רמב״ם - הלכות גזילה ואבידה · פרק ח׳

ספר נזיקין · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות גזילה ואבידה · פרק ח׳

הלכה א׳

הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ וּמֵת הַנִּגְזָל יַחְזִיר הַגְּזֵלָה לַיּוֹרְשִׁים. וְאִם אָבְדָה אוֹ נִשְׁתַּנֵּית נוֹתֵן לָהֶם דָּמֶיהָ. וְאִם נִשְׁבַּע לוֹ וְאַחַר כָּךְ מֵת נוֹתֵן לַיּוֹרְשִׁים הַקֶּרֶן וְהַחֹמֶשׁ:

הלכה ב׳

הַגּוֹזֵל אֶת אָבִיו וְנִשְׁבַּע לוֹ וּמֵת הָאָב. אִם אֵין הַגְּזֵלָה קַיֶּמֶת אוֹ נִשְׁתַּנֵּית עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם אֶחָיו עַל הַקֶּרֶן וְעַל הַחֹמֶשׁ. וְאִם הַגְּזֵלָה קַיֶּמֶת חַיָּב לְהוֹצִיא הַגְּזֵלָה עַצְמָהּ מִתַּחַת יָדוֹ. לְפִיכָךְ נוֹתֵן אֶת הַגְּזֵלָה וְאֶת הַחֹמֶשׁ לְאֶחָיו וְעוֹשֶׂה עִמָּהֶן חֶשְׁבּוֹן:

הלכה ג׳

אִם אֵין לוֹ אַחִין שֶׁנִּמְצָא זֶה הַגַּזְלָן לְבַדּוֹ הוּא הַיּוֹרֵשׁ מוֹצִיא הַגְּזֵלָה מִתַּחַת יָדוֹ לְבָנָיו וְאִם אֵין בָּנִים לְזֶה הַבֵּן הַגַּזְלָן נוֹתְנָהּ לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ בְּהַלְוָאָתוֹ אוֹ לִצְדָקָה. הוֹאִיל וְיָצְאָה הַגְּזֵלָה עַצְמָהּ מִתַּחַת יָדוֹ נִפְטַר אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אוֹ פְּרָעָהּ בְּחוֹבוֹ. וְהוּא שֶׁיּוֹדִיעֵם וְיֹאמַר זֶה גֵּזֶל אַבָּא:

הלכה ד׳

וְכֵן הַגּוֹזֵל אֶת הַגֵּר וְנִשְׁבַּע לוֹ וְחָזַר וְהוֹדָה לוֹ וְזָקַף עָלָיו הַכּל מִלְוֶה וְאַחַר כָּךְ מֵת הַגֵּר אַף עַל פִּי שֶׁזָּכָה בַּגְּזֵלָה חַיָּב לְהוֹצִיאָהּ מִתַּחַת יָדוֹ:

הלכה ה׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהוֹדָה בֵּינְתַיִם. אֲבָל אִם גָּזַל אֶת הַגֵּר שֶׁאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים וְנִשְׁבַּע לוֹ וּמֵת הַגֵּר הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם הַקֶּרֶן וְחֹמֶשׁ לַכֹּהֲנִים שֶׁל אוֹתוֹ מִשְׁמָר וּמֵבִיא אֲשָׁמוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְכַּפֵּר בּוֹ:

הלכה ו׳

מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (במדבר ה ח) "וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל" בְּגֵר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים הַכָּתוּב מְדַבֵּר וְאָשָׁם זֶה הָאָמוּר כָּאן הוּא הַגְּזֵלָה אוֹ דָּמֶיהָ. לְפִיכָךְ הַמַּחֲזִיר גֵּזֶל הַגֵּר בַּלַּיְלָה לֹא יָצָא. שֶׁהֲרֵי אָשָׁם קְרָאוֹ הַכָּתוּב וְאֵין מַקְרִיבִין בַּלַּיְלָה. וְאֵין הַכֹּהֲנִים חוֹלְקִין גֵּזֶל הַגֵּר כְּנֶגֶד גֵּזֶל הַגֵּר כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין חוֹלְקִין בְּשַׂר אָשָׁם נֶגֶד בְּשַׂר אָשָׁם אַחֵר:

הלכה ז׳

כָּל גֵּזֶל הַגֵּר שֶׁאֵין בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה לְכָל כֹּהֵן וְכֹהֵן מֵאַנְשֵׁי מִשְׁמָר לֹא יָצָא הַמַּחְזִירוֹ יְדֵי הֲשָׁבָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה ח) "הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן" עַד שֶׁתִּהְיֶה הֲשָׁבָה לְכָל כֹּהֵן. וְלָמָּה נֶאֱמַר בְּגֵזֶל הַגֵּר (במדבר ה ח) "אִישׁ" שֶׁהָאִישׁ אַתָּה צָרִיךְ לַחְקֹר וּלְחַזֵּר עָלָיו אִם יֵשׁ לוֹ יוֹרְשִׁים אוֹ אִם אֵין לוֹ אֲבָל אִם הָיָה הַגֵּר קָטָן אִי אַתָּה צָרִיךְ לְחַזֵּר עָלָיו אֶלָּא חֶזְקָתוֹ שֶׁאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים:

הלכה ח׳

הַכֹּהֲנִים בְּגֵזֶל הַגֵּר כִּמְקַבְּלֵי מַתָּנוֹת הֵן. לְפִיכָךְ הַגּוֹזֵל חָמֵץ מִן הַגֵּר שֶׁאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח חַיָּב לִתֵּן לַכֹּהֲנִים אֶת דָּמָיו כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. שֶׁאִם יִתְּנֵהוּ לָהֶן עַכְשָׁו אֵינָהּ מַתָּנָה שֶׁהֲרֵי הוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאִלּוּ הָיָה הַגֵּר קַיָּם הָיָה אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ט׳

כֹּהֵן שֶׁגָּזַל גֵּר שֶׁאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים וְנִשְׁבַּע לוֹ וּמֵת הַגֵּר לֹא זָכָה זֶה בִּגְזֵלוֹ שֶׁתַּחַת יָדוֹ אֶלָּא יוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ לְכָל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים בְּנֵי הַמִּשְׁמֶרֶת:

הלכה י׳

הַגּוֹזֵל אֶת הַגֵּר וְנִשְׁבַּע לוֹ וּמֵת הַגֵּר וְהִפְרִישׁ אֲשָׁמוֹ וּגְזֵלָתוֹ לְהַעֲלוֹתָן לַכֹּהֲנִים וּמֵת הַגַּזְלָן קֹדֶם כַּפָּרָה הֲרֵי בְּנֵי הַגַּזְלָן יוֹרְשִׁים אֶת כֶּסֶף הַגְּזֵלָה אוֹ הַגְּזֵלָה עַצְמָהּ וְהָאָשָׁם יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ:

הלכה י״א

נָתַן הַגַּזְלָן אֶת הַכֶּסֶף לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר וּמֵת קֹדֶם כַּפָּרָה אֵין יוֹרְשֵׁי הַגַּזְלָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיַּד הַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה י) "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה". וַאֲפִלּוּ הָיָה הַגַּזְלָן קָטָן שֶׁאֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה אֵין יוֹרְשָׁיו מוֹצִיאִין מִיַּד הַכֹּהֲנִים:

הלכה י״ב

נָתַן אֶת הַכֶּסֶף לְאַחַת מִן הַמִּשְׁמָרוֹת וְאֶת הָאָשָׁם לְמִשְׁמָרָה זוֹ שֶׁהִיא שַׁבַּתָּהּ יַחְזִיר הַכֶּסֶף אֵצֶל הָאָשָׁם לְאַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָרָה הַקְּבוּעָה שֶׁהַמִּשְׁמָרָה שֶׁלָּקְחָה כֶּסֶף בְּלֹא שַׁבַּתָּהּ לֹא זָכְתָה וּמוֹצִיאִין מִיָּדָהּ:

הלכה י״ג

אֵין מַקְרִיבִין אֶת הָאָשָׁם עַד שֶׁיַּחְזִיר הַגַּזְלָן הַקֶּרֶן לַבְּעָלִים אוֹ לַכֹּהֲנִים אִם הָיָה גֵּזֶל גֵּר שֶׁאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים. נָתַן אֶת הַקֶּרֶן וְהִקְרִיב אֲשָׁמוֹ נִתְכַּפֵּר לוֹ וְאֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב הַכַּפָּרָה וְחַיָּב לִתֵּן אֶת הַחֹמֶשׁ אַחַר כַּפָּרָה:

הלכה י״ד

הָעֲבָדִים וְהַשְּׁטָרוֹת וְהַקַּרְקָעוֹת אֵין בָּהֶן תּוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה כא) "וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן". כָּל הָאָמוּר בָּעִנְיַן מִטַּלְטְלִין הוּא וְגוּפָן מָמוֹן. יָצְאוּ קַרְקָעוֹת וַעֲבָדִים שֶׁהֻקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת וְיָצְאוּ שְׁטָרוֹת שֶׁאֵין גּוּפָן מָמוֹן. וְכֵן אִם הָיוּ גֵּזֶל גֵּר שֶׁאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים אֵינָן חוֹזְרִים לַכֹּהֲנִים. וְכֵן הַקַּרְקַע אֵינָהּ נִקְנֵית לְעוֹלָם לַגַּזְלָן אֶלָּא בִּרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ עוֹמֶדֶת. וַאֲפִלּוּ נִמְכְּרָה לְאֶלֶף זֶה אַחַר זֶה וְנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת לַנִּגְזָל בְּלֹא דָּמִים. וְכָל מִי שֶׁיָּצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ חוֹזֶרֶת עַל זֶה שֶׁמְּכָרָהּ לוֹ וְחוֹזֵר הַמּוֹכֵר הַשֵּׁנִי עַל הַמּוֹכֵר הָרִאשׁוֹן עַד שֶׁיַּחֲזֹר הַלּוֹקֵחַ מִן הַגַּזְלָן עַל הַגַּזְלָן וְיִטּל מִמֶּנּוּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

אבן האזל · הלכות גזילה ואבידה פרק ח׳

ד׳

וכן הגוזל את הגר ונשבע לו וחזר והודה לו וזקף עליו הכל מלוה ואח"כ מת הגר אע"פ שזכה בגזלה חייב להוציאה מתחת ידו, בד"א כשהודה בינתים אבל אם גזל את הגר שאין לו יורשים ונשבע לו ומת הגר הרי זה חייב לשלם הקרן וחומש לכהנים של אותו משמר ומביא אשמו ואח"כ יתכפר לו. השגת הראב"ד: כשהודה בינתים וכו'. א"א ואפי' (לא) הודה בינתים אם לא זקפן עליו במלוה הכל לכהנים דלא איתמר בשמעתין הכי אלא לר' יוסי הגלילי אבל לר"ע כי לא זקפן לכהנים הוי עכ"ל. כתב המ"מ וז"ל ובאמת הסוגיא האמורה שם לדעת ריה"ג הוא כדאמרינן מכלל דריה"ג וכו' אלא גזל הגר דקאמר רחמנא נתינה לכהנים וכו' ויראה לי דלר"ע ל"ש זקפן ל"ש לא זקפן בהוצאת גזלה מתחת ידו סגי אע"פ שאינה נותנה לכהנים והא דפריך לריה"ג משום דלדידיה מפרש טפי דאמר זכה הלה במה שבידו וכו' ונקט בברייתא זקפן להודיעך כחו דר"ע דאפי' זקפן בעי להוציא גזלה מתחת ידו ועל דרך זה כתב הרב למעלה זקפן זה נ"ל ועוד צ"ע, עכ"ל, והנה מה שכתב המ"מ דהסוגיא הוא לדעת ריה"ג כן הוא לפירש"י דפי' בהא דאמר מכלל וכו' אפי' לא זקפו לרבא פרכינן ולהדיא דמפרש דהא דאמר אלא גזל הגר וכו' הוא סיומא דקושיא דפריך לרבא לדעת ריה"ג וכן כתבו התוס' דה"ה דהו"מ למיפרך בתחלת סוגיא כי קאמר ריה"ג ל"ש לנפשיה וכו'. אבל באמת הדברים מבוארים בסוגיא כדעת הרמב"ם דהא לר' יוחנן דמשני הא ריה"ג הא ר"ע ואמר להדיא דזקפן במלוה הוא לרבותא דר"ע, אבל עכ"פ לר"ע נמי ל"ש זקפן ל"ש לא זקפן א"צ אלא להוציא גזלה מתח"י, אבל אינו נותנה לכהנים וכן הוא לרבא דסבר נמי דזקפן לאו דוקא כדפירש"י אכן נראה דאפשר לפרש דמה דאמר מכלל זהו סיומא דמילתא דרבא דאמר כי אמר ר"ע דלא מצי מחיל לנפשיה אבל לאחרים מצי מחיל וזהו מתני' דמחל לו על הקרן, ומוכח מזה דזקפן במלוה אינו מחילה וזהו דמסיים מכלל דריה"ג סבר אפי' לנפשיה מצי מחיל והיינו כיון דזקפן לא מיקרי מחילה כיון דלאחרים סבר ר"ע נמי דמצי מחיל, ומה דפריך בגמ' אלא גזל הגר דקאמר רחמנא נתינה לכהנים זהו סוף הסוגיא והוא קושיא לדברי הכל בין לריה"ג בין לר"ע דר"ע נמי לא אמר דצריך נתינה לכהנים. אכן דברי הרמב"ם אכתי אינם מיושבים דלא משמע בדבריו דזקף במלוה הוא לרבותא ומפשטות דבריו משמע דיש חילוק בין זקפן ללא זקפן ומ"מ לא הזכיר לנו איך הוא דינא בלא זקפן, ונראה דסובר דזקפן מועיל דבאמת כבר נעשה מלוה ומ"מ סבר ר"ע דכיון דעכ"פ לא מחלן לגמרי אכתי לא קיים מצות השבת האשם. ולכן הוא מחויב להוציא גזלה מתחת ידו. ורק דהנ"מ בין זקפן ללא זקפן הוא בדין זכות בהגזלה דהיכי דזקפן דכבר נעשה מלוה אז ודאי זכה הגזלן בגזלה כיון דכבר נעשה מלוה אלא דמ"מ צריך להוציא מתחת ידו. אבל לא זקפן אכתי דין גזלה קיימת ומחוייב מעיקר דין השבת גזלה להוציא גזלה מתחת ידו אלא דמ"מ ליכא בזה דין דהשבה לכהנים כיון דכבר נתחייב להשיב להגר בעצמו דדוקא היכי דלא הודה אלא לאחר מיתת הגר דעתה נתחייב בהשבת האשם אז אמרינן דזכה השם ונתנו לכהנים אבל בנתחייב להגר ליכא דין השבה לכהנים אלא לכל מי מישראל שישיב הוי השבת גזלה, ונמצא דבאמת להלכה אין שום נ"מ בין זקפן ללא זקפן, כיון דגם בזקפן צריך להוציא גזלה מתח"י ומ"מ נקט זקפן דוקא דאז הוי רבותא במה דצריך להוציא גזלה מתח"י אף שזכה בגזלה אבל לא זקפן פשוט הוא דמחוייב להוציא גזלה מתחת ידו דלא זכה כלל:

ה׳

י״ב

נתן את הכסף לאחת [מן] המשמרות ואת האשם למשמרה זו שהיא שבתה יחזיר הכסף אצל האשם לאנשי המשמרה הקבועה שהמשמרה שלקחה כסף בלא שבתה לא זכתה ומוציאין מידה. כתב המ"מ נתן את הכסף לאחת מן המשמרות פי' שלא בזמנם והוא מבואר במשנה ודין אחר אמר בגמ' כזה ולא הזכירו רבינו ז"ל עכ"ל. ודברי המ"מ תמוהים מאוד דלפי פירש"י מתני' הוא כשנתן לכל א' בזמנו וסיפא דקנסינן ליהויריב הוא משום שקבל אשם מקמי כסף. ומצאתי שעמד ע"ז ביש"ש ואחר שהאריך בבאור הסוגיא וההלכה לדעת רש"י כתב וז"ל, והרמב"ם האריך בפי' המשנה בדברים דחוקים וזרים שלא כדרך המשניות וגם יש לו סוגיא אחרת בפלוגתא דר"י ורבנן מסוגיא שלנו גם תמוה לי שעיקרי הדינים לא הביא בספרו וכתב רק דין א' וז"ל נתן וכו' ודין זה לפי"מ שפי' לא הוזכר לא במשנה ולא בברייתא, ומ"מ נ"ל שכך הדין לר"ע דליכא למימר ליקנסה בני יהויריב דהא לא קבלו האשם מקמי הכסף אלא האחרים שקבלו הכסף שלא במשמרתם ראוי לקנוס ובזה מודים רבנן לר"י. ואדרבא לפי"מ שפי' הוא במשנה נראה שפסק כר' יהודה שדין זה שכתב בספרו יהי' אליביה והוא עצמו פסק בפיהמ"ש כחכמים עכ"ל. והנה אחר העיון בפיהמ"ש נראה שמפרש מתני' דלא כפירש"י דנתן הכסף ליהויריב הוא חד בבא ואשם ליהויריב הוא בבא אחריתא אלא דהוא חד בבא נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה ומיירי במשמרתו דידעיה, ואמר ע"ז יֵצֵא אשם ליהויריב ומה דתנן כסף לידעיה הוא בבא אחריתא והיא משנה חסרה וכמו דקתני, ולדברי ר' יהודה כסף לידעיה, היינו שיוציאו ב"ד הכסף מיהויריב לידעיה והוא כהך גוונא דפלוגתא דברייתא דמפרש רבא דמיירי במשמרתו דיהויריב ולא ידעתי מש"כ היש"ש שיש להרמב"ם סוגיא אחרת בפלוגתא דר"י ורבנן מסוגיא שלנו. דאין חילוק כלל בפירושו של הרמב"ם בברייתא ממה שמפרש רבא רק החילוק דבברייתא מיירי כשהיה המשמרה של יהויריב ומתני' מיירי שהמשמרה של ידעיה וכן כתב בפיהמ"ש וז"ל וכך אמרה הברייתא בזה הדין כשהיתה המשמרת ליהויריב עכ"ל. אלא שבזה ודאי נכונים דברי היש"ש דהרמב"ם אינו מחלק בין נתן האשם קודם או הכסף קודם. דגם אם נתן הכסף קודם מ"מ קנסינן לרבנן להמשמרה שלקחה האשם אף שהוא בזמנה דכיון שנתן הכסף להמשמרה שאינה זמנה לא זכתה והוי כמו דאכתי לא נתן הכסף כלל ולא היה להמשמרה שהוא זמנה לקבל האשם בלא כסף. והרמב"ם פוסק כאן בהלכותיו כר' יהודא וכמו שכתב היש"ש וחוזר ממש"כ בפיהמ"ש, וטעמו נראה משום דרבי מפרש אליבא דר' יהודה בין בברייתא בין במתני' בהא דאמר אם קיים האשם, ונמצא שהרמב"ם שכתב בהלכה זו לאחת מן המשמרות כלל בזה דינא דמתני' והברייתא ואין נ"מ בין נתן האשם קודם או הכסף קודם וכנ"ל. ויש כאן סוגיא עמומה בירושלמי והרבה פירושים נאמרו בזה ואינם מרווחים ואיתא שם להדיא לחד מ"ד דבני משמר שזכו במשמר שלא בשבתן מוציאין אותן מידן וזהו כלשון הרמב"ם. אבל צריך לבאר הסוגיא לפירושו של הרמב"ם. וז"ל הירושלמי שהוא תחלת סוגיא על מתני' דנתן את הכסף וכו' ר' חזקיה אמר בשתי שבתות פליגן ר' יוסי אמר בשבת אחת, מאן דמר בשתי שבתות נתן את הכסף ליהויריב במשמר ידעיה ואשם לידעיה במשמר יהויריב יצא, רבי אומר אם כדברי ר' יודן אם הקריבו בני יהויריב את האשם לא נתכפר להן אלא יוליך את הכסף מבני ידעיה אל בני יהויריב ויקריבו בני יהויריב את האשם ויתכפר להן, זאת אומרת אנשי משמר שזכו במשמר שלא בשבתן מוציאין אותו מידן מאן דמר בשבת אחת פליגן נתן את הכסף ליהויריב במשמר ידעיה ואשם לידעיה במשמר יהויריב לא יצא כו' זאת אומרת אנשי משמר שזכו בקרבן בשבתן אין מוציאין אותו מידן, ופי' הפ"מ דפלוגתא דר' חזקיה ור' יוסי קאי אתוספתא דאיתא שם נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יחזיר הכסף אחר אשם דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אשם אחר כסף, וגורס הפ"מ כמו במתני' נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא, אשם ליהויריב וכסף לידעיה יחזיר הכסף אחר אשם וכו', ומפרש הפ"מ מאן דמר בשתי שבתות נתן הכסף ליהויריב במשמר ידעיה ואשם לידעיה במשמר יהויריב יצא, דאפי' נתן לכל אחד שלא במשמרתו יצא כיון דנתן כסף קודם אשם, ורק בנתן אשם קודם פליגי ר"י וחכמים ע"ש בטעמא דפלוגתא שחידש בעצמו והוא דחוק מאוד. ועכ"פ לדעת הרמב"ם א"א לפרש כן ומדבריו מוכח שסמך על הירושלמי שכתב כלשון הירושלמי. לכן נראה לפרש דברי הירושלמי לפי שיטתו של הרמב"ם והפלוגתא קאי על מתני' דר' חזקיה מפרש למתני' דמיירי בשתי שבתות וכמו שמפרש נתן הכסף ליהויריב במשמר ידעיה ואשם לידעיה במשמר יהויריב יצא וחסר כאן תיבת כו' כמו דאיתא בהא דר' יוסי והכונה יצא אשם ליהויריב ולדברי ר' יהודה כסף לידעיה וכמו שמפרש הרמב"ם אבל אם נתן לכל אחד בשבתו לא פליגי וזכה כל אחד בשלו וכדאיתא בבבלי. ומייתי ע"ז הא דאיתא בתוספתא רבי אומר אם כדברי ר' יודן אם הקריבו בני יהויריב את האשם לא נתכפר להן אלא יוליך את הכסף מבני ידעיה אל בני יהויריב ויקריבו בני יהויריב את האשם ויתכפר להן וזה ודאי מיירי כשנתן ליהויריב את האשם כמו בברייתא בבבלי וגם שם איתא דברי רבי בלשון אחר. וכן צריך לגרוס בתוספתא כמש"כ הפ"מ אלא דרישא נתן את הכסף וכו' יצא א"א לגרוס לדעת הרמב"ם דהא אינו סובר דיש חילוק ולא נוסיף בבא בתוספתא כמו לגירסת הפ"מ רק נתן אשם ליהויריב וכסף לידעיה וכמו בברייתא בבבלי, והברייתא מוסיפה על המשנה דגם בנתן אשם קודם פליגי דלא נימא דבזה כו"ע מודו דיחזיר אשם אצל כסף דלא הו"ל לקבל אשם קודם כסף. ור"ח לא רצה לפרש שנתן הכסף ליהויריב במשמר ידעיה ואשם במשמר ידעיה כמו דמפרש בבבלי דסובר דאז אין ספק שמוציאין מיהויריב הכסף, ודוקא כאן שעבר משמרו של ידעיה ולא תבע וקבל עכשיו האשם במשמר יהויריב דבזה פליגי דר' יהודה סבר דכיון דיהויריב קיבל הכסף שלא בזמנו מוציאין מידו, וחכמים סברי דאדרבא דעכשיו עכ"פ הוי משמר יהויריב וצריך ידעיה להחזיר האשם ליהויריב. אבל עכ"פ לדברי שניהם שלא במשמרו לא זכה בין שקיבל הכסף בין שקיבל האשם אלא דחולקין מי עדיף עכשיו יהויריב או ידעיה וזהו דאמר זאת אומרת כו' ר' יוסי אומר בשבת אחת, ולכאורה פי' בשבת אחת הוא כפשוטו וכדמפרש בבבלי וכן פירשו המפרשים אלא שא"א לפרש לפי"ז לנכון מה דאמר מאן דמר בשבת אחת נתן את הכסף וכו' זאת אומרת וכו' לכן נראה לפרש דכמו דבשתי שבתות היינו שנתן לכל א' שלא במשמרו ה"נ בשבת אחת שנתן לכל א' במשמרו ולא דבשבת אחת נתן שניהם דהוי לאחד שלא במשמרו, ור' יוסי חולק אגמ' דבבלי דפשוט דאם נתן לכל א' במשמרו זה זכה בשלו וזה זכה בשלו ורק בנתן אשם קודם פליגי רבנן. וטעמא דר' יוסי הוא משום דבדף ק"ט ילפינן דגזל ניתן לכהן שבאותו משמר ולא לכל כהן שירצה מקרא דמלבד איל הכפורים אשר יכפר בו, ולפי גמ' דידן דאפשר ליתן כסף ליהויריב ואשם לידעיה ע"כ לא ילפינן מהך קרא אלא דהכסף שייך לאנשי משמר שהם בשעה שנותן הכסף כיון דלמשמר זה צריך ליתן האשם, אבל ר' יוסי סבר דלגמרי ילפינן דהכסף שייך להמשמר שנותן האשם ואיברא דע"כ איכא נמי דינא דמשמר לגבי כסף דהא אם הביא גזילו עד שלא הביא אשמו יצא ואם לא יביא אשם כלל נמי יצא ידי השבת גזלה, וע"כ דכיון דתלי קרא באיל הכפורים וזה שייך לאנשי משמר, וכיון דכשיחפוץ עכשיו להביא האשם צריך ליתנו למשמר זה לכן גם הכסף צריך ליתנו למשמר זה דהא צריך ליתן הכסף קודם האשם. אך כל זה אם לא יקריב האשם כלל אבל אם יקריב האשם ויתנהו למשמר אחר אז אגלאי מילתא דצריך ליתן גם הכסף למשמר זה שנתן האשם דאמר קרא דגזלו ואשמו הוא לחד משמר. אלא דבזה פליגי ר' יהודה וחכמים דר' יהודה סבר דהכסף יחזיר אחר אשם כיון דתלי קרא כסף באשם, וחכמים סברי דכיון דהביא גזלו עד שלא הביא אשמו יצא, והכסף צריך ליתנו קודם האשם ובדין זכה יהויריב שקיבל הכסף במשמרתו ולכן גם האשם צריך ליתן במשמרתו אף שכבר עבר משמרתו וימתין עד שיגיע משמרתו ויקריבנו, ואמר רבי דלדברי ר' יהודה דיחזיר כסף אחר אשם נמצא דכ"ז שלא החזיר המשמר שקיבל הכסף את הכסף להמשמר שקיבל האשם, הוי כמו שלא הביא גזלו, דאף דמקודם אמרנו דיצא ידי חובת גזלו היינו משום דע"כ צריך ליתן גזלו מקודם וגם אם לא יקריב אשמו יצא ידי השבת גזלה, אבל אם יקריב המשמר הב' נמצא דלא נתן הכסף להמשמר שהקריב את איל הכפורים. לכן ע"כ אם היינו אומרים שהאשם כשר מתבטל למפרע נתינת הכסף וממילא הדר הו"ל אשם פסול. וכיון דהוי אשם פסול ממילא שוב לא נתבטל נתינת הכסף דהא ליכא כאן איל הכפורים. ואין לומר דשוב יחזור חלילה דכיון דאנו אומרים דלא נתבטל נתינת הכסף הו"ל אשם כשר, דזה אינו דאין אנו יכולין לומר שהוא כשר דע"כ אם יהי' כשר יהי' אשמו בלא גזלו וע"כ הוא פסול. נמצא דכלל ששנו חכמים במשנתנו דהביא גזלו עד שלא הביא אשמו יצא הוא כלל גמור, כיון דא"א ליתן אח"כ האשם ולומר שלא יצא ידי השבת גזלו. אבל האשם ע"כ הוא פסול וכנ"ל. ולכן שפיר אמר רבי בתוספתא דלדברי ר' יהודה אם הקריב יהויריב את האשם ומיירי בנתן ליהויריב את האשם כמו בברייתא דבבלי לא נתכפר אלא יוליך מקודם הכסף ליהויריב ואח"כ יקריב את האשם. וסובר ר' יוסי דכל זה הוא דוקא אם קבל כל אחד בשבתו אבל אם קבל כ"א שלא בשבתו אז רבנן דסברי יחזור אשם אצל כסף מודו לר' יהודה דיחזור כסף אצל אשם דכיון דקבל הכסף שלא במשמר שלו אין לו זכות בהכסף כלל דהא גלי קרא דדוקא לכהן שבאותו משמר, ואף דאח"כ קבל ידעיה ג"כ האשם שלא בשבתו מ"מ ידעיה זכה, בהאדם שניתן לו ויקריבנו כשיבוא שבתו. אבל יהויריב לא זכה בהכסף וזהו דאמר מאן דמר בשבת אחת פליגן נתן הכסף ליהויריב במשמר ידעיה ואשם לידעיה במשמר יהויריב לא יצא כו' פי' לא יצא אשם ליהויריב דרבנן נמי מודו דיחזור כסף אצל אשם, וזהו דקאמר זאת אומרת אנשי משמר שזכו בקרבן [שלא כצ"ל] בשבתן אין מוציאין מידן ודייק כאן לומר בקרבן ולא כדלעיל דאמר במשמר משום דלעיל הוא בין לענין הכסף בין לענין האשם, אבל הכא דוקא על האשם פליגי אבל הכסף ודאי לא זכה שלא בשבתן וכנ"ל. ולדעת ר' יוסי דסובר דאם נתן לכל אחד שלא בשבתו לא פליגי רבנן על ר' יהודה בודאי אם נתן ליהויריב הכסף במשמר ידעיה, ואשם לידעיה במשמרתו כ"ש דחכמים מודו לר' יהודה דהא לא זכה יהויריב בהכסף וכנ"ל. ואפי' נתן מקודם אשם ליהויריב במשמרתו ואח"כ כסף לידעיה במשמרתו דיהויריב כדאוקי רבא בבבלי נמי אין נ"מ ורבנן מודו לר"י דיחזור כסף אצל אשם דלא סבר מה דאמר בבבלי דקנסינן לידעיה שקבל האשם לפני הכסף דהוי משום גזירה שמא יקריבו אשם לפני כסף כמש"כ המהרש"א שם ור' יוסי לית ליה הך גזרה ולכן סבר דדוקא בשבת אחת מחלוקת שקבל כל אחד בשבתו ובזה פליגי וכמו שנתבאר. עוד איתא שם ואם עיבר משמר בני יהויריב כיני מתני' ואם היה שעיבר לאחר ימים זכו בני יהויריב את האשם לא נתכפר להן אלא יוליך את הכסף מבני ידעיה אצל בני יהויריב ויקריבו בני יהוידע את האשם ויתכפר להן זאת אומרת אנשי משמר שזכו בקרבן בשבתן נתעצלו ולא הקריבוהו מוציאין אותו מידן. והפ"מ פי' כאן בדוחק גדול שפי' לא נתכפר להן היינו שלא הקריבו ומה דאמר אלא יוליך זהו בתמיה והמעיין יראה שאין מקום לבאר כן, והנראה בזה דלפי"מ שבארנו דבשבת אחת היינו שנתן לכל אחד בשבתו, והתוספתא קאי בנתן אשם ליהויריב וכסף לידעיה כהש"כ וכדאיתא בבבלי, וכיון דנתן לכל אחד בזמנו א"כ ממילא כבר עבר משמרו של יהויריב ומה קאמר ואם עבר משמרו של יהויריב, לכן מפרש כיני מתניתא ואם היה שעבר לאחר ימים זכו בני יהויריב את האשם היינו אחר שחזרו המשמרות. והיה האשם ביד יהויריב וכבר החזירו בני ידעיה ליהויריב את הכסף שאז כבר היה יכול יהויריב במשמרתו להקריב האשם ולא הקריב, ומה דמסיים עלה בירושלמי לא נתכפר להן וכו' ברור שהוא טעות המעתיקים שהוצרכו להעתיק סוף דברי התוספתא בבבא זו והעתיקו דברי התוספתא מבבא הקודמת, [ותיבת יהוידע ט"ס וצ"ל יהויריב] שכבר היא כתובה בירושלמי למעלה כמו שהבאנו, וצריך לומר כמו דאיתא בתוספתא והכי איתא התם עבר משמרו של יהויריב יחזיר האשם מבני יהויריב אצל בני ידעיה ויקריבו בני ידעיה את האשם ויתכפר להן, וזהו דמפרש הירושלמי דאם עבר היינו שעברו כל המשמרות והגיע משמרתו של יהויריב ולא הקריב האשם והגיע עוד הפעם משמרתו של ידעיה אז יחזיר האשם מבני יהויריב אצל בני ידעיה ויתכפר להן, וע"ז אמר זאת אומרת אנשי משמר שזכו בקרבן בשבתן נתעצלו ולא הקריבוהו מוציאין אותו מידן, ואשמעינן דרק האשם מפסידין אבל הכסף נשאר אצלם אף דמה שלקחו מבני ידעיה הכסף, הוא בשביל שזכו בני יהויריב האשם וסבר ר' יהודה דיחזור כסף אצל אשם, משום דכסף תליא באשם וכמש"כ, מ"מ זהו בתחלה אבל כיון שכבר זכה יהויריב באשם ובכסף נעשה הכסף כבר שלו בהחלט, ומה שהפסיד עכשיו בשביל שנתעצל ולא הקריב את האשם אין לוקחין ממנו אלא האשם, זהו דקאמר ויקריבו בני ידעיה את האשם ויתכפר לו והיינו דאף שבני ידעיה אין להם עכשיו הכסף מ"מ עכשיו אין זה חסרון כיון שכבר זכה יהויריב בכסף ובאשם ונתקיים השבת גזלה ויתכפר באשם שמקריב ידעיה. והנה כל זה שבארנו ד' הירושלמי לשיטת הרמב"ם אינו לומר דהרמב"ם פוסק כפירושא דחד מהני אמוראי בירושלמי דבודאי פסק כרבא בבבלי, אלא שפירשנו הירושלמי דיהי' בשיטת הרמב"ם דלא נימא דאם נתן הכסף קודם יצא אפי' נתן שלא בזמנם, ולהלכה ודאי פסק הרמב"ם כסוגיא דבבלי, אבל מ"מ מהא דירושלמי יצא להרמב"ם שהמשמרה שלקחה כסף בלא שבתה לא זכתה ומוציאין מידה דמסוגיא דבבלי הוי משמע שהוא רק מטעם קנס דר"י וחכמים פליגי אי ליהויריב קנסינן או לידעיה קנסינן, אבל הירושלמי שפיר מוכיח מהא דאמר רבי דאם הקריבו בני יהויריב את האשם קודם שהחזיר ידעיה את הכסף לא נתכפר לו, ומוכח דידעיה מעיקר דינא לא זכה והוי הביא אשמו עד שלא הביא גזלו דאי הוי רק משום קנס א"א לומר דמיקרי הביא אשמו עד שלא הביא גזלו ולפי"ז צ"ל דמה דאמר רבא בבבלי דפליגי אי ליהויריב קנסינן או לידעיה קנסינן היינו דאי קנסינן ליהויריב ויחזיר לידעיה את האשם אין הכונה שידעיה יזכה שלא במשמרתו דבודאי שלא במשמרתו לא יקריב אלא דכשיגיע משמרת ידעיה יזכה בין באשם בין בכסף, אבל זה מוכח מדברי רבי דמעיקר דינא לא זכה המשמר שקיבל הכסף שלא במשמרתו ולכן הוי הביא אשמו עד שלא הביא גזלו וכנ"ל. והנה אחר שבארתי סוגיית הירושלמי לפי שיטת הרמב"ם ראיתי מה שכ' בס' מרכבת המשנה שהאריך הרבה לבאר הסוגיא לפי דעת הרמב"ם באופן אחר וכמדומני שדרכי היא נכונה והמעיין יבחר:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

כסף משנה · הלכות גזילה ואבידה פרק ח׳

ב׳

הגוזל את אביו ונשבע לו וכו'. כתב הטור על דברי רבינו ואין זה מדרך המשנה אלא כמו שפירשתי שיתננה לאחי הגזלן או לאחי אביו אם אין לו אחים כלומר דלרש"י שפירש יתן לבניו ולאחיו דקתני מתני' לבניו של אביו או לאחיו של אב אם אין לו בנים שפיר נקט לבניו ברישא אבל לפירוש רבינו הוה ליה למינקט תחלה לאחיו ואח"כ לבניו. ואני אומר שאפילו היה כדבריו אין זה כדאי לומר על פירוש רבינו אין זה מדרך המשנה כל שכן שהתוספות פירשו כפירוש רבינו ונתנו טעם לשבח למה נקט לבניו ברישא: כתב עוד הטור וגם מ"ש שיעשה חשבון עם אחיו משמע נוטל חלק בגזילה זה אינו אלא אינו נוטל בה מאומה. פשטא דמילתא כך הוא לכאורה אבל רבינו מפרש בענין אחר וכן כתב ה"ה וזה לשונו נראה שהרב מפרש משלם קרן וחומש ומ"מ מעכב בידו שאר נכסים יותר מחלקו המגיעו בהם כפי מה שיהיה מגיעו בהם מקרן וחומש שנתן בהם וזהו שכתב עושה עמהם חשבון וזה אם אינו רוצה לתת חלקו עכ"ל. ונראה שטעמו של רבינו שכיון שנתן כל הגזילה לבניו או לאחיו הרי קיים מצות השבת גזילה ומעתה למה לא יתבע חלקו בנכסי אביו:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

משנה למלך · הלכות גזילה ואבידה פרק ח׳

ב׳

הגוזל את אביו וכו'. משנה בפ' הגוזל. וז"ל מרן הב"י סימן שס"ז ואפשר דה"ה לא נשבע ונשבע דקתני משום סיפא דלוה וב"ח באים ונפרעים לאשמועינן דאע"ג דנשבע שרי בהכי. והרשב"א בח"ב סי' ש"ח כתב דדוקא נשבע וכן גבי גר הוי דוקא נשבע וכן הסכימו חכמי אשכנז וצ"ע. (א"ה עמ"ש הרב המחבר ז"ל לעיל פ"ג מהלכות אלו הלכה ה'):

ה׳

בד"א כשהודה בינתים כו'. כתוב בהשגות ואפילו לא הודה בינתים אם לא זקפן עליו במלוה הכל לכהנים כו'. ויש לדקדק במ"ש אם לא זקפו וזה אינו דאפי' זקפו עליו לר"ע אין לו תקנה עד שיוציא מתחת ידו ולדידיה כי זכי רחמנא לכהן גזל הגר אפי' בזקפן הוא אבל לר"י הגלילי דסובר דמצי מחיל לנפשיה בין זקפו בין לא זקפו בעינן גזל הגר היכי משכחת לה וזהו לפי פשט הסוגיא אבל הראב"ד סובר דלכך לא בעי בגמרא לר"ע משום דלא אמר ר"ע כשלו הוא כשיוציא הגזלה מידו אלא בזקפו אבל בלא זקפו גזל הגר זיכהו השם לכהן וזה קשה וצ"ע. ואפשר דכסברת הטור סובר הראב"ד דכתב מוהריק"א בסמוך דפירושא דמתניתין דקתני משלם קרן וחומש לאחיו דאינו נוטל חלקו ובכה"ג משלם גזל הגר לכהנים לר"ע דהיינו מתני' אבל בברייתא דזקפו דקאמר ר"ע דהם שלו אלא דצריך להוציאו מידו אפי' בגר לא הוי לכהנים זהו הנלע"ד. (א"ה עיין לעיל פ"ג מהלכות אלו הלכה ה'):

י״ב

נתן את הכסף לאחת מן המשמרות וכו'. בפ' הגוזל קמא (דף ק"י) תנן נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא אשם ליהויריב וכסף לידעיה אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה ואם לאו יחזור ויביא אשם אחר שהמביא גזלו עד שלא הביא אשמו יצא הביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא ע"כ. ומתני' מיירי כשנתן לכל אחד ואחד במשמרתו אלא שאם נתן הכסף בתחלה ליהויריב במשמרתו וחזר ונתן האשם לידעיה במשמרתו יצא וזכה כל אחד בשלו כלומר דזכה יהויריב בכסף וידעיה זכה באשם ומקריב אותו אך אם נתן בתחלה האשם ליהויריב במשמרתו וחזר ונתן לידעיה הכסף במשמרתו אז הדין הוא שאם קיים האשם שיקריבוהו בני ידעיה לפי שיהויריב עשה שלא כדין שקבל האשם קודם שקיבל הכסף ואם כבר הקריבום בני יהויריב אמרינן דיחזור הגזלן ויביא אשם אחר משום דלא יצא באשם ראשון שהקריבו בני יהויריב לפי שהקריבוהו קודם נתינת הכסף. והנה במתני' ליכא פלוגתא אך בגמ' ת"ר נתן אשם ליהויריב וכסף לידעיה יחזיר כסף אצל אשם דברי ר"י וחכ"א יחזיר אשם אצל כסף ושאלו בגמ' היכי דמי אילימא דיהיב ליה אשם ליהויריב במשמרתו דיהויריב וכסף לידעיה במשמרתו דידעיה זה זכה בשלו וזה זכה בשלו. והנה קושיא זו היא לר"י דלרבנן ניחא דטעמייהו דרבנן דאמרי דיחזיר אשם אצל כסף משום דקנסוהו ליהויריב דקביל אשם מקמי כסף וכדתנן במתניתין אך לר"י קשה דנהי דלא קניס ליהויריב מ"מ לידעיה אמאי קניס והלא ידעיה לא עשה שלא כדין ותירצו דהב"ע דיהיב אשם ליהויריב במשמרתו דיהויריב וכסף לידעיה במשמרתו דיהויריב שנמצא שגם ידעיה עשה שלא כדין שקבל הכסף בזמן משמרת יהויריב ובהא פליגי ר"י וחכמים דחכמים ס"ל דאף שכולם עשו שלא כדין טפי איכא למקנסיה ליהויריב שקבל אשם קודם נתינת הכסף ומש"ה אמרו דיחזיר אשם אצל כסף ור"י סובר דטפי איכא למיקנסיה לידעיה שקבל הכסף בעוד משמרת יהויריב קיימת ומש"ה אמר דיחזיר כסף אצל אשם אך היכא דיהיב לכל אחד במשמרתו בזה לא נחלקו דלכ"ע אם נתן הכסף בתחלה זה זכה בשלו וזה זכה בשלו ואם נתן האשם בתחלה יחזיר האשם אצל כסף וכדתנן במתני' משום דקנסינן ליה ליהויריב דקביל אשם מקמי כסף וזהו דר"י לא נחלק במתני' כי אם בברייתא: תו אמרי' בגמרא אמר רבי לדברי ר"י אם קדמו בני יהויריב והקריבו את האשם יחזור ויביא אשם אחר ויקריבו בני ידעיה וזכו הללו במה שבידן ע"כ. כלומר דאף דקניס ר"י לידעיה זהו בעוד האשם קיים שיכולין בני יהויריב להקריבו בהכשר דהיינו שיחזיר הכסף אצל אשם אבל אם קדמו בני יהויריב והקריבוהו בפיסול דקי"ל דאשם הבא קודם הכסף פסול אז ינתן אשם שני לידעיה. והקשו בגמ' דמאחר דאשם זה שקדמו בני יהויריב והקריבוהו פסול הוא היכי קתני וזכו הללו במה שבידם דמשמע שאף יהויריב זכה באיזה דבר והלא כיון דפסול הוא לא חזי ותירצו לעורו: תו אמרי' התם אמר רבי לדברי ר"י אם קיים אשם יחזיר אשם אצל כסף והקשו והא ר"י יחזיר כסף אצל אשם אית ליה ותירצו דהב"ע כגון דנפק משמרתו דיהויריב ולא תבעו והא קמ"ל דאחולי אחלו גבייהו ע"כ. תו אמרי' התם אמר רבי לדברי ר"י אם קיים אשם יחזיר כסף אצל אשם והקשו פשיטא דהכי אית ליה לר"י ותירצו הב"ע כגון דנפק משמר דהני ודהני ולא תבעו מהו דתימא אחול גבי הדדי קמ"ל דאמרינן להו להדרו ברישא ע"כ. ופירש"י כגון דנפיק משמרת דהני ודהני ולא תבעו בני יהויריב את הכסף במשמרתם ואצטריך לאשמועינן דלא תימא טעמא דר"י בדתבעו בני יהויריב בעוד משמרתם קיימת שיחזיר אבל היכא דלא תבעו אחלו לבני ידעיה קמ"ל דכיון דבני ידעיה נמי לא תבעו לאשם במשמרתם יחזיר כסף אצל אשם ויקריבוהו בני יהויריב כשיחזור שבת משמרתם ע"כ: ועתה נבאר כל הפרטים אחד לאחד. א' היכא דנתן הכסף בתחלה ליהויריב במשמרתו וחזר ונתן האשם לידעיה במשמרתו בזה לא נחלק אדם דכל אחד ואחד זכה בשלו וכדתנן במתני'. ב' ואם נתן הכסף בתחלה ליהויריב במשמרתו וחזר ונתן האשם לידעיה במשמרת יהויריב אליבא דכ"ע יחזור האשם ליהויריב וזה פשוט. ג' ואם נתן האשם בתחלה ליהויריב במשמרתו וחזר ונתן הכסף לידעיה במשמרתו אליבא דכ"ע יחזור האשם לידעיה משום דקנסינן ליהויריב שקבל האשם קודם הכסף. ד' ואם נתן האשם בתחלה ליהויריב במשמרתו וחזר ונתן הכסף במשמרת יהויריב בזה נחלקו ר"י ורבנן דרבנן קנסי ליהויריב משום דקבל האשם מקמי כסף ומש"ה אמרו דיחזור אשם אצל כסף ור"י קניס לידעיה משום דקבל כסף במשמרת שאינה שלו ומש"ה אמר דיחזור כסף אצל אשם. ה' ואם עברה משמרת יהויריב ולא תבע הכסף אף ר"י מודה שיקריבו אותו בני ידעיה משום דכיון דלא תבעו אחולי אחלו גבייהו וכדאיתא בברייתא. ונראה דאם תבעו בני יהויריב הכסף מבני ידעיה ולא השגיחו בהם בני ידעיה ובין כך ובין כך עברה משמרת בני יהויריב דלא הפסידו זכותם בני יהויריב שהרי תבעו ולא השגיחו בהם ודוקא היכא דלא תבעו הוא דאמרי' דאחולי אחילו גבייהו, ודין זה לא מצאתי אותו מבואר ואני מסתפק את"ל כמ"ש דאם תבעו בני יהויריב דלא הפסידו זכותם אף שעברה משמרתם ויחזור הכסף אצל אשם באיזה זמן יקריבו אותו בני יהויריב מי אמרינן שימתינו בני יהויריב עד שתבוא שבת משמרתם דומיא דמ"ש רש"י היכא דנפיק משמרת דהני ודהני או דלמא שאני התם משום דאמר משמרת הבא אחר ידעיה ליהויריב אין אני מניחך לעבוד במשמרתי אבל הכא ידעיה פשע במה שלקח הכסף במשמרת יהויריב ותבע ממנו הכסף יהויריב כדי להתקרב האשם במשמרתו ולא השגיח בו ידעיה אפשר דמצי יהויריב להקריב האשם לאחר שיקבל הכסף אף במשמרת ידעיה, ואף דין זה לא מצאתי אותו בפירוש אך הסברא נוטה לזה. ו' והיכא דנפיק משמרת דהני ודהני אמרי' בברייתא דיחזרו בני יהויריב ויקריבו אותו בשבת משמרתם ואע"ג דכיון דנפיק משמרת דיהויריב ולא תבעו מחלו לידעיה מ"מ כיון שגם ידעיה לא תבעו במשמרתו יחזור כסף אצל אשם. ודברי רש"י בדין זה צריכין ישוב שכתב דלא תימא טעמא דר"י כו' דמשמע דזה אינו טעם ר"י ולפי האמת היכא דלא תבעי בני יהויריב מחלו לבני ידעיה. ויש להסתפק אליבא דרבנן דיחזור אשם אצל כסף היכא דנפק משמרה דהני ודהני אי אמרי' שמחלו בני ידעיה ליהויריב ויחזור הכסף אצל אשם ויקריבו אותו בני יהויריב בשבת משמרתם. ונראה דאליבא דרבנן לא שייך מחילה דדוקא לר"י שהקנס הוא לידעיה לפי שקבל הכסף במשמרת יהויריב נמצא דבשביל כבוד יהויריב קנסו לידעיה ומש"ה היכא דנפיק משמר דיהויריב אמרי' דאחלו בני יהויריב לידעיה ומחילתם מחילה והו"ל כאילו ברשות יהויריב קבלו הכסף בני ידעיה אך לרבנן דהקנס הוא ליהויריב משום דעשה שלא כדין שקבל האשם קודם הכסף לא שייכא הכא מחילה שימחלו בני ידעיה ליהויריב וזה פשוט. וכן בחלוקה השני שכתבנו דהיינו שנתן הכסף בתחלה ליהויריב וחזר ונתן האשם לידעיה במשמרת יהויריב שכתבנו דלכ"ע יחזור אשם אצל כסף לא שייך התם מחילה ואף אי נפיק משמרת יהויריב ולא תבע לא אמרי' דיחזור כסף אצל אשם משום דבמציאות זה שתים רעות עשו בני ידעיה, הא' שקבלו אשם שלא במשמרתם, וזאת שנית שקבלו אשם מקמי כסף נהי שהא' ניתן למחילה הב' לא ניתן למחילה וכמ"ש. ודע שזה שכתבנו בחלוקה הב' שקבל יהויריב הכסף לאו דוקא דה"ה אם קבל הכסף והאשם ידעיה במשמר יהויריב דאמרי' דיחזור הכל אצל משמרתם ומיהו כפי מ"ש נראה דנפקא לענין דינא בין שני הנדונים להיכא דעברה משמרת יהויריב ולא תבע דבחלוקה שכתבנו לא מהני מחילה כיון שקבל ידעיה אשם בלא כסף אך בחלוקה הב' שקבלו הכל נהי דאמרי' דיחזור הכל מיהו נראה דאם עברה משמרת יהויריב דמהני מחילה ויקריבו בני ידעיה כיון שכל טעותם של בני ידעיה אינו אלא שקבלו במשמרת שאינה שלהם וכבר כתבנו דלדבר הזה מהני מחילה. ז' ודע שאני מסתפק היכא דזכה משמרה אחת באיזה דבר ולא הקריב במשמרתו אי מצי להקריבה במשמרה אחרת כיון שכבר זכה באותו דבר בעודנו עומד במשמרתו א"ד צריך להמתין עד שיבא שבת משמרתם ומיהו לומר שיקריבו אותו המשמרה שבאה מטעם מחילה נראה דליתא דלא שייך מחילה אלא היכא דזכתה המשמרה האחרת באיזה דבר שלא במשמרתם והיה מן הראוי שיתבעו בני המשמרה הא' אותו הדבר אז הוא דאיכא אומדנא מדלא תבעו מחלו אך היכא דלא זכו בני המשמרה הב' בשום דבר ליכא למימר משום דלא הקריבו במשמרתם שהפסידו זכותם. וראיה לדבר מדקאמר רבי דלדברי ר"י אם עברה משמרת יהויריב דיבא אשם אצל כסף מטעם מחילה ואם איתא לישמעינן רבותא דאפי' אם לא זכה ידעיה בשום דבר אם עברה משמרת יהויריב דזכה ידעיה באשם מטעם מחילה. ומיהו עדין יש לדחות ראיה זו דלעולם דמהני מחילה אפי' היכא דלא זכה ידעיה בשום דבר ורבי חדושא אתא לאשמועינן דסד"א כיון דידעיה עשה שלא כדין שקבל הכסף שלא במשמרתו דלא יועיל מחילה מעין מ"ש לעיל דהיכא דטעה וקבל האשם קודם הכסף דלא מהני מחילה קמ"ל רבי דלא אלא דמהני מחילה וכ"ש היכא דלא פשע ידעיה בשום דבר דמהני מחילה. ומיהו הצד הא' נ"ל יותר. והספק הא' שנסתפקנו אם צריכין להמתין עד שבת משמרתם נראה שדין זה נפשט מהחלוקה הששית שכתבנו דהיינו היכא דנפקי הני והני שכתב רש"י שימתינו עד שבת משמרתם. ומ"מ הדין עצמו שכתב רש"י לא ידעתי מנ"ל דכל כהן שזכה באיזה קרבן דאף שעברה שבת משמרתו שיכול להקריב באיזו משמר שרוצה דהא קי"ל דכל כהן שיש לו איזה קרבן להקריב דמקריבו בכל זמן שירצה ועבודתו ועורו שלו וא"כ ה"נ כיון דזכה בשלו אף שלא הקריבו במשמרתו אמאי לא יקריבנו באיזה משמר שירצה:

י״ג

אין מקריבין את האשם עד שיחזיר כו'. (א"ה עיין לעיל פרק ג' מהלכות אלו דין ה'):

י״ד

וכן הקרקע אינה נקנית לעולם לגזלן כו'. מדברי התוס' פ' חזקת (דף מ"ד) מוכח דס"ל דיאוש ושינוי רשות מהני לקרקע וכן הוא דעת הרא"ש שם ועיין בל"ר סי' קנ"ז. (א"ה עיין לקמן פ"ד מה' שכנים הלכה י', ועיין בתוס' ר"פ לולב הגזול ד"ה וקרקע בחידושי הרמ"ז בשיטתו הנקראת כפות תמרים דף ד' ע"ב יע"ש):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ח׳, מתוך הלכות גזילה ואבידה שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות גזילה ואבידה כל הרמב״ם