הלכות גזילה ואבידה · פרק ט״ו
הלכה א׳
כָּל הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָן בֵּין שִׁאִין בָּהּ סִימָן אִם מְצָאָהּ דֶּרֶךְ הַנָּחָה אָסוּר לִגַּע בָּהּ שֶׁמָּא בְּעָלֶיהָ הִנִּיחוּהָ שָׁם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לָהּ וְאִם יָבוֹא לִטְּלֶנָּה וְהָיָה דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן הֲרֵי אִבֵּד מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ בָּהּ סִימָן לְהַחְזִיר בּוֹ. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ סִימָן הֲרֵי זֶה הִטְרִיחָן לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ וְלָתֵת סִימָנֶיהָ. וּלְפִיכָךְ אָסוּר לוֹ שֶׁיִּגַּע בָּהּ עַד שֶׁיִּמְצָאֶנָּה דֶּרֶךְ נְפִילָה. וַאֲפִלּוּ נִסְתַּפֵּק לוֹ הַדָּבָר וְלֹא יָדַע אִם דָּבָר זֶה אָבוּד אוֹ מֻנָּח הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ. וְאִם עָבַר וּנְטָלוֹ אָסוּר לוֹ לְהַחְזִירוֹ לְשָׁם. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן זָכָה בּוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִירוֹ:
הלכה ב׳
וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן בֵּין בְּדֶרֶךְ הַנָּחָה בֵּין בְּדֶרֶךְ נְפִילָה בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד. דֶּרֶךְ הַנָּחָה כְּגוֹן שֶׁמָּצָא חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִים בַּדֶּרֶךְ בַּיּוֹם אוֹ שֶׁמָּצָא כְּלִי מְכֻסֶּה בָּאַשְׁפָּה הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב א) "נִדָּחִים בַּדֶּרֶךְ". אֲבָל אִם מָצָא חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִים וּפָרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים אוֹ כְּלִי מְגֻלֶּה בָּאַשְׁפָּה הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה וְנוֹטֵל וּמַכְרִיז:
הלכה ג׳
רָאָה חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִים בַּאֲפָר כְּדַרְכָּן בַּלַּיְלָה הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה. בִּפְנוֹת הַיּוֹם וּבַנֶּשֶׁף אִם רָאָה אוֹתָן שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה וְנוֹטֵל וּמַכְרִיז. רָאָה פָּרָה רָצָה בַּדֶּרֶךְ אִם פָּנֶיהָ כְּלַפֵּי הָעִיר אֵין זוֹ אֲבֵדָה. כְּלַפֵּי הַשָּׂדֶה הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה:
הלכה ד׳
מְצָאָהּ רוֹעָה בֵּין הַכְּרָמִים חַיָּב לְהַחְזִיר מִשּׁוּם אֲבֵדַת הַקַּרְקַע. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ הַכְּרָמִים שֶׁל עַכּוּ"ם אֵינָהּ אֲבֵדָה וְאֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִיר. וְאִם חָשַׁשׁ שֶׁמָּא יַהַרְגֶנָּה הָעַכּוּ"ם כְּשֶׁיִּמְצָאֶנָּה מִפְּנֵי שֶׁהִפְסִידָה הַכֶּרֶם הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה וְנוֹטֵל וּמַכְרִיז:
הלכה ה׳
מָצָא פָּרָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אִם עוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם חַיָּב לְהַחְזִיר. הָיְתָה רוֹעָה בָּעֲשָׂבִים אוֹ שֶׁהָיְתָה בְּרֶפֶת שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת וְאֵינָהּ מְאַבֶּדֶת לֹא יִגַּע בָּהּ שֶׁאֵין זוֹ אֲבֵדָה. מָצָא טַלִּית אוֹ קַרְדֹּם בְּצַד הַגָּדֵר הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. בִּסְרַטְיָא הֲרֵי זֶה נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ו׳
מָצָא גּוֹזָלוֹת מְקֻשָּׁרִין בְּכַנְפֵיהֶן וּמְדַדִּין אַחַר הַגָּדֵר אוֹ אַחַר הַגַּפָּה אוֹ בַּשְּׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן שֶׁמָּא בַּעֲלֵיהֶן הִנִּיחוּם שָׁם. וְאִם נְטָלָן הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיוּ קְשׁוּרִין קֶשֶׁר שֶׁהוּא סִימָן חַיָּב לְהַכְרִיז. וְכֵן אִם מְצָאָן קְבוּעִים בִּמְקוֹמָן חַיָּב לְהַכְרִיז שֶׁהַמָּקוֹם סִימָן:
הלכה ז׳
מָצָא בָּאַשְׁפָּה כְּלִי מְכֻסֶּה הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם אַשְׁפָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִתְפַּנּוֹת הִיא וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְפַנּוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁמְּצָאוֹ מְכֻסֶּה נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וְכֵן אִם הָיוּ כֵּלִים קְטַנִּים כְּגוֹן סַכִּין וְשִׁפּוּד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲפִלּוּ הָיוּ מְכֻסִּין בָּאַשְׁפָּה הַקְּבוּעָה נוֹטֵל וּמַכְרִיז:
הלכה ח׳
מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִין דֶּרֶךְ הַנָּחָה לֹא יִגַּע בָּהֶן. דֶּרֶךְ נְפִילָה הֲרֵי הֵן שֶׁלּוֹ. וְכֵן אִם מָצָא כְּרִיכוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן סִימָן. אוֹ שֶׁמָּצָא עִגּוּלֵי דְּבֵלָה וְכִכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם וּמַחְרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן וַאֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן סִימָן. וְאִם יֵשׁ בָּהֶן סִימָן נוֹטֵל וּמַכְרִיז שֶׁסִּימָן הֶעָשׂוּי לִדָּרֵס הֲרֵי הוּא סִימָן:
הלכה ט׳
אֲבָל אִם מָצָא כִּכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְגִזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחוֹת מִבֵּית הָאֻמָּן כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן חַיָּב לְהַכְרִיז שֶׁכָּל אֵלּוּ יֵשׁ לָהֶם סִימָנִין מֻבְהָקִין. וְאִם נִפְתְּחוּ הָאוֹצָרוֹת שֶׁל יַיִן וְשֶׁל שֶׁמֶן הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם רְשׁוּמִין. שֶׁכָּל הַכַּדּוֹת כָּךְ הָיוּ רְשׁוּמוֹת וְנִמְצְאוּ אֵלּוּ הַכַּדִּין כְּכִכְּרוֹת הַנַּחְתּוֹם שֶׁיֵּשׁ צוּרָה אַחַת לְכֻלָּן וּמִשְׁקָל אֶחָד לְכֻלָּם:
הלכה י׳
מָצָא כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אִם דֶּרֶךְ נְפִילָה הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם דֶּרֶךְ הַנָּחָה חַיָּב לְהַכְרִיז שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶם סִימָן הַמָּקוֹם סִימָן (אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ סִימָן מֻבְהָק). מָצָא אֲלֻמּוֹת בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים נוֹטֵל וּמַכְרִיז:
הלכה י״א
מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶשׂ. כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת. חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר שֶׁהוּא מְשֻׁנֶּה בַּחֲתִיכוֹת. דָּג נָשׁוּךְ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶן שִׁנּוּי חַיָּב לְהַכְרִיז. שֶׁלֹּא עֲשָׂאוּם בַּעֲלֵיהֶן אֶלָּא לְסִימָן:
הלכה י״ב
מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִין בְּמָקוֹם הַגֳּרָנוֹת אִם הָיוּ כְּמוֹ קַב בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ בְּיֶתֶר עַל אַרְבַּע אַמּוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַבְּעָלִים מְטַפְּלִים בַּאֲסִיפָתָן. הָיוּ מְפֻזָּרִין בְּפָחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת לֹא יִגַּע בָּהֶן שֶׁמָּא הַבְּעָלִים הִנִּיחוּם שָׁם. הָיוּ כְּמוֹ חֲצִי קַב בִּשְׁתֵּי אַמּוֹת אוֹ קַבַּיִם בִּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת אוֹ שֶׁהָיָה הַקַּב מִשְּׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מִינִין כְּמוֹ תְּמָרִים שֻׁמְשְׁמִין [וְרִמּוֹנִים] כָּל אֵלּוּ סָפֵק לְפִיכָךְ לֹא יִטּל. וְאִם נָטַל אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז:
הלכה י״ג
הַמּוֹצֵא צִבּוּרֵי פֵּרוֹת אוֹ פֵּרוֹת בִּכְלִי אוֹ כְּלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא חַיָּב לְהַכְרִיז. מָצָא כְּלִי וּלְפָנָיו פֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ הַפֵּרוֹת. וְהַכְּלִי נוֹטֵל וּמַכְרִיז. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הַכְּלִי שֶׁל אֶחָד וְהַפֵּרוֹת שֶׁל אַחֵר וַהֲרֵי אֵין בּוֹ סִימָן. וְאִם מַרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁהֵן שֶׁל אָדָם אֶחָד חַיָּב לְהַכְרִיז:
הלכה י״ד
כֵּיצַד. הָיוּ אֲחוֹרֵי הַכְּלִי לִפְנֵי הַפֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. הָיוּ פְּנֵי הַכְּלִי לִפְנֵי הַפֵּרוֹת חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִן הַכְּלִי נִשְׁפְּכוּ. וְאִם הָיוּ אָגֳּנִים לַכְּלִי אַף עַל פִּי שֶׁפָּנָיו כְּלַפֵּי הַפֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ שֶׁאִלּוּ נִשְׁפְּכוּ מִן הַכְּלִי הָיָה נִשְׁאַר מֵהֶן בְּתוֹכוֹ מִפְּנֵי הָאָגֳּנִים. הָיוּ מִקְצָת הַפֵּרוֹת בַּכְּלִי וּמִקְצָתָן בָּאָרֶץ חַיָּב לְהַכְרִיז:
הלכה ט״ו
הַמּוֹצֵא קְצִיעוֹת בַּדֶּרֶךְ וַאֲפִלּוּ בְּצַד שְׂדֵה קְצִיעוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְכֵן תְּאֵנָה שֶׁהִיא נוֹטָה לַדֶּרֶךְ וְנִמְצְאוּ תְּאֵנִים תַּחְתֶּיהָ מֻתָּרוֹת מִשּׁוּם גֵּזֶל. שֶׁהַתְּאֵנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ עִם נְפִילָתָהּ נִמְאֶסֶת. וּפְטוּרוֹת מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר. אֲבָל זֵיתִים וְחָרוּבִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲסוּרִין:
הלכה ט״ז
תְּמָרִים שֶׁמְּשִׁירָן הָרוּחַ מֻתָּרוֹת שֶׁהַבְּעָלִים מְחָלוּם לְכָל אָדָם וְזוֹ הִיא חֶזְקָתָן. וְאִם הָיוּ שֶׁל יְתוֹמִים שֶׁאֵינָן בְּנֵי מְחִילָה אֲסוּרִין. וְכֵן אִם הִקְפִּיד בַּעַל הַשָּׂדֶה וְהִקִּיף מְקוֹם הָאִילָנוֹת אוֹ תִּקֵּן מָקוֹם שֶׁיִּפְּלוּ בּוֹ הַנּוֹבְלוֹת עַד שֶׁיְּלַקְּטֵם הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרוֹת שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא מָחַל:
הלכה י״ז
חָתוּל רַע שֶׁהוֹרֵג אֶת הַקְּטַנִּים אָסוּר לְקַיְּמוֹ וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם גֵּזֶל וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם הֶשֵּׁב אֲבֵדָה אַף עַל פִּי שֶׁעוֹרוֹ מוֹעִיל אֶלָּא כָּל הַמּוֹצְאוֹ זָכָה בּוֹ וְהוֹרְגוֹ וְהָעוֹר שֶׁלּוֹ:
הלכה י״ח
גּוֹזָל הַנִּמְצָא קָרוֹב לַשּׁוֹבָךְ בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ חוּץ לַחֲמִשִּׁים אַמָּה הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ שֶׁאֵין הַגּוֹזָל מְדַדֶּה יֶתֶר עַל חֲמִשִּׁים אַמָּה. נִמְצָא בֵּין שְׁנֵי שׁוֹבָכוֹת הֲרֵי הוּא שֶׁל קָרוֹב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה יַחֲלֹקוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ יוֹנֵי שְׁתֵּי הַשּׁוֹבָכוֹת שָׁוִים בְּמִנְיָן. אֲבָל אִם הָיוּ יוֹנֵי הָאֶחָד רַבִּים הַלֵּךְ אַחַר הָרֹב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָחוֹק:
אבן האזל · הלכות גזילה ואבידה פרק ט״ו
א׳
כל המוצא אבדה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם [עד] שיחזרו לה, ואם יבוא (ויטלנה) [ליטול אותה] והיה דבר שאין בה סימן הרי אבד ממון חברו בידו שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו, ואם היה דבר שיש לו סימן ה"ז הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימנה ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפיל(ת)ה ואפי' נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונה הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו. השגת הראב"ד: דבר שאין בו וכו'. א"א דבר זה אינו מחוור אצלי שיזכה בו לעצמו אבל יעמוד בידו עד שיבוא אליהו עכ"ל. המ"מ לא מצא ישוב לדברי הרמב"ם ודחה בעצמו שיטתו דודאי יהא מונח והכ"מ כתב דדעת הרמב"ם דמה דאמרינן יאוש של"מ לא הוי יאוש, היינו רק דאסור ליטלו אבל אם עבר ונטלה זכה בהם דכיון שאינו יודע למי ישיב, ולמקום שנטלה אין לו להחזירם כמו שנתבאר ממילא זכה בהם, דלא אמרינן יהא מונח עד שיבוא אליהו, אלא היכי דאתמר בהדיא, ובאופן זה כתב הש"ך, ודבריהם תמוהים דכיון דקיי"ל דלא הוי יאוש א"כ הוי גזל ומהיכי תיתי יזכה בהם, ועיין מה שתי' הנתיבות ודבריו לא יתכנו אלא בהלכה ו' גבי גוזלות מקושרים, ובאמת שיטת הרמב"ם בהל' א' ובהל' ו' היא שיטה אחת, ועיקר תירוצו אינו מוכרח כלל דכיון דקודם שנטל לא הועיל היאוש משום דהוי יאוש ברשותו איך מהני היאוש עם נטילתו הא בודאי אתא לידיה באיסורא דלוקח לעצמו אבדה שבשעת נטילתו הוא מחוייב להשיבה וליקח אותה בתורת אבדה. ומה שנסתייע הנתיבות מדברי התוס' ס"פ לולב הגזול גבי אוונכרי שהקשו דאיך מהני היאוש הא הבעלים לא ידעו שגזזו האונכרי, וכתבו וי"ל דלא מיקרי ישל"מ אלא היכי דבא לידו קודם שידעו הבעלים, אבל הכא ידעי בה ונתייאשו מקודם אלא דאין יאוש לקרקע, ומוכח מדבריהם דאח"כ מועיל היאוש שהיה מקודם, דבריו תמוהים מאד דהתם מיירי בגזלה ומשום יאוש ושינוי רשות דיאוש דגזלה הוי תמיד באיסורא ומ"מ מהני בזה יאוש וש"ר ומה מייתי ליאוש דאבדה שיועיל היאוש בעצמו. ולכאורה היה נראה לומר דהרמב"ן כתב בטעמא דלא מהני יאוש היכי דבאיסורא אתא לידיה משום דנתחייב בהשבה ונעשה שומר וידו כיד בעלים וברשות בעלים לא מהני יאוש, ולפי"ז יש לומר דזהו דוקא בדבר שיש בו סימן דיקיים מצות השבה, אבל בדבר שאין בו סימן דלא יקיים מצות השבה א"כ אינו שומר לבעלים, אלא דבזה לא יתיישבו דברי הרמב"ם דזה מהני רק לומר דאחר שנתייאשו הבעלים אז מהני גם בתר דאתי לידיה באיסורא, אבל מדברי הרמב"ם מוכח דזכה בו תיכף כשהגביה האבדה אפי' יבואו הבעלים, ועוד דכיון דעכשיו הוי ספק שמא אכתי לא נתייאשו א"כ למה לא יחזיר למקומו, וזה קשה גם על דברי הכ"מ והש"ך. ולכן המחוור הוא דסובר הרמב"ם דכיון דהוי ספק זכה מדין ספק דררא דממונא דסובר דמהני תפיסה אפי' בטוען שמא כמו בתקפו כהן דסובר דאין מוציאין מידו, וכיון דהוא ספק אם נתייאש או לא דאפי' בודאי הנוח מוכח מדבריו דהוא ספק יאוש שכתב אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה, והיינו דכיון דהוה מקום שאינו ודאי משתמר מסברא אין מניחין בעלים והולכים, ובודאי הניחו בעלים ושכחו והלכו ונתייאשו אלא דמ"מ הוי ספק דשמא הניחו עד שיחזרו. אמנם עוד צריך לבאר דהרשב"א בתשובה סי' שי"א הביאו הכ"מ בפ"ב מה' בכורות כתב ליישב שיטת הרמב"ם דפסק דת"כ אין מוציאין מידו דקשה ע"ז מסוגיא דפ"ק דב"מ דמוכיח דמוציאין מהא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר וכ' ע"ז הרשב"א דיש לחלק בין בכור לפדיון פט"ח משום דגבי ספק בכור לא איתחזק בעלים בהבכור דאע"ג דאיתחזק באם בולד לא איתחזק אבל בפדיון פט"ח איתחזק בעלים מעיקרא בהשה, וא"כ לדעת הרשב"א היכי דיש לבעלים חזמ"ק גם הרמב"ם אינו סובר דת"כ אין מוציאין מידו, וא"כ אינו מיושב דהכא גבי אבדה הא היו הבעלים מוחזקים. ונראה לומר דלפי"ז יסבור הרמב"ם דאבדה כבר יצאה מרשות הבעלים לפני יאוש ועיין מש"כ בפי"ז הל' ו', ויסבור דכיון שאינו ברשותו לא נקרא מוחזק, והנה בדין חזמ"ק חקרו האחרונים אם הוא מגדר חזקת ממון או מדין חזקה דמעיקרא, ואם נאמר דהוא מדין חזקה דמעיקרא לא יתיישב, דאכתי אף דאינו ברשותו אבל הא יש חזקה דמעיקרא שהוא שלו, ולכן לפי"ז ע"כ יהיה מוכח לדעת הרמב"ם דמשום חזקה דמעיקרא לא היו מוציאין ממון כמו דאין מוציאין ממון ע"פ הרוב, וחזמ"ק הוא ג"כ גדר מוחזק ובזה נאמר שפיר דכיון שגם בלא יאוש יצא מרשותו לא הוי מוחזק וכנ"ל. והנה לכאורה דברינו מופרכים במש"כ דכמו דלא מהני רובא להוציא כן לא מהני חזקה דמעיקרא להוציא דהא מפורש להדיא בכתובות דף ט"ו גבי מצא תינוק מושלך דאם רוב ישראל ישראל להחזיר לו אבדה, וא"כ מהני רובא גבי מציאה ועיין מש"כ התוס' שם, והמ"מ בפט"ו מה' איסו"ב כתב דמוצא אין לו חזקת ממון ואזלינן בתר רובא, אכן יש לומר דדוקא התם דמצא אבדה של התינוק דע"פ רוב הוא ישראל חל עליו מעיקרא חיוב ליטול המציאה בתורת השבת אבדה וקודם שנטל ודאי אינו מוחזק, וכן כשמצא בעיר שרובה ישראל וזה התינוק נתן בה סימן חל עליו חיוב להשיב ולא לזכות משום המיעוט, אבל הכא דמעיקר דינא לא יגע בו ואין כאן דרך השבה שאין בו סימן ודיינינן כשנטל אם צריך להיות מונח עד שיבוא אליהו, ושפיר אנו אומרים כיון שאם נתייאש כבר זכה חשיב מוחזק ואין מוציאין ממנו ע"י חזקה דמעיקרא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
כסף משנה · הלכות גזילה ואבידה פרק ט״ו
א׳
כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן וכו' ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו. כתב הטור על זה ולא נהירא (אלא יהא מונח עד שיבא אליהו) וגם ה״ה כתב על דברי רבינו זו באמת קשה ודאי והיאך יזכה בו ויהיה שלו וכו'. ואפשר לומר לדעת רבינו דהא דאמרינן בריש פרק אלו מציאות (בבא מציעא כ״א:) בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת הויא בדבר שאין בו סימן ואיפסיקא הלכתא כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דהא לא ידע דנפל מיניה היינו לומר שאסור לו ליטלם אבל אם עבר ונטלם זכה בהם משום דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזירם שהרי אין בהם סימן ולמקום שנטלם אין לו להחזירה כמו שנתבאר ממילא זכה בהם דאין לנו לומר שיעמדו עד שיבא אליהו אלא היכא דאתמר הכי בהדיא:
כתב ה"ה (לפי הנראה מהסוגיא האמורה על משנתנו וכו') הנ"ל מדברי רבינו שהוא גורס כן בסוף אותה סוגיא וכו'. ואני אומר הנך רואה כמה דחוקים דבריו לחדש גירסא מדעתו ועוד שהגירסא מבואר שהיא דחוקה מאד. ולכן נ"ל שרבינו סובר דכיון דר' אבא בר זבדא אמר סתם (דף כ"ה:) כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן קאמר והא דקאמר גבי מצא אחר הגפה או הגדר גוזלות מקושרים מ"ט דאמרינן הני איניש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו לאו למימרא דלא איירי מתני' אלא בשאין בו סימן דבין ביש בו סימן בין באין בו סימן מיירי והיכא דאית בהו סימן אסור ליגע בהם מפני שגורם להטריח הבעלים והיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה שגורם שיאבדו הבעלים ממונם וכי פריך ליהוי קשר סימן וליהוי מקום סימן לאו למימרא דאי הוה קשר או מקום סימן היה מותר ליטלם אלא משום דאיהו אמר עלה דמתני' דהיכא דלית בהו סימן איכא טעמא רבה כדי שלא יפסידו הבעלים מקשי ליה דהא מתני' בשיש בה סימן דקשר או מקום מיירי ואהדר ליה דמתניתין באין בה סימן נמי מיירי דלישנא דמקושרים משתמע בין קשר שיש בו סימן בין קשר שאין בו סימן דהיינו שמקושרים בכנפיהם ומיירי בין במקום סימן בין בשאינו סימן וכגון שמדדים. כך נ"ל ליישב דעת רבינו:
ח׳
מצא פירות מפוזרים וכו'. כתב הטור [סימן רס"ב] על זה ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני' דמצא פירות הרי אלו שלו במכנשתא דביזרי שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים וכו' הא לאו הכי אסורים מפני שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתייאשו מהם ודאי אם דרך נפילתן מוצא שם וידוע שנתייאשו בעלים מותרים אבל סתמא לא עכ"ל. טעמו דכי אותבינן עליה דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממתני' דמצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו שני במכנשתא דביזרי ואם כדברי רבינו טפי הוי עדיף לאוקמה בדאשכחינהו דרך נפילה. וי"ל לדעת רבינו דהא דאקשינן אי דרך נפילה אפילו טובא נמי וכו' גם אליבא דאביי דהלכתא כוותיה מקשינן לה דכיון דיקירי מידע ידיע כדאמרינן בעיגולי דבילה והא דמותבינן לאביי ממתנית' ומתרצינן לה במכנשתא דביזרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי אבל בתר דידעינן מתני' בכל אנפי מיתוקמא כאביי וכ"כ הרמב"ן לדעת הרי"ף וכ"כ נמוקי יוסף:
י׳
מצא כריכות ברה"י וכו'. כתב ה"ה מ"ש במקצת ספרי הרב וכו'. ול"נ שאפשר לומר שמ"ש כאן אינו סימן מובהק היינו משום דאיכא למיחש שמא עברו בני אדם באותו רה"י וגלגלוהו ממקומו אבל היכא דידוע שלא נתגלגל כגון שהוא מונח בצד הגדר הוי מקום סימן מובהק וכמ"ש פרק י"ג:
י״א
מצא עיגול ובתוכו חרס וכו'. כתב הטור על זה איני יודע למה פסק כר' יהודה וא"א הרא"ש ז"ל פסק כחכמים וכו' עכ"ל. וכתב החכם המרשים דאפשר שטעם רבינו משום דאמר בגמרא דכ"ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא אע"ג דדנינן מיניה אי נמי משום דקי"ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז אע"פ שלא נעשה בכוונה וה"ל כסימן הבא מאליו עכ"ל. ואין דבריו נכונים כלל שמ"ש דמשום דאמרינן דכ"ע סימן הבא מאליו הוי סימן אלמא הלכתא היא וכו' סברא הפוכה היא דכיון דבגמ' אמרינן גבי סימן העשוי לידרס לימא כתנאי וכו' סברוה דכ"ע סימן הבא מאליו הוי סימן ובסימן העשוי לידרס קמפלגי ואמר רב זביד משמיה דרבא אי ס"ד דקסבר ת"ק סימן העשוי לידרס לא הוי סימן וכו' אלא הכא בסימן הבא מאליו קמפלגי הרי שנדחית סברת הסברוה בטענה והיאך אפשר לפסוק הלכתא כוותיה גם מ"ש דמשום דקי"ל בחתיכות בשר כל שיש שינוי בחיתוכן חייב להכריז וכו' אינו נראה דלא מיקרי סימן הבא מאליו אלא דבר שבודאי נעשה שלא בכוונה כגון ככר ובתוכו מעות עיגול ובתוכו חרס משא"כ בחתוכא דבשרא המשונה דרובא דרובא הוא נעשה בכוונה [ומ"ש שהרי"ף פסק כר' יהודה לא נמצא בספרים שלנו שהרי"ף פסק כן] אבל טעם מחלוקת רבינו והרא"ש [תלוי בגירסת המשנה] שרבינו גורס אלו מציאות שלו וכו' מצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו דברי ר"מ ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז וכו' וכיון דפלוגתא דר"מ ור' יהודה היא הלכה כר' יהודה והרא"ש לא גריס דברי ר"מ אלא סתם מתני' היא והלכתא כוותה:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ט״ו, מתוך הלכות גזילה ואבידה שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
