי יעו"ש ובש"ק:
רמב״ם - הלכות מעשר שני ונטע רבעי · פרק ג׳
ספר זרעים · 25 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות מעשר שני ונטע רבעי · פרק ג׳
הלכה א׳
הָאוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּטֻמְאָה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו יד) "וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא". בֵּין שֶׁהַמַּעֲשֵׂר טָמֵא וְהָאוֹכֵל טָהוֹר. בֵּין שֶׁהַמַּעֲשֵׂר טָהוֹר וְהָאוֹכֵל טָמֵא. וְהוּא שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ בִּירוּשָׁלַיִם קֹדֶם שֶׁיִּפָּדֶה. שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה עַל אֲכִילָתוֹ בְּטֻמְאָה אֶלָּא בִּמְקוֹם אֲכִילָתוֹ. אֲבָל אִם אֲכָלוֹ בְּטֻמְאָה חוּץ לִירוּשָׁלַיִם מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
הלכה ב׳
וַאֲפִלּוּ לְהַדְלִיק [בּוֹ] אֶת הַנֵּר אַחַר שֶׁנִּטְמָא אָסוּר עַד שֶׁיִּפָּדֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו יד) "לֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא":
הלכה ג׳
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַמַּעֲשֵׂר שֶׁנִּטְמָא אֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם פּוֹדִין וְיֵאָכֵל. וְאוֹכְלִין אֶת דָּמָיו בְּטָהֳרָה בְּתוֹרַת פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. אֲפִלּוּ נִטְמְאוּ הַפֵּרוֹת כֻּלָּן כְּשֶׁהֵן טֶבֶל מַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּטֻמְאָה וּפוֹדֵהוּ:
הלכה ד׳
הֶעָרֵל כְּטָמֵא וְאִם אָכַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה כְּדֶרֶךְ שֶׁלּוֹקֶה עַל אֲכִילַת תְּרוּמָה. שֶׁהַתְּרוּמָה קְרוּיָה קֹדֶשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי קָרוּי קֹדֶשׁ שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ (ויקרא כז ל) "קֹדֶשׁ לַה'". וְטָמֵא שֶׁטָּבַל אוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ:
הלכה ה׳
הָאוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּאֲנִינוּת שֶׁל תּוֹרָה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו יד) "לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ". וְהוּא שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם אֲכִילָתוֹ בִּירוּשָׁלַיִם. אֲבָל אִם אֲכָלוֹ בַּחוּץ בַּאֲנִינוּת. אוֹ שֶׁאֲכָלוֹ בִּפְנִים בַּאֲנִינוּת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
הלכה ו׳
אֵיזֶהוּ אוֹנֵן זֶה הַמִּתְאַבֵּל עַל אֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן. וּבְיוֹם הַמִּיתָה הוּא אוֹנֵן מִן הַתּוֹרָה וּבַלַּיְלָה אוֹנֵן מִדִּבְרֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י יט) "וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'". הַיּוֹם אָסוּר וְלַיְלָה מֻתָּר. נִשְׁתַּהָה הַמֵּת יָמִים רַבִּים וְאַחַר כָּךְ נִקְבַּר. כָּל אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁאַחַר יוֹם הַמִּיתָה עַד יוֹם הַקְּבוּרָה הוּא אוֹנֵן מִדִּבְרֵיהֶן. וְאֵין יוֹם הַקְּבוּרָה תּוֹפֵשׂ לֵילוֹ:
הלכה ז׳
וְלֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הַקָּדָשִׁים כֻּלָּן אִם אֲכָלָן בַּאֲנִינוּת שֶׁל תּוֹרָה לוֹקֶה. וּבַאֲנִינוּת שֶׁל דִּבְרֵיהֶן מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
הלכה ח׳
אֵין נוֹתְנִין פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְעַם הָאָרֶץ וְלֹא פֵּרוֹת הַנִּלְקָחוֹת בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר וְלֹא מְעוֹת מַעֲשֵׂר מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּחֶזְקַת טֻמְאָה. וּמֻתָּר לֶאֱכל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי בַּאֲנִינוּת וְלִתְּנוֹ לְעַם הָאָרֶץ וְהוּא שֶׁיֹּאכַל כְּנֶגְדּוֹ. אֵין מַפְקִידִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֲפִלּוּ אֵצֶל חָבֵר שֶׁמָּא יָמוּת וְנִמְצָא הַמַּעֲשֵׂר תַּחַת יַד בְּנוֹ עַם הָאָרֶץ. אֲבָל מַפְקִידִים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי אֵצֶל עַם הָאָרֶץ:
הלכה ט׳
מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אָסוּר לְאַבֵּד אֲפִלּוּ מִעוּטוֹ בַּדְּרָכִים. אֶלָּא מוֹלִיכוֹ כָּל שֶׁהוּא אוֹ מוֹלִיךְ דָּמָיו לִירוּשָׁלַיִם. וּמֻתָּר לְאַבֵּד מִעוּט מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי בַּדְּרָכִים. וְכַמָּה הִיא מִעוּט פָּחוֹת מִכִּגְרוֹגֶרֶת בֵּין בְּאֹכֶל שָׁלֵם בֵּין בְּפָרוּס. אֲבָל כִּגְרוֹגֶרֶת אֵין מְאַבְּדִין אוֹתוֹ. וְהַמַּפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי פָּחוֹת מִכִּגְרוֹגֶרֶת הֲרֵי זֶה נוֹתְנוֹ לְעַם הָאָרֶץ וְאוֹכֵל כְּנֶגְדּוֹ אֲבָל לֹא יַפְרִישֶׁנּוּ לְכַתְּחִלָּה לְאַבְּדוֹ שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין לְאַבֵּד:
הלכה י׳
מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נִתָּן לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד כג) "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ". וְסִיכָה כִּשְׁתִיָּה. וְאָסוּר לְהוֹצִיאוֹ בִּשְׁאָר צְרָכָיו כְּגוֹן לִקַּח בּוֹ כֵּלִים וּבְגָדִים וַעֲבָדִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו יד) "לֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת" כְּלוֹמַר לֹא הוֹצֵאתִי אוֹתוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּם אֶת הַגּוּף. וְאִם הוֹצִיא מִמֶּנּוּ בִּשְׁאָר דְּבָרִים אֲפִלּוּ בִּדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין לְמֵת מִצְוָה הֲרֵי זֶה אוֹכֵל כְּנֶגְדּוֹ בְּתוֹרַת מַעֲשֵׂר:
הלכה י״א
מַעֲשֵׂר אוֹכֵל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל וְשׁוֹתֶה דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִשְׁתּוֹת וְסָךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. וְלֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. וְלֹא יִסְחֹט אֶת הַפֵּרוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין חוּץ מִזֵּיתִים וַעֲנָבִים בִּלְבַד. [וְאֵין מְפַטְּמִין אֶת הַשֶּׁמֶן אֲבָל מְפַטְּמִין אֶת הַיַּיִן]. וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לֶאֱכל פַּת שֶׁעִפְּשָׁה וְשֶׁמֶן שֶׁנִּסְרַח. אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁנִּפְסַל מֵאֹכֶל אָדָם פָּקְעָה קְדֻשָּׁה מִמֶּנּוּ:
הלכה י״ב
כָּל שֶׁמֻּתָּר לְזָרִים לְאָכְלוֹ בִּתְרוּמָה כָּךְ מֻתָּר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְאָכְלוֹ בְּתוֹרַת חֻלִּין. שְׁמָרִים שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶם מַיִם. רִאשׁוֹן אָסוּר כְּמַעֲשֵׂר וְשֵׁנִי מֻתָּר כְּחֻלִּין. וְשֶׁל דְּמַאי אֲפִלּוּ רִאשׁוֹן מֻתָּר:
הלכה י״ג
יַיִן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ דְּבַשׁ וְהַתַּבְלִין וְהִשְׁבִּיחוּ הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְכֵן דָּגִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם קַפְלוֹטוֹת שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהִשְׁבִּיחוּ הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן:
הלכה י״ד
עִסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֲפָאָהּ וְהִשְׁבִּיחָה הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁשִּׁבְחוֹ נִכָּר אִם הוֹתִיר בְּמִדָּה הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְאִם לֹא הוֹתִיר הַמִּדָּה הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי בִּלְבַד. וְכָל שֶׁאֵין שִׁבְחוֹ נִכָּר אֲפִלּוּ הוֹתִיר הַמִּדָּה הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי בִּלְבַד:
הלכה ט״ו
כֵּיצַד הַשֶּׁבַח. לְפִי חֶשְׁבּוֹן. יַיִן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֶׁשָּׁוֶה שְׁלֹשָׁה שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ דְּבַשׁ וְתַבְלִין שָׁוֶה זוּז אֶחָד וְהוֹסִיפָה בְּמִדָּתוֹ וְהִשְׁבִּיחוּהוּ וַהֲרֵי הַכּל שָׁוֶה חֲמִשָּׁה חוֹשְבִין הַכּל בְּאַרְבָּעָה וּרְבִיעַ. וְכֵן עַל דֶּרֶךְ זֶה בִּשְׁאָר הַדְּבָרִים:
הלכה ט״ז
מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁנִּתָּן לְסִיכָה אֵין נוֹתְנִין אוֹתוֹ לֹא עַל גַּבֵּי צִינִית וְלֹא עַל גַּבֵּי חֲזָזִית. וְאֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ קָמֵעַ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁהֲרֵי לֹא נִתַּן לִרְפוּאָה:
הלכה י״ז
מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז ל) "לַה' הוּא". לְפִיכָךְ אֵינוֹ נִקְנֶה בְּמַתָּנָה אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לוֹ הַטֶּבֶל וְהַמְקַבֵּל מַפְרִישׁ הַמַּעֲשֵׂר. וְאֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה וְאֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ וְאֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ וְאֵין מַחְלִיפִין אוֹתוֹ וְאֵין מַרְהִינִין אוֹתוֹ:
הלכה י״ח
כֵּיצַד אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתוֹ. לֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וִימַשְׁכְּנֶנּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ. עָבַר וּמִשְׁכְּנוֹ מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. כֵּיצַד אֵין מַרְהִינִין אוֹתוֹ. לֹא יֹאמַר לוֹ הֵא לְךָ מַעֲשֵׂר זֶה וְיִהְיֶה בְּיָדְךָ וְתֵן לִי עָלָיו מָעוֹת. כֵּיצַד אֵין מַחְלִיפִין אוֹתוֹ. לֹא יֹאמַר לוֹ הֵא לְךָ יֵין מַעֲשֵׂר וְתֵן לִי שֶׁמֶן מַעֲשֵׂר. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ הֵא לְךָ יַיִן שֶׁאֵין לִי שֶׁמֶן וְאִם רָצָה חֲבֵרוֹ לִתֵּן לוֹ שֶׁמֶן מֻתָּר שֶׁהֲרֵי לֹא הֶחֱלִיף עִמּוֹ אֶלָּא הוֹדִיעוֹ שֶׁאֵין לוֹ וְאִם רָצָה הַלָּה לִתֵּן יִתֵּן:
הלכה י״ט
מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵין שׁוֹקְלִין כְּנֶגְדּוֹ אֲפִלּוּ דִּינְרֵי זָהָב. וַאֲפִלּוּ לְחַלֵּל עֲלֵיהֶם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחֵר גְּזֵרָה שֶׁמָּא לֹא יְכַוֵּן מִמֶּנּוּ מִשְׁקָלוֹ וְנִמְצְאוּ הַפֵּרוֹת חֲסֵרִים וְהוּא שׁוֹקֵל בָּהֶן מָעוֹת לְחַלֵּל עֲלֵיהֶם מַעֲשֵׂר אַחֵר נִמְצָא מוֹצִיא מַעֲשֵׂר לְחֻלִּין בְּפָחוֹת בְּדָמָיו:
הלכה כ׳
הָאַחִים שֶׁחָלְקוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵין שׁוֹקְלִין זֶה כְּנֶגֶד זֶה וְכֵן מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵין שׁוֹקְלִים כְּנֶגְדָּן וְאֵין מוֹכְרִין אוֹתָם וְאֵין מַחְלִיפִין וְלֹא מַרְהִינִין. וְלֹא יִתְּנֵם לְשֻׁלְחָנִי לְהִתְנָאוֹת בָּהֶן וְלֹא יַלְוֶה אוֹתָן לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶן. וְאִם הִלְוָן שֶׁלֹּא יַעֲלֶה חֲלֻדָּה מֻתָּר:
הלכה כ״א
וְאֵין פּוֹרְעִין מֵהֶם אֶת הַמִּלְוֶה. אֵין עוֹשִׂין מֵהֶן שׁוֹשְׁבִינוּת וְאֵין מְשַׁלְּמִין מֵהֶן הַגְּמוּלִין. וְאֵין פּוֹסְקִין מֵהֶם צְדָקָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. אֲבָל מְשַׁלְּמִין מֵהֶן דְּבָרִים שֶׁהֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים. וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ:
הלכה כ״ב
לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ הַעַל אֶת הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ לִירוּשָׁלַיִם וְטל מֵהֶן חֶלְקְךָ שֶׁנִּמְצָא זֶה כְּנוֹטֵל שָׂכָר מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל הֲבָאָתוֹ לִירוּשָׁלַיִם. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ הַעְלֵם שֶׁנֹּאכְלֵם וְשֶׁנִּשְׁתֵּם בִּירוּשָׁלַיִם:
הלכה כ״ג
אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם לָסוּךְ אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁנִּסּוֹכָה יָדוֹ וְאֵין זֶה בִּשְׂכַר סִיכָתוֹ:
הלכה כ״ד
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַמַּעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא. לְפִיכָךְ אָנוּ אוֹמְרִים שֶׁהַגּוֹנֵב מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְהַגּוֹזְלוֹ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם חֹמֶשׁ:
הלכה כ״ה
הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת הֲרֵי זֶה פּוֹדֶה אוֹתוֹ מִי שֶׁפּוֹדֵהוּ עַל מְנָת לִתֵּן לַהֶקְדֵּשׁ אֶת שֶׁלּוֹ וּלְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶת שֶׁלּוֹ:
אור שמח · הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ג׳
י׳
וסיכה כשתיה. אמרתי להעתיק מש"כ בחידושי ליבמות (דף ע"ד) מנין למע"ש שנטמא שמותר לסוכו, ואע"ג דקיי"ל דסיכה כשתיה והו"ל כמאן דשתי בטומאה, לשון רש"י. זה יתכן אם סיכה כשתיה הוי מן התורה, אבל שיטת ר"ת דמה"ת סיכה לאו כשתיה רק אסמכתא בעלמא (נדה דף ל"ב) וא"כ לחוש שמא הוי כשותה מע"ש טמא לא צריך קרא, ולזה פירשו בתוס' דס"ד דאסור משום שמבער בטומאה וא"כ לפירוש רש"י דטהור ודאי אסור לבער ממנו וכש"כ להדליק בו את הנר א"כ ולא נתתי ממנו למת קאי גם על טמא גם על טהור, כן כי פריך ואימא ליקח לו ארון ותכריכים קאי גם על טמא גם על טהור דארון ותכריכים מותר לקנות בכהאי גוונא לחי וזה בגדים שרי, ולכן נתקשו רבנן בתוס' לעיל (דף ע"ג) ד"ה נכסי כהן ממשנה דלא ניתן אלא לאכילה ושתייה וסיכה וכתוב במע"ש במשנה לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת הא לחי שרי וקאי בין אטמא בין אטהור כמו סיכה, אבל לשיטת רש"י להתיר טהור לסוכו לא צריך קרא כיון דסיכה כשתייה מן התורה, רק דסד"א דהוי כשותה ממנו בטומאה וא"כ קאי רק במע"ש טמא, כן כי דרשה המשנה ליקח לו ארון ותכריכין קאי על טמא וקמ"ל דלחי שרי והוא דוקא במעשר שנטמא דלפדייה קאי ע"ז קמ"ל קרא דליקח באופן דלא הוי פדייה [עיין תוס' ריש פרק השוכר אה"פ בשם ר"י] שרי ליקח בגדים כיון שנטמא, ומלשון רש"י מורה בטמא כיון דלפדייה קאי מותר לפדותו לקנות ממנו חלוק, דז"ל רש"י ואשמועינן דאע"ג דמע"ש טהור לא ניתן אלא לאכילה ושתייה וסיכה אם נטמא מותר לחללו לקנות ממנו חלוק וכולהו משניות דאסור לקנות ממנו מלבושין הוא במע"ש טהור וכן מצאתי בתו"י שכתבו כן: ובמשנה דמע"ש פ"ב ר"ש אומר אין סכין מע"ש בירושלים, ונראה טעמו דסובר דהיכי דכתיב אכילה סיכה לא הוי כשתיה, וא"כ במע"ש דכתיב ואכלת אין סיכה בכלל רק בלקוח בכסף מעשר דכתיב ביה בכל אשר תאוה נפשך מותר בסיכה, ולפ"ז לא פליג על משנה דלעיל מינה, אכן זה דרשה חדשה, ואולי ר' שמעון סבר דמע"ש כיון שחלה עליו קדושת מע"ש כשהוא בזית הרי היה עומד לאכילה ואחר זה כשעשה ממנו שמן וסך בו הרי הוי הורדה לקדושה וכמו דאיתא בפרק י"א דתרומות דאין משנין פירות מברייתן לבד יין ושמן מזתים וענבים, וכיון שסך בהשמן הוי הורדה לקדושה של מע"ש, וזה נכון מה שלא שייך בלקוח בכסף מע"ש שלקח שמן לסיכה ובזה מודה ר"ש ולא פליג על משנה דלעיל, ודבר זה למדתי מתורתו של השנו"א להגר"א ז"ל. ואם נאמר דסיכה הוי בכלל אכילה דבר תורה צ"ע מנ"ל דסיכה אסור בשמן קודש טהור, ואם נאמר דמה"ת סיכה לא הוי בכלל אכילה רק לענין שלא יהא מקרי שמאבדין תרומה ועוברין משום משמרת תרומתי ע"ז איתרבאי דסיכה אינה הורדה בדבר העומד לכך כמו שמן, הוי א"ש דגבי קודש אכילה כתיבא אבל אם נאמר דסיכה כאכילה מה"ת צ"ע. ואולי משום דמאשי ד' מותר האשים זכי רחמנא לכהנים ולא אשכחן גבי מזבח רק אכילה ושתיה בלבד (מנחות דף כ') לא סיכה, לכן גם כהנים לא זכו לסיכה וצ"ע. ואם נאמר דאיתרבאי סיכה כשתיה והוה בכלל אכילה אבל אימת דוקא במידי דקום ועשה כמו אכילת תרומה ואכילת מע"ש דהוי קום ועשה לאכול מתקיימא גם ע"י סיכה, אבל לגבי אסורים לעבור בל"ת אינן כשתיה וכמו דאמר בירושלמי הוי מצינן לפרש דברי הירושלמי שמקורו במע"ש פ"ב ונשנה בהשמטת ראשו בשבת פרק רע"ק ה"ד, ואינו מחוור וא"ת מחוור ילקו עליו חוץ לחומה כו' מנין שהוא מחוור בעשה כו' איזה דבר שהוא מותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה, דפירושו דאע"ג דלענין איסור חוץ לחומה ולענין יוה"כ ולגבי תרומה לזר אינו כשתיה מן התורה, בכ"ז לקיים מ"ע של אכילה הוא מחוור דרחמנא חשבתו כשתיה ממש מדשריא מע"ש בסיכה אע"ג דאכילה כתיבה בה, וזה נכון. אמנם מסתברא לפי מה דמוכח מירושלמי דסיכה אינו כשתיה בכל מקום דכתיב אכילה רק מידי דמותר בכל דבר רק שאסור לכלותו ולאבדו כמו תרומה ומע"ש דכתיב בהו משמרת תרומתי לזה איתרבאי דסיכה כשתיה. ונראה דכיון דמה"ת אין סיכה כשתיה לענין ל"ת וא"כ שמן של תרומה טמאה מותר בסיכה מה"ת תו יהא אסור מה"ת להדליק בו את הנר כיון דלענין משמרת תרומתי חשיבה הניית סיכה כשתיה ממש, א"כ הוי כמדליק את הנר בשמן טהור דהא מאבד מידי דחזי לסיכה, ורק השתא דגזרו חכמים לאוסרו בסיכה ואסמכו אקרא דסיכה כשתיה ותו אינו ראוי לסיכה תו שריא להדלקה מה"ת כיון דאינו עומד אלא לשריפה תו לא עבר על משמרת תרומתי: ובזה פרשתי מכבר לשון הגמרא דבמה מדליקין אמר רב כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף התרומה שנטמאת, פירוש מדבריהם דלסיכה אסור דמדברי סופרים הוי סיכה כשתיה דשריא סיכה בשמן מן התורה כזילוף ביין יעוין תוס' פ"ק דפסחים בסופו, וכיון דלענין חשיבות חשוב סיכה כשתייה אסור להדליק בו הנר ורק כיון דהשתא אמרו חכמים דאסור בסיכה ואינו עומד אלא לשריפה תו אמרה תורה בשעת ביעורה תהני ממנה ולכן מותר להדליק בו הנר בשמן של תרומה שנטמאת ודוק. ובירושלמי בכורים פ"ב ה"א מפרש מקרא דלך נתתיו למשחה לסיכה יעו"ש ומפרש שם דלהדליק בשמן של מע"ש שנטמא לא צריך קרא לאסור כיון דיכול לפדותו ורק בלקוח בכסף מעשר שנטמא דלר"י לא יפדה ואפ"ה אסור בהבערה ולכן יליף בכורים שנטמאו מיניה דאסור לבער מהן בטומאה אע"ג דאין להם פדיון יעו"ש, והענין מעומעם וצ"ב עוד. ודע דבהך דאין סכין מעשר שני יש לרבינו פירוש חדש לקמן הלכה כ"א ולא זכר דמעשר שני שנטמא מותר לסוכו ויש להאריך בזה ויעוין בנמוקי רמב"ן על התורה ואכמ"ל:
י״ב
כל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה כך מותר במע"ש לאוכלו בתורת חולין. נ"ב כוון למה שחשב בפי"א מהלכות תרומות בהלכות י' י"א י"ב י"ג קניבת רק וקליפי פולין כו' וגרעיני אתרוג והסובין ישנות והרקבניות בזמן שהעלו אבק שמותרין בתרומה לזרים מותרין למע"ש דחד דינא אית להו כדאמרינן בתוספתא תרומות פ"י [והביאה רבינו פ"ו ממעשרות ה"א עיי"ש] ז"ל כשם שאסורות לאכול בתרומה כך אסורות בטבל כו' ובמע"ש והקדש שלא נפדו אבל בשמרים דינן חלוק דתרומה חמור ממע"ש דבתרומה שני אסור ובמע"ש שני מותר ובהקדש גם שלישי אסור ודוק:
י״ד
עיסה של מע"ש שאפאה והשביחה כו'. שיטת רבינו כדברי ר' יוסי בתוספתא סוף פ"ק, זה הכלל כל המותיר במדת שבחו ניכר השבח לפי חשבון לא הותיר במדת שבחו ניכר השבח לשני ובעי שיהי' שניהם ניכר שבחו והותיר במדת שבחו, וז"ל בפהמ"ש ואמרו כל ששבחו ניכר הוא שיוסיף אותו הדבר שהשביח במשקל המעשר וכמותו [כר' יוחנן] לא שיראה שם החולין באיכות המעשר בלבד עכ"ל, ודייק לשון בלבד שבאמת צריך שיהי' שניהם הן בכמות יהא נראה וזה הותיר במדה דאמר ר"י, וגם שיהא מורגש טעמו באיכותו כמו טעם דבש ותבלין וכיו"ב, וזה שאמר בירושלמי מתני' פליגי על ר' יוחנן עיסה של מע"ש שאפאה פת השבח לשני, וסתם עיסה הלא תפחה באפייה וניכר מדת שבחו פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר שבעינן שיהיו שניהן הן מורגש בטעם ובאפיה אינו מורגש הדבר המעורב בטעמו וגם יהא הותיר במדה, ולפלא שלא נזכר בירושלמי דברי ר"י ודוק: והנה בירושלמי הגירסא מחוור כמו שהוא לפנינו, ז"ל מתניתא פליגא על רשב"ל תבשיל של מע"ש שתבלו בתבלין של חולין השבח לשני פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר, והדתני תבשיל של חולין שתיבלו בתבלין של מע"ש לא יצא מע"ש מידי פדיונו ופירושו שהמעשר הוא התבלין נפדה כשיעור שבח שהשביח התבשיל, ע"ד דריו"ח והיא שיהא שם הותיר מידה ע"ד דר"ל כו' שבחו ניכר, פירוש דאם לא הותיר מידה או אין טעם שבחו ניכר הרי אילו היה התבשיל של מעשר והתבלין של חולין לא היה נחשב לחשבון החולין כלל א"כ הוא הדין להיפוך שהתבשיל של חולין והתבלין הוא מעשר אף שאוסר התבשיל מלאוכלו בתורת חולין כדין כל המתבל מכל מקום זכות ממון אין כאן למעשר שיחול עליו פדיון המעשר ויתפוס ממונו והוי כאין בו שוה פרוטה שאינו תופס פדיונו ועל כרחין דמיירי שטעם שבחו ניכר דאז זכות ממון יש להמעשר ותופס פדיונו, והר"ש גריס כמו שהוא בתוספתא לפנינו ומסתמא מיירי בשאין שבחו ניכר ודוק היטב:
י״ז
לפיכך אינו נקנה במתנה כו'. וכן לקמן פ"ט ה"ב דייק אינו נקנה במתנה וטעמא דודאי רשאי ליתנו במתנה כמפורש במשנה אבל נותנין זה לזה מתנת חנם רק שמע"ש וכ"ר ממון גבוה הוי לפיכך אינם נקנים במתנה וכי יהיב לחבירו עדיין אינו של האיש המקבל לכן אם פדהו אינו מוסיף חומש דלאו שלו הוי אבל זכות לאוכלו דיהיב הנותן לו רשותו לאכלו והוי שלו כי יהיב לפומיה לאכול והוי כמו שאמרו גבי פועל משל שמים הוא אוכל יעו"ש, ועדיפא מיניה דמצי יהיב זכותו לאכול גם לבני ביתו אבל רק הזכות שמרשהו לאכול אבל דין ממון לית ליה ביה ולא מצי קני המתנה והוי כמזמינו לאכול, וזה שדייק רבינו אינו נקנה במתנה אבל ניתן במתנה שאוכלי המקבל ברשות הנותן ופשוט.(נ"ב. ולפ"ז יש לחקור אם בכור נוטל פי שנים במעשר שני ואכמ"ל. וא"ש מה דאמר לקמן פרק ד' הלכה ד' מבכורים ונותן המעשרות שלהן לכהנים ועיי' הגהות הב"ח בגמ' שם.):
כ״ד
לפיכך אנו אומרים כו'. כוון דלא כהתוספתא דפ"ק פ"י דמחייבתו בכפל דאתיא כמ"ד מעשר ממון הדיוט הוי, ועיין מש"כ פ"ב מגניבה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ג׳
י״א
ולא יסחוט את הפירות וכו'. הכי איתא במתני' פי"א דתרומות מ"ג אין עושין תמרים דבש וכו' אלא זיתים וענבים בלבד ופשוט כי דין זה הוא להתיר זיתים וענבים להעלותם משקים לירושלים למעשר שני וכ"ש אם יעלה הזיתים וענבים עצמן כשאר הפירות שצריך שיהיו הן עצמן וכ"כ בפי' המשנה ולפיכך מותר להוציא מהן משקה וכו', ומן האמור אין מקום למ"ש הרב חידושי אגדות בפ"ח דיומא גבי סוגיא ותירוש לאו חמרא הוא והכתיב ותירוש ינובב בתולות דבר הבא מן התירוש ינובב בתולות וכתב רש"י ז"ל ה"ק קרא הענבים יוציאו לכם דבר אשר ינובב בתולות וז"ל החידושי אגדות פי' רש"י ענבים וכו' וקצת קשה אמאי לא פריך מגופיה דקרא דכתיב מעשר דגנך ותירושך דלא הוי ענבים דאין נותנין מעשר מן הפירות מן התורה וכו' והמה דברים תמוהים דהאי קרא איירי במעשר שני והא ברירנא דמעשר שני הפירות חייבות מדאורייתא אלא דזיתים וענבים הותרו להביאן משקים דאפקיה קרא בלשון תירוש ויצהר. גם בס' שיח יצחק בש"ס הלזו נמשך אחריו בזה ולא דק, וציין בזה להפר"ח ז"ל במים חיים ריש הל' מעשר שני ואינו ענין לעניניו יעו"ש ודוק.
כ״ג
עיין מ"ש לעיל בהל' תרומות פי"א ה"ח.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שער המלך · הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ג׳
י״ז
מעשר שני ממון גבוה כו'. פ' הא"מ דנ"ד ע"ב אמרינן הלכה כר"מ במעשר הואיל וסתם לן תנא כותיה וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שהק' וז"ל וא"ת הא בתרי מסכתי אין ס' למשנה ודילמא סתם ואח"כ מחלוקת היא ותי' בתו' דנהי דסתם גמור לא הוי מ"מ הוי כרבים אצל יחיד יע"ש וכלל זה כתבוהו התוס' פ' החולץ דף מ"ב ע"ב ד"ה סתם ובפ"ק דע"ז ד"ז ד"ה פשיטא ובעירובין פ' כל גגות דל"ב ע"א ד"ה והאמר ר"י יע"ש וראיתי להרב יבין שמועה כלל רצ"ט דצ"א ע"ב הק' דכיון דיחיד ורבים הלכה כרבים א"כ מאי נ"מ אם נחשב כסתם או יחשב כרבים לעולם כך הלכה יע"ש מה שהאריך בזה ובכלל ר"ג דקי"א תי' דנ"מ טובא דאי הוי סתם גמור הוי פסק הלכה גמורה אע"ג דמסתבר טעמיה דיחיד דפליג אבל כשהסתם חשוב כרבי' אז התנא לא נחית לפסוק הלכה אלא גלי לן שהוא דעת רבים ואז חזינן אי מסתבר טעמיה דיחיד פסקינן כיחיד א"ד יע"ש וכדבריו ממש כתב הרשב"א בתשובה סי' קי"ד וכתב עוד דמש"ה פסק רבי יוחנן בההיא דהחולץ כר"י משום דמסתבר טעמיה דר"י יע"ש ודע דכל זה שכתבנו היינו דוקא כשהסתם הוא אליבא דיחיד אז אע"ג דחשיב כרבים אפי"ה פסקינן כיחיד היכא דמסתבר טעמיה אך היכא דהסתם הוי אליבא דרבים אז אע"ג דמסתבר טעמי' דיחיד אפי"ה פסקינן כההיא סתמא וזה מבואר מההיא דפ' החולץ דאמרינן התם הכי אמר ר"י הלכה כרבי יוסי מכלל דיחידאה פליג עליה אין משמע דאי הוי סתמא אליבא דרבים אין כח ביד ר"י לפסוק כרבי יוסי אף ע"ג דמסתבר טעמיה וכ"כ הרב ח"ה שם יע"ש אלא דק"ל ממ"ש התוס' בעירובין דף הנז' ד"ה והאמר וז"ל וקשה דסתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם ואע"ג דלכל הפחות חשיב סתם כרבים כלפי היחיד הכא אין נ"מ דבל"א פליגי רבנן עליו יע"ש וכונתם ז"ל לומר דליכא למימר דמאי דפריך התם והאמר ר"י כו' משום דחשיב ההוא סתמא כרבים פריך דאם כן בלא"ה תיפוק ליה דאמאי פסק כר"ש דיחידאה הוא לגבי רבנן דפליגי עליה התם והוצרכתי לזה מפני שראיתי להרב י"ש כלל רנ"ט שנראה מדבריו שרצה להבין במ"ש התוספות דבלא"ה רבנן פליגי עליה שכונ' לומר דרבנן פליגי אההוא סתמא וכיון שכן אף ע"ג דההוא סתמא חשיבא כרבים אפי"ה הוי רבים כנגד רבים ושקולי' הם ופעמים כך ופעמים כך ואין אלו אלא דברי תימא שכונתם מבוארת כמ"ש דבהדייא תנן התם בריש פרק כל גגות דחכמים ס"ל דאפי' גגות כל אחד ואחד רשות לעצמו ור"ש פליג עלייהו וס"ל דאפי' חצירות רשות אחד הן וא"כ ההיא סתמא ודאי אתיא כרבנן והשתא קשה טובא דמאי ק"ל הא שפיר איכא למימר דמאי דפריך ואמר ר"י כו' הוא משום דחשיב כרבים ואף על גב דבלא"ה פליגי רבנן עליה אפי' הכי אי לאו משום ההוא סתמא לא הו"מ למיפרך לר"י משום דאיכא למימר דפסק כר"ש משום דמסתבר ליה טעמיה אכן כיון דאיכא סתמא אליבא דרבים קשיא ליה שפיר דאפילו מסתבר ליה טעמיה דר"ש לא הי"ל לפסוק כמותו כדמוכח מההיא דפ' החולץ וכמ"ש ושמא י"ל דס"ל דהא דמוכח פ' החולץ דהיכא דסתמא הוי אליבא דרבים אין כח ביד האמורא לפסוק כיחיד אע"ג דמסתבר טעמי' היינו דוקא כשהמחלוקת בסמוך באותה משנה כההיא דהתם דליכא למימר דהדר ביה רבי אבל כשאין המחלוקת בסמוך אע"ג דההוא סתמא הוי אליבא דרבים יש כח ביד האמורא לפסוק כיחיד היכא דמסתבר טעמיה כיון דאיכא למימר דר' הדר ביה ומסתבר ליה טעמא דיחיד ושנאה באחרונה וכעין זה חילקו התוספות ז"ל פרק יש נוחלין יע"ש ודוק: וראיתי למוהרנ"ח ז"ל ח"ב סימן ע"א שהקשה על דברי הרמב"ן ז"ל שכתב פ' אלו עוברין דההיא סתמא דריש פ' אלו עוברין דאתיא כר"א דאמר על עירובו בלאו לאו דסמכא היא משום דהוי סתם ואח"כ מחלוקת בשלהי ההוא פירקא דקתני שאור ישרף והאוכלו פטור יע"ש וז"ל ויש להבין שהרי הכריחו התוספות דסתם ואחר כך מחלוקת נהי דלא חשיב סתם גמור מ"מ חשיב כרבים לגבי יחיד ומן הסתם פסקינן כההוא סתמא ואם כן הרמב"ן איך דחה ההוא סתמא בלי ראיה א"ד יע"ש ואחר המחילה רבה לא ידענא מאי ק"ל שהרי מבואר מדברי הרמב"ן ז"ל שם שלא כ"כ אלא ליישב לרבי יוחנן דפסק כרבנן אע"ג דאיהו הוא דקאמר הלכה כסתם משנה ולא רמינן עליה דידיה אדידיה כדפריך בדוכתי טובא אהא הוא דכתב דלא חשיב סתמא משום דהוי סתם ואח"כ מחלוקת וא"כ מעתה מה מקום להקשות דסתמא חשיב כרבים הא אע"ג דסתמא חשיב כרבים סבירא ליה לר"י דלא כוותייהו דיש כח ביד האמורא לפסוק כיחיד וכדס"ל בההיא דהחולץ נגד סתם משנה דחשיב כרבים ובר מן דין דהכא רבנן הוא דפליגי אההוא סתמא ואם כן הו"ל רבים כנגד רבים ומדברי תלמידי הרשב"א ז"ל שהביא מוהרי"ק בכללי הגמרא משמע דכל שהסתם אליבא דיחיד ורבים פליגי אההוא סתמא אין הלכה כההוא סתם ואף למה שפי' הרב יבין שמועה בכונתם מ"מ הא מיהא ס"ל כיון דרבים נגד רבים הם יש כח ביד האמורא לפסוק פעמים כך ופעמים כך וזה פשוט גם מה שהקשה עוד שם על מה שתי' הרשב"א בקידושין לקו' התוס' ז"ל דר"ן משום דברייתא קאי כותיה דר"מ קאמר וז"ל ועוד דמה יאמר ברב יאודה דפסק כותיה משום דסתם לן תנא כותיה אע"ג דליכא התם בר' דקאי כוותיה ואע"ג דר"מ ור"י הלכה כר"י מ"מ כיון דאצטריך לומר הלכה כר"י הואיל שסתם לן תנא כותיה נראה דלית ליה להאי כללא וכרב דלא ס"ל הכי בפ' הוציאו לו יע"ש מה שהאריך ליישב זה גם בזה אחר המחילה לא ידענא מאי ק"ל שהרי הרשב"א ז"ל עצמו נרגש מזה ויישבו שכתב בס"ד וז"ל והא דאמרינן וכר"י בהקדש משום דסתם לן תנא כותיה בדוכתה דהי' עיקר עכ"ל ומהפלא על הרב איך אשתמיט מיניה ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי ג׳, מתוך הלכות מעשר שני ונטע רבעי שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל