רמב״ם - הלכות כלים · פרק כ״א

ספר טהרה · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות כלים · פרק כ״א

הלכה א׳

הַחוּטִין הַיּוֹצְאִין מִן הָאָרִיג וְשֶׁבִּתְחִלַּת הַיְרִיעָה וְשֶׁבְּסוֹפָהּ וְהֵן הַנִּקְרָאִין נִימִין כַּמָּה שִׁעוּרָן. שֶׁל סָדִין וְשֶׁל סוּדָרִין וְשֶׁל צָעִיף וְשֶׁל פִּלְיוֹן שֶׁל רֹאשׁ שֵׁשׁ אֶצְבָּעוֹת. וְשֶׁל חָלוּק שֶׁהוּא קָרוּעַ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ וְאַחַר שֶׁלּוֹבְשִׁין אוֹתוֹ מְקַבְּצִין אוֹתוֹ בְּלוּלָאוֹת שִׁעוּר חוּטָיו עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת. הַסָּגִיס וְהָרְדִיד וְהַטַּלִּית שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת. וְכָל הַיֶּתֶר עַל הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ הַנּוֹגֵעַ בּוֹ טָהוֹר אַף עַל פִּי שֶׁהַבֶּגֶד טָמֵא בְּמִדְרָס אוֹ בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם נָגְעָה טֻמְאָה בַּיֶּתֶר שֶׁהַבֶּגֶד טָהוֹר:

הלכה ב׳

נִימֵי הַכִּפָּה שֶׁל רֹאשׁ. וְהַמַּסְוֶה שֶׁמַּנִּיחִין הָעַרְבִיִּים עַל פְּנֵיהֶם. וְהַקִּלְקָלִין הַשְּׁזוּרִין מִן הַשֵּׂעָר. וְהַפֻּנְדָּא שֶׁלּוֹבֵשׁ הָאָדָם עַל בְּשָׂרוֹ. וְהַשִּׂמְלָה וְהַפַּרְגּוֹד שֶׁמַּנִּיחִין עַל הַפְּתָחִים כְּמוֹ פָּרֹכֶת. נִימֵיהֶן כָּל שֶׁהֵן:

הלכה ג׳

מִשְׁקלֶת שֶׁנִּטְמֵאת הֲרֵי שְׁנֵים עָשָׂר טֶפַח מִן הַחוּט שֶׁלָּהּ חִבּוּר לָהּ. וְכָל הַנּוֹגֵעַ בְּחוּץ לִשְׁנֵים עָשָׂר טֶפַח טָהוֹר. וּמִשְׁקלֶת שֶׁל חָרָשִׁים שְׁמוֹנָה עָשָׂר טֶפַח. וְשֶׁל בַּנָּאִין חֲמִשִּׁים אַמָּה. וְהַיֶּתֶר עַל מִדּוֹת אֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ טָהוֹר:

הלכה ד׳

מִשְׁקוֹלוֹת שֶׁל סַיָּדִין וְשֶׁל צַיָּרִין אֲפִלּוּ אֲרֻכִּין כָּל שֶׁהֵן טְמֵאִין:

הלכה ה׳

חוּט מֹאזְנַיִם שֶׁל זֶהָבִים. שֶׁל פֶּלֶס. וְשֶׁל שׁוֹקְלֵי אַרְגָּמָן טוֹב שֶׁאוֹחֵז הַשּׁוֹקֵל בּוֹ וְתוֹלֶה הַמֹּאזְנַיִם מִיָּדוֹ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת. קָנֶה שֶׁלָּהּ וְחוּטֶיהָ כָּל שֶׁהֵן. חוּטֵי מֹאזְנַיִם שֶׁל מוֹכְרֵי עֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל מַתָּכוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. קָנֶה שֶׁלָּהּ וְחוּטֶיהָ שְׁנֵים עָשָׂר טְפָחִים. חוּט מֹאזְנַיִם שֶׁל חֶנְוָנִים וְשֶׁל בַּעֲלֵי בָּתִּים טֶפַח. קְנֵה הַמֹּאזְנַיִם וְחוּטֶיהָ שִׁשָּׁה טְפָחִים. חוּט מֹאזְנַיִם שֶׁל צַמָּרִים וְשֶׁל שׁוֹקְלֵי זְכוּכִית טְפָחַיִם. קְנֵה מֹאזְנַיִם וְחוּטֶיהָ תִּשְׁעָה טְפָחִים. וְהַיֶּתֶר עַל הַשִּׁעוּרִין אֵלּוּ אֵינָן חִבּוּר:

הלכה ו׳

הַחֶבֶל שֶׁמְּסָרְגִין הַמִּטּוֹת מֵאֵימָתַי הוּא חִבּוּר לַטֻּמְאָה מִשֶּׁיְּסָרֵג בּוֹ שְׁלֹשָׁה בָּתִּים. וְהַנּוֹגֵעַ בַּחֶבֶל מִן הַקֶּשֶׁר וּלְפָנִים טָמֵא מִן הַקֶּשֶׁר וְלַחוּץ עַד שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהֵן צְרָכָיו שֶׁל קֶשֶׁר הֲרֵי הֵן מִכְּלַל הַמִּטָּה. וְחוּץ לְשָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת טָהוֹר שֶׁאֵינוֹ לְצֹרֶךְ הַכְּלִי שֶׁאֲפִלּוּ פְּסָקוֹ אֵין הַקֶּשֶׁר נִתָּר:

הלכה ז׳

חֶבֶל הַיּוֹצֵא מִן הַמִּטָּה שֶׁהִיא טְמֵאָה עַד סוֹף אַרְבָּעָה טְפָחִים הַנּוֹגֵעַ בּוֹ טָהוֹר שֶׁאֵינוֹ מִצָּרְכֵי הַמִּטָּה לְפִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִכְלוּם. מִתְּחִלַּת חֲמִשָּׁה וְעַד סוֹף עֲשָׂרָה טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁתּוֹלִין בּוֹ אֶת הַמִּטּוֹת. מֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁהוּא יֶתֶר עַל צֹרֶךְ הַמִּטָּה:

הלכה ח׳

אַבְנֵט שֶׁל אָרִיג שֶׁמַּקִּיפִין אוֹתוֹ עַל הַמִּטָּה כְּדֵי לְקַבֵּץ אֵיבָרֶיהָ וְהוּא הַנִּקְרָא מִזְרָן שֶׁמִּקְצָתוֹ יוֹצְאָה מִן הַמִּטָּה עַד עֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי הוּא מִצָּרְכֵי הַמִּטָּה. יֶתֶר עַל כֵּן אֵינוֹ מִצָּרְכֵי הַמִּטָּה. וּמִזְרָן שֶׁבָּלָה אִם נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ שִׁבְעָה טְפָחִים כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ חֶבֶק לַחֲמוֹר הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל טֻמְאָה:

הלכה ט׳

מִטָּה שֶׁהָיְתָה טְמֵאָה מִדְרָס וּמִזְרָן יוֹצֵא מִמֶּנָּה עַד עֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי הוּא אַב טֻמְאָה כַּמִּטָּה עַצְמָהּ וְהַכּל מִדְרָס. מֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ הֲרֵי הוּא כְּמַגַּע מִדְרָס. דָּרַס הַזָּב עַל הַמִּזְרָן הַיּוֹצֵא מֵעֲשָׂרָה וּלְפָנִים הֲרֵי הַמִּטָּה כֻּלָּהּ מִדְרָס. מֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ טְהוֹרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לְמִדְרָס. אֲבָל לִשְׁאָר טֻמְאוֹת אֲפִלּוּ מֵאָה אַמָּה כֻּלּוֹ חִבּוּר. כֵּיצַד. מִזְרָן שֶׁהוּא כָּרוּךְ עַל הַמִּטָּה וְהִכְנִיס קְצָתוֹ לְאֹהֶל הַמֵּת אוֹ שֶׁנָּגַע שֶׁרֶץ בִּקְצָתוֹ אוֹ שֶׁנָּפְלוּ מַשְׁקִין טְמֵאִין עַל מִקְצָתוֹ נִטְמֵאת הַמִּטָּה וַאֲפִלּוּ הָיָה הַקָּצֶה שֶׁנִּטְמָא יוֹצֵא מִן הַמִּטָּה מֵאָה אַמָּה:

הלכה י׳

מִטָּה הַטְּמֵאָה מִדְרָס וְכָרַךְ לָהּ מִזְרָן הַכּל טָמֵא מִדְרָס. הִפְרִישׁוֹ הַמִּטָּה מִדְרָס כְּשֶׁהָיְתָה וְהַמִּזְרָן מַגַּע מִדְרָס. הָיְתָה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה וְכָרַךְ לָהּ מִזְרָן כֻּלָּהּ טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה. הִפְרִישׁוֹ הִיא טְמֵאָה כְּשֶׁהָיְתָה וְהַמִּזְרָן טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב. הָיְתָה טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב וְכָרַךְ לָהּ מִזְרָן הַכּל טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב. הִפְרִישׁוֹ הִיא טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב וְהַמִּזְרָן טָהוֹר:

הלכה י״א

מִטָּה שֶׁכָּרַךְ עָלֶיהָ מִזְרָן וְנָגַע בָּהֶן הַמֵּת הַכּל טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. פֵּרְשׁוּ טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. נָגַע בָּהּ שֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן טְמֵאִין טֻמְאַת עֶרֶב. פֵּרְשׁוּ טְמֵאִין טֻמְאַת עֶרֶב:

הלכה י״ב

כֶּרַע שֶׁהָיְתָה טְמֵאָה מִדְרָס וְחִבְּרָהּ לְמִטָּה הַמִּטָּה כֻּלָּהּ מִדְרָס. פֵּרְשָׁה הַכֶּרַע טְמֵאָה מִדְרָס כְּשֶׁהָיְתָה וְהַמִּטָּה מַגַּע מִדְרָס. וְכֵן אִם הָיְתָה הַכֶּרַע טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה וְחִבְּרָהּ לְמִטָּה הַמִּטָּה כֻּלָּהּ טְמֵאָה שִׁבְעָה כְּאִלּוּ נָגַע הַמֵּת בְּכֶרַע שֶׁלָּהּ. וְאִם הִזָּה עַל הַמִּטָּה טִהֲרָה וְהַכֶּרַע בִּכְלָלָהּ. וְאִם פֵּרְשָׁה קֹדֶם הַזָּיָה הַכֶּרַע טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה כְּשֶׁהָיְתָה וְהַמִּטָּה טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב. הָיָה הַכֶּרַע טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב וְחִבְּרָהּ לַמִּטָּה הַכּל טָמֵא טֻמְאַת עֶרֶב. פֵּרְשָׁה הִיא טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב וְהַמִּטָּה טְהוֹרָה שֶׁאֵין הַטָּמֵא טֻמְאַת עֶרֶב מִן הַמֵּת מְטַמֵּא לֹא אָדָם וְלֹא כֵּלִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא וָלָד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן הַדִּין בְּשֵׁן שֶׁל מַעְדֵּר שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת וְאַחַר כָּךְ חִבְּרוֹ לַמַּעְדֵּר:

קרית ספר · הלכות כלים פרק כ״א

א׳

חוטין היוצאין מן האריג ומן הנימין שיעורן מפורש במתניתין דפרק כ"ט ובת"כ תניא במשכבו ולא בנימין יותר מג' אצבעות וטפי מהני שיעורי לא חשיב יד ונימי כיפה של ראש וחבוריו כל שהן כדתנן נמי התם חוט מיני משקולות ומאזנים שיעורן המפורש שם במשנה הוי יד טפי לא אפילו בציר דטפי לא חשיב יד.

ו׳

החבל שמסרגין בה המטות וחבל היוצא מן המטה שיעור המפורש הוי חיבור ותניא בת"כ במשכבו ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מה' או יותר על עשרה או יכול שאני מוציא מחמשה עד עשרה ת"ל טמא דפחות לא חזי לידו טפי מעשרה נמי לא חשיב יד ומזרן של מטה ושיירי המזרן מפורש שיעורן פ' י"ט. ולשאר טומאות אפילו מאה אמה כולו חיבור כדתניא בתוספתא זה הכלל כל טומאה ששוה מזרן למטה כולן חיבור אחד אפילו עד מאה אמה ומה שאינו שוה מטה למזרן כטומאת מדרס זב דלא חזי מזרן למדרס ואפ"ה עד עשרה חשיב למטה כדאמרינן לעיל וטומאת שבע' וטומא' ערב במטה ומזרן וכרעי המטה וכן השן של מעדר פרק י"ח וי"ט וטומאת ערב הויא:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות כלים פרק כ״א

ט׳

מטה שהיתה טמאה וכו'. תנן בפרק י"ט דכלים משנה ד' נישא הזב על המטה ועל המיזרן מטמא שנים ופוסל אחד דר"מ רי"א נישא הזב על המטה ועל המיזרן י' טפחים מטמא ב' ופוסל אחד מעשרה ולחוץ מטמא א' ופוסל אחד נישא על המיזרן מעשרה ולפנים טמא מעשרה ולחוץ טהור ע"כ. ורבינו לא כתב מטמא שנים כו' ונראה מדבריו שכל שהוא עד עשרה טפחים הרי הוא כמדרס ממש ומטמא אדם וכלים כדין כל אב הטומאה ואדם הנוגע במיזרן מטמא בגדים ואוכלין להיות תחילה וכדכליל לן רבי יהושע בפרק ה' דזבים דכל המטמא בגדים מטמא אוכלין להיות תחילה. ולפי זה היה אפשר לפרש דהא דאמרינן מטמא שנים ופוסל אחד היינו אדם הנוגע במיזרן דמטמא שנים ופוסל אחד קודם פרישתו מן המיזרן וכדתנן פרק ה' דזבים מ"ז הנוגע בזב או בזבה כו' במשכב ובמושב מטמא שנים ופוסל אחד ה"נ כיון דמיזרן זה נידון כמטה אפשר לפרש דאדם הנוגע במיזרן מטמא שנים ופוסל אחד ואף דלא חילק בין קודם שפירש לאחר שפירש לפי שאין זה מעניני דמסכת זו וכבר נתבאר במסכת זבים וכל עצמו של תנא לא בא ללמדנו אלא שהמיזרן נידון כמטה. אך מדברי רבינו בפירוש המשנה נראה דמטמא שנים לא קאי על אדם הנוגע במיזרן כי אם על המיזרן עצמו שמטמא שנים ופוסל אחד שכתב שהאב כאשר נגע בו דבר יהיה טמא ויהיה זה הדבר ראשון לטומאה ואשר נגע בראשון שני ואשר נגע בשני שלישי והשורש אצלנו הראשון והשני טמאים ומטמאים והשלישי פסול ע"כ. ואע"ג דמשכחת לה שיטמא שלישי ויפסול רביעי כגון אדם שנוגע במשכב ובשעת מגעו נגע באוכלין והוו האוכלין ראשון לטומאה והם מטמאים לאוכלים שניים ואוכלין שניים פוסלין שלישי ונמצא שהוא מטמא שלשה דהיינו האדם ושני האוכלין מ"מ תנא באוכלין קא מיירי דמטמא ואוכלין שנגעו במשכב הוו ראשון אפילו בעודם מחוברים למשכב וכמבואר. וע"כ מוכרחים אנו לומר דמטמא שנים קאי על המיזרן ולא על האדם הנוגע בו מדתני מי' ולחוץ מטמא שנים ופוסל אחד והתם א"א לפרש כי אם על המיזרן עצמו שמטמא שנים ופוסל אחד כדין כל ולד הטומאה אבל אדם הנוגע בעשרה ולחוץ אינו טמא כלל דכיון דמי' ולחוץ הוי ולד אינו מטמא אדם וכלים דהא קי"ל דאין אדם וכלים מקבלים טומאה כי אם מאב הטומאה וכמבואר. וכיון דבבא דמטמא אחד קאי על המיזרן בבא דמטמא שנים נמי קאי על המיזרן אבל לעולם לענין דינא אדם הנוגע במיזרן מטמא שנים ופוסל אחד כדין כל נוגע במשכב שהרי כתב רבינו דמיזרן עד עשרה טפחים הוא אב הטומאה כטומאה עצמה. עוד נ"ל מדברי רבינו שכל שנישא הזב על המטה ובאותה שעה היה המיזרן כרוך על המטה אף שפירש אח"כ המיזרן מן המטה מכל מקום עדיין המיזרן בטומאתו הראשונה והוא אב הטומאה כמקדם. והא דתנן מטה שהיתה טמאה מדרס וכרך לה מיזרן כולה טמאה מדרס פירשה היא טמאה מדרס והמיזרן מגע מדרס שאני התם דבשעה שנטמאת המטה לא היה המיזרן כרוך עליה אבל היכא דבשעת דריסת הזב על המטה היה המיזרן כרוך על המטה אף אם פירש אח"כ לא נפיק מטומאתו הראשונה. והיינו דתנן מטה שכרך לה מיזרן ונגע בהם המת טמאים טומאת שבעה פירשו טמאים טומאת שבעה. ותנן נמי מטה שהיתה טמאה טומאת שבעה וכרך לה מיזרן כולה טמאה טומאת שבעה פירשה היא טמאה טומאת שבעה והמיזרן טמאה טומאת ערב. הרי שיש חילוק בין היות המיזרן מחובר עם המטה בשעה שנטמאת המטה להיכא שנתחבר אחר כך ופשיטא שאין חילוק לגבי האי מילתא בין טומאת מדרס לשאר הטומאות:

י״ב

כרע שהיתה טמאה כו'. עיין במ"ש הראב"ד ספכ"ז מהלכות אלו:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות כלים כ״א, מתוך הלכות כלים שבספר טהרה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות כלים כל הרמב״ם