רמב״ם - הלכות מאכלות אסורות · פרק י״ז

ספר קדושה · 32 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מאכלות אסורות · פרק י״ז

הלכה א׳

קְדֵרָה שֶׁל חֶרֶס שֶׁנּתִבַּשֵּׁל בָּהּ בְּשַׂר נְבֵלָה אוֹ בְּשַׂר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ בְּשַׂר שְׁחוּטָה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. וְאִם בִּשֵּׁל בָּהּ מִין בָּשָׂר הַתַּבְשִׁיל אָסוּר. בִּשֵּׁל בָּהּ מִין אַחֵר בְּנוֹתֵן טַעַם:

הלכה ב׳

וְלֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא קְדֵרָה בַּת יוֹמָהּ בִּלְבַד הוֹאִיל וַעֲדַיִן לֹא נִפְגַּם הַשֻּׁמָּן שֶׁנִּבְלָע בַּקְּדֵרָה. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ לְעוֹלָם. לְפִיכָךְ אֵין לוֹקְחִין כְּלֵי חֶרֶס יְשָׁנִים מִן הָעַכּוּ"ם שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן בְּחַמִּין כְּגוֹן קְדֵרוֹת וּקְעָרוֹת לְעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ הָיוּ שׁוֹעִין בַּאֲבָר. וְאִם לָקַח וּבִשֵּׁל בָּהֶן מִיּוֹם שֵׁנִי וָהָלְאָה הַתַּבְשִׁיל מֻתָּר:

הלכה ג׳

הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ סְעֻדָּה מִן הָעַכּוּ"ם מִכְּלֵי מַתָּכוֹת וּכְלֵי זְכוּכִית. דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כָּל עִקָּר מַטְבִּילָן בְּמֵי מִקְוֶה וְאַחַר כָּךְ יִהְיוּ מֻתָּרִין לֶאֱכֹל בָּהֶן וְלִשְׁתּוֹת. וּדְבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי צוֹנֵן כְּגוֹן כּוֹסוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת וְקִיתוֹנִיּוֹת מְדִיחָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן מֻתָּרוֹת. וּדְבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי חַמִּין כְּגוֹן יוֹרוֹת וְקֻמְקְמוֹסִין וּמְחַמְּמֵי חַמִּין מַגְעִילָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן מֻתָּרִין. וּדְבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי הָאוּר כְּגוֹן שִׁפּוּדִין וְאַסְכְּלָאוֹת מְלַבְּנָן בָּאוּר עַד שֶׁתִּנְשַׁר קְלִפָּתָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן מֻתָּרִין:

הלכה ד׳

כֵּיצַד מַגְעִילָן. נוֹתֵן יוֹרָה קְטַנָּה לְתוֹךְ יוֹרָה גְּדוֹלָה וּמְמַלֵּא עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁיָּצוּפוּ עַל הַקְּטַנָּה וּמַרְתִּיחָהּ יָפֶה יָפֶה. וְאִם הָיְתָה יוֹרָה גְּדוֹלָה מַקִּיף עַל שְׂפָתָהּ בָּצֵק אוֹ טִיט וּמְמַלֵּא מַיִם עַד שֶׁיָּצוּפוּ הַמַּיִם עַל שְׂפָתָהּ וּמַרְתִּיחַ. וְכֻלָּן שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַד שֶׁלֹּא הִרְתִּיחַ אוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵדִיחַ וְעַד שֶׁלֹּא הִלְבִּין וְעַד שֶׁלֹּא הִטְבִּיל מֻתָּר. שֶׁכָּל הַשֻּׁמָּן שֶׁבָּהֶן נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ה׳

טְבִילָה זוֹ שֶׁמַּטְבִּילִין כְּלֵי הַסְּעֻדָּה הַנִּלְקָחִים מִן הָעַכּוּ"ם וְאַחַר כָּךְ יֻתְּרוּ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֵינָן לְעִנְיַן טֻמְאָה וְטָהֳרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְרֶמֶז לָהּ (במדבר לא כג) "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר" וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּטָהֳרָתָן מִידֵי גִּעוּלֵי עַכּוּ"ם לֹא מִידֵי טֻמְאָה. שֶׁאֵין לְךָ טֻמְאָה עוֹלָה עַל יְדֵי הָאֵשׁ וְכָל הַטְּמֵאִים בִּטְבִילָה עוֹלִין מִטֻּמְאָתָן. וְטֻמְאַת מֵת בְּהַזָּאָה וּטְבִילָה וְאֵין שָׁם אֵשׁ כְּלָל. אֶלָּא לְעִנְיַן גִּעוּלֵי עַכּוּ"ם. וְכֵיוָן שֶׁכָּתוּב וְטָהֵר אָמְרוּ חֲכָמִים הוֹסֵיף לוֹ טָהֳרָה אַחַר עֲבִירָתוֹ בָּאֵשׁ לְהַתִּירוֹ מִגִּעוּלֵי עַכּוּ"ם:

הלכה ו׳

לֹא חִיְּבוּ בִּטְבִילָה זוֹ אֶלָּא כְּלֵי מַתָּכוֹת שֶׁל סְעֻדָּה הַנִּלְקָחִין מִן הָעַכּוּ"ם. אֲבָל הַשּׁוֹאֵל מִן הָעַכּוּ"ם. אוֹ שֶׁמִּשְׁכֵּן הָעַכּוּ"ם אֶצְלוֹ כְּלֵי מַתָּכוֹת. מֵדִיחַ אוֹ מַרְתִּיחַ אוֹ מְלַבֵּן וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַטְבִּיל. וְכֵן אִם לָקַח כְּלֵי עֵץ אוֹ כְּלֵי אֲבָנִים מֵדִיחַ אוֹ מַרְתִּיחַ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַטְבִּיל. וְכֵן כְּלֵי חָרָשִׂים אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַטְבִּיל. אֲבָל הַשּׁוֹעִין בַּאֲבָר הֲרֵי הֵן כִּכְלֵי מַתָּכוֹת וּצְרִיכִין טְבִילָה:

הלכה ז׳

הַלּוֹקֵחַ סַכִּין מִן הָעַכּוּ"ם מְלַבְּנָהּ בָּאֵשׁ אוֹ מַשְׁחִיזָהּ בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהּ. וְאִם הָיְתָה סַכִּין יָפָה שֶׁאֵין בָּהּ פְּגִימוֹת דַּי לוֹ אִם נְעָצָהּ בְּקַרְקַע קָשָׁה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְאוֹכֵל בָּהּ צוֹנֵן. וְאִם הָיוּ בָּהּ פְּגִימוֹת אוֹ שֶׁהָיְתָה יָפָה וְרָצָה לֶאֱכֹל בָּהּ חַמִּין אוֹ לִשְׁחֹט בָּהּ מְלַבְּנָהּ אוֹ מַשְׁחִיזָהּ כֻּלָּהּ. שָׁחַט בָּהּ קֹדֶם שֶׁיְּטַהֲרֶנָּה מֵדִיחַ מְקוֹם הַשְּׁחִיטָה. וְאִם קִלֵּף הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

הלכה ח׳

סַכִּין שֶׁשָּׁחַט בָּהּ טְרֵפָה לֹא יִשְׁחֹט בָּהּ עַד שֶׁיְּדִיחָהּ אֲפִלּוּ בְּצוֹנֵן אוֹ מְקַנְּחָהּ בִּבְלָיוֹת שֶׁל בְּגָדִים:

הלכה ט׳

וְיֵשׁ שָׁם דְּבָרִים אֲחֵרִים אָסְרוּ אוֹתָן חֲכָמִים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לְאִסּוּרָן עִקָּר מִן הַתּוֹרָה גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן כְּדֵי לְהִתְרַחֵק מִן הָעַכּוּ"ם עַד שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ בָּהֶן יִשְׂרָאֵל וְיָבוֹאוּ לִידֵי חַתְנוּת. וְאֵלּוּ הֵן. אָסְרוּ לִשְׁתּוֹת עִמָּהֶן וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לָחוּשׁ לְיֵין נֶסֶךְ. וְאָסְרוּ לֶאֱכֹל פִּתָּן אוֹ בִּשּׁוּלֵיהֶן וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לָחוּשׁ לְגִעוּלֵיהֶן:

הלכה י׳

כֵּיצַד. לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם בִּמְסִבָּה שֶׁל עַכּוּ"ם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא יַיִן מְבֻשָּׁל שֶׁאֵינוֹ נֶאֱסָר. אוֹ שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה מִכֵּלָיו לְבַדּוֹ. וְאִם הָיָה רֹב הַמְּסִבָּה יִשְׂרָאֵל מֻתָּר. וְאֵין שׁוֹתִין שֵׁכָר שֶׁלָּהֶן שֶׁעוֹשִׂין מִן הַתְּמָרִים וְהַתְּאֵנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בִּמְקוֹם מְכִירָתוֹ. אֲבָל אִם הֵבִיא הַשֵּׁכָר לְבֵיתוֹ וְשָׁתָהוּ שָׁם מֻתָּר שֶׁעִקַּר הַגְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְעֹד אֶצְלוֹ:

הלכה י״א

יֵין תַּפּוּחִים וְיֵין רִמּוֹנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לִשְׁתּוֹתָן בְּכָל מָקוֹם. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי לֹא גָּזְרוּ עָלָיו. יֵין צִמּוּקִים הֲרֵי הוּא כְּיַיִן וּמִתְנַסֵּךְ:

הלכה י״ב

אַף עַל פִּי שֶׁאָסְרוּ פַּת עַכּוּ"ם. יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמְּקִלִּין בַּדָּבָר וְלוֹקְחִין פַּת הַנַּחְתּוֹם הָעַכּוּ"ם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם נַחְתּוֹם יִשְׂרָאֵל וּבַשָּׂדֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁעַת הַדְּחָק. אֲבָל פַּת בַּעֲלֵי בָּתִּים אֵין שָׁם מִי שֶׁמּוֹרֶה בָּהּ לְהָקֵל שֶׁעִקַּר הַגְּזֵרָה מִשּׁוּם חַתְנוּת וְאִם יֹאכַל פַּת בַּעֲלֵי בָּתִּים יָבוֹא לִסְעֹד אֶצְלָן:

הלכה י״ג

הִדְלִיק הָעַכּוּ"ם אֶת הַתַּנּוּר וְאָפָה בּוֹ יִשְׂרָאֵל. אוֹ שֶׁהִדְלִיק יִשְׂרָאֵל וְאָפָה עַכּוּ"ם. אוֹ שֶׁהִדְלִיק הָעַכּוּ"ם וְאָפָה הָעַכּוּ"ם וּבָא יִשְׂרָאֵל וְנִעֵר הָאֵשׁ מְעַט אוֹ כְּבָשׁוֹ לָאֵשׁ הוֹאִיל וְנִשְׁתַּתֵּף בִּמְלֶאכֶת הַפַּת הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. וַאֲפִלּוּ לֹא זָרַק אֶלָּא עֵץ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר הִתִּיר כָּל הַפַּת שֶׁבּוֹ. שֶׁאֵין הַדָּבָר אֶלָּא לִהְיוֹת הֶכֵּר שֶׁהַפַּת שֶׁלָּהֶן אֲסוּרָה:

הלכה י״ד

עַכּוּ"ם שֶׁבִּשֵּׁל לָנוּ יַיִן אוֹ חָלָב אוֹ דְּבַשׁ אוֹ פְּרִישִׁין וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ (מִכָּל) דָּבָר הַנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וְלֹא גָּזְרוּ אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי. כְּגוֹן בָּשָׂר וְדָג תָּפֵל וּבֵיצָה וִירָקוֹת. אִם בִּשְּׁלָן הָעַכּוּ"ם מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ בְּבִשּׁוּלָן הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עַכּוּ"ם:

הלכה ט״ו

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁהוּא עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים לֶאֱכֹל בּוֹ אֶת הַפַּת. כְּגוֹן בָּשָׂר וּבֵיצִים וְדָגִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים לֶאֱכֹל בּוֹ אֶת הַפַּת כְּגוֹן תֻּרְמוֹסִין שֶׁשָּׁלְקוּ אוֹתָן עַכּוּ"ם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין חַיִּין הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. שֶׁעִקַּר הַגְּזֵרָה מִשּׁוּם חַתְנוּת שֶׁלֹּא יְזַמְּנוֹ הָעַכּוּ"ם אֶצְלוֹ בַּסְּעֻדָּה. וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים לֶאֱכֹל בּוֹ אֶת הַפַּת אֵין אָדָם מְזַמֵּן אֶת חֲבֵרוֹ עָלָיו:

הלכה ט״ז

וְדָגִים קְטַנִּים שֶׁמְּלָחָן יִשְׂרָאֵל אוֹ עַכּוּ"ם הֲרֵי הֵן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ מִקְצָת בִּשּׁוּל. וְאִם צְלָאָן עַכּוּ"ם אַחַר כֵּן מֻתָּרִין. וְכָל שֶׁבִּשְּׁלוֹ יִשְׂרָאֵל מְעַט בִּשּׁוּלוֹ בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף מֻתָּר. לְפִיכָךְ אִם הִנִּיחַ הָעַכּוּ"ם בָּשָׂר אוֹ קְדֵרָה עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ וְהָפַךְ יִשְׂרָאֵל בַּבָּשָׂר וְהֵגִיס בַּקְּדֵרָה אוֹ שֶׁהִנִּיחַ יִשְׂרָאֵל וְגָמַר הָעַכּוּ"ם הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

הלכה י״ז

דָּג שֶׁמְּלָחוֹ עַכּוּ"ם וּפֵרוֹת שֶׁעִשְּׁנָן עַד שֶׁהִכְשִׁירָן לַאֲכִילָה הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. מָלִיחַ אֵינוֹ כְּרוֹתֵחַ בִּגְזֵרָה זוֹ וְהַמְעֵשָּׁן אֵינוֹ כִּמְבֻשָּׁל. וְכֵן קְלָיוֹת שֶׁל עַכּוּ"ם מֻתָּרִין וְלֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם שֶׁאֵין אָדָם מְזַמֵּן חֲבֵרוֹ עַל הַקְּלָיוֹת:

הלכה י״ח

פּוֹלִין וַאֲפוּנִין וַעֲדָשִׁים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁשּׁוֹלְקִין אוֹתָן הָעַכּוּ"ם וּמוֹכְרִין אוֹתָן אֲסוּרִין מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עַכּוּ"ם בְּמָקוֹם שֶׁעוֹלִין עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים מִשּׁוּם פַּרְפֶּרֶת. וּמִשּׁוּם גִּעוּלֵי עַכּוּ"ם בְּכָל מָקוֹם שֶׁמָּא יְבַשְּׁלוּ אוֹתָן עִם הַבָּשָׂר אוֹ בִּקְדֵרָה שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהּ בָּשָׂר. וְכֵן הַסֻּפְגָּנִין שֶׁקּוֹלִין אוֹתָן הָעַכּוּ"ם בְּשֶׁמֶן אֲסוּרִין אַף מִשּׁוּם גִּעוּלֵי עַכּוּ"ם:

הלכה י״ט

עַכּוּ"ם שֶׁבִּשֵּׁל וְלֹא נִתְכַּוֵּן לְבִשּׁוּל הֲרֵי זֶה מֻתָּר. כֵּיצַד. עַכּוּ"ם שֶׁהִצִּית אוּר בַּאֲגַם כְּדֵי לְהַעֲבִיר הֶחָצִיר וְנִתְבַּשְּׁלוּ בָּהּ חֲגָבִים הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהֵן עוֹלִין עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים מִשּׁוּם פַּרְפֶּרֶת. וְכֵן אִם חָרַךְ הָרֹאשׁ לְהַעֲבִיר הַשֵּׂעָר מֻתָּר לֶאֱכֹל מִן הַדִּלְדּוּלִין וּמִן רֹאשׁ אָזְנַיִם שֶׁנִּצְּלוּ בִּשְׁעַת חֲרִיכָה:

הלכה כ׳

תְּמָרִים שֶׁשָּׁלְקוּ אוֹתָן עַכּוּ"ם אִם הָיוּ מְתוּקִין מִתְּחִלָּתָן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וְאִם הָיוּ מָרִין וּמְתַקְּנִין הַבִּשּׁוּל הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. הָיוּ בֵּינוֹנִיִּים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין:

הלכה כ״א

קָלִי שֶׁל עֲדָשִׁים שֶׁלָּשׁוֹ בֵּין בְּמַיִם בֵּין בְּחֹמֶץ הֲרֵי זֶה אָסוּר. אֲבָל קָלִי שֶׁל חִטִּים וּשְׂעוֹרִים שֶׁלָּשִׁין אוֹתָן בְּמַיִם הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

הלכה כ״ב

שֶׁמֶן שֶׁל עַכּוּ"ם מֻתָּר. וּמִי שֶׁאוֹסְרוֹ הֲרֵי זֶה עוֹמֵד בְּחֵטְא גָּדוֹל. מִפְּנֵי שֶׁמַּמְרֶה עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁהִתִּירוּהוּ. וַאֲפִלּוּ נִתְבַּשֵּׁל הַשֶּׁמֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאֵינוֹ נֶאֱסָר לֹא מִפְּנֵי בִּשּׁוּלֵי עַכּוּ"ם מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי. וְלֹא מִפְּנֵי גִּעוּלֵי עַכּוּ"ם מִפְּנֵי שֶׁהַבָּשָׂר פּוֹגֵם אֶת הַשֶּׁמֶן וּמַסְרִיחוֹ:

הלכה כ״ג

וְכֵן דְּבַשׁ שֶׁל עַכּוּ"ם שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל וְעָשׂוּ מִמֶּנּוּ מִינֵי מְתִיקָה מֻתָּר מִטַּעַם זֶה:

הלכה כ״ד

כּוֹסְפָן שֶׁל עַכּוּ"ם שֶׁהוּחַמּוּ חַמִּין בֵּין בְּיוֹרָה גְּדוֹלָה בֵּין בְּיוֹרָה קְטַנָּה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁנּוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא. וְכֵן כְּבָשִׁין שֶׁאֵין דַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן חֹמֶץ אוֹ יַיִן אוֹ זֵיתִים הַכְּבוּשִׁין וַחֲגָבִים הַכְּבוּשִׁין שֶׁבָּאִין מִן הָאוֹצָר מֻתָּרִין. אֲבָל חֲגָבִים וּכְבָשִׁים שֶׁמְּזַלְּפִין עֲלֵיהֶן יַיִן אֲסוּרִין. וְכֵן אִם הָיוּ מְזַלְּפִין עֲלֵיהֶן חֹמֶץ וַאֲפִלּוּ חֹמֶץ שֵׁכָר אֲסוּרִין:

הלכה כ״ה

וּמִפְּנֵי מָה אָסְרוּ חֹמֶץ שֵׁכָר שֶׁל עַכּוּ"ם מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁלִיכִין לְתוֹכוֹ שִׁמְרֵי יַיִן. לְפִיכָךְ הַנִּלְקָח מִן הָאוֹצָר מֻתָּר:

הלכה כ״ו

הַמּוּרְיָס בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכוֹ יַיִן אָסוּר. וְאִם הָיָה הַיַּיִן יָקָר מִן הַמּוּרְיָס מֻתָּר. וְכָזֶה מוֹרִין בְּכָל דָּבָר שֶׁחוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא עֵרְבוּ בּוֹ הָעַכּוּ"ם דָּבָר אָסוּר. שֶׁאֵין אָדָם מְעָרֵב דָּבָר הַיָּקָר בְּזוֹל שֶׁהֲרֵי מַפְסִיד. אֲבָל מְעָרֵב הַזּוֹל בְּיָקָר כְּדֵי לְהִשְׂתַּכֵּר:

הלכה כ״ז

קָטָן שֶׁאָכַל אֶחָד מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת. אוֹ שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת. אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין עָלָיו לְהַפְרִישׁוֹ לְפִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן דַּעַת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁעָשָׂה מֵעַצְמוֹ. אֲבָל לְהַאֲכִילוֹ בְּיָדַיִם אָסוּר וַאֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאִסּוּרָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְכֵן אָסוּר לְהַרְגִּילוֹ בְּחִלּוּל שַׁבָּת וּמוֹעֵד וַאֲפִלּוּ בִּדְבָרִים שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת:

הלכה כ״ח

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין לְהַפְרִישׁ אֶת הַקָּטָן. מִצְוָה עַל אָבִיו לִגְעֹר בּוֹ וּלְהַפְרִישׁוֹ כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בִּקְדֻשָּׁה. שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב ו) "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" וְגוֹ':

הלכה כ״ט

אָסְרוּ חֲכָמִים מַאֲכָלוֹת וּמַשְׁקִין שֶׁנֶּפֶשׁ רֹב בְּנֵי אָדָם קִהָה מֵהֶן כְּגוֹן מַאֲכָלוֹת וּמַשְׁקִין שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶן קִיא אוֹ צוֹאָה וְלֵחָה סְרוּחָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכֵן אָסְרוּ חֲכָמִים לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בְּכֵלִים הַצּוֹאִים שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאוֹנֶנֶת מֵהֶם. כְּגוֹן כְּלֵי בֵּית הַכִּסֵּא וּכְלֵי זְכוּכִית שֶׁל סַפָּרִין שֶׁגּוֹרְעִין בָּהֶם אֶת הַדָּם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

הלכה ל׳

וְכֵן אָסְרוּ לֶאֱכֹל בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת מְזֹהָמוֹת. וְעַל גַּבֵּי כֵּלִים מְלֻכְלָכִים. שֶׁכָּל דְּבָרִים אֵלּוּ בִּכְלַל (ויקרא יא מג) "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". וְהָאוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֵלּוּ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

הלכה ל״א

וְכֵן אָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּשְׁהֶה אֶת נְקָבָיו כְּלָל בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים. וְכָל הַמַּשְׁהֶה נְקָבָיו הֲרֵי זֶה בִּכְלַל מְשַׁקֵּץ נַפְשׁוֹ. יֶתֶר עַל חֳלָאִים רָעִים שֶׁיָּבִיא עַל עַצְמוֹ וְיִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. אֶלָּא רָאוּי לוֹ לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם וְלֹא יְשַׁקֵּץ נַפְשׁוֹ:

הלכה ל״ב

וְכָל הַנִּזְהָר בִּדְבָרִים אֵלּוּ מֵבִיא קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה יְתֵרָה לְנַפְשׁוֹ. וּמְמָרֵק נַפְשׁוֹ לְשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא מד) "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי":

כסף משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז

א׳

קדרה של חרס שנתבשל בה בשר נבלה וכו'. בשלהי ע"ז (דף ע"ה:) אמרינן למאן דאמר נ"ט לפגם מותר גיעולי עכו"ם דאסר רחמנא במדין היכי משכחת לה אמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה דלאו נ"ט לפגם מכאן ואילך לישתרי גזירה שאינה בת יומה אטו בת יומה ודברי רבינו סתומים בפי' בת יומה ומנהג העולם כר"י שפירש שכל שלא שהה מעת לעת הוי בת יומא ודין זה נוהג בכל הכלים. ויש לתמוה למה כתב רבינו של חרס ושמא משום דבעא לסיומי שאין לוקחין מן העכו"ם לעולם כלים שנשתמשו בהן חמין וזה לא שייך אלא בכלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם:

ד׳

(ג-ד) הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו"ם וכו'. משנה וברייתא בסוף ע"ז: ומה שכתב כיצד מגעילן וכו'. שם, ומה שכתב וכלן שנשתמש בהן וכו', גם זה שם:

ה׳

טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה וכו' ורמז לה כל דבר אשר יבא באש וכו'. שם וכלן צריכים טבילה בארבעים סאה מה"מ אמר רבא דאמר קרא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת ומדברי רבינו נראה שהוא סובר שטבילה זו מדרבנן וכ"כ הר"ן שם גבי משכנתא שזה דעת רבינו: ובתשובות הרשב"א כתוב בלשון הזה מה שכתבת שהטבלת כלים מדרבנן לא כלם מודים בו ומדברי הרמב"ם יראה שהוא סבור שהיא מדאורייתא ופשטא דשמעתא בשלהי עבודה זרה הכי משמע טפי עכ"ל. ונראה שטעמו מפני שראה שכתב רבינו ומפי השמועה למדו:

ו׳

לא חייבו בטבילה זו אלא כלי מתכות. שם וטעמא משום דכלי מתכות אמורים לענין טבילה דכלי מדין אך את הזהב וגו'. ומ"ש של סעודה. גם זה שם ומפרש טעמא משום דכלי סעודה אמורים בפרשת כלי מדין דכתיב כל דבר אשר יבא באש ואין דרך להשתמש באש אלא כלים של צורכי סעודה. ומ"ש הנלקחים מן העכו"ם. שם (דף ע"ה:) אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בלקוחים וכמעשה שהיה פי' בכלי מדין אבל שאולין לא ומשמע דשכורים שוים לשאולין וכ"כ הרשב"א בת"ה. ומ"ש רבינו או שמשכן העכו"ם אצלו, שם איבעיא להו משכנתא מאי אמר מר בר רב אשי אבא משכן ליה עכו"ם כסא דכספא ואטבליה ואישתי ביה ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני דמיא אי משום דחזי לעכו"ם דדעתיה לשקועיה כלומר שלא לפדותו עוד. משמע בהדיא דהיכא דדעתיה לשקועיה פשיטא לן דבעי טבילה ובדלא דעתיה לשקועיה הוא דאיבעיא לן ולא איפשיטא. ויש לתמוה על רבינו שכתב סתם דמשכן לו עכו"ם אינו צריך להטביל וכתב הר"ן שמה שפסק לקולא לטעמיה אזיל שסובר דטבילת כלים אינה אלא מד"ס: ואני אומר שאין טעמו של הר"ן מספיק אלא להיכא דלא חזינן דדעתיה לשקועיה כדאבעיא לן אבל היכא דחזינן דדעתיה לשקועיה דפשיטא לן דכזביני דמיא הוה ליה לפסוק שצריך להטביל. ואפשר לומר דאע"ג דמר בר רב אשי פשיטא ליה דכי חזינן דדעתיה לשקועיה צריך להטביל כיון דרב נחמן אמר לא שנו אלא בלקוחים וכמעשה שהיה משמע דסבירא ליה דמשכון לא אפי' חזינן דדעתיה לשקועיה דמ"מ אינו כמעשה שהיה וכיון דפלוגתא דאמוראי היא פסק לקולא מהטעם שכתב הר"ן אי נמי דאי חזינן דדעתיה לשקועיה זביני מעליא נינהו ולא איצטריך ליה לאשמועינן: והרשב"א כתב בשם הראב"ד דמשכנתא צריכה טבילה והטור כתב דבדעתיה לשקועיה צריך טבילה ואי לא י"א שאין צריך וטוב להטבילו בלא ברכה. ומ"ש אבל השועים באבר וכו'. שם ואמרינן תו התם דכלי זכוכית צריך להטביל ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:

ז׳

הלוקח סכין מן העכו"ם וכו'. בפ"ק (דף ח') דקאמר גבי סכין של עכו"ם מלבנה באור והכי תניא בתוספתא ובסוף ע"ז (דף ע"ה:) תנן הסכין שפה והיא טהורה ופירש"י שפה לוטשה באבן של נפחים מול"א בלע"ז. ובגמרא (דף ע"ו:) אמר רב עוקבא בר חמא ונועצה עשר פעמים בקרקע וכו' אמר רב הונא בריה דרב יהושע לאכול בה צונן. ומשמע מדברי הפוסקים והמפרשים דשיפה דמתניתין לחתוך בה צונן היא וכן מבואר בדברי הרשב"א. ורבינו שכתב דשיפא מהני אפילו לחתוך בה רותח נ"ל שטעמו משום דמתניתין קתני שיפה ולא קתני נעיצה ואמאי א"ו משום דמתניתין לא קתני אלא הכשר גמור לחתוך בה רותח דומיא דאינך דמיתנו בהדה ובגמרא אתי לפרושי הכשירו לחתוך בה צונן וכ"נ מדברי הר"ן לדעת רבינו וכתב שיש לזה הוכחה מהירושלמי. ומ"ש רבינו דלשחוט צריך הכשר כמו לאכול בה חמין. אע"ג דבריש חולין (דף ח':) אמרינן בלישנא בתרא דלכ"ע בית השחיטה צונן כיון דבלישנא קמא אמרינן דלכ"ע בית השחיטה רותח ראה רבינו להצריך לכתחילה הכשר כמו לחמין. ומ"ש שחט בה קודם שיטהרנה וכו'. שם איתמר השוחט בסכין של עכו"ם רב אמר קולף ורבב"ח אמר מדיח ופסקו ר"ח ורש"י והרשב"א והרא"ש כרב ורי"ף פסק כרבב"ח וכן פסק רבינו. ועל מ"ש רבינו ואם קלף הרי זה משובח כתב הר"ן בפ' כל הבשר לא ידעתי למה ואפשר דרפויי מירפא בידיה עכ"ל:

ח׳

סכין ששחט בה טריפה וכו'. הכי אסיקנא בריש חולין (דף ח':):

י׳

(ט-י) ויש שם דברים אחרים אסרו אותם חכמים וכו' ואלו הן אסרו לשתות עמהן וכו' ואסרו לאכול פתן או בישוליהן וכו'. בפ"ב דע"ז (דף ל"א:). ומ"ש לא ישתה במסיבה של עכו"ם וכו'. בע"ז פ"ק (דף ח'). ומ"ש ואין שותין שכר שלהן וכו' בפ"ב דע"ז (דף ל"א:) מפני מה אסרו שכר של עכו"ם רמי בר חמא אמר רבי יצחק משום חתנות רב נחמן אמר משום גילויא וכו' רב פפא מפקין ליה לאבבא דחנותא ושתי רב אחאי מייתו ליה לביתיה ושתי ותרווייהו משום חתנות מיהו רב אחאי עביד הרחקה יתירתא פירוש תרווייהו משום חתנות דאי משום גילוי בכל ענין היה אסור אבל משום חתנות ליכא דכיון דלא שתי בבתייהו תו ליכא קירוב דעת: וכתבו התוס' איסור שכר לא מצינו לא במשנה ולא בברייתא ושמא בימי האמוראים אסרוה וכתבו עוד ותרווייהו משום חתנות רב אחאי עביד הרחקה יתירא ומכל מקום שניהם לא היו שותים בבית העכו"ם וא"כ צריך ליזהר שלא לשתות שום שכר בבית העכו"ם ורבינו תפס דברי רב אחאי ודלא כרב פפא אע"ג דבתרא הוא ומאריה דגמרא טפי מרב אחאי ועוד דבדרבנן הלך אחר המיקל כדי להתרחק מדברים של עכו"ם וכך הם דברי הרשב"א בת"ה:

י״א

יין תפוחים ויין רמונים מותר לשתותן בכל מקום וכו'. נראה שלמד כן מדלא הזכיר איסור משקין של עכו"ם אלא שכר בלבד: יין צמוקים הרי הוא כיין ומתנסך. ונראה שאינו חשוב יין עד שישליך ממנו הצמוקים או שיתחיל להמשך היין כדרך שאמרו ביין ענבים שכתב רבינו בפי"א:

י״ב

אף על פי שאסרו פת עכו"ם יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת הנחתום העכו"ם וכו'. בפ"ב דע"ז (דף ל"ה:) א"ר כהנא אמר ר' יוחנן פת לא הותר בבית דין מכלל דאיכא מאן דשרי אין דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והביא עכו"ם לפניו פת פורני מאפה סאה אמר רבי כמה נאה פת זו וכו' מה ראו חכמים לאוסרה בשדה כסבורים העם התיר רבי את הפת ולא היא וכו' רב יוסף ואיתימא רב שמואל בר יהודה אמר לא כך הוה מעשה אלא אמרו פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה פת דחוק לתלמידים אמר רבי אין כאן פלטר כסבורים העם לומר פלטר עכו"ם והוא לא אמר אלא פלטר ישראל אמר רבי חלבו אפילו למ"ד פלטר עכו"ם לא אמרן אלא דליכא פלטר ישראל אבל במקום דאיכא פלטר ישראל לא ור' יוחנן אמר אפילו למ"ד פלטר עכו"ם ה"מ בשדה אבל בעיר לא משום חתנות ומפרש רבינו דר' יוחנן אדרבי חלבו סמוך ותרתי בעינן ולחומרא שדה וליכא פלטר ישראל ופסק כר' יוחנן לחומרא שכתב יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת הנחתום העכו"ם במקום שאין שם נחתום ישראל ובשדה מפני שעת הדחק זו היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו והר"ן שכתב שרבינו לא הזכיר שדה כלל נוסחא משובשת נזדמנה לו בספרי רבינו:

י״ג

הדליק העכו"ם את התנור וכו'. מימרא דרבינא שם (דף ל"ח:):

ט״ו

(יד-טו) עכו"ם שבישל לנו יין או חלב או דבש וכו'. שם (דף ל"ח) אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו וכו' כל שאינו נאכל על שלחן מלכים ללפת בו הפת אין בו משום בישולי עכו"ם מאי בינייהו איכא בינייהו דגים קטנים וכו': וכתבו התוס' שפסק רבינו תם כתרי לישני לקולא ואין אסור משום בישולי עכו"ם אלא אם עולה על שלחן מלכים ואינו נאכל כמות שהוא חי ודקדק כן מדברי הגמרא וכן דעת ר"ח והרא"ש והרשב"א והר"ן וכך הם דברי רבינו:

ט״ז

ומ"ש ודגים קטנים שמלחן וכו'. שם אמר רב אחי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי עכו"ם אמר רב יוסף אם צלאן עכו"ם סומך עליהם משום עירובי תבשילין. ומה שכתב וכל שבישלו ישראל מעט בישול וכו'. מסקנא דגמרא שם בין שהניח עכו"ם והפך ישראל בין שהניח ישראל והפך עכו"ם מותר ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד עכו"ם ומשמע דהיפך דקאמר אבשר קאי דומיא דמגיס את הקדרה דתני לה בהדה בברייתא בגמרא וכך הם דברי רבינו. ונ"ל דהאי היפוך בבשר לא להפכו מצד שהוא מונח על גבי גחלים ולהניחו מצד אחר קאמר דהיינו מסלקו ממש וכל שסילקו העכו"ם קודם שיתבשל כמאכל בן דרוסאי והחזירו לאור אסור אלא כשמנענעו והוא מונח על האש מיירי ועי"כ הובערו הלפידים ונתקרב בישולו אבל היפוך ישראל הגחלים אינו מועיל להוציאו מידי בישול עכו"ם כמו שמועיל בפת וכ"כ הר"י והרשב"א והר"ן והריב"ש וכ"נ מדברי רבינו שכתב היפך בבשר ולא כתב היפך בגחלים: ודע דאמרינן בגמרא הא דשרינן בהניח ישראל והיפך עכו"ם דוקא בדלא עבד עכו"ם אלא קירוב דבישול אבל היכא דאי לא הפיך ביה עכו"ם לא הוה בשיל אסור ולא חשש רבינו לכתבו משום דמילתא דפשיטא הוא:

י״ז

דג שמלחו עכו"ם וכו'. בפ"ב דע"ז (דף ל"ח:) דג מליח וכו' חזקיה ובר קפרא שרו ור' יוחנן אסר ופירש"י דלאוכלו כמות שהוא אפליגו וכן נראה מדברי רבינו ופסק כחזקיה ובר קפרא משום דרבים נינהו ועוד דחזקיה רביה דר' יוחנן הוה וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרשב"א ז"ל: ודע דאמרינן בגמרא דרבי חייא פרוואה אמר אין דבריו של אחד במקום שנים ואמר להו רב זביד לא תציתו ליה הכי אמר אביי הלכתא כוותיה דר' יוחנן וכיון דאביי דבתרא הוא פסק כר"י הוה לן למפסק כוותיה וזה היה טעמו של הרב רבינו יונה שפסק כר"י ואיני יודע למה תמה עליו הרשב"א בתורת הבית ואדרבה יש לתמוה על הפוסקים כחזקיה ובר קפרא למה לא חשו לאביי דבתרא הוא ואפשר שהטעם הוא משום דכיון דהא דאביי לא אשכחן מאן דאמר לה אלא רב זביד והוי מילתא פלוגתא בין ר' חייא פרוואה ורב זביד וכיון דטעמיה דר' חייא מסתבר נקטינן כוותיה והרי"ף תירץ בענין אחר דהאי פלוגתא בגמ' לא בדג מליח בלחוד הוא אלא אף בביצה צלויה וקאמר גאון דלא אמר אביי הלכתא כר"י אלא בביצה צלויה בלבד. ומ"ש ופירות שעישנן וכו'. ירושלמי פ' הנודר מן המבושל אין במעושן משום בישולי עכו"ם: ואיכא למידק בדברי רבינו דהא דדג שמלח עכו"ם הוה ליה לאקדומי לההיא דדגים קטנים דלעיל ועוד קשה למה הפסיק ביניהם בדין הניח עכו"ם והפך ישראל או הניח ישראל והפך עכו"ם. ונראה דמשום דדג מליח אם צלאו עכו"ם לא הוה מצי לאקדומי לדין דגים קטנים דא"כ הוה משמע דאם צלאו עכו"ם אחר כך מותרים קאי גם לדג מליח והא ליתא דדגים קטנים מתוך רכותן על ידי מליחתן הם ראויין לאכילת כל אדם ומש"ה צליה דבתר מליחה לא חשיבא בישול אבל דג מליח אינו ראוי ע"י מליחתו אלא לאכילה ע"י הדחק הלכך צליה דבתר מליחה חשיבא בישול וכ"כ הרשב"א בת"ה וז"ל דגים גדולים מלוחים אע"פ שיש מקצת אנשים אוכלים אותם חיים מחמת מלחן אכילה זו ע"י הדחק היא הרבה ואינה אכילה לפיכך אם בישלן עכו"ם הרי אלו אסורים ויש מן החכמים שהתירום והראשון נ"ל עיקר עכ"ל. ולישניה דרבינו דייק הכי דגבי דגים קטנים שמלחן כתב הרי הם כמו שנתבשלו קצת ומדנקט בהו לשון בישול משמע דראוי לאכילה הם כמו דבר שהוא מבושל קצת שהוא נאכל שלא ע"י הדחק אבל גבי דג מליח לא הזכיר לשון בישול מפני שאינו נאכל אלא ע"י הדחק גדול. ומ"ש עד שהכשירן לאכילה אפשר דאפירות שעישנן קאי ולא אדג מליח ואת"ל דאדג מליח נמי קאי ע"כ לומר דהכשר כל דהוא קאמר להיות נאכל ע"י הדחק מיהא: וכן קליות של עכו"ם מותרים. ג"ז שם (דף ל"ז:) חטים ועשאן עכו"ם קליות מותרין וכתב רבינו שהטעם שלא גזרו עליהם מפני שאין אדם מזמן חבירו על הקליות והר"ן כתב שהטעם מפני שלא נשתנו מברייתן וכן פירש"י וע"פ דברים אלו נהגו היתר באפונים קלויין שקולים העכו"ם ולא פקפק אדם עליהם אם לא במקום שנוהגים למשוח המחבת בשמן בשעת קליה והוא מקום שיש לחוש שמא ישימו חלב במקום שמן:

י״ח

פולים ואפונין ועדשים וכיוצא בהם ששולקין העכו"ם וכו'. דעת הפוסקים דסתם כליהם של עכו"ם אינן בני יומן ומדברי רבינו נראה שאינו סובר כן שכתב בפ"ג החמאה שבישלו אותה עכו"ם אסורה משום געולי עכו"ם כמו שיתבאר ואילו לדברי האומרים סתם כליהם של עכו"ם אינם ב"י לית בה משום גיעולי עכו"ם ועוד שכתב בפרק זה דשמן ודבש שבישלום עכו"ם אין בהם משום בישולי עכו"ם ומפני שהבשר פוגמן ומסריחן וזהו פירוש למ"ש בגמרא (דף ל"ח:) אי משום געולי עכו"ם נ"ט לפגם הוא ומותר ואם היה סובר דסתם כליהם של עכו"ם אינם ב"י הל"ל דמההוא טעמא הוו נ"ט לפגם ולפ"ז מ"ש כוספן של עכו"ם שהוחמו מותר מפני שנ"ט לפגם לא משום דסתם כליהם של עכו"ם אינן ב"י קאמר אלא מפני שהבשר פוגם את הכוספן ומסריחו וכדרך שכתב בשמן ודבש ועוד שכתב פולים ועדשים וכיוצא בהם ששולקין אותם העכו"ם ומוכרים אותם אסורים וכו' משום געולי עכו"ם בכ"מ שמא יבשלום עם הבשר או בקדרה שבישלו בה בשר וכן הסופגנים שקולים אותם העכו"ם בשמן אסורים אף משום געולי עכו"ם הרי בהדיא שהוא חושש לסתם כלי עכו"ם משום גיעול ולפ"ז מ"ש גבי לוקח כלים מן העכו"ם וכלם שנשתמש בהן עד שלא הרתיח ועד שלא הדיח ועד שלא הלבין מותר שכל השומן שבהם נ"ט לפגם הוא כמו שביארנו צ"ל דכששיהן עד שאינן ב"י מיירי וכן צ"ל ע"כ לדעת האומרים דסתם כליהם של עכו"ם חיישינן להו לבני יומן דהא דתניא בסוף ע"ז (דף ע"ה:) וכלן שנשתמש בהם [עד שלא יטביל עד] שלא יגעיל [עד] שלא ילבין מותר דכששיהן מיירי הא לאו הכי אסור ודייק לישנא דרבינו דלכך נתכוון ממ"ש שכל השומן שבהם נותן טעם לפגם הוא כמו שביארנו ולא כתב לא לפניו ולא לאחריו דסתם כלים של עכו"ם אינן ב"י וא"כ צ"ל דכמו שביארנו דלא קאי אלא למ"ש שלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה הואיל ועדיין לא נפגם השומן ומד"ס לא יבשל בה לעולם לפיכך אין לוקחים כלי חרס ישנים מן העכו"ם וכו' ואם לקח ובישל מיום שני והלאה התבשיל מותר והיינו ודאי כשיודע שאינה בת יומה כנ"ל אבל מצאתי שכתב הרשב"א שטעמו של רבינו בכוספן של עכו"ם הוא משום דסתם כליהם של עכו"ם אינם ב"י. ויש הוכחה לדברי הרשב"א מלשון רבינו שכתב שמן של עכו"ם מותר וכו' ואפילו נתבשל וכו' ואינו נאסר משום גיעולי עכו"ם מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן דבש של עכו"ם שנתבשל מותר מטעם זה כוספן של עכו"ם שהוחמו וכו' מותר מפני שנטל"פ הוא ואם לא היה סובר דסתם כלי עכו"ם אינן ב"י הל"ל וכן כוספן של עכו"ם שהוחמו מותר מטעם זה כמ"ש בדבש ומדלא כתב כן משמע דכוספן אין הבשר פוגמו ואפ"ה שרי דסתם כלים אינן ב"י וה"ל נ"ט לפגם ובשמן ודבש לא איצטריך להאי טעמא דטעמא דעדיף מיניה נקט דאפילו אם היה ב"י ממש מותר לה"ט ולפי זה אתי ההיא דוכלן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח ועד שלא הלבין כפשטה ולא נצטרך לומר דבששיהן מיירי ולפי זה יש ליישב שמ"ש גבי פולים ואפונים ועדשים וכיוצא עיקר הטעם שמא יבשל אותם עם הבשר. ומ"ש או בקדרה שבישלו בה בשר כדי נסבה א"נ דמשום דמינים הללו אינם ראויים ליאכל אלא עם שומן לכן אנו חוששין שמא בישל אותם בקדרה שבישלו בה בשר תיכף אחר בישול הבשר כדי שתפלוט בהם מה משומן שבה וכן הסופגנין אנו חוששין שמא קלו אותן בשומן נבילה אבל ההיא דחמאה שבישלו אותה העכו"ם אסורה משום גיעולי עכו"ם איני יודע ליישבה לפי דרך זו דדוחק לומר דחייש שמא יערב בה שומן ויבשלם יחד דאין זה במשמע דבריו ועוד שכתב כמו שיתבאר ולא אשכחן ליה חששא זו ולכך נראה כמו שכתבתי תחלה שדעת רבינו דלא קי"ל כמ"ד סתם כלים אינן ב"י:

י״ט

עכו"ם שבישל ולא וכו' וכן אם חרך הראש להעביר השיער וכו'. בפ"ב דע"ז (דף ל"ח):

כ׳

תמרים ששלקו אותם וכו'. שם (ל"ח:) וטעמא משום דמתוקים נאכלים כשהם חיים ומרים אינן נאכלים ובינוניים נאכלים חיים ע"י הדחק:

כ״א

קלי של עדשים וכו'. שם וכל"ב וטעמא דשל עדשים לפעמים עושין אותם בחומץ ולפיכך אסרו כשעושין אותם במים אטו כשעושים אותם בחומץ אבל של חיטים אין דרך לעשותם אלא במים ולפיכך לא גזרו בהם:

כ״ב

שמן של עכו"ם מותר. שם (דף ל"ה:) במשנה רבי ובית דינו התירו בשמן. ומ"ש ומי שאוסרו ה"ז עומד בחטא גדול וכו' כתב כן משום דאמרינן בירושלמי רב יצחק בר שמואל בר מרתא נחת לנציבין אשכח לר' שמלאי הדרומי יתיב ודריש רבי ובית דינו התירו את השמן שמואל עלה ואכל רב לא אכל א"ל שמואל לרב אכול או אנא כתיב עלך זקן ממרא אטרח עליה ואכל. ומ"ש רבינו ואפילו נתבשל השמן ה"ז מותר בגמרא דידן אמרינן דלשמואל מעיקרא אסרוהו משום זליפתן של כלים טמאים אוסרתן ואח"כ התירוהו משום דנ"ט לפגם מותר ואמרינן תו בגמרא (דף ל"ח:) אמר רב ששת האי מישחא שליקא דארמאי אסור אמר רב ספרא למאי ניחוש לה אי משום איערובי מסרא סרי אם משום בישולי עכו"ם נאכל הוא כמות שהוא חי אי משום געולי עכו"ם נ"ט לפגם הוא ומותר:

כ״ג

ומ"ש רבינו וכן דבש של עכו"ם שנתבשל וכו'. שם (דף ל"ט:) במשנה מני דבש בהדי דברים המותרים. ובגמרא דבש למאי ניחוש לה אי משום איערובי מסרא סרי אי משום בשולי עכו"ם נאכל כמות שהוא חי אי משום געולי עכו"ם נ"ט לפגם הוא ומותר:

כ״ד

כוספן של עכו"ם וכו'. שם (דף ל"ח:) ת"ר הכוספן של עכו"ם שהוחמו חמין ביורה גדולה אסור ביורה קטנה מותר ואי זו היא יורה קטנה א"ר ינאי כל שאין צפור דרור יכול ליכנס בתוכה וכו'. והתניא אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה מותר ל"ק הא כמ"ד נ"ט לפגם אסור והא כמאן דאמר נ"ט לפגם מותר. ופירש"י הכוספן פסולת של תמרים שעשו מהן שכר וחולטין אותן. כל שאין צפור דרור וכו' שפיה קצר דבהאי ודאי לא איבשיל דבר טמא דניחוש לגעולי עכו"ם: וכן כבשים שאין דרכן לתת לתוכן חומץ או יין. שם (דף ל"ט:) במשנה. ומ"ש או זיתים הכבושים. שם במשנה. ומ"ש וחגבים הכבושים שבאים מן האוצר מותרים, שם במשנה חגבים הבאים מן הסלולה אסורים מן ההפתק מותרים ופירש"י מן הסלולה הנמכרים בסל לפני חנוני אסורים וכו' מפני שמזלף עליהם יין, מן ההפתק מקום כנוסן של חגבים מלוחים מותרים דאין מזלף עליהם עד שנותנו לפניו למכור:

כ״ה

ומ"ש ומפני מה אסרו חומץ שכר של עכו"ם וכו'. מימרא דרב יוסף (דף ל"ב) האי חלא דשיכרא דארמאה אסור דמערבי ביה דורדא דיי"נ:

כ״ו

המורייס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור וכו'. בפרק ב' דעבודה זרה (דף ל"ד:):

כ״ח

(כז-כח) קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות וכו'. בפרק חרש (דף קי"ג:) רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא בר"ה בשבתא אתא לקמיה דרבי פדת אמר ליה זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתו להו אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווים להפרישו. ואע"ג דאמרינן התם בגמ' (דף קי"ד) דר' יוחנן ספוקי מספקא ליה לא שבקינן מאי דפשיטא לר' פדת ועבד בה עובדא משום ספיקא דר' יוחנן. ומ"ש במד"א בשעשה מעצמו וכו', שם ת"ש לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרינן להו לא תאכלו לא דלא ליספו ליה בידים. ומ"ש ואפילו דברים שאיסורם מד"ס וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות. ומ"ש אע"פ שאין ב"ד מצווין להפריש הקטן מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו וכו'. זה נלמד ממ"ש בכמה מקומות שהאב חייב לחנך את בנו: ודע שרבינו כתב בפרק כ"ד מהל' שבת וז"ל קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית אין ב"ד מצווין להפרישו וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו ומשמע מדבריו שאם היה הקטן עושה מלאכה דאורייתא ב"ד מצווין להפרישו וזה הפך מ"ש כאן ובפי"ב מהלכות שבת וממאי דמשמע בפרק כל כתבי ובפרק חרש וה"ה בפ' כ"ד מהל' שבת הניח הדבר בצריך תלמוד ויש מתרצים שמ"ש רבינו בפרק כ"ד דדוקא בשבות לא משום רישא נקטיה דההיא אפילו באיסורי תורה נמי היא אלא משום סיפא נקטיה דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו דהיינו דוקא באיסורי דרבנן אבל באיסור תורה ממחין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור. ובטא"ח סי' שמ"ג תמה על דברי רבינו ושם הארכתי:

כ״ט

אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהם וכו' וכלי זכוכית של ספרים שגורעים בהם את הדם. בפ' אלו הן הלוקין (מכות דף ט״ז:) אמר רב ביבי בר אביי האי מאן דשתא בקרנא דאומנא עבר משום לא תשקצו. ומ"ש וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל וכו' שם המשהה את נקביו עובר משום לא תשקצו: סליק הלכות מאכלות אסורות

נחלת הכלל · Torat Emet 363

לחם משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז

ב׳

ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה וכו'. שם (דף ע"ה:) אמרו לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה והקשה שם מכאן ואילך לישתרי ותירצו גזירה קדרה שאינה בת יומה משום קדרה בת יומה ע"כ. ופירוש בת יומה שלא עבר עליה לילה אחד והתוספות פירשו שלא עבר עליה כ"ד שעות ורבינו סתם דבריו אבל מטין יותר לפירש"י ז"ל: ואם לקח ובישל בהן וכו'. מדכתב רבינו מיום שני והלאה משמע דס"ל דסתם כלים של עכו"ם הם בני יומן ולכך הצריך מיום שני והלאה אבל הרשב"א ז"ל לא הבין כן ועיין בבית יוסף כי ביאר שם כל זה יפה:

ג׳

הלוקח כלי תשמיש וכו'. שם מבואר כל זה בברייתא קרוב ללשון רבינו: מלבנן באור וכו'. שם עד כמה מלבנן אמר ר' מני עד שתנשר קליפתן:

ד׳

כיצד מגעילן וכו'. ומה שאמר שעושה לה שפה מבואר שם בדודא דמר עוקבא: וכולן שנשתמש וכו'. שם מבואר בברייתא דמותר למ"ד נ"ט לפגם מותר:

ה׳

טבילה זו שמטבילין וכו'. מפשט דבריו משמע דטבילת כלים הוי דרבנן וכן נראה שהבין [הר"ן] ז"ל אבל הרשב"א לא הבין כן כמבואר בב"י ונראה לי שהטעם מפני שקראו דברי סופרים וכל דברי סופרים הוא הל"מ שהוא מה"ת כמו שכלל לנו רבינו בהל' סנהדרין ומפשט דבריו משמע שכוונתו לומר שאין הטבילה הזו מפני שהם טמאים מטומאת מת וכדי לטהרם צריך טבילה עד שתאמר שטבילה זו מן התורה אבל טעם טבילה זו לא כך היא אלא שחכמים תקנוה כדי לטהרם מידי גיעולי עכו"ם שנראה להם שעדיין לא נטהר מידי גיעולי עכו"ם בהגעלה אלא צריך עוד הכשר אחר העברתו באש להתירו מידי גיעולי עכו"ם משמע דהטבילה היא באה להתיר מידי גיעולי עכו"ם ואם כוונתו היה כך קשה טובא דא"כ חדשים ממש למה צריך טבילה הא אין כאן גיעולי עכו"ם ואיך הביא ראיה רב נחמן בגמרא דחדשים בעו טבילה מדמלובנים בעו דילמא התם דיש גיעולי עכו"ם צריך הכשר אחר אבל הכא לא ועוד דא"כ שאולים למה אין צריך טבילה. אלא ודאי נראה שכוונת רבינו היא לומר דאין הטבילה הזאת להתירו מידי טומאה עד שתאמר שהיא מן התורה מפורשת אבל היא מחכמים שתקנוה מהטעם האמור בירושלמי שהוא יוצא מידי טומאת העכו"ם לקדושה דישראל ואמר שיצא להם סמך ממה שאמר הכתוב וטהר ובשלמא אי פשטיה דקרא היה מדבר בטומאה מה שאמר תעבירו באש היינו אומרים ודאי שמ"ש וטהר הוא טהרה אחרת נוספת להעבירה טומאה אבל מאחר דע"כ קרא לא איירי לטהר מידי טומאה אלא לטהר מידי גיעולי עכו"ם כדהכריח הוא ז"ל דלא מצינו טהרה בטומאה שהיא באש א"כ ודאי דקרא לא איירי בטהרת טומאה וכיון שכן לא נאמר שהטהרה הנוספת במלת וטהר היא להעביר מידי טומאה כיון שלא נזכרה בכתוב אלא ודאי היא טהרה אחרת וטעמא כדאמרו בירושלמי. ושיעור לשונו של רבינו כך הוא אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש שאותה העברה באש היא כדי להתירו מידי גיעולי עכו"ם אבל לא קאי האי להתירו מידי גיעולי עכו"ם לטהרה אחרת שהזכיר דאין הטהרה באה להתירו מידי גיעולי עכו"ם אבל היא באה מן הטעם האמור בירושלמי. כן נראה לי לפרש לשונו:

ו׳

אבל השואל וכו'. שם לא שנו אלא לקוחין אבל שאולין לא ושם איבעיא להו משכנתא מאי ושם משמע דהוי ספיקא ופסק רבינו לקולא כיון דאין דין טבילת כלים מפורש בתורה אלא מפי השמועה: אבל השועין באבר וכו'. שם אמרו קוניא וכו' והילכתא כסופו:

ז׳

הלוקח סכין וכו'. שם במשנה אמרו הסכין שפה והיא טהורה ובגמרא (דף ע"ו:) אמר רב עוקבא בר חמא ונועצה עשר פעמים בקרקע ולכאורה נראה דהוא מפרש שפה שהוא משחיזה בריחיים ומה שאמר ונועצה עשר פעמים וכו' הוא ענין אחר והוא תיקון אחר להתיר לצונן. אבל מדבריו בפירוש המשנה לא משמע כן אלא שהוא מפרש ששפה ר"ל נעיצה עשר פעמים בקרקע. ומ"ש או משחיזה הוא מסברתו שאין לך תיקון יפה ממנו ועיין בב"י ז"ל כי שם עמד על כל זה: שחט בה קודם וכו'. פ"ק דחולין (דף ח':) השוחט בסכין של עכו"ם רב אמר קולף ורבה בר בר חנא אמר מדיח ופסק כרבב"ח ומ"מ כתב שהמחמיר תבא עליו ברכה ויש לחוש לדבריהם:

ח׳

סכין ששחט בה טרפה כו'. שם סכין טרפה וכו' והילכתא אפילו בצונן ואי איכא בליתא דפרסא למיכפריה לא צריכא תו ע"כ:

י׳

ואם היה רוב המסיבה כו'. הרב״י כתב שיצא לו זה ממה שאמרו פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל') שמואל ואבלט הוו יתבי אייתו לקמייהו חמרא מבשלא משכיה לידיה א״ל שמואל הרי אמרו יין מבושל אין בו משום יי״נ ע״כ. דאי אמרת דבכל גוונא אסור לשתות במסיבה של עכו״ם אם כן היכי הוה שתי שמואל ואין זו ראיה דדילמא שמואל לא הוה שתי עם אבלט אלא אייתו חמרא לשתות שמואל לבדו ואבלט לא היה רוצה ליגע לכך אמר לו שמואל דאין חשש אם יגע דיין מבושל אין בו משום יי״נ, ולכך צ״ע מאין יצא לו זה לרבינו: ואינו אסור אלא במקום מכירתו וכו'. פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"א) ופסק כרב אחאי דמייתי ליה לביתיה ושתי ודלא כרב פפא דמפקין ליה לאבבא דחנותא ושתי:

י״א

יין תפוחים וכו'. בברייתא בס״פ אין מעמידין (עבודה זרה דף מ':) יין תפוחים של עכו״ם הבאים מן האוצר וכו' מותרין הנמכר בקטלוזא אסור מפני שמערבין בו יין ע״כ. ואין משם הכרח שמותר לשתותו אפילו בבית העכו״ם דדילמא לא קאמרה הברייתא אלא שמותר לשתותו בביתו ולא בבית העכו״ם ומ״מ כתב רבינו בכ״מ כלומר אפילו בבית העכו״ם מפני שלא מצא איסור בגמרא אלא בענין השכר לבדו:

י״ב

אע״פ שאסרו פת (של) עכו״ם וכו'. בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ה:). ומ״ש יש מקומות וכו' ר״ל שהם פוסקין כר' יוחנן דאמר ה״מ בשדה ור' יוחנן מוסיף על הראשון דסובר דתרתי בעינן דליכא פלטר ישראל ובשדה והכל מבואר יפה בב״י:

י״ג

הדליק העכו"ם את התנור וכו'. שם (דף ל"ח:) מימרא דרבינא הילכתא הא ריפתא דשגר עכו"ם ואפה ישראל וכו':

י״ד

עכו"ם שבישל וכו'. שם (דף ל"ח) ובפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ט) איכא תרי לישני חד אמר כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי עכו"ם ולישנא אחרינא אמר כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי עכו"ם ומפרש רבנו תם ז"ל דלישנא בתרא מוסיף להקל דאפילו אינו נאכל כמות שהוא חי וכיון שאינו עולה על שלחן מלכים לית ביה משום בישולי עכו"ם ופסק כלישנא בתרא וכן הוא דעת רבינו:

ט״ז

ודגים קטנים וכו'. בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ח) דגים קטנים אין בהן משום בישולי עכו״ם: ואם צלאן עכו"ם אח"כ מותרין. כלומר דכיון שנתבשלו אין לאסור עתה משום בישולי עכו"ם והמליחה על ידי עכו"ם אין לאוסרה מפני שאינה בישול גמור ולכך מלחו עכו"ם ואח"כ צלאו עכו"ם מותר: וכל שבישלו וכו'. שם (דף ל"ח:) אמרו כיון שהניח עכו"ם והפך ישראל מותר ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד עכו"ם:

י״ז

דג שמלחו עכו"ם וכו'. שם דג מליח וכו' ופסק כחזקיה דשרי ועיין בב"י ז"ל: קליות וכו'. שם (דף ל"ז:) חטים ועשאן קליות מותרים פי' רבינו הטעם שאין אדם מזמן חבירו על הקליות וכן הוא הטעם בודאי לפי המסקנא שאמרו שם אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא:

י״ח

פולים וכו'. מתבאר ממה שלמעלה:

י״ט

עכו"ם שבישל וכו'. שם (דף ל"ח) עכו"ם שהצית את האור באגם כל החגבים שבאגם אסורים והקשו כי האי גוונא מי אסור והא אמר רב חנן וכו' האי עכו"ם דחריך רישא שרי למיכל מיניה אפילו מריש אוניה וכו' ותירצו לעולם דלא ידע הי טהור והי טמא וכו' ונתבארו דברי רבינו:

כ׳

תמרים ששלקו וכו'. שם (ע"ב) הני אהיני שליקי דארמאי מאי חוליי לא תיבעי לך דודאי שרו מרירי לא תיבעי לך דודאי אסירי כי תיבעי לך מציעאי מאי אמר להו מאי תבעי לכו דרבי אסר ומנו לוי ע"כ ונתבארו דבריו:

כ״א

קלי של עדשים וכו'. שם שתיתאה רב שרי אבוה דשמואל ולוי אסרי ואמרו שם איכא דאמרי בטלפחי דמיא כ"ע ל"פ דאסיר כ"פ בחיטי ושערי כלומר שלשין אותו במים ואמרו שם דלית הלכתא כמאן דאסר:

כ״ב

ואפילו נתבשל וכו'. שם (דף ל"ח:) אמר רב ששת האי משחא שליקא דארמאי אסור אמר רב ספרא למאי ניחוש אי משום איערובי מסרא סרי אי משום בישולי עכו"ם נאכל הוא כמות שהוא חי הוא אי משום גיעולי עכו"ם נטל"פ הוא ומותר ע"כ. ונראה מדברי רבינו שאינו מפרש נטל"פ ומותר משום דסתם כלי עכו"ם אינן ב"י כרש"י ז"ל אלא משום דהבשר פוגם את השמן ולכך לא הוצרך להזכיר החלוקה האחרת דאמר כי מסרא סרי דבכלל זו היא אבל לדברי הרשב"א שהבין בדברי רבינו דסתם כלי עכו"ם אינן ב"י יש ליישב דברי בע"ה ועיין בב"י:

כ״ג

דבש של עכו"ם וכו'. שם (דף ל"ט:) אמרו גבי דבש הלשון שאמרו גבי משחא שליקא:

כ״ד

וכן כבשים כו'. שם (דף ל"ח:) אמר חזקיה לא שנו אלא שדרכן אבל בידוע אסור אפילו בהנאה: וחגבים הכבושין שבאין וכו'. ברייתא בסוף הפרק (דף מ') ת"ר החגבים והקפריסין וכו':

כ״ו

המורייס וכו'. שם (דף ל"ד:) ת"ר מורייס אומן מותר ופירשו בגמרא כי האומן לא רמי ביה חמרא פעם ראשון ושני איידי דנפיש שמניה לא רמי ביה חמרא. ורבינו כתב סתם מורייס ר"ל של בעלי בתים ולכך לא חילק בין פעם ראשון לשני לשאר אלא בכל גוונא אסור ולא הזכיר דין מורייס אומן מפני שכבר כייל לנו שבכל דבר שדרכו לתת יין אסור: ואם היה היין יקר וכו'. שם נתבאר מן המעשה דאמר אי משום דמערבי ביה חמרא קיסתא דמורייס בלומא קיסתא דחמרא בארבעה לומי:

כ״ז

קטן שאכל וכו'. ביבמות פ' חרש (דף קי"ג:) נתבאר שם דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ואמרו שם ת"ש לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר הגדולים על הקטנים מאי לאו דאמר להו לא תאכלו לא דלא ליספו ליה בידים ע"כ. וסובר רבינו שאפילו בדבר דרבנן לא ליספו ליה בידים וכבר ביאר שם הר"ן ז"ל דעתו:

כ״ח

ומ"ש אף על פי שאין בית דין וכו'. זו היא סברת רבינו ראויה אליו: סליקו להו הלכות מאכלות אסורות בס"ד

נחלת הכלל · ToratEmet

מגדל עוז · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז

א׳

קדרה של חרס עד מלבנה או משחיזה כלה. הכל סוף מס' ע"ז (דף ע"ו) :

ז׳

קדרה של חרס עד מלבנה או משחיזה כלה. הכל סוף מס' ע"ז (דף ע"ו) : שחט בה קודם עד רוב המסיבה ישראל מותר. פ"ק דחולין (דף ח') : ואין שותין שכר כו' עד שהפת שלהן אסורה. פ' אין מעמידין (דף ל"א) :

ח׳

שחט בה קודם עד רוב המסיבה ישראל מותר. פ"ק דחולין (דף ח') : ואין שותין שכר כו' עד שהפת שלהן אסורה. פ' אין מעמידין (דף ל"א) :

י״ד

עכו"ם שבישל עד משום בשולי עכו"ם. בשבת פ' במה טומנין (דף נ"א) ובמס' ע"ז פ' אין מעמידין (דף ל"ח) :

ט״ו

בד"א כו' עד מפני שהוא משתכר. הכל פ' אין מעמידין:

כ״ז

קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות כו' עד חנוך לנער על פי דרכו. ביבמות פ' חרש (דף קי"ג) :

כ״ט

אסרו חכמים מאכלות ומשקין עד סוף ההלכות. במכות פ' אלו הן הלוקין (דף ט"ז) :

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז

ב׳

ולא אסרה תורה כו'. עיין ע"ז דף ע"ו ע"א הטעם משום גזירה. והנה רבינו ז"ל דייק כאן כלי חרס עיין בכ"מ אך י"ל דכבר כתבתי דדברים של עכו"ם לא שייך בהם גדר גזירה כיון דביה אין שייך איסור וכעין מש"כ רש"י פסחים דף מ"ב ע"א גבי בצקת ועיין מש"כ רבינו בהל' שמיטה פ"ד ה' כ"ט דלא גזרו על עכו"ם שזרע בשביעית משום ספיחין ע"ש ועיין בתוספתא שביעית פ"ג גבי בית הפרס ועיין בירושלמי דמאי פ"א ה"ג דאף דאין מחפין טבל אבל עם העכו"ם מותר לחפות ובתוספתא שם אמר דאסור ועיין בנדרים דף נ"ח ע"ב גבי המנכש עם הכותי ומדברי הר"ן שם נראה דר"ל כותי ממש ועיין בתרומות פ"ט מוכח דר"ל עכו"ם ותוס' מנחות דף ס"ז ע"ב וזה שייך אם גבי עכו"ם גזרו ג"כ על גידולין לכך גבי כלי חרס כיון דכשהוא בן יומו אין בו תקנה אסור לעולם דהוה כגוף האיסור משא"כ בכלי מתכות והך דהל' ג' ר"ל כגון שלקחן כשהיו בני יומן אך מלשונו לא משמע כן:

ג׳

הלוקח כלי תשמיש סעודה כו'. הנה באמת נ"ל דרק אם העכו"ם עשה זה עבורו לסעודה אז חייב טבילה מן הדין אבל אם עשאן לסחורה י"ל דאין עליהם שם כלי סעודה כלל כמו פת פלטר. אך זה יהיה כמו הך דפסחים דף ל"ח ע"ב גבי נחתום עשאן למוכרן בשוק וה"נ י"ל כן ועיין בחלה פ"א סוף הל' ז' בירושלמי ובהל' ח' שם גבי נחתום לא בדעתו כו'. ועיין במה דס"ל לרש"י בע"ז דף י"ט ע"ב דהיכא דעשה ישראל ע"ז למוכרה לעכו"ם יש עליה שם ע"ז של ישראל ע"ש דרק אם היה אומן של עכו"ם אז הוה ע"ז של עכו"ם ועיין בתוספתא דע"ז פ"ו במה דס"ל לר' דעכו"ם שעשה ע"ז לצורך ישראל הוה כמו ע"ז של ישראל לענין ביטול ע"ש ובירושלמי דע"ז פ"ה ה"ד ר"ל אמר תפתר באומן שעשה למכור בשוק ע"ש ועיין בהך דביצה דף ל"ח גבי שור של פטם הרי הוא כו' וג"כ משום זה דאינו תחת רשותו ובאמת זה הטעם דס"ל ב"מ דף פ"ח דמוכר אינו קובע למעשרות מה"ת ומוכח מדברי רבינו בפ"ב מהל' מעשר ה"א דזה רק אם לכתחלה גמרן ע"מ למוכרן ועי"ש בתוס' והטעם דזה לא הוה כגמרן לאכילה וגמר אינו חייב רק אם גמרן לאכילה ועיין במש"כ רבינו בהל' כלים פ"ח ה' י"ג גבי אומן שעושה זוגין ע"ש ושם בהל' ט"ו גבי אומר לאומן ובירושלמי פ"ג דגיטין ה"א דמבואר שם דהוה מחלוקת ר"ש ורבנן אם צריך לברר. אך י"ל לפי מה דמבואר בירושלמי פ"א דתרומה דעכו"ם אין לו מחשבה ה"נ כן ועיין שבת דף מ"ט ע"ב גבי עורות ונסרים ושם דף נ"א גבי הפתק ובירושלמי שבת סוף פ"ג גבי מנורה קטנה כו' ואמר שם תפתר שלקחה עמו לסחורה ע"ש ואם המוכר מכרו לאכילה והוא לקחו לתשמיש אחר עיין בירושלמי שביעית פ"ח ה"א דאזלינן בתר המוכר ולא בתר הלוקח לענין מחשבת אוכלין ועיין בירושלמי ערלה פ"א דאם חישב עליו לעצים יכול לחזור בו לאוכלים ולהיפך לא ועיין סוטה דף מ"ג ע"ב ועיין בהך דזבחים דף קט"ז ע"ב דמבואר שם דאף למ"ד דבעי דבר שלא נשתמש בו הדיוט מ"מ בחדתי אף שעשאן לשם הדיוט לא איכפת לן ועיין בירושלמי יומא פ"ג ה"ו דמבואר שם דזה תליא בהך דסנהדרין דף מ"ח גבי הזמנה ע"ש ואביי ורבא דזבחים דף קט"ז אזלי לשיטתייהו בסנהדרין הנ"ל אך רבינו ז"ל בהל' בית הבחירה פ"א לא פסק כן ע"ש בהל' כ' וצריך לחלק מהך דסנהדרין דאומן שאני וכמש"כ ומהך דזבחים צ"ל משום דעכו"ם אין לו מחשבה כמש"כ ועיין בהל' אישות פ"ז ה' י"ז גבי הך דיכול להוציאו ע"י הדחק ע"ש בהשגות לפי גירסת ה"ה דס"ל דאם לא יחליפנו אינה מקודשת והטעם משום דמבואר בערכין דף כ"א ע"ב דאשה מקפדת על זה ע"ש וא"כ גבי קדושין אף דמצד המקדש הוה זה מטבע מ"מ כיון דקדושין ע"כ צריך להיות אשה והיא מקפדת על זה לכך צריך להחליף וזה תליא בהקדושין לא בתביעת ממון ולא דמי לשאר דברים אם בתר נותן או בתר מקבל דשם הוה רק גדר סבה אך נ"מ כגון אם אביה מקבל קדושין:

ו׳

או שמשכן העכו"ם כו'. עיין בכ"מ ועיין בהך דפסחים דף ל"א דישראל מעכו"ם אינו קונה משכון והוה מחלוקת שם. ואף דרבינו ז"ל בהל' חמץ פ"ד ה"ה לכאורה לא פסק כן ע"ש בדברי הה"מ אך באמת בהך דר"מ דפסחים דף ל"א לא נקט רק עובר ולא אסור בהנאה וי"ל דהוה כמו חמץ של עכו"ם באחריות ישראל דנהי דישראל עובר מ"מ החמץ לא נאסר כמבואר בירושלמי פ"ב דפסחים דהוה מחלוקת דאמוראי וכן ס"ל לרבינו כמש"כ שם ובאמת בירושלמי שם לפי הנראה גרס במשנה גבי ישראל שהלוה לעכו"ם מותר בהנאה ועיין מש"כ רבינו בפיהמ"ש דרק אם אמר לו קנה מעכשיו ע"ש ובלא זה נהי דעובר עליו מ"מ מותר בהנאה ועיין תוס' שבועות דף מ"ד וב"מ דף פ"ב ע"ב ד"ה אימר ועיין בהך דגיטין דף מ"ג ע"ב גבי עכו"ם שמשכן את שדהו לישראל משמע שם ג"כ דלא הוה קנין ע"ש בתוס' ד"ה הא לגופא ורבינו ז"ל לא הביא זה בהל' תרומות ועיין בהך דב"מ דף ע"ג ע"ב גבי הך עובדא דמרי בר רחל ובדברי רבינו בהל' מלוה ולוה פ"ז ה"ו ושם רק משום דיניהם וגבי טבילה לא שייך זה כמבואר בירושלמי דצריך לבוא לקדושת ישראל: וכן אם לקח כו'. עיין מש"כ רבינו בפ"ח בהל' מעה"ק ה' ט"ו דכלי אבנים א"צ הגעלה ע"ש וכ"כ בזה בהל' חו"מ:

ט׳

ויש שם דברים כו' ויבואו לידי חתנות כו'. עיין תוס' ע"ז דף ל"ח ע"א גבי אם בישל ברשות של ישראל וע"ש דף י"ב ע"א דמשמע דאסור גם זה אך בירושלמי כאן ע"ז פ"ב ה' י' נקט שם ישראל ועכו"ם שהם שותפים ע"ש דמשמע דהאיסור הוא רק אם הם שותפים ועיין בירושלמי כאן ע"ז פ"ה ה"ב דגבי כותים לא אסרו בישוליהם ע"ש ועיין בהך דשביעית פ"ח ותוס' חולין דף י"ג ע"א ע"ש ועיין בהך דע"ז דף ל"ח ע"ב בהך דאמר רב שם תרי מיני שתיתאה כו' ועיין בירושלמי קדושין פ"ד ה"א דהוה עכו"ם ע"ש ועיין בע"ז דף ס"ד ע"ב גבי גר תושב דשם ג"כ גזרו ועיין בהך דגיטין דף מ"ד דהוה בעיא שם גבי כותי ומומר אם הוא בכלל נכרי לענין תקנת חכמים ותוס' קדושין דף ע"ו ע"א ע"ש:

י׳

כיצד לא ישתה כו'. עיין מש"כ רבינו בהל' ע"ז פ"ט ה' י"ג. אך כאן ר"ל כמו הך דאמרינן בע"ז דף י"ד ע"א בטווזיג ועיין בהך דברכות דף נ"ב ע"ב סתם מסיבה כו' ועיין בסנהדרין דף ק"ד ע"א כל המזמן כו' ועיין בהך דביצה דף כ"א ע"ב ע"ש ועיין שבת דף קכ"ב אדעתא דרובא:

י״א

יין תפוחים כו'. כן מבואר בע"ז דף מ' ע"ב ועיין תוס' שם דף ל"ב ע"א ד"ה ומאוצר:

י״ג

הדליק הכותי כו'. והנה אם העכו"ם מסייע ללישה עיין בר"ן כאן ועיין תוס' ע"ז דף נ"ה ע"ב ד"ה אבל דמבואר שם דאפיה עם הלישה הוה גדר מלאכה אחת ועיין במנחות דף נ"ו ע"א גבי מה דאמר שם אפה לוקה שתים מוכח דבאפיה נגמר כל המלאכות שקודם ע"ש ברש"י ותוס'. ועיין מש"כ רש"י בכורות דף ל"ג ע"ב ד"ה הכל מודים דנקט רק אם לש אחד ואופה אחר ולא נקט על אחד לחייב שתים משום דבאפיה לבד יש בו שניהם ועיין בתוספתא דע"ז פ"ה דמבואר שם דלישת העכו"ם אינו אוסר. ועיין בירושלמי שבת פ"ז ה"ב מה דמחלק בין שבת למחמץ מנחות. ועיין בהך דביצה דף ל"ד גבי קדירה וכ"כ בזה בהל' שבת: כותי שבשל. עיין בירושלמי דע"ז פ"ב ה"ט דחלוט שלהם מותר משום דאינו נגמר ע"י חליטה ועיין בהך דיבמות ד' מ' ע"א גבי חלוט ע"ש בתוס' דאפייה שלהם מבטל החליטה ועיין בהך דיומא דף פ"א ע"ב גבי הימלתא דמותר ע"ש ברש"י:

י״ז

וכן קליות כו'. עיין בהך דכריתות דף ה' ע"א דאמר שם דמקרי נשתנה ע"ש ובע"ז ד' מ"ו ע"א אמר ג"כ דנתיבשו מקרי נשתנה ועיין בירושלמי דעירובין פ"ג ה"א גבי אפונין אם יכולים לאכול חיים אך באמת לפי מה דמשמע מדברי רבינו בהל' י"ח מוכח דס"ל דהך דשלקות המבואר במשנה הוא גזירה אחרת וכל דבר שדרך לשולקו ולמוכרו כך גזרו עליו ועיין בירושלמי פ"א דשבת דגם על כבושיהן ושלוקיהן גזרו ע"ש ואף דבגמ' מבואר בד' מ' ע"ב דגם חגבים כבושים מותרים ע"ש בדברי הרי"ף ז"ל צ"ל דס"ל דגם חגבים היה דרכם גם למוכרם חיים ועיין מש"כ רבינו לעיל בפ"ג הי"ו גבי חמאה שבישלו עכו"ם דאסור וכן כאן בהלכה י"ח ואף דהוא פסק דסתם כלים אינם בני יומם זה הוה גדר גזירה וכמו גבי שמן מתחלה כמבואר שם ד' ל"ו ע"א ועיין בתוספתא דע"ז פ"ה גבי גבינה שהעמידה ישראל ר"ל דאז לא גזרו ובודאי מיירי מחלב עכו"ם ואף דחלב אסור זה רק כשהישראל לקחן דכבר נאסר בידו ושוב אין לה היתר אבל אם הישראל מעמיד ברשות העכו"ם דאז אין על החלב איסור דעדיין אינו של ישראל וגם הגבינה הישראל עשה אותה לכך מותרת וכ"כ בזה:

כ״ד

אבל חגבים כו' וכן כו'. כ"כ דמדברי רבינו נראה דאם ידוע אסור אפילו בהנאה וגם גבי מורייס כן מדנקט שדרכם משמע אבל בידוע אסור אף בהנאה דלא כגמ' דילן וכמבואר בירושלמי ומשום דפסק במורייס כר' עיין בפ' י"ג מהל' מעשר גבי דמאי ועיין בתוספתא ע"ז פ"ה דהוה מחלוקת דר"י ורבנן גבי זיתים השילחים אם אסורים בהנאה והנה שם נקט שמזלף עליהם חומץ ובגמ' דילן משמע משום יין ובירושלמי בסוף פ"ב נקט ג"כ חומץ וס"ל לרבינו דפליגי כגון אם מזלפין עליהם חומץ שכר דהוא גופא מטעם גזירה כמבואר בע"ז ד' ל"ב ע"א ולקמן בהל' כ"ה ע"ש וא"ש:

כ״ז

קטן שאכל כו'. עיין מש"כ בזה בהל' שבת פכ"ד דכאן נקט שאינו בן דעת משמע דאם הוה מופלא סמוך לאיש גם ב"ד מחויבים ועיין בהך דנדה ד' מ"ו ע"ב דשם משמע דגם על קטנה שיכולה לנדור שייך בזה, אך שם י"ל כיון דבעלה מיפר לה ובגדולה כה"ג היתה יכולה לאכול לכך לא גזרו גם שם וכעין הך דחגיגה דף ו' ע"א גבי קטן חיגר ע"ש ועיין בתוס' שם ד' ב' ע"א מה שהקשו דהיאך מקריב קטן בחוה"מ הא לא חזי ביום ראשון ור"ל ג"כ כה"ג דאף דקרבנותיו אינו רק נדרים ונדבות מ"מ אינו מחויב רק במה שגדול כה"ג אינו מתחייב ועיין רש"י נדה ד' מ"ו ע"ב ד"ה איסורא נמי ליכא ע"ש דר"ל דרק איסור שאסור גם על אחרים שייך לאסור גם עליו אבל איסור דרק הוא יהיה אסור לא שייך וכגון זדון שבועה וע"ש בתוס' ועיין בהך דפסחים דף קט"ז ע"א גבי חיובא לדרדקי ועיין מש"כ התוס' נדה ד' ס"א ע"ב גבי מת דהיכא דהפטור שלו משום דאינו בר לבישה לא שייך הך דלועז ובזה י"ל הך דשבת ד' קל"ט ע"א דאמר שם הטעם גבי כלאים משום דאתי למיסרך ועיין בעירובין ד' מ' ע"ב והטעם משום דגבי כלאים העיקר הוא המחשבה כמש"כ התוס' יבמות דף פ"ג ע"ב וכן בהך דעירובין הוא משום קבלת יוהכ"פ וזה לא שייך גבי קטנים משום דלאו בני דיעה נינהו ולא משום הפטור של הדין לכך אמר משום דאתי למיסרך. אך באמת משום דשם הוה רק מד"ס וזהו שכ' רבינו כאן דאסור להרגילו וע"ש ד' קנ"ג ע"ב משום דאתא לכלל דיעה, ועיין בהך דבכורות ד' ל"ה ע"א דאמר שם ג"כ הטעם משום דאתא למיסרך ועיין בהך דסוכה ד' מ"ו ע"ב לא לימא אינש כו' ומש"כ רבינו בהל' שבועות פי"ב ה"ז ע"ש גבי קטנים ובהך דב"מ ד' ע"ה ע"א גבי ריבית אמר שם ג"כ הטעם משום דאתא למיסרך ועיין במש"כ רבינו בהל' שבת פכ"ג הל' י"ז ובדברי ה"ה שם ובזה א"ש כיון דהיכא דאינו מקפיד והיכא דאינם שלו לא שייך בו גדר גזל וריבית ושם עדיין לא זכו בחלקם לכך אין בו החשש ועיין בהך דכתובות ד' כ"ח גבי תחומין דנאמן קטן וא"כ מוכח דגם קטן צריך להזהיר על תחומין וכמבואר שם דאינם נאמנים רק מה שהם בעצמם עושין אבל לא ע"י אחר, ועיין בהך דשבת דף צ' ע"ב גבי חגב, ועיין בירושלמי דמאי פ"ג ה"א דמבואר שם דיש חילוק בין נותן לתוך ידו ובמאכילו לפיו גבי דמאי, 4ועי' בתוספתא פ"ג דדמאי דגם גבי קטן דאם אמר האכילני צריך לעשר וי"ל כה"ג:

כ״ט

אסרו חכמים כו'. עיין בהך דשבת ד' צ' ע"ב והא עבר משום בל תשקצו כו' ובהך דפסחים דף נ"ה ע"ב גבי ביצים וחולין ד' ס"ד ע"ב ומש"כ רבינו לעיל פ"ד הי"ב ע"ש:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז

א׳

קדרה של חרס שנתבשל בה דבר של איסור לא יבשל בה התר באותו יום דהא אסר רחמנא גיעולי גוים בכלי מדין עד דמכשר לכלי ואם בשל היתר ממין איסור הבלוע בה ולא ידע ודאי אי הוי התירא רובא ואיסור הבלוע מיעוטא או לאו אסור מדאוריתא ואם בשל בה התר של מין אחר אסור אם נותן טעם דמין בשאינו מינו ילפינן לעיל דבנותן טעם אסור מדאוריתא ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דאם אינה בת יומא הא נפגמה ולא אסיר מדאוריתא דטעם פגום ילפינן לעיל מנבלה דמותר ואין לקדרת חרס התר כשהיה בת יומא שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם כדכתיב וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר.

ג׳

הלוקח כלי תשמיש סעודה מן הגוים מכלי מתכות דברים שלא נשתמש בהם בחמין מטבילין במי מקוה והם טהורים ושנשתמש בהם בחמין מגעילן ומטבילם ושנשתמש ע"י האור מלבנן ומטבילם וטבילה ילפינן להו מדכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר דטהר קרא יתירא הוא להוסיף טהרה אחרת דהיינו טבילה בתר הכשר דכתיב תעבירו באש. והכשירן מעין תשמישן ילפינן מדכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש כל שנשתמשו בו בני מדין על ידי האור תעבירו באש כעין שנשתמשו בו ובלע האיסור יפלטו וכל דבר אשר לא יבא באש כלומ' שאין עיקר תשמישו ע"י האש לבדו אלא ע"י חמין תעבירו במים כלומר מגעילין במים רותחים.

ו׳

וכלי מתכות של סעודה הנלקחין מן הגוים הוא דנתחייבו בטבילה אבל כלי שאינו של מתכת או אינו לסעודה או אינו לקוח לא דכלי מדין של מתכת היו כדכתיב אך את הזהב ואת הכסף וכו' וכלי סעודה נמי היו כדכתיב כל דבר אשר יבא באש וגו' ואין דרך להשתמש ע"י האור אלא כלים של צרכי סעודה ובהנהו כתיב וטהר דהינו טבילה ולקוחים נמי דהוו חלוטים לישראל ככלי מדין שהיו חלוטים להם ונראה דאפילו אי אמרינן דטבילת כלים דאוריתא כלי זכוכית וחרס השועין באבר לא הוו אלא מדרבנן ולסברת הרב ז"ל כל טבילת כלים הויא דרבנן ורמז לה בקרא.

כ״ז

קטן אסור להאכילו מאכל אסור בידים לדעת הרב ז"ל נראה דהוי מדרבנן ובשם הרבי ישעיה מטראני מצאתי שכתב בפי' בת"כ שאם האכיל לקטנים לוקה כאלו אכלו הוא דכתיב בשרצים לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל וה"ר אברהם כתב דלא נשנית בריתא זו אלא למאכיל עוף טמא לחבריה בחזקת עוף טהור דלוקה אי איכא עדים והתראה אבל לקטנים לא הוי אלא איסורא בעלמא כדברי הרב ז"ל. ויש דברים אחרים אסורים מדרבנן בלאוים ועשיין שבהלכות אלו וחייבין אנחנו להזהר בהם מדכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וכתיב לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל והנזהר בדבריהם מביא קדושה וטהרה לנפשו וממרק נפשו לשם הקדוש ברוך הוא דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש וגו':

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז

א׳

הנה בדין הגעלה בכלים שאין בו ששים היינו במים שלהם נגד הבלוע, פסקו רבוותא דצריך להגעיל למחר כשאינו בן יומו, ובחמץ כתבו דצריך להגעיל קודם שעה חמישית משום דאז הוי היתרא והוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא. וכתב ע"ז בתורת הבית ואינו מחוור כו' שאינו דומה כו' דהתם לא חל עליו שם איסור ממילא דהיתר גמור הוא וכשנתערב אותו טעם המיעוט עכשיו עם החלב הרי מחמת מיעוטו אינו ראוי לקבל שם חדש דהיינו בשר בחלב, אבל חמץ הרי הוא ושמו עליו, כמו שהיה אם מעט ואם הרבה יהיה, אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו אסרו והרי הוא עכשיו כגוף הנבילה עכ"ל. אמנם לדעתי סעד חזק מהא ששנינו בפסחים (דף ל"ה) אמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת, מ"ט דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה חייבין עליו כרת כו', וברור דאם עיסה נילושה במים ולש אותה אחרי כן ביין ושמן ודבש הוי מצה עשירה ואינו יוצא בה ידי חובת מצה, ובודאי דחייב עליה כרת, דאיסור חמץ איך פקע, הלא גם בנפסלה מאכילת אדם והכלב יכול לאוכלה ג"כ נשרפת בפסח אף דאם חרכו קודם זמנו מותר להשהותו, וטעמא דכיון דחל עליו שם חמץ תו לא פקע, וכן כאן דוקא אם נילושה ביין ושמן שמתחלת חלות שם חמץ הרי היא עשירה ואינו יוצא בה ידי מצה ולא חל עליה שם חמץ להתחייב כרת, אבל אם חל שם חמץ ודאי לא פקע, וא"כ מאי פריך מהמחהו לחמץ וגמעו דענוש כרת הוא, דכיון דחל שם חמץ תו לא פקע, ולכן אעפ"י שאינו יוצא בו ידי מצה ג"כ לא פקע חיוב כרת מיניה כיון דהיה חל עליו מקודם כשהיה בעין, ולכן צ"ל דמקשה דברייתא משמע אף אם המחהו וגמעו, שמקודם הפסח המחהו דכי מטא זמן איסורא תו לא היה ראוי לצאת בו ידי מצה אם הוי מצה, וא"כ כיון שנמחה קודם הפסח הוי כעיסה שנילושה ביין ושמן שעל שניהן לא חל איסור חמץ ולכן שפיר פריך, ואם נאמר לחלק כסברת הרשב"א הרי לא דמי כלל, שאם המחה קודם פסח הלא לא נתחדש עליו שם חמץ והרי הוא בהווייתו ולכן לא פקע איסור חמץ הקודם, וכיון שכבר נאסר להתחייב עליו כרת תו כל מה שיתהווה ממנו הרי הוא באיסורו ומזה מוכח דקודם זמן איסור שוה להנך שאין נעשים עוד איסור, ושפיר קאמר הר"י להגעיל קודם זמן איסור והוי נ"ט בר נ"ט ודוק: ויש לכוון זה בדברי הגמרא פרק העור והרוטב (דף ק"כ) חמץ לא גמיר מינייהו שכן לא היתה להן שעת הכושר, ופירוש, דא"כ כשהמחהו קודם פסח ועדיין לא נאסר מנא לן דחייל איסורא עלייהו כיון שאינו ראוי עכשיו לאכילה, ולא יקשה קושיית תוספות שם. דבחלב הרי חל עלה שם חלב קודם ואחרי זה המחהו וכבר נאסר וכן נבילה יעו"ש. ובמק"א ביארתי שיטת רבינו דביאר דטע"כ לאו דבר תורה רק עיקרו היינו שיהא כזית בתערובות כדי אכילת פרס, ע"ז אין כרת רק לאו ומפיק לה בכל איסורים ואפ"ה כתיבי תרי קראי גבי חמץ כל מחמצת וגבי נזיר כתיב משרת כמו שביאר בהלכות נזיר וחמץ ומצה, ולפ"ז ניחא דכתב קרא היכי שכבר היה מעורבב קודם הפסח, וא"כ הוה אמינא דלא חל ע"ז שם איסור, וכן בנזיר כשנדר כבר היה מעורב הכזית בתוך כדי אכילת פרס לכן קמ"ל קרא דלוקה ומכש"כ בשאר איסורים שכבר היה חל ע"ז שם איסור לא פקע כי נתערב כזית בתוך אכילת פרס ויש בו בנותן טעם ודוק בזה: התוס' במסכת ע"ז (דף ל"ג) ד"ה קינסא כתבו ור"י אומר כי מצוה כו' ויש משימין קערה בתוך מחבת על האש כו' ומאותה קערה מגעילין ובזה מסופק ר"י אם זה מועיל ככלי ראשון אם לאו כו' ועיין ט"ז סימן צ"ב בסופו, והמעיין יבין דספיקא דר"י נובע משמועה דפרק כירה (דף מ"ב) דאמר חזינא כו' דלא קפיד אמנא כו' נותן אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים, א"ל ר"ה לרב אשי דילמא שאני התם דמפסיק כלי א"ל מערה אתמר יעו"ש, הרי דמחלק הגמרא בין נתינת מים צונן לתוך חמין לנתינת כלי מלא מים לתוך ספל מים חמים משום דמפסיק כלי ויעוין תוספות שם דבכלי ראשון אסור לענין שבת אף בנתינת כלי יעו"ש, לכן מספקא לר"י אם בכלי ראשון מועיל לענין הגעלה היכי דמפסיק מנא, כן אם נפל טיפת חלב על קדירה שמלאה מים נראה דהוי נ"ט בר נ"ט אם נאמר דהואיל דמפסיק מנא אינו חשוב המים שבתוך הכלי ככלי הראשון, כן הכא הוי נתינת טעם לקדירה ומקדירה לתוך המים, דכיון דמפסיק מנא לא נחשב כאילו נפל טיפה של חלב לתוך המים. ויעוין חות דעת בזה, ודוק:

ז׳

הלוקח סכין מן העו"ג וכו' שחט בה קודם שיטהרנה מדיח מקום השחיטה ואם קלף הר"ז משובח. לכאורה נראה לפרש דאפשר דבית השחיטה רותח, רק איהו סבר דסתם כלי עו"ג אינם בני יומן, ולכן שרי ולא בעי רק הדחה, ולכך אם קלף הר"ז משובח דאימור היה בן יומו, אבל זה בדותא, דבפירוש אמר רבינו לעיל פ"ו ה"כ סכין ששחט בה כו' ואם חתך בה רותח מותר, דאמאי מותר, וע"כ משום דבית השחיטה צונן הוי כמוש"פ הרב המגיד שם, ולכן כאן מדיח, וקולף מסברתו כתב כן משום דרבו הרי"ף חש לה יעו"ש שכתב ויש מי שפסק כרב, והא דלא פירש רבינו דבידוע שהוא בן יומו, דאל"ה אפילו הדחה לא צריך, היינו מטעם שכתבו התוספות בע"ז וכמה רבוותא דסתם סכין אינו מקונח והטיחה שעליו אינו נפגם כיון שהוא בעין. אך מדברי רבינו לעיל הלכה ד', וכולן שנשתמש בהן כו' או עד שלא הדיח כו' מותר, מוכח דסובר דאפילו הטיח שעליו בעין ג"כ נפגם יעוין סימן ק"ג ובבית יוסף סימן קכ"ב בשם ר"ן: אולם רבינו לטעמו דלא סבר דסתם כלי עו"ג אינם בני יומן לכן סמך על דין דאינו בן יומו שכתב בריש הפרק וכמוש"כ בהלכה כ"ב שמן של עו"ג כו' ולא מפני גיעולי עו"ג מפני שהבשר פוגם השמן ומסריחו, הרי דלא פירש משום שהכלים אינן בני יומן ועיין ב"י הנ"ל באורך בזה: אולם נראה סברת רבינו דסובר דדוקא במוכר העו"ג כלי סעודה לישראל אמרינן דסתם אינן בני יומן משום דלא משתמשי זמן ארוך טרם המכירה כדי שיהיו נקיים ומגוהצים, ופוק חזי דהצריכו חכמים לאסור לפרכס הכלים שמוכר אדם, הרי כמה קפדי המוכרים אמנקיותא, אבל בלוקח שלא ע"י מכר רק בשאלה וכיו"ב ודאי דהוי סתמא בני יומן לדעתו. ועיין הגהות מיימוני שהעתיק ראית התוספות דחולין מדשרי משנתנו בדבש ואוסר בשמן ע"כ משום דדבש בעין פוגם ושמן רק משום שאינו בן יומו, וכבר ישבו רבנן בתוספות קושיא זו בע"ז (דף ל"ו) דבצירוף טעמא דחתנות גזרו גבי שמן יעו"ש: והנה דברי התוספות בחולין צריך ביאור, שכתבו דהא סתם כלים של עו"ג אינם ב"י ואמאי קולף לרב הא גבי עכברא בשיכרא מספקא לגמרא אם סבר רב נטל"פ אסור כו' וראיה דסתם כלי עו"ג אינם ב"י משמן דשרי לשמואל, דאין לומר דהשמן בעין הוא נותן טעם לפגם, דא"כ קשיא מתניתין אמאי שרי בדבש ואוסרת בשמן ע"כ משום דשמן פוגם בעין יעו"ש, וכל הרואה משתומם, א"כ אפשר דסבר רב נותן טעם לפגם אסור ולכך קולף, והא דמספקא להגמרא היינו גבי עכברא בשיכרא דאפילו בעין פוגם ולכך אפשר דבכה"ג סבר דמותר וזה פלא גדול לכאורה. והנראה ברור דעתם, דההבדל כך דדבש כיון דהשמנונית אפילו בעין ג"כ פוגם בדבש, א"כ מי גרם הפגם היינו רק התערובות שנתערב בדבש, לכן אין לאסור הדבש משום טעם כעיקר, כיון שהתערובות גורם הפגם ואין זה ראוי לגר כמוש"ב הר"ן, אבל בשמן הרי הפגם בא מצד שנשהה בכלי בדופנו יותר ממעל"ע הוא נפגם, וכשהוא בעצמותו בלוע בדופני הכלי אעפ"י שהוא פגום אינו נעשה היתר דאינו סרוח מעיקרו, ואם הוי מצי לאכול הבלוע הפגום כשהוא בעצמו היה אסור לכן כי נבלע בתערובות אינו נעשה היתר, כיון שהפגם אינו מסיבת התערובות וכבר חלה עליו שם איסור כשהפגום היה עומד בפני עצמו לכן לא יותר אף כשנתערב, וכיון שכן א"ש קושייתם דבעכברא דנפל לשיכרא אמר רב ששת בעלמא סבר רב נותן טעם לפגם מותר והכא חידוש הוא דהא ממאס ובדילי אינשי מיניה ואפ"ה אסריה רחמנא הלכך נטל"פ נמי אסור ופירשו שם רבנן בתוספות, דהא בדילי אינשי מיניה והוי כמו סרוח מעיקרו דמעיקרו אינו ראוי לגר והיה לנו מן הדין להתירו ואפ"ה אסריה רחמנא כשהוא בעין לכן אף נטל"פ אסור, ורבא אמר לא תימא טעמא משום דחידוש הוא אלא אף בשרצים פגם מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי אשבח כו', והנה ודאי דלא פליג על מה דאמר רב ששת דעכבר כשהוא בלבדו הוה כמו סרוח מעיקרו ובעצמו טעם לפגם ובדילי אינשי מיניה ואיסורו חידוש הוא, רק דלא סבר דמשום דחידוש הוא יהא אסור אף טעמו כשהוא בתערובות, וא"כ שפיר הקשו בתוספות, כיון דתאמר דהיכי דהבלוע אינו פגום רק מחמת שהוא בכלי שאינו ב"י וכבר נפגם טעמו וחלה עליו איסור על הפגם כשהוא בעצמו תו כשנתערב ולא נוסף בו פגם מחמת התערובות רק שהוא יותר מעל"ע בדופני כלי לכן נשאר באיסורו שהיה כשהוא בעצמו, כן הכא נמי כיון דהוא פגום כשהוא העכבר בפני עצמו, רק רחמנא אסרתו, א"כ כבר חלה עליו האיסור מגזה"כ כשהוא פגום בפני עצמו, א"כ כשנבלע בתוך התערובות כיון שלא נתוסף בו פגם מסיבת התערבו עם השיכרא תו לא יפקע איסורו ממנו כמו כל נותן טעם לפגם באינו בן יומו שאינו פגום מסיבת התערובות, בינה זאת:

כ״ז

קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות כו' בד"א בשעשה מעצמו אבל להאכילו בידים אסור ואפילו דברים שאסורין מד"ס כו'. הרשב"א בחידושיו פרק חרש האריך ומסיק דבאיסורי דברי סופרים אפילו להאכילו בידים מותר, והקשה לעצמו א"כ למה אין מערבין בטבל טבול דרבנן דהא חזי לקטנים ומטעם זה מערבין ביוהכ"פ הואיל וחזי לקטנים, ותירץ דתרתי בעי שיהא איסור התלוי בזמן לא שיהא המאכל אסור מצד עצמו, ועוד דיהיה חזי לקטנים ויהא מותר להם יעו"ש בדבריו הארוכים. ולדעתי נראה סעד חזק לשיטת הרשב"א ז"ל מהך דאמרו בפסחים (דף מ"ח) אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו כו' אלא איסור דבר אחר גרם לו וא"א איסור מוקצה דבר תורה מה לי איסור גופו מ"ל איסור דבר אחר. וצריך להבין דמה ניחא יותר אם נאמר איסור מוקצה דרבנן לחלק בין איסור גופו בין דבר אחר. והנה זה מובן דאף מטבל דרבנן ג"כ אין מביאין נסכים ומנחות, וגדולה מזו מצאנו בזבחים (דף פ"ח) אין מביאין מנחות ונסכים מן המדומע ופרש"י ואע"ג שמותר לכהנים דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לבני ישראל יעו"ש אף דדמוע ביותר מרוב עד מאה ואחד לא הוי אסור רק מדבריהם, ולכן מחלק בין איסור מוקצה לאיסור טבל דרבנן משום שזה איסור גופו, וזה כגון מוקצה איסור דבר אחר הוא איסור התלוי בזמן, ואמאי לא ניחא ליה אם מוקצה דבר תורה ולחלק בין איסור התלוי בזמן לאיסור התלוי בגופו, ואם תאמר דהא חדש אמר במנחות דאם הביא קודם לעומר לא יצא והסוגיא במנחות (דף ה') אמר בהו דאיכא משום ממשקה ישראל גבי מנחת העומר שקמצה שלא לשמה. זה אינו, דהא דתנן פרק ר' ישמעאל אין מביאין מנחות קודם לעומר ואם הביא פסול, ע"כ טעמא אחרינא איכא, דהא רבינו פסק בפ"ה מהלכות איסורי מזבח ה"ט, דגם בנסכים אם הביאן קודם לעומר לא נתקדשו אף דיין לא איתסר להדיוט כלל [ואדרבא בזה מיושב תמיהת התוספות במנחות (דף ס"ח) ד"ה לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותרה מכללו להדיוט, דהוה ליה למימר קודם לעומר אסור משום ממשקה ישראל, ולפ"ז ניחא דבחדש איסור דבר אחר הוא שתלוי בזמן ולא איסור גופו גרם לו לא ילפינן ממשקה ישראל ודוק], לכן נראה דעיקר הילפותא הוא דחזינא ביוהכ"פ דקרבין כל הקרבנות אע"ג דאינן ממשקה ישראל שאינן ראוין לאכילה אע"ג דמצינן למיפרך שכן מצותן בכך כמו דפריך הגמרא במנחות (דף ה') ועיין תוספות מנחות פ"ד ד"ה שומרי ספיחים, מכל מקום ילפינן מנייהו גדר דמשקה ישראל דאיסור התלוי בזמן וראוי לקטנים קרוי ממשקה ישראל, ולכן אינו שייך לחלק אם איסור מוקצה הוי דבר תורה הרי אינו ממשקה ישראל אף שהוא תלוי בזמן, אבל אם איסור מוקצה דרבנן הרי מאכילין לקטן בידים וחזי לקטנים ואיסור מחמת דבר אחר הוה, תו דמי לגמרי לקרבנות יום הכפורים ואין זה ממשקה ישראל, והוא ממש כסברת הרשב"א לענין עירוב, וזה סעד לשיטתו ז"ל ודוק: הן דעיקר הסברא נראה, דדבר האסור בגופו לא מועיל מה דחזי לקטנים, משום שהמאכל עצמו כשיגדיל הקטן יהא אסור לו, אבל איסור התלוי בזמן שאסור לאכול ביוהכ"פ או מוקצה אסור לאכול בשבת אף אם יגדל ויביא שערות ביוהכ"פ עצמו, מכל מקום הזמן העבר לא היה אסור לקטנים וא"כ ההיתר לקטנים הוא מוחלט. והנה לפי מה שהבאנו מרש"י לעיל דבעינן שיהא מותר לכל ישראל ומה דחזי לכהנים לא מועיל לשויה ממשקה ישראל, מלבד דשיטת רש"י שם אינו מוכרח כמו שפירשו בתוספות שם, עוד יש לומר, דכיון דחזי השתא לשום אדם תו מקריא ממשקה ישראל משום דאף לגדולים יהא מותר אחרי זמן וכי"ב נמצא להתוספות בעירובין שם דהואיל ואי בעי מיתשל כו' דוקא היכי דראוי לשום אדם יעו"ש ודוק. [ומשמועה זו מבואר דאתרוג שתלאו בסוכה לנוי דמיתסר משום נוי סוכה ומשום מוקצה דנוטלו לצאת בו ידי חובת אתרוג, דהוי איסור דרבנן משום דבר אחר ותלוי בזמן, דרק לשבעת ימים איתקצאי, ולא דמי לדמאי דהוי איסורו תלוי בגופו ומקרי לכם, וזה ברור ודלא כהשער משפט בשו"ת נחלת אבות עיי"ש ודוק]: אולם נראה לדקדק קצת דלא כדבריו משמועה אחריתא, והוא בפ"ב דחולין דמפלפל הגמרא טובא אם טבילת נדה בעי כוונה להיות טהורה לבעלה כמו דבעיא לתרומה, ובעי שם היכי דמי נדה שנאנסה וטבלה אילימא דאנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעליא הוי ועוד בתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה כו' אם יש להן פקחות מתקנות אותן ואוכלות בתרומה, הרי עיקר הפירוש בגמרא ועוד דאפילו תדחה לן דכוונה דחברתה לאו כוונה נינהו הא תנן החרשת והשוטה אוכלות בתרומה אע"ג דתרומה ודאי בעי כוונה, כן הפירוש הפשוט, וא"כ יש לדקדק מאי ראיה דילמא כוונה דחברתה לאו כוונה היא, רק שם בתרומה נמי אכלה משום דחרשת ושוטה אין ב"ד מצווין להפרישן, ואם תאמר דכיון דאין ב"ד מצווין להפרישן למה לתקן להם יאכלו בטומאה, זה אינו, דהא אסור ליתן להם תרומה דהוי כמאכילן בידים, אבל כיון שבודקות ומתקנות אותן רק דמחוסרין כוונה בעת טבילה זה רק מדברי סופרים, דכוונה לתרומה הוי רק דרבנן ממעלות דדבריהם בפ"ב דחגיגה יעו"ש, וא"כ בדברי סופרים מאכילין בידים לשיטת הרשב"א, ונוכל לומר דכוונת חברתה לא הוי כוונה ומש"ה אמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, והך דנדה דכיון דהוי רק מדבריהם תו מאכילין בידים, ויש לדחות דלר' יוחנן מקשה דסבר דאף לביתה לא טהרה וא"כ לא סגי בלא כוונה לטבילה אף לחולין והא דחשיב במעלות היכי דהוחזק לחולין אבל בלא כוונה אסור בתרומה דבר תורה כיון דטומאתו עליו אף לחולין וא"כ מקשה שפיר דחזינן דמאכילין אותה בתרומה, ואם תאמר דאתיא כרבנן דפליגי על רב נתן בן יוסף הא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה, ואיך פסק ר' יוחנן דלא כוותייהו דחכמים. דכעין זה פריך ממשנה דנפלה סכין כו'. ועוד יש לומר דדומיא דסומא תני ובסומא אוכלת בתרומה אף אם נתפקחה אחר הטבילה שטבלה בעודה סומא, כן חרשת ושטה אם נתפקחו אחר הטבילה שטבלו בעודן חרשות ושוטות אוכלות בתרומה, אלמא דכוונה דחברתה כוונה מעליא הוי ולכן אין לפקפק מזה על שיטת הרשב"א: אך לכאורה יש להעיר מהך סוגיא שהביא הרשב"א מעירובין דף ל' דתניא ב"ש אומרים אין מערבין לנזיר ביין כו' ב"ה אומרים מערבין לנזיר ביין אמרו להם ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוהכ"פ כו' כשם שמערבין לגדול ביוהכ"פ כו' כך מערבין לנזיר ביין כו' והמתבונן בטעמא דב"ה דסברי דמערבין לנזיר ביין הוא משום שלא חילקו חכמים בהלכות עירוב, דבשלמא גבי טלטול בשבת תנן בפרק מפנין דכל מידי דראוי לאדם אף אם אינו ראוי להבעלים מיקרי ראוי ולרבוותא קדמאי שפירשו דהא דאמר גבי דמאי משום דאי בעי מפקר נכסיה וחזי ליה גופא, אבל בשביל מה דחזי לעניים לאו בר טלטול הוי, הוא דבעי שיהא ראוי למי שעומד ליתן אליו כמו תרומה דסופה להאכל לכהן, משא"כ דמאי דסופו לתרום ממנה מעשרות ולאו למיתב לעני לולא טעמא דאי בעי מפקיר לנכסיה לא הוה ראוי לטלטלו, אבל דא מובן בסברא, דמשום שהוא בר טלטול משום דחזי לאיזה אדם ואף מאכל עורבין חזי לטלטל, מידי דחזי למי שעומד. ובאתרוג מצאנו דבעי היתר אכילה, אבל זה באופן דליתקרי לכם דלא צריך להיות האתרוג נאכל בפועל, דאדרבא מצות אתרוג מקצהו מאכילה, א"כ שלהאכל לא יהא נאכל רק לאחד והוא ראוי לאכילה למי שעומד להיות נאכל והישראל מצי להאכילו לבן בתו כהן לכם קרינא ביה כמוש"כ רש"י שם, אבל כאן גבי עירוב דעיקר הנחת עירוב משום דדעתו של אדם נמשך אחרי פתו וסעודתו בכל מקום שהוא ואם הוא בבה"ק אין עירובו עירוב ועיין דף ע"ג בההוא אנן סהדי דאי מיתדר ליה התם ניחא ליה, א"כ מה אהני לן מה דחזי לאחרינא אטו משום זה נמשך דעתו ודירתו אחרי הסעודה דלא חזיא למיכל רק לאחרינא, ובאמת זהו טעמא דסומכוס דפליג וסבר דישראל אינו מערב בחולין אף דגבי טלטול ואתרוג לא פליג, וע"כ טעמא דחכמים משום דלא פלוג בהלכות עירובין, וכמו דלכהן ראוי ויוצא בו ידי מצות עירוב, כן לישראל ראוי לצאת בו ידי עירוב, דכל עיקרו של עירוב מדבריהם והם אמרו להקל ולא פלוג רבנן בין המניחין עירוב: ולפ"ז נתבונן איך אמרי ב"ה דמש"ה מערבין ביוהכ"פ משום דחזיא לקטן הא בזה לא שייך סברתנו, דקטן ליכא במצות עירוב דתחומין דדבריהם וא"כ לגבי דידיה העירוב אינו מתיר מאומה, וצ"ל משום דלהאכילו בידים אסור אף במידי דד"ס א"כ העירוב מתיר להוציאו ע"י גדול מתחומו, וכיון דהעירוב מועיל לגבי הקטן תו לא חלקו חכמים במצות עירוב, ושפיר מערבין אף לגדול כי היכי דלא ניפלוג במצות עירוב וסברא כזאת מצינו לרבנן בתוספות ד"ה תרגומא כו', דכיון דמערבין אף במידי דחזי לאחריני א"כ כשיערבו לחולה במידי דחזי לאחריני ולאו לדידיה ג"כ מערבין וכיון דהיכי דלא חזי לדידיה ע"כ בסעודה בינונית הוה"ד במידי דחזי לדידיה ג"כ בעי סעודה בינונית דאין סברא שיהא ב' שעורין, ואם שמענו לרבוותא בחד גברא לחומרא, אנו נאמר דזה טעמא דחכמים להקל בעיקר עירוב כי היכי שלא נחלוק בעירוב, אולם לדברי הרשב"א דאף להאכילו בידים שרי באיסור דבריהם, א"כ עירובין לגבי קטן לא מועיל מידי דאיהו אינו צריך היתר ומה מועיל מה דחזי העירוב לדידיה וזה לכאורה ראיה נגד שיטת הרשב"א ז"ל. אולם נראה דכל כליו וקניניו של אדם נמשכין אחריו וזהו מקומן וא"כ גבי פירות ועבדים הרי הן כרגליו, ונראה ברור, דאם הוציא אחר פירותיו מחוץ לתחום הבעלים ודאי עבר המוציא, לא מיבעיא בלא דעתו של בעלים, אלא אפילו ע"י רשותו או שליחותו אין שליח לדבר עבירה ועבר המוציאו וכן שנינו בשילהי ביצה מי שהיו פירותיו בעיר אחרת כו' לא יביאו לו שמכניסן מחוץ לתחומו, וגדולה מזו בנכסי הפקר שאסור להוציאן מתחומן למאן דאמר דקונין שביתה היא ר"י בן נורי בפרק מי שהוציאוהו דף מ"ה יעו"ש, וע"כ המוציא דבר חוץ לתחומו עובר איהו, וא"כ א"ש כאן דמועיל עירוב לקטן שפלוני ששבת ביוהכ"פ במקום שנתן הקטן את עירובו רשאי להוציא כליו ופירותיו מחוץ לתחום הקטן היינו ממקום שהניח הקטן את עירובו אלפים ואולי להוציא את הקטן מתחומו גם כן אסור אם לא עירב דלא גרע הקטן מכליו וקניניו, ולא שייך ספינן לקטן בידים, דהאיסור מונח על הגדול המוציאו וכמוש"ב: ודע דלפי מה דמשני ב"ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום, צריך מובן הא בה"ש מספקא לן שמא יוהכ"פ ואסור לאכול מבעו"י ובפרט אם תחלת היום קונה עירוב וכמו שאמרו לקמן דף ל"ו דהיום חול ולמחר קודש דעירובו עירוב משום דמספיקא לא נחתא ליה קדושה הא אי נחתא ליה קדושה לא מועיל מה שהסעודה ראויה מבעוד יום, וכן אמרו שם ספק מבעו"י נדמעו ספק משחשיכה כשר הא אילו נדמעו ביה"ש ודאי לא היה כשר אף שראויה מבעו"י, וצ"ל או משום דגם לב"ש מועיל מה שראוי לקטנים ודוקא ישראל בתרומה דאינה ראויה מבע"י לא מהני מה דחזי לכהן, או דשאני יוהכ"פ דשום סעודה לא חזי לדידהו ליום זה, א"כ על סעודה הראויה מבע"י ויכולה להיות ראוי אחר יוהכ"פ דעתן עלייהו ונמשך דירתן אחרי הסעודה שמונח במקום שנתן לשם עירוב, משא"כ גבי ישראל בתרומה שיש סעודות הראויות אליו לא נמשך דעתו אף אם נדמעו מתחלת בה"ש אע"ג דהיה ראוי מבעוד יום ועיין ברש"י ותוספות ד"ה ספק נדמעו והבן, ופשוט, ועיין ריטב"א. עכ"פ אין מכאן ראיה נגד הרשב"א ז"ל: ודע דכפי הנראה מסוגית הגמרא דלמ"ד דב"ד מוזהרין להפרישו הוי דבר תורה, כן לדידן דקיי"ל דאין מוזהרין להפרישו רק שאין מאכילין אותו בידים הוי גם כן ד"ת וילפינן מתלתא קראי דדם ושרצים וטומאת כהן באיסורי תורה הוא הדין באיסורים דלית בהו לאו רק כעין עשה מוזהרין מה"ת שלא לספות לקטן בידים, ומנא אמינא לה מהא דפריך מהא דתניא יונק תינוק מבהמה טמאה כו' ולא יאכילנו נבילות וטריפות כו' ומכולן יונק מהן ומייתי ראיה דב"ד אין מצווין להפרישו, ומאי ראיה דילמא בכה"ת כולה ב"ד מוזהרין להפרישו ורק תינוק יונק חלב בהמה טמאה משום דחלב אינו לוקה עליהן כמוש"כ רבינו ז"ל פ"ג ה"ו, אבל לא יאכילנו נבילות וטריפות. וא"ת דדייק מהא דאמר לא יאכילנו נבילות מוכח דדוקא להאכילו בידים אין רשאי הא להפרישו אינו זקוק, דא"כ מאי משני דסתם תינוק מסוכן אצל חלב, דאכתי קשה דיוקא דלא יאכילנו, ולכן ברור דל"ש בין לאוין לאיסורי עשה וכי"ב מה"ת. ודוק היטב בכ"ז:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז

כ״ה

ומפני מה וכו'. בספרי תועפות ראם דף ס"ז.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז

ט׳

ואע"פ שאין לאיסורים אלו עיקר מן התורה כו' שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות. ואין חילוק בין יש לו בנים לאין לו בנים. כ"כ הרשב"א סי' רמ"ח יע"ש:

כ״ד

וכן כבשין שאין דרכן לתת לתוכן חומץ כו'. ז"ל מרן הב"י י"ד סי' צ"ו כתב בשבלי הלקט בשם ה"ר ישעיה לימונ"י של עכו"ם מן הדין לאסרם שחותכין אותם בסכין שלהם ואגב חורפייהו בלעי אלא מפני שחותכים רבים בסכין אחד וממלאים מהם חביות י"ל שביטל טעם הסכין בהם ובודאי ראשון ושני היה ראוי לאסרם אלא מפני שאין ניכרין הם בטלים ברוב הלכך שרו כו' יע"ש. ונראה שזה סותר למ"ש הטי"ד סי' קי"ד דזיתים שלהם אם נחתכו בסכין שלהם דאסורים לדעת בעה"ת וצ"ע:

כ״ז

קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות כו'. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר פי"א מה' שכירות דין ו'). גרסינן בפרק יוצא דופן (דף מ"ו) לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסור ולבל יחל יכול יהא חייב על הקדשו קרבן ת"ל זה הדבר. ומוקי לה לאותם המוזהרים עליו. ופריך ש"מ קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו כו' ופירש"י ומשני לעולם דרבנן ואיסור אמאן קאי על אותן המוזהרין עליו להפריש מאיסורא, ש"מ פלוגתא היא בפ' חרש ע"כ. ויש לתמוה דבפרק חרש מוכח דאליבא דכ"ע באיסורין דרבנן אין ב"ד מצווין עליו להפרישו וא"כ כפי דברי רש"י דהאי אוקימתא היא למ"ד מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא ה"ק דפלוגתא היא בפ' חרש. שוב ראיתי להרשב"א בחדושיו שהקשה קושיא זו לרש"י ונדחק בתירוצה וכתב ושמא אף רש"י לא נתכוון לפרש שתהא מחלוקתם שבפרק חרש בכה"ג אלא שעיקר מחלוקת קטן אוכל נבלות אם ב"ד מצווין להפרישו או לא היא ביבמות ע"כ. ונראה דמה שהזקיקו לרש"י לומר דאוקימתא זו דמוקי לאותם המוזהרים עליו היא אליבא דמ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן הוא משום דלמ"ד דאורייתא תיקשי דקטן גופיה מילקא נמי לילקי וכדפריך התם אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי. ומש"ה הוכרח לומר דאוקימתא זו אתיא כמ"ד דמופלא סמוך לאיש הוי דרבנן. ולדידי אין זה הכרח דהא ודאי דלאו הא בהא תליא דאל"כ קשה הלכתא אהלכתא דהא קי"ל מופלא סמוך לאיש דאורייתא וקי"ל דהוא אינו לוקה ור"י ור"ל ס"ל דאחרים לוקין על הקדשו. אלמא מופלא סמוך לאיש דאורייתא אבל הוא לא לקי דקטן הוא לענין עונשין. ומאי דפריך בגמ' אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי הוא כפי אותה אוקימתא דמוקי לברייתא לאסור בבל יחל אלמא איכא איסורא לקטן כפי זה קא מתמה תלמודא כיון דאיכא איסורא ומופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי וכמ"ש התוס' בד"ה אי. אבל כפי אוקימתא זו דמוקי לה לאותם המוזהרים עליו ולעולם אין על הקטן שום איסור כלל מיתוקמא שפיר אליבא דמ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא ומש"ה ב"ד מצווין להפרישו אליבא דמ"ד. ועל זה פריך תפשוט מהכא דקטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו ודרך זה ישר בעיני: ויש לדקדק בסוגיא זו דמאי פריך ש"מ קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו אימא דמאי דקאמר לאותם המוזהרים עליו היינו שלא להאכילו בידים דאליבא דכ"ע איכא איסורא וכדאיתא בפרק חרש. ועלה בדעתי לומר דכפי פירש"י דמוקי להאי אוקימתא אליבא דמ"ד דמופלא סמוך לאיש הוי דרבנן אפשר לומר דדוקא אליבא דמ"ד דקטן אוכל נבלות ב"ד מצווין עליו להפרישו אז הוא דאמרינן דבאיסורים דרבנן אין מאכילין אותו בידים אבל למ"ד דבאיסורי תורה אין ב"ד מצווין להפרישו באיסורין דרבנן נחתינן דרגא ושרי להאכילו בידים. וכ"כ הר"ן בפרק חרש בשם הרשב"א דלדידן דקי"ל דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו אפילו באיסורי תורה באיסורין דרבנן נחתינן דרגא ושרי להאכילו בידים ומש"ה פריך הכא שפיר ש"מ קטן אוכל נבלות כו' דכפי מאי דס"ל דמופלא סמוך לאיש הוי דרבנן אף דנימא דמאי דקתני בברייתא לאיסור בבל יחל הוא לאותם המוזהרים עליו כלומר שלא להאכילם בידים, מ"מ תפשוט דקטן אוכל נבלות ב"ד מצווין עליו להפרישו באיסורי תורה דוקא ובאיסורין דרבנן ליכא איסורא כ"א להאכילן בידים אבל למ"ד דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו אפי' באיסורי תורה פשיטא דבאיסורין דרבנן נחתינן דרגא ושרי להאכילם בידים. ועלה בדעתי להעמיס פירוש זה בדברי רש"י דס"ל דמאי דמשני לאותם המוזהרים עליו הכוונה היא שלא להאכילם בידים ומעולם לא עלה בדעת המתרץ דאיסור דרבנן יהיו מצווין להפרישו אלא הכוונה היא שלא להאכילם בידים ולזה הקשה ש"מ וכדכתיבנא. שוב ראיתי שדברי רש"י אין נוחין לזה שכתב על אותם המוזהרים עליו להפריש מאיסורא. ואפשר לדחוק ולומר דאותם המוזהרים להפריש מאיסור תורה מוזהרים הם ג"כ שלא להאכילם בידים איסורין דרבנן וכל זה דוחק בעיני. ומלבד הדוחק סברת הרשב"א שכתבנו אינה מוסכמת ורבינו ז"ל פסק בפרקין דאף באיסורין דרבנן אסור להאכילם בידים. ומדברי רש"י ס"פ ר"ע עלה דמתני' דהמוציא חגב חי כל שהוא מוכח דס"ל כרבינו ז"ל דאף באיסורין דרבנן אסור להאכילם בידים יע"ש. וא"כ הדרא קושיין לדוכתא דאמאי לא מוקי לברייתא דהיינו שלא להאכיל בידים אף למאן דאמר מופלא סמוך לאיש דרבנן. וכ"ש למה שכתבנו דמופלא סמוך לאיש הוי מן התורה. ויש לי עוד משא ומתן בדינים אלו עוד אנופף ידי אם יגמור ה' בעדי: גרסינן במס' שבת פ' אר"ע (דף צ') ר"י אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא ות"ק סבר לא דילמא אכיל ליה אי הכי טהור נמי דהא רב כהנא הוה קאי קמיה דרב והוה קא עבר שושיבא אפומיה א"ל שקליה דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה וקא עבר משום בל תשקצו. והנה איסור זה דבל תשקצו בדברים שנפשו של אדם קצה בהם הדבר ידוע שאינו אלא מדרבנן. וא"כ יש לתמוה על מ"ש הר"ן בפ' חרש בשם הרשב"א דבאיסורין דרבנן מאכילין לתינוק בידים ומסוגיא זו מוכח דאף באיסורין דרבנן אין מאכילין אותם בידים מדפריך אי הכי טהור נמי ומכח קושיא זו אמרינן דטעמא דת"ק הוא משום דלמא מיית אבל בעודנו חי אין לחוש דלמא אכיל דמסתמא לא אכיל ליה. שוב דקדקתי בדברי הרשב"א וראיתי דע"כ לא קאמר הרשב"א דאיסורין דרבנן מאכילין בידים אלא למ"ד דבאיסורי תורה אין ב"ד מצווין להפריש ומש"ה באיסור דרבנן נחתינן דרגא דשרי אפילו להאכילם בידים, אבל למ"ד דבאיסורי תורה מצווין להפרישו נהי דבאיסורין דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו וכדמוכח הסוגיא דס"פ חרש מ"מ להאכילם בידים פשיטא דאסור אפי' באיסורין דרבנן וזה פשוט למדקדק בסוגיא דפ' חרש ודין זה דקטן אוכל נבלות אם ב"ד מצווין להפרישו או לא היא בעיא דלא איפשיטא בפרק חרש ור' יוחנן ספוקי מספקא ליה וכדאיתא התם וא"כ אי אמרינן דטעמא דת"ק דקאמר חי טהור מצניעין אותו לקטן הוא משום דאין איסורו כ"א מדרבנן א"כ ע"כ דת"ק דמתני' ס"ל דבאיסורי תורה אין ב"ד מצווין להפרישו ומש"ה באיסורין דרבנן נחתינן דרגא ושרי להאכילם בידים וא"כ היתה נפשטת הבעיא דפרק חרש ובמקומות רבים פריך סתמא דתלמודא ש"מ קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו כלומר תפשוט מהכא וכל עצמו של מקשה שהקשה אי הכי טהור נמי לא היה אלא מכח קושיא זו דתפשוט מהכא דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ודחי ליה דמהכא ליכא למיפשט דלעולם דקטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו ולפי זה להאכילם בידים אפילו באיסורין דרבנן אסור וטעמא דת"ק הוא משום דלמא מיית ואכיל ליה. ומיהו לפי האמת דקי"ל דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ונמשך מזה דבאסורין דרבנן שרי להאכילם בידים טעמא דת"ק הוא משום דלמא אכיל ליה כשהוא חי ובטהור שרי להאכילו בידים לתינוק כיון שאין איסורו כ"א מדרבנן. ועיין במ"ש התוס' פ"ד דר"ה (דף ל"ג) ד"ה תניא ובתשובות הרשב"א סי' צ"ב ובמ"ש התוס' פ"ח דפסחים (דף פ"ח) ד"ה שה ועיין היטב שדבריהם צריכין תלמוד. ועיין בההיא דאיבעיא לן בר"פ הערל קטן ערל מהו לסוכו שמן של תרומה כו' וסיכה לזר כפי סברת רוב הראשונים ז"ל היא מדרבנן וקרא דולא יחללו אסמכתא בעלמא ודו"ק. ועיין בר"פ אלו מגלחין דאמר שמואל קטן הנולד במועד מותר לגלח כו' ועיין ר"פ בנות כותים (דף ל"ב) דאמרינן תרומת ח"ל אסור לסוך לתינוקת נדה ודו"ק. ועיין בהר"ן ר"פ בתרא דיומא ובמ"ש מרן הכ"מ פ"א מהלכות שביתת עשור דין ה' יע"ש ועיין בתשובת הראנ"ח ח"א סי' קי"ב שהאריך בדין זה אם באיסורין דרבנן ספינן להו בידים וכן האריך אם יש חילוק בדין זה דאמרי' אין ב"ד מצווין להפרישו בין ב"ד לאב. ועיין במ"ש התוס' נזיר עלה דמתני' דהאיש מדיר את בנו בנזיר ומ"ש התוס' פ"ח דפסחים (דף פ"ח) ד"ה שה ודוק: ולענין להטעות לקטן ולומר לו על דבר איסור שהוא היתר נראה לי דפשיטא דאסור דהוי מאכילו בידים דדלמא הקטן היה נזהר מאיסור זה. אך קשיא לי ההיא דאמרי' בפ' יוצא דופן (דף מ"ו) א"ר יהודה אמר שמואל בעלה מיפר לה ממ"נ אי דרבנן דרבנן הוא אי דאורייתא קטן אוכל נבלות הוא ואין ב"ד מצווין להפרישו וזה תימה דהא דאומר לה מופר ליך הוי כמאכילה בידים. שוב ראיתי להרשב"א ז"ל בחדושיו שם שהקשה קושיא זו וז"ל תימא דהא לר' יוחנן הוא דמתרצינן והתם בפ' חרש אמרי' דר"י מספקא ליה וע"ק ליה דהיכי קרי ליה קטן אוכל נבלות שאין ב"ד מצווין להפרישו דהא תניא בפ' חרש מניחו תולש מניח זורק אבל לא יאמר לו הבא לי מהם כו' דהו"ל כעין מאכילו בידים דאסור כדאמרי' לא תאכלום לא תאכילום וה"נ כיון דא"ל בעל מופר ליך הו"ל כמ"ד אכול. וי"ל דאה"נ דהו"מ למיפרך ליה הכי אלא דלפי המסקנא דאסיקנא אלא כדרב פנחס אתיא שפיר כו' עכ"ל. אך ראיתי להתוס' ז"ל בסוגיא שלא הקשו אלא הקושיא הראשונה שהקשה הרשב"א דהיינו דר"י מספקא ליה משמע דס"ל דמה שמפר הבעל לא חשיב מאכיל בידים והוא תימה בעיני וצ"ע: סליקו להו הלכות מאכלות אסורות

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מאכלות אסורות י״ז, מתוך הלכות מאכלות אסורות שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מאכלות אסורות כל הרמב״ם