הלכות איסורי ביאה · פרק י׳
הלכה א׳
כָּל יוֹלֶדֶת טְמֵאָה כְּנִדָּה וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאֲתָה דָּם. וְאֶחָד הַיּוֹלֶדֶת חַי אוֹ מֵת אוֹ אֲפִלּוּ נֵפֶל. אִם זָכָר יוֹשֶׁבֶת לְזָכָר וְאִם נְקֵבָה יוֹשֶׁבֶת לִנְקֵבָה וְהוּא שֶׁתִּגָּמֵר צוּרָתוֹ. וְאֵין צוּרַת הַוָּלָד נִגְמֶרֶת לְפָחוֹת מֵאַרְבָּעִים יוֹם אֶחָד הַזָּכָר וְאֶחָד הַנְּקֵבָה:
הלכה ב׳
וְהַמַּפֶּלֶת בְּתוֹךְ אַרְבָּעִים יוֹם אֵינָהּ טְמֵאָה לֵדָה אֲפִלּוּ בְּיוֹם אַרְבָּעִים. הִפִּילָה בְּיוֹם אַרְבָּעִים וְאֶחָד מֵאַחַר הַתַּשְׁמִישׁ הֲרֵי זוֹ סְפֵק יוֹלֶדֶת וְתֵשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וּלְנִדָּה. הָיְתָה צוּרַת הָאָדָם דַּקָּה בְּיוֹתֵר וְאֵינָהּ נִכֶּרֶת בַּעֲלִיל הֲרֵי זוֹ תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וְזֶהוּ הַנִּקְרָא שַׁפִּיר מְרֻקָּם:
הלכה ג׳
אֵי זֶה הוּא שַׁפִּיר מְרֻקָּם. תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם גּוּפוֹ כַּעֲדָשָׁה. שְׁתֵּי עֵינָיו כִּשְׁתֵּי טִפֵּי זְבוּב מְרֻחָקוֹת זוֹ מִזּוֹ. שְׁנֵי חֳטָמָיו כִּשְׁתֵּי טִפֵּי זְבוּב מְקֹרָבוֹת זֶה לָזֶה. פִּיו פָּתוּחַ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. וְחִתּוּךְ יָדַיִם וְרַגְלַיִם אֵין לוֹ. נִתְבָּאֲרָה צוּרָתוֹ יֶתֶר מִזֶּה וַעֲדַיִן אֵינוֹ נִכָּר בֵּין זָכָר לִנְקֵבָה אֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ בְּמַיִם אֶלָּא בְּשֶׁמֶן שֶׁהַשֶּׁמֶן מְצַחְצְחוֹ. וּמֵבִיא קֵיסָם שֶׁרֹאשׁוֹ חָלָק וּמְנַעְנֵעַ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה אִם מְסַכְסֵךְ בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא זָכָר. וְאִם רָאָה אוֹתוֹ מָקוֹם כִּשְׂעוֹרָה סְדוּקָה הֲרֵי זוֹ נְקֵבָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה. וְכָל אֵלּוּ הָרְקִימוֹת שֶׁל נְפָלִים אֵין נוֹתְנִין לָהֶן יְמֵי טֹהַר עַד שֶׁיַּשְׂעִיר הַוָּלָד:
הלכה ד׳
הִפִּילָה חֲתִיכָה לְבָנָה אִם נִקְרְעָה וְנִמְצָא בָּהּ עֶצֶם הֲרֵי זוֹ טְמֵאָה לֵדָה. הִפִּילָה שַׁפִּיר מָלֵא מַיִם מָלֵא דָּם מָלֵא גִּנּוּנִים מָלֵא בָּשָׂר הוֹאִיל וְאֵינוֹ מְרֻקָּם אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְוָלָד:
הלכה ה׳
יוֹצֵא דֹּפֶן אֵין אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה וְאֵין לָהּ יְמֵי טֻמְאָה וִימֵי טָהֳרָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יב ב) "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר" עַד שֶׁתֵּלֵד מִמָּקוֹם שֶׁמַּזְרַעַת. הַמַּקְשָׁה וְיָלְדָה וָלָד דֶּרֶךְ הַדֹּפֶן הֲרֵי דַּם הַקֹּשִׁי הַבָּא דֶּרֶךְ הָרֶחֶם זִיבוּת אוֹ נִדָּה וְדָם הַיּוֹצֵא דֶּרֶךְ הַדֹּפֶן טָמֵא. וְאִם לֹא יָצָא דָּם דֶּרֶךְ הָרֶחֶם הֲרֵי הָאִשָּׁה טְהוֹרָה. אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּם שֶׁיָּצָא מִדָּפְנָהּ טָמֵא. שֶׁאֵין הָאִשָּׁה טְמֵאָה עַד שֶׁיֵּצֵא מַדְוֶהָ דֶּרֶךְ עֶרְוָתָהּ:
הלכה ו׳
נֶחְתַּךְ הַוָּלָד בְּמֵעֶיהָ וְיָצָא אֵיבָר אֵיבָר. בֵּין שֶׁיָּצָא עַל סֵדֶר הָאֵיבָרִים כְּגוֹן שֶׁיָּצְאָה הָרֶגֶל וְאַחֲרֶיהָ הַשּׁוֹק וְאַחֲרֶיהָ הַיָּרֵךְ. בֵּין שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא עַל הַסֵּדֶר אֵינָהּ טְמֵאָה לֵדָה עַד שֶׁיֵּצֵא רֻבּוֹ. וְאִם יָצָא רֹאשׁוֹ כֻּלּוֹ כְּאֶחָד הֲרֵי זֶה כְּרֻבּוֹ. וְאִם לֹא נֶחְתַּךְ וְיָצָא כְּדַרְכּוֹ מִשֶּׁתֵּצֵא רֹב פַּדַּחְתּוֹ הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד אַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְתַּךְ אַחַר כָּךְ:
הלכה ז׳
הוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִירָהּ אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְאֵין לָהּ יְמֵי טֹהַר עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד כֻּלּוֹ אוֹ רֻבּוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ:
הלכה ח׳
הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה אוֹ עוֹף אִם הָיוּ פָּנָיו כִּפְנֵי אָדָם הֲרֵי זֶה וָלָד. אִם זָכָר תֵּשֵׁב לְזָכָר וְאִם נְקֵבָה תֵּשֵׁב לִנְקֵבָה. וְאִם אֵינוֹ נִכָּר בֵּין זָכָר לִנְקֵבָה תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאָר הַגּוּף דּוֹמֶה לִבְהֵמָה אוֹ לְחַיָּה אוֹ לְעוֹף. וְאִם אֵין פָּנָיו כְּצוּרַת פְּנֵי הָאָדָם אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאָר הַגּוּף גּוּף אָדָם שָׁלֵם וְיָדָיו וְרַגְלָיו יְדֵי וְרַגְלֵי אָדָם וַהֲרֵי הוּא זָכָר אוֹ נְקֵבָה אֵינוֹ וָלָד וְאֵין אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה:
הלכה ט׳
אֵי זוֹ הִיא צוּרַת פְּנֵי הָאָדָם. שֶׁיִּהְיֶה הַמֶּצַח וְהַגְּבִינִין וְהָעֵינַיִם וְהַלְּסָתוֹת וְגַבּוֹת הַזָּקָן כְּצוּרַת הָאָדָם. אֲבָל הַפֶּה וְהָאָזְנַיִם וְהָאַף אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּשֶׁל בְּהֵמָה וְחַיָּה הֲרֵי זֶה וָלָד:
הלכה י׳
הַמַּפֶּלֶת דְּמוּת נָחָשׁ אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה מִפְּנֵי שֶׁגַּלְגַּל עֵינָיו עָגל כְּשֶׁל אָדָם. הַמַּפֶּלֶת דְּמוּת אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּנָפַיִם שֶׁל בָּשָׂר אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה. נִבְרָא בְּעַיִן אַחַת וְיָרֵךְ אַחַת אִם הָיוּ מִן הַצַּד הֲרֵי הוּא כַּחֲצִי אָדָם וְאִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה. וְאִם הָיוּ בָּאֶמְצַע אִמּוֹ טְהוֹרָה שֶׁהֲרֵי זוֹ בְּרִיָּה אַחֶרֶת:
הלכה י״א
נִבְרָא וֵשֶׁט שֶׁלּוֹ אָטוּם אוֹ שֶׁהָיָה חָסֵר מִטִּבּוּרוֹ וּלְמַטָּה וַהֲרֵי הוּא אָטוּם. אוֹ שֶׁהָיְתָה גֻּלְגָּלְתּוֹ אֲטוּמָה. אוֹ שֶׁהָיוּ פָּנָיו טוּחוֹת וְאֵין בָּהֶן הֶכֵּר פָּנִים. אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי גַּבִּין וּשְׁתֵּי שְׁדֵרוֹת. אוֹ שֶׁהִפִּילָה בְּרִיַּת רֹאשׁ שֶׁאֵינוֹ חָתוּךְ. אוֹ יָד שֶׁאֵינוֹ חָתוּךְ. כָּל נֵפֶל מֵאֵלּוּ אֵינוֹ וָלָד וְאֵין אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה. אֲבָל אִם הִפִּילָה יָד חֲתוּכָה וְרֶגֶל חֲתוּכָה הֲרֵי חֶזְקָתָהּ מִוָּלָד שָׁלֵם וּמִצְטָרְפִין לְרֹב אֵיבָרָיו:
הלכה י״ב
פְּעָמִים יִקְפֶּה מִשְּׁאָר הַדָּמִים שֶׁנּוֹצַר מֵהֶם הָאָדָם חֲתִיכָה כְּמוֹ לְשׁוֹן הַשּׁוֹר וְתִהְיֶה כְּרוּכָה עַל מִקְצָת הַוָּלָד וְהִיא הַנִּקְרֵאת סַנְדָּל. וּלְעוֹלָם לֹא יֵעָשֶׂה סַנְדָּל זֶה אֶלָּא עִם וָלָד. אֲבָל חֲתִיכָה שֶׁנּוֹצְרָה לְבַדָּהּ בְּלֹא וָלָד אֵינָהּ נִקְרֵאת סַנְדָּל. וְרֹב הָעֻבָּרִים לֹא יִהְיֶה עִמָּהֶם סַנְדָּל. וּפְעָמִים יַכֶּה הַמְעֻבֶּרֶת דָּבָר עַל בִּטְנָהּ וְיִפָּסֵד הָעֻבָּר וְיֵעָשֶׂה כְּסַנְדָּל זֶה. וּפְעָמִים יִשָּׁאֵר בּוֹ הֶכֵּר פָּנִים וּפְעָמִים יִיבַשׁ הַוָּלָד וְיִשְׁתַּנֶּה וְיִקְפְּאוּ עָלָיו הַדָּמִים עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בּוֹ הֶכֵּר פָּנִים. לְפִיכָךְ הַמַּפֶּלֶת זָכָר וְסַנְדָּל עִמּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הֶכֵּר פָּנִים לַסַּנְדָּל הֲרֵי זוֹ תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה שֶׁמָּא סַנְדָּל זֶה נְקֵבָה הָיָה. וְחֻמְרָא הֶחְמִירוּ בּוֹ לְטַמְּאָהּ בּוֹ מִשּׁוּם וָלָד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ צוּרַת פָּנִים הוֹאִיל וְהִיא טְמֵאָה לֵדָה מִפְּנֵי הַוָּלָד שֶׁעִמּוֹ:
הלכה י״ג
הַחוֹתֶלֶת הֶעָבָה שֶׁהִיא כְּמוֹ חֵמֶת שֶׁבְּתוֹכָהּ נוֹצָר הַוָּלָד וְהִיא מַקֶּפֶת אוֹתוֹ וְאֶת הַסַּנְדָּל אִם הָיָה עִמּוֹ סַנְדָּל וּכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַנּוֹ לָצֵאת קוֹרֵעַ אוֹתָהּ וְיוֹצֵא הִיא הַנִּקְרֵאת שִׁלְיָא. וּתְחִלַּת בְּרִיָּתָהּ דּוֹמָה לְחוּט שֶׁל עֵרֶב וַחֲלוּלָה כַּחֲצוֹצֶרֶת וְעָבָה כְּקֻרְקְבָן הַתַּרְנְגוֹלִים. וְאֵין שִׁלְיָא פְּחוּתָה מִטֶּפַח:
הלכה י״ד
הַמַּפֶּלֶת שִׁלְיָא תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה. לֹא שֶׁהַשִּׁלְיָא וָלָד אֶלָּא שֶׁאֵין שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד. הִפִּילָה נֵפֶל וְאַחַר כָּךְ הִפִּילָה שִׁלְיָא חוֹשְׁשִׁין לַשִּׁלְיָא וַהֲרֵי הוּא כְּוָלָד אַחֵר וְאֵין אוֹמְרִין זוֹ שִׁלְיַת הַנֵּפֶל. שֶׁאֵין תּוֹלִין אֶת הַשִּׁלְיָא אֶלָּא בְּוָלָד שֶׁל קַיָּמָא. לְפִיכָךְ אִם יָלְדָה וָלָד שֶׁל קַיָּמָא וְהִפִּילָה שִׁלְיָא אֲפִלּוּ אַחַר כ"ג יוֹם תּוֹלִין אוֹתוֹ בַּוָּלָד וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד אַחֵר. שֶׁהַוָּלָד קָרַע הַשִּׁלְיָא וְיָצָא:
הלכה ט״ו
הִפִּילָה שִׁלְיָא תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יָלְדָה וָלָד שֶׁל קַיָּמָא חוֹשְׁשִׁין לַשִּׁלְיָא שֶׁהִיא וָלָד אַחֵר וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בַּוָּלָד הַבָּא אַחֲרֶיהָ. שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל שִׁלְיָא לָצֵאת לִפְנֵי הַוָּלָד. יָצָאת מִקְצָת הַשִּׁלְיָא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וּמִקְצָתָהּ בַּשֵּׁנִי מוֹנִין לָהּ מִיּוֹם הָרִאשׁוֹן וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ יְמֵי טָהֳרָה אֶלָּא מִיּוֹם שֵׁנִי לְהַחֲמִיר:
הלכה ט״ז
הִפִּילָה דְּמוּת בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְשִׁלְיָא קְשׁוּרָה בּוֹ אֵין חוֹשְׁשִׁין לְוָלָד. וְאִם אֵינָהּ קְשׁוּרָה בּוֹ מְטִילִין עָלֶיהָ חֹמֶר שְׁתֵּי וְלָדוֹת שֶׁאֲנִי אוֹמֵר שֶׁמָּא נִמּוֹחַ שַׁפִּיר מְרֻקָּם שֶׁהָיָה בְּשִׁלְיָא זוֹ וְשֶׁמָּא נִמּוֹחָה הַשִּׁלְיָא שֶׁל שַׁפִּיר זֶה שֶׁהוּא דְּמוּת בְּהֵמָה וְחַיָּה:
הלכה י״ז
כָּל אֵלּוּ שֶׁחוֹשְׁשִׁין לְשִׁלְיָא אֵין נוֹתְנִין לָהֶן יְמֵי טֹהַר. וְכָל מִי שֶׁהִפִּילָה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ וָלָד אוֹ שַׁפִּיר בְּתוֹךְ אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְמְרָה צוּרָתוֹ אִם יָצָא עִמּוֹ דָּם הֲרֵי זוֹ נִדָּה אוֹ זָבָה. וְאִם יָצָא יָבֵשׁ בְּלֹא דָּם הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה:
הלכה י״ח
מִי שֶׁיָּלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה תְּאוֹמִים תֵּשֵׁב לִנְקֵבָה. יָלְדָה טֻמְטוּם אוֹ אַנְדְּרוֹגִינוּס תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה. יָלְדָה תְּאוֹמִים אֶחָד זָכָר וְהַשֵּׁנִי טֻמְטוּם אוֹ אַנְדְּרוֹגִינוּס תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה. הָאַחַת נְקֵבָה וְהַשֵּׁנִי טֻמְטוּם אוֹ אַנְדְּרוֹגִינוּס תֵּשֵׁב לִנְקֵבָה בִּלְבַד. שֶׁהַטֻּמְטוּם וְהָאַנְדְּרוֹגִינוּס סָפֵק הֵן שֶׁמָּא זָכָר הֵן שֶׁמָּא נְקֵבָה:
הלכה י״ט
הָאִשָּׁה שֶׁהֻחְזְקָה מְעֻבֶּרֶת וְיָלְדָה וְאֵין יָדוּעַ מַה יָּלְדָה כְּגוֹן שֶׁעָבְרָה לַנָּהָר וְהִפִּילָה שָׁם אוֹ שֶׁהִפִּילָה לְבוֹר אוֹ שֶׁהִפִּילָה וּגְרָרַתּוּ חַיָּה הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁהִפִּילָה וָלָד וְתֵשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה. אֲבָל אִם לֹא הֻחְזְקָה מְעֻבֶּרֶת וְהִפִּילָה וְאֵין יָדוּעַ מַה הִפִּילָה הֲרֵי זֶה סְפֵק יוֹלֶדֶת וְתֵשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וּלְנִדָּה:
הלכה כ׳
כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יב ד) "תֵּשֵׁב" לְזָכָר וְלִנְקֵבָה כֵּיצַד דִּינָה. תִּהְיֶה אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ י"ד יוֹם כְּיוֹלֶדֶת נְקֵבָה. שִׁבְעָה הָרִאשׁוֹנִים וַדַּאי. וְהַשִּׁבְעָה הָאַחֲרוֹנִים סָפֵק. וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ יְמֵי טֹהַר אֶלָּא עַד אַרְבָּעִים יוֹם כְּיוֹלֶדֶת זָכָר. וְאִם רָאֲתָה דָּם אַחַר הָאַרְבָּעִים עַד שְׁמוֹנִים אֵינוֹ דַּם טֹהַר אֶלָּא סְפֵק דַּם נִדָּה אוֹ סְפֵק דַּם זִיבוּת אִם בָּא מִימֵי הַזִּיבָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן אִם רָאֲתָה דָּם יוֹם אֶחָד וּשְׁמוֹנִים בִּלְבַד הֲרֵי זוֹ סְפֵק נִדָּה וְתֵשֵׁב שִׁבְעַת יְמֵי הַנִּדָּה שֶׁמָּא נְקֵבָה יָלְדָה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת נִדּוּת עַד אַחַר מְלֹאת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה כ״א
כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יב ד) "תֵּשֵׁב" לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וּלְנִדָּה כֵּיצַד דִּינָה. תִּהְיֶה אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ י"ד יוֹם כְּיוֹלֶדֶת נְקֵבָה. וְאִם רָאֲתָה דָּם בְּיוֹם אֶחָד וּשְׁמוֹנִים הֲרֵי זוֹ סְפֵק נִדָּה. וְכֵן אִם רָאֲתָה בְּיוֹם ע"ד וּבְיוֹם פ"א הֲרֵי זוֹ סְפֵק נִדָּה. וְכֵן אִם רָאֲתָה בְּיוֹם אַרְבָּעִים וְאֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁרָאֲתָה בְּיוֹם ל"ד הֲרֵי זוֹ סְפֵק נִדָּה וַאֲסוּרָה לְבַעְלָהּ עַד לֵיל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה כְּיוֹלֶדֶת זָכָר. וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ יְמֵי טֹהַר כְּלָל כְּנִדָּה. וַהֲרֵי הִיא כְּמִי שֶׁלֹּא יָלְדָה. וְכָל דָּם שֶׁתִּרְאֶה מִיּוֹם שֶׁהִפִּילָה עַד שְׁמֹנִים יוֹם אִם בָּא בִּימֵי נִדָּתָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק נִדָּה מֵאַחַר הַשִּׁבְעָה מִיּוֹם שֶׁהִפִּילָה. וְאִם בָּא בִּימֵי זִיבָתָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה שֶׁכָּל יְמֵי מְלֹאת אֵין בָּהֶן וֶסֶת. וְכֵן אִם רָאֲתָה בְּיוֹם אֶחָד וּשְׁמוֹנִים עֲדַיִן הִיא מְקֻלְקֶלֶת וְתִהְיֶה סְפֵק נִדָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאֲתָה אֶלָּא יוֹם אֶחָד וּכְשֶׁיִּקָּבַע לָהּ הַוֶּסֶת אַחַר הַשְּׁמוֹנִים יָסוּר קִלְקוּלָהּ וְתַחֲזֹר לִהְיוֹת נִדָּה וַדָּאִית אוֹ זָבָה וַדָּאִית. וְכֵן מִיּוֹם שֶׁהִפִּילָה עַד שִׁבְעָה יָמִים וְתִהְיֶה נִדָּה וַדָּאִית אִם הִפִּילָה בְּתוֹךְ יְמֵי נִדָּתָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
צפנת פענח · הלכות איסורי ביאה פרק י׳
ב׳
היתה צורת האדם דקה כו'. וזה הוה ולד גמור ואף דפסקינן לקמן בהל' ג' דאין נותנין לה ימי טוהר עד שישעיר זה רק חומרא בעלמא ועיין בהך דכריתות ד' ז' ע"ב ואף דהא מבואר כאן ד' כ"ד ע"א דבעינן דוקא יד חתוכה והשפיר אין לו חיתוך ידים זה רק היכא דחזינן דהיד נגמר רק בלא חיתוך אז הוה כמו גוף אטום אבל היכא דעדיין לא בא הזמן שיגמר האברים ומ"מ הוה ולד גמור לאחר ארבעים יום אבל היכא דאיזה אברים נגמרים אז מוכח דלא הוה ולד וכעין דאמרינן בהך דבכורות ד' ג' ע"ב גבי שרוע אי משום בריאותא כו', ועיין בהך דבכורות ד' מ' ע"ב גבי כל מרבית העגלים, ועיין בהך דגיטין ד' ס' ע"א התם מיחסרא במלתא, ועיין מש"כ התוס' תמורה ד' כ"ד ע"ב גבי הך דנדמה, ועיין בהך דבכורות ד' מ"א ע"א דפריך שם גבי אנדרוגינוס ויעשה נקבות שלו חרוץ ויהיה בעל מום חזינן דאף דאנדרוגינוס אורחא הוא בכך מ"מ מקרי בעל מום ושינוי, ועיין כאן ד' כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה שר"מ דאף דאם דמי לבהמה ס"ל דהוה לידה מ"מ מקצת אברים שאני, ועיין במש"כ רבינו לקמן בהל' י' גבי המפלת דמות נחש ומ"ש שם הראב"ד ז"ל ועיין בה"ה. אך באמת זה ודאי גם רבינו ס"ל דאם הפילה נחש אין אמו טמאה לידה ומה לנו מה שיש לו גלגל עין כאדם הרי כל נחשים כן הוא וכעין מש"כ התוס' ד' כ"ד ע"ב ד"ה המפלת וגם רבינו בהל' ח' גבי עופות לא חלק בין קריא וקיפופא וס"ל כמש"כ התוס' הנ"ל, ועיין תוס' ב"ק ד' ע"ח ע"א בהך דמקצת סימנים דומים כו', מה דפליגי שם על רש"י ותוס' בכורות ד' ז' ע"א ד"ה זה ושם ד' כ"ד ע"א ד"ה ראה משמע שם דס"ל דלא כנ"ל רק אף שהמין הוא כן מ"מ מקרי מקצת סימנים דומים. אך זה תליא בהך מחלוקת דכאן, ורבינו ס"ל דאין עליו שם ולד עבור זה והך דדמות נחש ר"ל אם כל הגוף כשל אדם ויש לו ידים ורגלים ונחש אין לו ידים ורגלים ולא דמי לבהמה חיה ועוף דשם גם להם יש להם הני אברים רק דאינם דומים לשל אדם משא"כ בנחש וצורתו הוה כשל נחש אז א"א לומר עליו שהוא נחש שהרי יש לו ידים ורגלים אך משום דבעי שהצורה יהא בו צורת אדם מפני שצורת נחש יש בו מצורת אדם והר"א ג"כ ס"ל זה רק משום דס"ל דבעי כל הצורה כשל אדם ובאמת זה תליא אם הטעם משום דאינו צורת אדם או משום דדמי לבהמה, ועיין ביבמות ד' ק"ג ע"א ברש"י ותוס' בד"ה מאן דמסגי על לוחתיא כו' שחלקו שם בין אם נחתך הרגל בין אם ישנו ומהופך והוא ג"כ כעין זה, ועיין בהך דשבת ד' קט"ו ע"א דאין הדבר פועל רק ע"י שנשתנה אבל היכא דאין בו שינוי אף דאין הדבר לא איכפת לן ועיין בירושלמי פ"א דמגילה גבי כרך וכל הסמוך דאם נחרב הכרך הסמוך לא נשתנה ועיין בהך דעירובין ד' צ"ב ע"ב דאף דגבי כרם אחד אם יש י"ב אמה פנוי יש עליו שם מחול ומותר לזרוע גבי קטנה וגדולה לא מהני זה משום דכן הוא הגדר כך ולא מקרי משתנה ויש על הקטנה שם כרם ואסור. וזהו מה דאמרינן בספרי פ' תצא פסקא ר"ל כרם שאינו עושה פירות מנין ור"ל כה"ג וכמש"כ התוס' בעירובין הנ"ל בד"ה גפנים ע"ש. או י"ל דהספרי ר"ל לאילן שיבשה עיין בירושלמי פ"ז דכלאים בהך דר"מ ורבנן ובפ"ה דביצה ע"ש. ועיין בהך דחולין דף קל"ו ע"ב אם שינוי במראה ובצמר אם הוה שני מינים ועיין בירושלמי כאן פ"ג דר"ש ס"ל דאף בצפרניו דיו אם דומה לאדם ועיין ברש"י בכורות ד' ג' ע"ב ד"ה לא דגם בצמרו כן, ותוס' שם דף ז' ע"א. אך זה רק אם השינוי הוא שנשתנה למין אחר אבל בלא זה רק שנשתנה לא מקרי שינוי ועיין בירושלמי כלאים פ"א ה"ה גבי לפת וצנון. וע"ש במה דפליגי בזה רבינו והראב"ד ז"ל בפ"ג דשם ועיין בירושלמי פ"ב דדמאי ה"א הפירות לא הלכו בו לא אחר כו' ע"ש. ועיין בהך דב"ק דף נ"ה ע"א גבי אווז ועיין בחולין דף ס"ב ע"ב ברש"י ד"ה תסיל דהיכא דאם אינה מוצצת לא הוה מין יונה, אבל אם מוצצת ואח"כ מקיא אע"ג דיונה אינה מקיאה הוה מין יונה ועיין בהך דגיטין דף פ"ו ע"ב דיש עוד מין שמוצץ:
ד׳
הפילה חתיכה כו'. הנה ברש"י ז"ל מבואר דיש לה גם ימי טוהר. ועיין כאן דף כ"ח ע"א ותוס' דף כ"ה ע"ב ד"ה המפלת ועיין מש"כ רבינו לקמן בהל' י"א דרק מצטרף לרוב אברים והטעם דחיישינן שמא לא נולד עדיין שאר החתיכות, וא"כ ה"נ ניחוש כן. ועיין דף כ"ט ע"א גבי עברה בנהר ותוס' שבועות דף ח' ע"א דס"ל דרק אם הרגישה שהפילה והטעם י"ל כמו דס"ל לרבינו בהל' בכורות פ"ד הי"ג דכל שלא העגיל ראש כפיקה לא פטר בבכורה י"ל דה"ה דלא הוה לידה והטעם י"ל דזה תליא בהך בעיא דחולין דף ע' ע"א גבי נתרחבו כותלי רחם אם צריך ליגע וה"נ דהרי מבואר בפה"מ לרבינו בפ"ז דאהלות דכל שלא העגיל ראש כפיקה אינה מרגשת כלל בהלידה. ע"ש ובפכ"ה מהל' טומאת מת וה"נ שוב לא נגע בהכתלים ולכך ס"ל להתוס' דבעינן הרגשה וא"כ ממילא גבי יד חתוכה כיון דשאר אברים לא הרגישה לכך כתב רבינו דרק שמצטרף לשאר אברים. גם י"ל דהך דדף כ"ט הוא רק לריב"ל לשיטתיה דס"ל שם דף כ"ה ע"א דבצלול פליגי ר"י ורבנן והוא ס"ל כריב"ח מחמת הך דבכורות דף י"ט ע"ב ע"ש וא"כ שוב לא יקשה קושית הגמ' מבהמה דגבי בהמה לא פטר שפיר כמבואר שם דף כ"ה. וגם בזה יש ליישב ג"כ מאי דלא מקשה הגמ' מן הך דכריתות דף ז' ע"ב דהמפלת דבר שאינו ידוע הוה ספק ע"ש ובזה א"ש דהטעם דריב"ל משום דס"ל כריב"ח והך משנה דכריתות ע"כ לא אתיא כריב"ח דהא שם נקט דיוצא דופן אינו ולד ור"י ס"ל בבכורות דף נ"ז דיוצא דופן הוי ולד מעליא ע"ש אך רבינו לא ס"ל כן. גם י"ל כך דהנה התוס' כאן דף י"ח ע"א כתבו דהך דין אם נימוק כולו דטמאה לידה רבנן לא ס"ל כן ועיין דף כ"ז ע"ב ודף מ' ע"א. והנה באמת לפי שיטת רבינו בהל' בכורות פ"ד הי"ד דאם הולד יצא חתוך ונאכל קודם שיצטרף לרובו אז לא נפטר מבכורה ג"כ ועיין כאן דף כ"ד ע"ב גבי שפיר מלא גנונים דמקשה שם שמא ולד היה ונימוח וקשה לשיטת התוס' דרבנן פליגי על נימוק ומאי קושיא דלמא אתיא כרבנן דפליגי על נימוק וצ"ל דרק בשליא אז נימוק בטל כיון דנשתנה לדבר אחר אבל בשפיר דזה הוה גוף הולד הוה כעין שלדא קיימת כהך דנדה דף כ"ח ושם דף נ"ו ע"א ועיין בהך דברכות דף ל"ח ע"ב גבי כשבא מלחם גדול ע"ש וכן ס"ל לרבינו גבי חררת דם ועיין בב"ק דף י"א גבי שליא ע"ש בתוס' ורש"י דנקט רוב, ועיין בר"ן ס"פ בהמה המקשה דחיישינן שמא נימוח אח"כ ואמאי לא ניחוש שמא נימוח תיכף כשיצא וכשיטת הרמב"ם וצ"ל דזה לא הוה כמו נאכל. ובאמת לשיטת התוס' דנימוק מטהרין רבנן ואמאי גבי יד חתוכה למה לא ניחוש שמא שאר האברים נימוקו כשיצא ולא שייך כאן לומר רוב דהא לא חזינן להו כלל וע"כ נימוק כמש"כ רש"י דף י"ח וצ"ל דכיון דנשאר היד שלם שוב גם הנימוק לא בטלה מעליו שם ולד כעין דאמרינן בהך דברכות דף ל"ח ע"ב דכשנשתייר דבר מן מה שבא ממנו החביצה אף שמחזירן לסלתן יש שם הראשון עליו וה"נ כן, ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בפ"א מהל' טומאת אוכלים בשם התוספתא ולא נשתייר ממנו אלא כפול ע"ש בהל' ד' וה"נ כן וכן גבי חתיכה כיון שנשאר דבר שממנו בא לא אבד שמו. ובאמת במה דאמר כאן בגמ' דף כ"ז ע"א היינו טעמא דר"ש מחמת כל טומאה שנתערב בה ואמר שם ר"פ היינו נמי טעמייהו כו' הוא משום דהא בתוס' בכורות ד' כ"ג ד"ה הניחא כתבו וי"ל הטעם משום דאין מאהיל וחוזר ומאהיל וזה רק ר"ש ס"ל גם הך מחלוקת דבכורות דף כ"ג אם טומאה שבטלה אם כמאן דאיתא דמי אם כמאן דליתא דמי באמת כעין זה פליגי תנאי בתוספתא דטהרות פ"ה גבי זב שהניח פיו על הכוס דר"ש מטהר אם הסיטו וחכמים מטמאין והטעם כנ"ל דר"ש ס"ל דבטל הדבר וחכמים ס"ל דלא בטל לגמרי, ועיין בפ"א דמקואות ג"כ פליגי כה"ג ר"ש ורבנן, ואף דשם אומר ר"ש שאני אומר טיפה של מים כו' כמבואר בתוספתא שם היינו משום דר"ש הולך לשיטתיה בפסחים דף ט"ז דספק משקין לטמא אחרים ספיקו לחומרא ועיין מש"כ בזה בדברי רבינו פ"ב מהל' טומאת אוכלים הכ"ו ע"ש ולכך קאמר כאן ר"פ היינו טעמא דר"ש. ועיין בירושלמי פ"ג דכאן ה"ד אמר ר"י דר"ש היא וקאי על הך דאהלות פ"ז גבי יצא הראשון מת ע"ש במש"כ רבינו בפכ"ה מהל' טומאת מת ה"י והי"א ורבינו שם בהל' י' לא נקט הלשון דמשנה דשליא בבית רק נקט הלשון האשה שהפילה שליא משום דס"ל דאף דפסק כר"ל בפ"ג ה"ט דשפיר שטרפו במימיו טהור זה רק אחר יציאה ומשום בלבול צורה אבל בשעת יציאה או קודם משעת פה"ק אז עדיין שמו עליו ולא נתבלבל. אך י"ל דזה תליא בהך דר"ש ורבנן בזבחים דף ק"ו ע"א אם שויא חרוכא אם הוה כשרוף ממש ע"ש וא"כ י"ל דר"ש לשיטתיה, אבל אם נימא דהטעם משום דבטל לגמרי אז אין נ"מ בין בשעת יציאה בין אח"כ וזהו דאמר בירושלמי כלים שהיו בשעת יציאה מהו ופשט דטהור מחמת טעם ביטול אך אנן בזה לא קיי"ל כן וא"ש פסק רבינו:
ו׳
נחתך הולד כו' ואם יצא ראשו כו'. הנה נראה דאף דס"ל דלידה הוה משעה שיצא לפרוזדור עיין כאן דף מ"ב ע"ב בתוס' וביבמות דף ע"א ע"ב זה רק בלידה גמורה אבל במחותך בין באדם בין בבהמה אז לא הוי לידה עד שתצא לחוץ. והנה רבינו ס"ל דמה דאמר בגמ' כאן בשלם כ"ע לא פליגי כי פליגי במחותך ר"ל דפליגי אם הראש מחותך ורבינו פסק כר"א בזה ולכך קאמר ראשו כולו כאחת ר"ל דהראש שלם ועיין בתוס' כאן מש"כ בשם ר"ח דדוקא בר קיימא ר"ל לענין רוב ראשו וכמש"כ התוס' שם דף כ"ו ע"א ד"ה סנדל. גם י"ל דהא דאמר בגמ' דף כ"ו סנדל עד דנפיק רובו ר"ל כך דבולד גמור הראש עושה כאילו גם מה שנשאר בפנים נולד אבל סנדל אף דראשו חשוב לידה מ"מ מה שנשאר בפנים עדיין לא חשוב כמי שכבר נולד, ועיין תוס' חולין דף ס"ח ע"ב ד"ה הוציא ידו ותוס' בכורות דף מ"ו ע"ב ד"ה לאתויי ע"ש וא"כ גבי גיורת בסנדל אם יצא רק ראשו ואח"כ נתגיירה שפיר הוה לידה, ועיין בירושלמי כאן במה דאמר ר"א הראש כאחד מאבריו ואח"כ אמר שם דר"ז מחוי פדחתו וגולגלתו ע"ש, ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' בכורות פ"ד הי"ד ע"ש ובהל' תמורה פ"ד הי"ב דנקט שם ג"כ אם יציאת רוב ראשו ודלא כמו דמבואר בגמ' דילן דנקט רובו סתם, ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' נחלות פ"ב ע"ש מש"כ, ועיין בתוס' חולין דף ס"ט ע"ב ד"ה ר"ה מ"ש מהך דתמורה הנ"ל דדוקא בשעת יציאה ע"ש, והטעם כך דהנה עיין ברש"י חולין דף קל"ב ע"א ד"ה ואם, ושם דף ק"ל ד"ה פטורין, ותוס' בכורות דף י"ד ע"א ד"ה קדושת ושם דף נ"ג ע"ב יהיה קדוש ולא שכבר קדוש, י"ל כך דהטעם כיון דהוא קדוש הוה כמי שאינו וכעין דאמרינן בירושלמי פ"א דפאה הקדש לא כשרוף הוא ע"ש מחמת דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה וא"כ שוב לא שייך על זה למימר קדושת הבכור חל עליו למפרע דאין על מה לחול וכעין שכ' רש"י שם דף ע' ד"ה לא מחתך ע"ש, ועיין בהך דע"ז דף ס"ג ע"א גבי קדמוה והקדישתו ע"ש והוא ג"כ תליא בזה דשוב א"א לאיסור אתנן לחול עליו, ועיין בהך דתמורה דף כ"ד ע"א גבי בשר בעל מום בקדרה ע"ש אם יש עדיין שם החטאת עליו או לא ועיין בירושלמי פאה פ"ז גבי המקדיש כרמו עד שלא נודעו העוללות כו', ע"ש בזה. והנה י"ל ג"כ דאם הוציא הראש ביום מ' ובלילה יצא רובו י"ל דהוה לידה גמורה דכיון דפחות ממ' לא הוה ולד בו לא אמרינן ראשו כרובו וכן גבי יוצא דופן כה"ג למאן דאמר בחולין דף ס"ט ע"ב מכאן ולהבא ועיין בירושלמי נדה פ"ג ה"ב בהך מחלוקת דר"י ור"ל שם דר"י ס"ל דראשו ורובו גם בלידה הזאת ור"ל ס"ל בהכרת פנים ולכאורה י"ל דזה המחלוקת דבכורות דף מ"ו. אך באמת נ"ל דפליגי על הוא בהמה ופניו אדם דר"ל ס"ל דכיון דעיקר הולד הוא משום הכרת פנים צריך דוקא הכרת פנים ולא סגי בראשו ורובו, ועיין דף כ"ט ע"א בהך מחלוקת דר"י ורבנן וי"ל דזה ר"ל ר"י ועיין רש"י דף כ"ו ע"א ד"ה הויא לידה דפי' הך דראש אגיורת ולא פי' איוצא דרך דופן וע"כ כמו שכתבתי דהיכא דלא הויא לידה לא אמרינן בו ראשו כרובו, ועיין בתוספתא חולין פ"ד וכ"כ בזה:
ז׳
הוציא עובר את ידו כו'. עיין בחולין דף ס"ח ע"א גבי בהמה המקשה ושם לא גזרו מדרבנן שיהיה לידה וצ"ל דזה תליא בהך דחולין דף ס"ח ע"ב בהך מחלוקת אם יש לידה לאברים ר"ל אם האיסור הוא משום יוצא דהיינו בשר בשדה טרפה או משום נולד והוי כאבר מן החי אף דמהני השחיטה של האם לדידן לטהרו משום נבלה אבל לא להתירו באכילה ועיין רש"י שם דף ס"ט ע"א ד"ה אבן פקועה ושם דף ע"ה ע"ב ע"ש, רק דלגבי טומאת לידה לאבר אין עליו שם לידה, ועיין תוס' ב"ק דף י"א, ועיין בתוספתא דערכין פ"א דהוצאת יד הוה כמו התחלת לידה ועיין כאן דף ל' ע"ב דשני ידיו על שני צדעיו וכאן דף כ"ט ע"א אמר ר' יוסי משיצאו צדעיו לכך י"ל דהוה התחלת לידה אך עיין בדברי רבינו ספ"ג בהלכות מטמא מו"מ דנקט שם סתם אבר ג"כ ע"ש ועיין בה"ה כאן:
ט׳
אבל כו' והאף כו'. עיין בירושלמי כאן דס"ל אף החוטם ג"כ צריך להיות דומה לאדם ועיין בהך דבכורות ד' מ"ו ע"ב דס"ל דזה דתליא בהך דר"י ור"ל דאמר שם תני עד החוטם וע"ש בתוס' ד"ה מאי קרא דפליגי בזה אם חוטם הוא ג"כ בכלל פרצוף או לא, ועיין ביבמות ד' ק"כ ובתוס' שם בשם הירושלמי:
י״א
נברא וושט שלו כו'. עיין בגמ' ובכס"מ כאן, ועי' בירושלמי דנזיר פ"ז גבי רקב אם יש עליו שם מת שחסר ועיין בשאלתות דרא"ח פ' אמור דמחלק בין בהמה לאדם, ועיין בנזיר ד' כ"א ע"ב גבי כבדו נזירה ובהך דערכין דף כ' ע"א בתוס' שם ד"ה לאתויי ורש"י כתובות ד' מ"ו ע"א. אך כאן לא קשה דכיון דחזינן דאין החסרון האבר פועל הנטילת נשמה רק מה שניטל ממנו ושפיר יש שם ולד על השאר ואין עליו שם גוף אטום דהרי אם נחתך בסכין מלובנת יכול לחיות ועיין בתוס' עירובין דף ז' ע"א מה דמחלקי בין על ידי חולה בין ע"י אדם, ועיין בזה לקמן בדברי רבינו פי"ו ה"ח ע"ש, ועיין בהך דערכין ד' י"ט ע"ב בהך מחלוקת דאביי ורבא כיצד אומדין ושם דף ד' ע"ב ועיין בהך דתמורה ד' י"ז ע"א אם טריפה מיקרי פסול הגוף או פסול חסרון ור"ל אם הפעולה עושה בכל הגוף או רק בזה האבר ועיין בהך דמנחות דף ו' ע"א ע"ש, ועיין כאן ד' כ"ד ע"ב כל שראוי לבריאת שמונה ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דשבת ד' קל"ו ע"א גבי מילה ע"ש גבי מילת בן שמונה ע"ש בזה ועיין בהך דמנחות ד' ל"ז ע"א גבי יש לו שני ראשין דמיקרי שפיר גדר ולד דאל"כ מה שייך פדיון עליו ועיין בדברי רבינו ז"ל בהל' בכורים פ' י"א הל' י"ד דכל נפל שאין אמו טמאה לידה אינו פוטר גם לזה וגם לענין בכור בהמה כן ומ"מ גבי חררת דם פוטר ולא חיישינן שמא מגוף אטום בא וצ"ל כהך דכאן די"ח ע"א ועיין כאן ד' כ"ט ע"א ועיין בדברי רבינו ז"ל בהל' בכורות פ' ד' הל' י"ג דלא הביא הך תירוץ דנדה ד' כ"ט וצ"ל או משום דכיון דקי"ל דלחומרא גבי ולד באשה עד שישעיר ה"נ גבי בהמה עיין דף כ"ה ע"א וע"ב או משום דחיישינן שמא עדיין לא נגמרה היצירה דהוא בעיא דלא איפשטא כמבואר בהל' בכורות פ"ד הל' י"ב וע"ש בהל' י' גבי טינוף ובהך דנדה ד' נ"ז ע"א דלא חיישינן דלמא לא בקיאי בטינוף אך באמת נראה דהא דחיישינן הוא רק שאין הדבר לפנינו כהך דדף כ"ט ועיין כאן דף י"ו ע"א דהוי ספק שם אם נפל הפילה או רוח ולא אזלינן בתר רובא. וצ"ל דמיירי שראינו שלא היה נפל גמור או שלא הוחזקה מעוברת או שלא הרגישה שהפילה כמש"כ התוס' שבועות דף ח' או י"ל דרוח לאו דוקא ור"ל שמא נימוק וכר"ל ד' כ"ז ע"ב גבי שפיר שטרפוה דאינו מטמא באוהל. אך יהיה נ"מ אם נברא חסר ויצא רובו כפי שהוא עכשיו שחסר בו אבריו אם אזלינן בתריה או בבתר עלמא עיין בהך דבכורות ד' מ"ה ע"א גבי רוב בנינו של מת דאזלינן בתר רובא דאינשי ועיין בהך דחולין דף צ"ב ע"ב דהוה בעיא דלא איפשטא בכה"ג, ועיין יומא דף פ' ע"ב גבי אכילה של יום כפור. וכן יהיה נ"מ לגבי ברהמ"ז דתליא בשביעה אם שבע בפחות מכזית כמו הך דיומא ד' ל"ט אם חייב בברהמ"ז מה"ת ועיין ברכות ד' ל"ה ע"ב גבי יין אם קבע עליו ושם דף מ"ב ע"א גבי ר"ה אכל ע"ש ברש"י ועיין בעירובין ד' מ"ח ע"א דהיכא דגבי קטן יש שיעור לא חשבינן בהך דהכל לפי מה שהוא אדם ועיין שם ד' ל' ע"ב בתוס' ד"ה תרגומא דמוכח להיפך דהא גבי ערוב יש שיעור למטה ע"ש ועיין בירושלמי בפרק כל כתבי דגבי דליקה משערין להקל לרעבתן כדי מזונו ועיין במנחות ד' כ"ו ע"ב דאין קומץ פחות משני זיתים וא"כ גבי מנחה נמי יש שיעור למטה מ"מ חשיב לה במשנה דכלים הנ"ל וצ"ל משום דמבואר בירושלמי פרק ב' דיומא דכהן שאין קומצו מחזיק שני זיתים פסול העבודה ע"ש בהל' א'. וא"כ שפיר חשיב לה דפחות הוה פסול בכהונה: ומצטרפין לרוב אבריו כו'. כ"כ בזה לשיטת רבינו בהלכות בכורות פ"ד הל' י"ד ע"ש וגם י"ל דהנה ר"ש ורבנן דפליגי גבי יוצא דופן דר"ש ס"ל דאזלינן בתר הולד ורבנן ס"ל דאזלינן בתר לידה ולכך אם לא הרגישה שילדה אין עליה שם לידה וזהו כונת התוס' שבועות דף ח' ע"א וה"נ כן וזהו ג"כ הטעם של פחות מהעגיל ראש כפיקה וכמש"כ:
י״ב
וחומרא החמירו בו כו'. עיין ברש"י ד"כ לשון מוכח דס"ל דכיון דתלינן דולד אחר גרם לזה לא בטל ממנו תורת ולד, ועיין בהך דברכות דף ס' ע"א דסנדל נעשה לאחר מ' יום שכבר היה עליו שם ולד. והנה מדברי הגמרא ד' כ"ו מוכח דסנדל הוה ולד גמור מה"ת וחייב עליו קרבן וצ"ל לשיטת רבינו דמיירי שיש עליו צורת פנים דאל"כ היאך חייב קרבן. אך י"ל דזה ג"כ תליא בהך מחלוקת דירושלמי כאן פרק ג' הל' ג' גבי שפיר שנתקלקלה צורתו דאמר שם ר"י אמר ולד ור"ל אמר אינו ולד ומשמע אף לענין טומאת לידה לא למת בלבד ולא ס"ל כר"ש גבי נימוק וכמש"כ התוס' די"ח ע"א וה"נ גבי סנדל:
י״ד
המפלת שליא כו'. עיין רש"י כאן דף ל' ע"א ד"ה ולנדה דנקט שם דלמא ליכא ולד וצ"ל דחייש דלמא לא נקלט הזרע עד יום ג' וא"כ עדיין הוא תוך מ' והך דכריתות ד' ז' ע"ב מיירי שהיה מ"ג יום ועיין תוס' שם דף י' ע"א ד"ה ביום ונדה ד' כ"ה ע"ב ד"ה המפלת וד' ל"ח ע"א ד"ה שיפורא ותוס' יבמות ד' ל"ז ע"א ע"ש:
י״ט
האשה כו' או שהפילה לבור כו'. עיין כאן ד' ט"ז ע"א אבל בשליא אף אם לא הוחזקה מעוברת מ"מ הוה ולד גמור דדוקא נפל אבל שליא ליכא בדבר שאינו ולד גמור כמבואר ד' כ"ו ע"ב והא דלא חיישינן שמא לא השעיר עדיין צ"ל דזה רק חומרא בעלמא ורק אם חזינן דלא השעיר. אבל בסתם לא חיישינן. ועיין בהך דיבמות דף פ' ע"א דבן ח' לא נגמר שערו וע"ש בבעל המאור:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות איסורי ביאה פרק י׳
א׳
כל יולדת טמאה כנדה אף על פי שלא ראתה דם כדילפינן לעיל מבימי נדת דותה ללידה יבשתא. ואחד היולדת חי או מת ואפילו נפל אם זכר יושבת לזכר ואם נקבה לנקבה והוא שתגמור צורתו וגמר הצורה גמירי דהוי בארבעים יום ומדקאמר קרא וילדה זכר וגומר ואם נקבה וגומר משמע משעת דאיכא הכר בין זכר לנקבה דהיינו בן ארבעים דנגמרה צורתם אז אמו טמאה לידה פחות מכן דאכתי לא נגמרה צורתן ואין הכר בין זכר לנקבה.
ב׳
אין אמו טמאה לידה ואפילו ביום ארבעים שלא נגמרה צורתו עד שיכלו כל מ' יום ואם הפילה יום מ"א מאחר התשמיש הויא ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה דדילמא ליכא וולד כיון שאינו ניכר צורת אדם במה שהפילה. ואם היתה צורת אדם דקה דהיינו שפיר מרוקם יצאה מספק נדה דהא הוי ולד אלא שאינו יודע אם זכר אם נקבה ולהכי תשב לשניהם וימי טוהר נמי יהבינן לה מדאוריתא אף על גב דלא השעיר בראשו. הפילה חתיכה לבנה אם נקרעה ונמצאה בה עצם הוי ולד וטומאה לידה הפילה שפיר מלא מים או מלא דבר אחר הואיל ואינו מרוקם שאין לו כלל צורה אינה חוששת לוולד.
ה׳
יוצא דופן שנפתחו מעיה על ידי סם ונתרפאת אמו טמאה לידה ואין לו ימי טומאה וטהרה דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת. ודם קושי שבא לה דרך הרחם הוי דם נדה או זיבות דכי טיהר רחמנא דם קושי ה"מ בלידה מעליתא אבל דרך דופן לאו לידה היא ודם היוצא דרך הדופן טמא דמקור מקומו טמא ומטמאה במגע משום דנגעה במקור. ואם לא יצא דם דרך הרחם האשה טהורה אף על פי שדם עצמו שיצא מן הדופן טמא שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה דכתיב ואיש כי ישכב את אשה וגו' וגלה את ערותה את מקורה הערה מלמד שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה.
ו׳
יצא רובו אבר אבר טמאה לידה דרובו ככולו דאזלינן בתר רובא יצא ראשו כולו כא' הרי זה כרובו דמשיצא ראשו הרי הוא כילוד דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וגו' הלך אחר אפים דהיינו ראשו לענין לידה דחשיב מכל אשר בחרבה ואף על גב דאיתותב שמואל היינו במאי דקאמר דאין הראש פוטר בנפלים אבל איפשר דלידת ראש לכל דראוי לחיית מהכא נפקא דחשיב ילוד ולא סגי ברוב פדחת אלא כשלם שאם לא נחתך ויצא כדרכו משתצא רוב פדחתו דכתיב בנחלה יכיר לחוד ולא כתיב פנים דהוי הכרת פדחת.
ח׳
כל שפניו פני אדם מצח וגבינים ועינים ולסתות וגבות הזקן אמו טמאה לידה אף על פי שבשאר דומה לבהמה או חיה או עוף דבתר צורת פנים אזלינן. ומפלת דמות נחש אמו טמאה לידה דגלגל עינו עגול דומה לשל אדם ואע"ג דאמרינן דבעינן צורת פנים כולה כשל אדם אפשר דהוי טעמא דבשאר בהמה חיה ועוף דלא דמו במידי לאדם כל שנשתנה בקצת לאו מידי הוא דבעיא צורת פנים כולה ולאו דומה לאדם הוא דבהאי דדמי הוי ביה שינוייא ולאו כלום הוא אבל נחש דגלגל עינו אדום דומה לאדם אע"ג דלא הויא כל צורת פנים דומה לאדם לאו שינוי הוה ביה והא דומה לאדם בהא ולהכי אמו טמאה לידה. וקדיה וקיפופה אף על גב דאית להו לסתות זקופות כשל אדם נראה דעינים דנחש דמו טפי לשל אדם מלסתות קדיה וקיפופה. המפלת דמות אדם שיש לו כנפים אמו טמאה לידה דוולד הוא אלא שיש לו כנפים יתר על כל צורת ולד נברא בעין או ירך א' מן הצד הוי כחצי אדם ואמו טמאה לידה ואע"ג דאמרינן דבעיא כל צורת פנים היינו כשישנן כל האיברים בעיא שיהיו כולם דומיא לשל אדם אבל כי הכא דדמי במאי דאית ביה סגי ואם היו באמצע אמו טהורה שזו בריה אחרת. (ואין לוולד)
י״א
כל שנברא אטום ואינו ולד שלם אינו ולד ואין אמו טמאת לידה אבל יד או רגל חתוכה הרי חזקתו מולד שלם ומצטרפין לרוב איבריו דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו' וביום השמיני ימול וגו' משמע מי שהוא ראוי לחיות ח' ימים אמו טמאה לידה ומי שאינו ראוי לחיות שמנה לברית לא (אם כן) יצאו מי שמפלת בריית גוף או ראש שאינו חתוך ומי שיש לו שני גבין ושני שדראות שאינם ראויים לברית שמנה.
י״ב
ואין סנדל בלא ולד אחר ואין שליא פחותה מטפח ולא בלא ולד ותשב לזכר ולנקבה וכי איצטריך לסנדל דתשב לזכר ולנקבה היינו כגון שהולד השני הוא זכר דיהבינן לה חומרא טומאה דנקבה בשביל הסנדל וימי טוהר דזכר לחומרא ולשליא תשב לזכר ולנקבה דכיון דאין לשליא בלא ולד ולא ידעינן אי זכר אי נקבה תשב לשניהם. הפילה שליא אין אומרים זו שלית הנפל אלא חוששין שמא נימוח שפיר של שליא זו ותשב לזכר ולנקבה שאין תולין את השליא אלא בולד של קיימא ואפילו אחר כ"ג יום תולין אותו בולד ואין תולין את השליא בולד הבא אחריה שאין דרכה של שליא לצאת לפני הולד אלא חוששין לולד אחר דחזקה היא דאין דרך שליא לצאת לפני הולד. יצתה מקצת השליא ביום ראשון ומקצתה ביום שני מונין לה מראשון ואין לה ימי טהרה אלא משני לחומרא. המפלת דמות בהמה וחיה ועוף ושליא קשורה בו אין חוששין לולד ואם אינה קשורה בו מטילין עליה חומר שני וולדות וכל שחוששין לשליא אין נותנין להן ימי טוהר. הפילה דבר שאינו ולד או שפיר תוך מ' יום שלא נגמרה צורתו אם יצא עמו דם הרי זו דם נדה או זבה ואם יצא יבש בלא דם כדברי האומר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם הרי זו טהורה.
י״ח
מי שילדה זכר ונקבה תאומים תשב לנקבה דבכלל ימי טוהר של נקבה הוו של זכר. ילדה טומטום או אנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה ימי טוהר לזכר וימי טומאה לנקבה דמספקי' בהו בזכר ונקבה ילדה תאומים א' זכר וא' טומטום או אנדרוגינוס לא נימא מדהאי זכר האי נמי זכר כיון דכתיב אשה כי תזריע וגו' אשה מזרעת תחלה יולדת זכר אלא אימא שניהם הזריעו בבת א' זה זכר וזה נקבה הא' נקבה והב' טומטום או אנדרוגינוס תשב לנקבה בלבד. הפילה ולא ידעה מה הפילה תשב לזכר ולנקבה אין ידוע אם וולד היה תשב לזכר ולנקבה ולנדה דכשתראה תהא נדה דאין לה ימי טוהר דשמא לאו וולד הוא ופי' תשב לזכר ולנקבה ולנדה כמו שפירש הרב ז"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות איסורי ביאה פרק י׳
י׳
המפלת דמות נחש אמו טמאה לידה כו': יעוין בכסף משנה, והנראה דדוקא על נחש מועיל מה שגלגל עינו עגול כשל אדם, דנחש תשמישו שוה להאדם שמשמשין פנים כנגד פנים כמו אדם, אבל בהמה חיה ועוף אעפ"י שגלגל עיניהן עגול המה משמשין בדרך אחר מהאדם ובדגים אעפ"י שתשמישן כמו של אדם מכל מקום הואיל ואין עיניהן עגול כשל אדם לא מטמאה גם ר"מ בלידה, וכמו שאמרו פ"ק דבכורות ג' משמשין פנים כנגד פנים כו' ואמרו שם כל שתשמישו ועיבורו שוה יולדים ומגדלים זה מזה, והנה אמר ריב"ל אין מתעבר כו' ולא בהמה מן חיה כו' חוץ מר"א ומחלקותו שהיו אומרים חיה מתעברת מבהמה, הרי דאע"ג דחיה ובהמה אין עיבורן שוה כיון שתשמישן שוה מולידין זה מזה, לכן בנחש כיון שתשמישו שוה המפלת נחש נחשב ולד כיון דמקצת פרצוף אית ליה שגלגל עינו עגול, אבל דגים אעפ"י שהדולפנין פרין ורבין מבני אדם, המפלת אותן טהורה, שאין גלגל עיניהן עגול, וזה לדידן דבסוף הלכות שחיטה מביא רבינו תיש הבא על הצביה וילדה ובכ"מ, אבל להנהו דסברי דכיון דאין עיבורן שוה אין מולידין זה מזה אפשר דאף בנחש דתשמישו שוה לשל אדם כיון דאין עיבורו שוה לא איכפת לן ולא חשוב ולד כיון דלא מצאנו בכל הנך דעיבורן אינו שוה שיהיו מתעברין זה מזה, וסוגיא דלעיל דאמר אלא מעתה המפלת נחש תהא אמו טמאה לידה כו' אזלא בשיטת ריב"ל דאמר דאינה מתעברת חיה מבהמה כו' ודוק: אולם בתוספתא בכורות חשיב שאין בהמה טמאה יולדת מן הטהורה ולא גסה מדקה כו', ושייר ולא חיה מבהמה לפי שאזלא בשיטת ר"א ומחלוקתו דסברי דחיה יולדת מבהמה ותני ולא אדם מכולן ולא כולן מאדם, מכל מקום כיון דמה דתשמישן שוה אף על פי שאין עיבורן שוה יולדין בבהמה מחיה הוא הדין גבי אדם המפלת כמין זה שתשמישו שוה לשל אדם טמאה לידה אם מקצת פרצופו דומה לאדם וכמו שבארנו ודוק:
י״ב
וחומרא החמירו כו' אעפ"י שאין בו צורת פנים כו' מפני הולד שעמו: נראה מדבריו שמפרש טהרתם את הולדות פירושו דיבואו גם לטהר הולד שעמו וכיון שהיא טמאה מחמת ולד תו מטמאינן מספק גם מחמת הסנדל אעפ"י שאין עמו צורת פנים, ולפ"ז הא דתני סנדל צריך צורת פנים הוא לענין שמביאה קרבן ונאכל (משנה דכריתות) דלשויא ולד ודאי צריך שיהא בו צורת פנים ופשוט:
ט״ז
הפילה דמות בהמה חיה כו' ואם אינה קשורה בו מטילין עליה חומר שני ולדות כו': הנה רש"י פירש בגמרא דלר"מ דבחיה ועוף טמאה לידה אם חיה ועוף הוי זכר יהבינן לה חומרא של שליא דמספקינן בנקיבה לטומאה וחומר חיה ועוף לימי טהרה דשמא אין ולד בשליא, והקשו בתוספות דהא הוי ס"ס דשמא אין בשליא ולד ושמא בשליא זכר הוי ולא תהיה טמאה רק שבעה, ונפ"מ רבתי לדינא לדידן במפלת נחש והפילה אח"ז שליא וכי"ב כגון כמה גווני, ולכן נראה מסתימת הפוסקים כרש"י, וטעמא נראה דאם תפיל הולד ואחר יום או יומים תפיל השליא הלא אז צריכה לישב י"ד ימים ימי טומאה, דלא תוכל לומר דהוי ספק ספיקא ותהיה טמאה שבעה משעה שהפילה שליא, דא"כ הוי ס"ס הסותר את עצמו אם תראה ביום ל"ד לחיה ועוף, וביום מ"א, דתאמר חדא שמא אין בשליא ולד, והוי יום ל"ד ללידת החיה ועוף נדה ויום מ"א זיבה ושומרת יום כנגד יום, וחדא שמא נקבה בשליא והוה כל הדמים דם טוהר, וא"כ לפי מה שדנת על הספק שמא זכר הוי בשליא, א"כ הוה עכשיו ראיה ראשונה בתוך ימי טוהר של השליא יום ל"ג לשליא, ובראיה שניה נדה הויא וז"ב, וכיון שכן תו הוי חוכא ואיטלולא לומר דאם תפיל ביום שאחר זה תהיה טמאה טומאת י"ד ימי לידה כיולדת נקיבה ואם תפיל באותו יום שהפילה החיה ועוף תהיה טמאה רק שבעה כיולדת זכר, מאן יאמר לזה, לכן הוכרחו חכמים לטמאותה י"ד יום אף אם ביום אחד הפילה שניהן, וזה פשוט בעיני עד כי הוא לפליאה על רבותינו בתוספות: אולם נראה בטעמם, משום דאמרו לעיל דשליא תולין בולד עד עשרה ימים או עד ג' ימים יעו"ש, א"כ אין חוכא כאן, דנאמר דאם הפילה חיה ועוף ואחר זה שליא באותו יום תולין השליא בולד, וביום אחר חוששין לולד אחר ולכן טמאה י"ד יום, וביום הראשון תולין בחיה ועוף לכן אינה טמאה רק טומאת ז' יום כדין מפלת חיה ועוף לר"מ, ונאמר דיום הראשון תולין בחיה ועוף כמו שליא קשורה בו, אבל בילדה תאומים ושהה ולד אחר חבירו, והראשון ניכר שזכר הוא והשני אינו ניכר אם ולד הוא טמאה י"ד יום, מטעם דאם תפיל אותו ביום אחר תהא טמאה י"ד יום א"כ הוי חוכא ואיטלולא, שאם נולד השני אותו יום לא תחוש שמא נקבה ואם נולד יום שאחריו תחוש שמא נקבה ולכן אף באותו יום טמאה י"ד יום, וז"ב בדברי התוספות, ועיין חידוד הלכה שלא עמד בזה ודוק:
י״ח
תשב לזכר ולנקבה: בפרק יש נוחלין קכ"ז בטומטום שנקרע ונמצא זכר אמר רב שרביא אין אמו טמאה לידה ורב שיזבי אמר דאינו נימול לשמונה יעו"ש דמסיק דלרב שיזבי דתנא ספוקי מספקא ליה הוי ליה לומר ולנדה דשמא אין אמו טמאה לידה כלל ומסיק בקשיא, ורבינו פסק כסתם משנתנו, ואף דהיכי דאמר קשיא לא נדחה מהלכה, בכ"ז כאן דחהו מהלכה דלנדה א"צ לחוש כלל, וכן בהלכות מחו"כ פ"א ה"ט פסק דקרבנה נאכל רק על מה שהפילה אחר מ' ללידת הטומטום זה אינו נאכל יעו"ש. ויעוין נוב"י מהד"ת חלק יור"ד סימן קס"ג שלא עיין יפה בדברי רבינו כאן, ופשוט דרבינו סמך על הך דאמרו ריש פרק יוצא דופן ורבנן האי מיבעי ליה לרבות טומטום ואנדרוגינוס דסד"א כו' זכר ודאי נקבה ודאית ולא טו"א קמ"ל, הרי דסתם הסוגיא אמרה דקרא מבעי לטומטום דטמאה לידה ומביאה קרבן דקרבן בלא טומאה ליכא ביולדת, ומשו"ה פסק כן להלכה, ויותר מזה מצאנו לרב פפא ולרבא מארי דתלמודא דשקלו וטרו טובא בפרק המפלת סנדל דתני בכריתות גבי קרבן למאי צריך הא אין סנדל בלא ולד יעו"ש, ולוקמי כגון שהיה הולד טומטום ואח"ז יצא סנדל דאי משום ולד לו יהא דמספקא לתנא אין קרבנה נאכל ומשום סנדל קרבנה נאכל, וע"כ דפסיקא להו דטומטום מביאה קרבן ונאכל והא דלא חשיב ליה תנא בכריתות גבי קרבן, משום דפסיקא ליה ופשוט זה לתנא דקרבן שעל טומטום נאכל ודוק. וכן מבואר בתוספתא דבכורים פ"ב, דאנדרוגינוס אמו יושבת עליו ימי טוהר וכו' ומביאה עליו קרבן וכו'. והא דמסיק הגמרא בקשיא ולא תיובתא, יתכן משום דבתוספות נדה (דף ל"ה) הקשו ביוצא דופן אמאי אין לה ימי טוהר הא ממעין טהור אתי, ותירצו דבאמת יש לה ימי טוהר רק דנפק"מ אם ראתה ביום ז' טמאה נדה יעו"ש, וא"כ לא קשה דניתני ולנדה דהא יש לה ימי טוהר מכל מקום, רק לרב דסבר דממעין אחד מקשה והכי קיי"ל, ולכך לא אמר תיובתא, ומש"ה פסקו דמילתו דוחה שבת, וברור מאוד כדברי רבינו ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות איסורי ביאה י׳, מתוך הלכות איסורי ביאה שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
