רמב״ם - הלכות עדות · פרק ו׳

ספר שופטים · 8 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עדות · פרק ו׳

הלכה א׳

כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁקִּיּוּם שְׁטָרוֹת מִדִּבְרֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין. אַף עַל פִּי כֵן אֵין מְקַיְּמִין שְׁטָרוֹת אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה אֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן הֶדְיוֹטוֹת מִפְּנֵי שֶׁהוּא דִּין. וּלְפִיכָךְ אֵין מְקַיְּמִין שְׁטָרוֹת בַּלַּיְלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ב׳

בְּאֶחָד מֵחֲמִשָּׁה דְּרָכִים מִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר בְּבֵית דִּין. הַדֶּרֶךְ הָאֶחָד שֶׁיִּהְיוּ דַּיָּנִים מַכִּירִין כְּתַב יְדֵי הָעֵדִים שֶׁזּוֹ עֵדוּת פְּלוֹנִי וְזוֹ עֵדוּת פְּלוֹנִי. הַדֶּרֶךְ הַשֵּׁנִי שֶׁיַּחְתְּמוּ הָעֵדִים בִּפְנֵיהֶם. הַדֶּרֶךְ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁיָּבוֹאוּ הָעֵדִים הַחֲתוּמִים בִּפְנֵיהֶם וְיֹאמַר כָּל אֶחָד וְאֶחָד זֶה כְּתַב יָדִי וַאֲנִי עֵד בַּדָּבָר הַזֶּה. הַדֶּרֶךְ הָרְבִיעִי שֶׁאִם מֵתוּ עֵדֵי הַשְּׁטָר אוֹ שֶׁהָיוּ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת יָבוֹאוּ עֵדִים וְיָעִידוּ עַל כְּתַב יָדָן שֶׁהוּא זֶה. הַדֶּרֶךְ הַחֲמִישִׁי שֶׁיִּהְיֶה כְּתַב יָדָן יוֹצֵא מִשְּׁטָרוֹת אֲחֵרִים וְעוֹרְכִין בֵּית דִּין זֶה הַכְּתָב לְאוֹתוֹ הַכְּתָב שֶׁבִּשְׁטָרוֹת אֲחֵרִים וְיִהְיֶה דּוֹמֶה זֶה לָזֶה וְיֵרָאֶה לָהֶם בְּיַחַד שֶׁכְּתַב יְדֵי אֵלּוּ הוּא כְּתַב יְדֵי אֵלּוּ:

הלכה ג׳

אֵין מְקַיְּמִין אֶת הַשְּׁטָר מִשְּׁטָרוֹת אֲחֵרִים אֶלָּא מִשְּׁנֵי שְׁטָרוֹת שֶׁל שְׁתֵּי שָׂדוֹת שֶׁאֲכָלוּם בַּעֲלֵיהֶן שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֲכִילָה גְּלוּיָה נְכוֹנָה בְּלֹא שׁוּם יִרְאָה וְלֹא פַּחַד מִתְּבִיעָה בָּעוֹלָם כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹכְלִין כָּל בַּעֲלֵי שָׂדוֹת שְׂדוֹתֵיהֶן. אוֹ מִשְּׁנֵי שִׁטְרֵי כְּתֻבּוֹת. וְהוּא שֶׁיֵּצְאוּ שְׁנֵי הַשְּׁטָרוֹת מִתַּחַת יְדֵי אַחֵר לֹא מִתַּחַת יְדֵי זֶה שֶׁרוֹצֶה לְקַיֵּם שְׁטָרוֹ שֶׁמָּא הוּא זִיֵּף הַכּל. וְכֵן מְקַיְּמִין הַשְּׁטָר מִשְּׁטָר שֶׁקָּרָא עָלָיו עַרְעָר וְהֻחְזַק בְּבֵית דִּין מְקַיְּמִין מִמֶּנּוּ לְבַדּוֹ כְּמוֹ שֶׁמְּקַיְּמִין מִשְּׁטַר שְׁתֵּי שָׂדוֹת אוֹ מִשְּׁתֵי כְּתֻבּוֹת:

הלכה ד׳

בֵּית דִּין שֶׁכָּתְבוּ בְּמוֹשַׁב שְׁלֹשָׁה הָיִינוּ וְנִתְקַיֵּם שְׁטָר זֶה בְּפָנֵינוּ הֲרֵי זֶה מְקֻיָּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּ בְּאֵי זֶה דֶּרֶךְ מֵחֲמִשָּׁה דְּרָכִים נִתְקַיֵּם. שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין לְבֵית דִּין שֶׁמָּא יִטְעוּ. וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל בָּתֵּי דִּינִין שֶׁרָאִינוּ וְשָׁמַעְנוּ שֶׁיִּכְתְּבוּ הַדֶּרֶךְ שֶׁנִּתְקַיֵּם בָּהּ לִפְנֵיהֶם:

הלכה ה׳

וּלְעוֹלָם אֵין בֵּית דִּין בּוֹדְקִין אַחַר בֵּית דִּין אַחֵר אֶלָּא מַחֲזִיקִין אוֹתָן שֶׁהֵן בְּקִיאִין וְלֹא יִטְעוּ. אֲבָל בּוֹדְקִין אַחַר הָעֵדִים:

הלכה ו׳

שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁטָר וּמֵת אֶחָד מֵהֶם צְרִיכִין לִכְתֹּב בְּמוֹשַׁב שְׁלֹשָׁה הָיִינוּ וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ. שֶׁמָּא יֹאמַר הָרוֹאֶה בֵּית דִּין בִּשְׁנַיִם קִיְּמוּהוּ. אֲפִלּוּ הָיָה כָּתוּב בּוֹ בְּבֵית דִּין יֹאמַר שֶׁמָּא דִּמּוּ שֶׁשְּׁנַיִם בֵּית דִּין הֵם. וְאִם יֵשׁ בּוֹ מַשְׁמָע שֶׁהָיוּ שְׁלֹשָׁה אֵינוֹ צָרִיךְ:

הלכה ז׳

שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁטָר וּבָאוּ שְׁנֵי עֵדִים וְעִרְעֲרוּ עַל אֶחָד מֵהֶן שֶׁהוּא גַּזְלָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וּבָאוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים וְהֵעִידוּ שֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה. אִם עַד שֶׁלֹּא חָתְמוּ הֵעִידוּ שֶׁחָזַר הֲרֵי זֶה חוֹתֵם עִמָּהֶם שֶׁהֲרֵי שְׁלֹשָׁה הָיוּ וְאִם אַחַר שֶׁחָתְמוּ הַשְּׁנַיִם הֵעִידוּ עָלָיו שֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה אֵינוֹ חוֹתֵם עִמָּהֶן שֶׁהֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁאֵינוֹ בְּעֵת חֲתִימַת הַשְּׁנַיִם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁעִרְעֲרוּ עָלָיו בַּעֲבֵרָה. אֲבָל עִרְעֲרוּ עָלָיו בִּפְגַם מִשְׁפָּחָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ אִמּוֹ לֹא נִשְׁתַּחְרְרָה וְעֶבֶד הוּא אוֹ לֹא נִתְגַּיְּרָה וְעַכּוּ"ם הוּא וְנוֹדַע אַחַר שֶׁחָתְמוּ הַשְּׁנַיִם שֶׁאֵין בְּמִשְׁפַּחְתּוֹ פְּגָם וְשֶׁהוּא כָּשֵׁר הֲרֵי זֶה חוֹתֵם עִמָּהֶם שֶׁזֶּה גִּלּוּי דָּבָר שֶׁהָיָה מִקֹּדֶם הוּא:

הלכה ח׳

מֻתָּר לִכְתֹּב הַקִּיּוּם בַּשְּׁטָר קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַשְּׁטָר שֶׁאֵין הַכְּתִיבָה עִקָּר אֶלָּא הַחֲתִימָה. וְאֵין הַדַּיָּנִים צְרִיכִין לִקְרוֹת הַשְּׁטָר שֶׁמְּקַיְּמִין אוֹתוֹ אֶלָּא מְקַיְּמִין אוֹתוֹ מֵעֵדָיו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדְעוּ מַה כָּתוּב בּוֹ:

דברי שאול - עדות ביוסף · הלכות עדות פרק ו׳

א׳

כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. דברי רבינו תמוהין דהרי נהפוך הוא דמן התורה א"צ קיום כלל דמה"ת לא חיישינן לזיוף רק דרבנן אצריכו קיום ואדרבא משום נעילת דלת לא היה לנו להצריך קיום וגוף השטר הוא דאינו אלא מדבריהם כמ"ש רבינו לעיל פ"ג ה"ד ועי' לח"מ ומל"מ כאן אמנם לפי מ"ש למעלה בפ"ג שם דלכך הצריכו אף דמה"ת לא חיישינן לזיוף ועיין מהרי"ט בראשונות סי' י"ז רק כיון דמן התורה אין כאן שטר כלל דהו"ל מפי כתבם וחז"ל הוא דעשאוהו לשטר שוב היה כח ביד חז"ל שלא יהיה לו דין שטר רק לאחר הקיום ומעתה דברי רבינו נכונים דמה שהצריכו קיום מדבריהם הוא כיון דאינו שטר רק מדבריהם משום נעילת דלת שוב יכלו להצריך קיום. ובחידושי אמרתי בזה דהנה גוף דברי רבינו פ"ג הלכה ד' שאין מקבלין עדות אלא מפי העדים אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אע"פ שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת הם נאחזים בסבך כמ"ש הכ"מ בשם התשב"ץ דמקרא מלא דיבר הכתוב שדות בכסף יקנו וחתום. והכ"מ הקשה מהא דאמרו קיום שטרות דרבנן וכן הקשה מריש גיטין דבר תורה לא בעי קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בבי"ד וכבר כתבתי שם הרבה בזה. וכעת נ"ל דהנה ענין השטר הוא על שתי אופנים לראיה על גוף הלואה שלוה וגם על זמן הלואה לענין לקוחות והנה לענין גוף הלואה חידש הרמב"ם דאינו מועיל עד שיבאו ויעידו בפניהם אבל שיהיה תורת שטר עליו לענין זמן הא ודאי דמועיל השטר מזמן שנעשה היינו אם יבואו עדים ויעידו שזה הלוה יתקיים השטר למפרע ולפ"ז ענין השטר מה"ת וכן גבי גט זו אינה אשת איש מיום שנכתב הגט וניתן לה רק שמן התורה צריכין עדים שיבאו ויגידו שזה הלוה ושזה גירש אבל תורת שטר יש עליו למפרע ולא קשה קושית התשב"ץ והכ"מ. ולפ"ז אני אומר דלאחר שתקנו חז"ל שמקיימין השטרות אף שאין עדים מגידים והיינו ע"י עדים אחרים המכירים החתימות או ע"י כתבם וככל הדרכים המבוארים בהלכה ב' וא"כ שוב לא שייך מפי כתבם דכל שנתנו חז"ל תוקף להשטר ע"י קיום שוב אין צורך אח"כ לעדותן כלל והרי לא גרע מעד אחד דקיי"ל בפט"ז מסנהדרין דאיסור בע"א הוחזק וא"כ גם כאן כל דהחזיקו חז"ל השטר שיהיה לו נאמנות שוב יש לו כל דין שטר אף מן התורה. ומעתה מבואר דברי רבינו שכתב שקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת והיינו דאל"כ לא היה לו דין שטר כלל דצריך להיות מפיהם אבל כל שתקנו חז"ל לקיים השטר שוב הוי כשטר גמור מה"ת ומה שתקנו חז"ל לקיים בהדרכים המבוארים אף שלא יבאו העדים עצמם ויגידו הוא משום שלא ינעול דלת ומה דאמרו חז"ל קיום שטרות דרבנן הוא דמה"ת לא צריך לקיים כלל והשטר היה לו דין שטר אם יבאו ויגידו אח"כ דנעשה שטר למפרע:

ב׳

הדרך האחד שיהיו הדיינים מכירין כתב ידי העדים. כן אמרו בכתובות דף כ"א והתוס' הקשו דמאי קס"ד להעיד בפניהם הא לא תהא שמיעה גדולה מראייה. והנה בראשית ההשקפה אמרתי ע"פ מ"ש הלח"מ בפ"ה ה"ט דבעינן הגדה א"כ מה מועיל הראיה הא מ"מ לא הגידו בבי"ד ולא קיי"ל כתירוץ ראשון בהחובל רק כתירוצא בתרא דאף ביום לא מועיל עד שיעידו בבי"ד ואף דבראש השנה אמרינן דלא תהא שמיעה גדולה מראיה ומוקי לה בראוהו בלילה וכן העתיק בפ"ב מקידוש החודש הלכה ט' אבל לפי מ"ש רש"י שם דבעדות החדש לא בעי הגדה אלא כזה ראה וקדש א"כ שפיר מקשה. ובזה מיושב קושית התוס' שם שהקשו דבהחובל (ט"ס שם וצ"ל בהחובל ולא בהחולץ) מסיק דבכל מקום אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה. ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת לא קיי"ל רק כתירוצא בתרא ועכ"פ כאן לא קשה קושית התוס' והוא דצריך להעיד בפנינו. ובזה מובן דחיית ר' אבא דאמר שאני הכא דקא מקיימי הגדה בחד והיינו דבאמת לא תהא שמיעה גדולה מראיה רק דצריך לקיים מצות הגדה וכל שנתקיים הגדה בחד סגי אבל מ"מ סברת האומרים דלא בעינן הגדה כלל קשה. אמנם נראה דסברתם הוא כיון דמן התורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבי"ד ורק דרבנן אצרכיה קיום א"כ הרי כבר הגידו ועד כאן לא מצרכינן הגדה רק כשלא היה הגדה כלל אבל כאן כל שכבר היה הגדה שפיר מועיל. ועד בשחק נאמן שהראה לי תלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י בשטמ"ק שם בכתובות שהרגיש בזה בשם הרמב"ן ז"ל דר"א דחי דצריך שיעידו בפניהם משום דבעיא הגדה ושאני קדוש החדש משום דל"צ עדות וכמ"ש רש"י ושמחתי כעל כל הון שבראשית ההשקפה הרגשתי בזה תהלה לה' אבל אני ביארתי הדברים בין בסברת רב הונא ובין בסברת ר"א ואף לשיטת דאין חותכין דיני ממונות מה"ת ע"פ עדות בשטר כל דמדרבנן הוי עדות שוב מתקיים הגדה בזה: הדרך השלישית שיבואו עדים החתומים וכו' ואני עד בדבר הזה. עיין לח"מ דרבינו לשיטתו דצריך שיזכרו העדות כמ"ש בפ"ח ה"א וכן קיימתי מסברא דנפשאי איברא דגוף דברי רבינו שם וכפי הנראה דאזיל לשיטתו דס"ל דמן התורה אין חותכין ע"פ עדות שבשטר דהוי מפי כתבם ועיין ש"ך סי' מ"ו. אמנם לכאורה צ"ב כיון דבדיני ממונות סגי באומדנא מה בכך דהוי מפי כתבם הא אין לך אומדנא גדולה מזו דהדבר אמת שזה הלוה מזה והרי לא איברי סהדי אלא לשקרי. והנה תלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י השיב דכל דנימא דמפי כתבם לא מהני שוב לא חשוב הגדה ואינם עוברין על לא תענה הו"ל כעין דאמרו בגיטין דף ס"ז דיבורא מקרי ואמרו ואף דכתיבה הוה כמעשה מ"מ כל שאינם עוברין בהגדתם על לא תענה יוכל להיות שמשקרים ושוב לא תגמר עדותן להוציא ממון ע"פ ואין כאן אומדנא ועיין תוס' גיטין שם עכ"ד אמנם עדיין קשה דכל שמדרבנן חותכין ע"פ עדות שבשטר א"כ ידעי שיוגמר ע"פ ושוב לא מקרי דיבורא בעלמא כמ"ש התוס' ולא חיישינן למשקר א"כ אמאי צריכין שיזכרו המלוה הא הו"ל אומדנא. ולפענ"ד נראה בזה דבר חדש דזה תלוי במה דנחלקו רבי ורבנן דלרבי דס"ל על כתב ידם הם מעידין א"כ כל שמכירין הכתב סגי וממילא מוציאין ממון ע"פ אומדנא אף דהוי מפי כתבם אבל לרבנן אף דאמנה שבשטר הן מעידין א"כ צריכין אותם העדים עצמם להעיד אמנה שבשטר וכיון שאינם זוכרין המלוה כלל ניהו דהדבר אמת אבל היאך מעידין אמנה שבשטר והא אינם זוכרין והם משקרין בזה שהעד עצמו שהיה בעת הלואה צריך להעיד על גוף המנה שבשטר ולא מועיל מה שיכיר כתב ידו ואפילו אומדנא לא מועיל דניהו דהדבר אמת אבל הוא מעיד שקר שזה צריך להעיד על מנה שבשטר וזה אינו זוכר ולכך אסור לו להעיד ושאני שאר עדים המקיימין שאינם יודעין ההלואה והם א"צ להעיד רק על הכתב אבל אותם העדים צריכין להעיד על מנה שבשטר וזאת אין בכחם להעיד וזה פשוט. ובחידושי אמרתי בזה דלפי מ"ש הרדב"ז דלהוציא לא מועיל אומדנא ולכך צריכין שיזכור עדותן דבזה לא שייך אומדנא ובזה יש לומר דבר נחמד דלפי מה שכתבתי כמה פעמים דבשטר לא חשיב מוציא דהא השטר אינו מוציא כעת עדיין א"כ אתי שפיר מחלוקת רבי ורבנן דלרבי דעל כתב ידם הם מעידין א"כ עדיין אינו מוציא ממון ושפיר אינם צריכין לזכור גוף ההלואה ובזה סגי באומדנא כיון דעדיין אינו מוציא אבל לרבנן דעל מנה שבשטר הם מעידין א"כ לא מועיל האומדנא להוציא איברא דעדיין צ"ב ניהו דהם מעידין אמנה שבשטר לרבנן אכתי יועיל עדותן אף שלא העידו אמנה שבשטר דעכ"פ מועיל מתורת אומדנא כיון דעל כתב ידם שפיר מעידין ובזה לא מיקרי להוציא וכמ"ש ושוב יועיל האומדנא גם על מנה שבשטר וצ"ל דלרבנן כיון ששטר חשוב מוציא ובזה י"ל הא דאמרו מהו דתימא הלכה כרבי מחבירו ואח"כ אמרו שם דלמא איכא דס"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ובהא אפילו מחביריו וקשה למה ניחוש דיהיה סובר דכאן אפילו מחביריו והשטמ"ק נדחק בזה ולפי מ"ש אתי שפיר דהא כיון דלרבי על כתב ידם הם מעידין א"כ אף דלא קי"ל כרבי בזה ועל מנה שבשטר הם מעידין מ"מ מתורת אומדנא יהיה מועיל. ובזה אמרתי פרפרת נאה מה דאמרו שם סבר איעבד רווחא כי היכי דלא לפסדו יתמי ואינו מובן למה חשיב שטרא דיתמי דוקא שלא לפסוק כרבי. ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת כל עיקר מה דהו"א לפסוק כאן כרבי ואפילו מחביריו הוא משום האומדנא ולפי"ז כאן שנצמח עי"ז הפסד ליתומים אם לא יעידו על שני החתימות בודאי מהראוי לפסוק דלא ליזיל בתר אומדנא והרי גדולה מזו מצינו ברמב"ם בפכ"ד מסנהדרין ובחו"מ סי' ט"ו דלא אזלינן בתר אומדנא להוציא ע"פ אומדנא מן היתומים וא"כ מכל שכן דלא אזלינן בתר אומדנא להפסיד ליתומים ולכך תיקן שאף אם יטעה הדיין ויפסוק כרבי לא יהיה פסידא ליתומים:

ז׳

בד"א כשערער עליו בעבירה. כן היא שיטת ר"ח ורי"ף והיינו לענין הפירוש אבל לענין הדין הסכימו הרי"ף והרמב"ם לשיטת רש"י דמספק נפסל ועיין לקמן פי"ב ה"ג ובתוס' הקשו דהא רב הונא ס"ל זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה ועיין ב"ח והגהת החכם צבי ז"ל [בט"ז] סי' ל"ד סעיף כ"ט אבל לא זכרו שהיא קושית התוס'. ולפענ"ד נראה דהרי נודע דעדים צריכין להיות נאמנים מכח דיבורם ולא מכח מגו ושבועה כמ"ש התוס' והרמב"ן ולפ"ז כיון שיש עדים שפוסלין אותם והם נאמנים אף נגד החזקה וא"כ מה תאמר שיש עדים כנגדם שמעידין שהוא כשר הא הו"ל תרי ותרי וא"ל דחזקת כשרות של זו מסייע ליה דזה אינו דא"כ אין להם נאמנות מצד עצמם ולזה לא האמינה אותם התורה ושוב נשארו תרי ותרי והנה שאר בשרי תלמידי מהר"א נ"י אמר דחזקה לא עדיף ממגו שכתבו התוס' בב"ק דף ע"ב דלא מועיל דלא עדיף מגו מאילו היה עוד תרי דלא מועיל והוא הדין חזקה והראיתי לו בשב שמעתתא שמעתא ו' פכ"ב דכתב דבחזקת כשרות שהוא חזקה דמעיקרא מועיל תרי ותרי:

ח׳

שאין הכתיבה עיקר אלא החתימה. עיין כ"מ ולח"מ ובש"ך סי' מ"ו ס"ק ס' ובסי' מ"ג ס"ק מ'. והנה תלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י אמר דלפי מ"ש הריטב"א בשטמ"ק כתובות דף פ"ה דדוקא בכתיבה הוא דלא חיישינן למחזי כשקרא אבל לחתום את שמם אסור דהוי שקר גמור. דברי רבינו מדוקדקים וביאור הדבר דבשלמא כל שכבר חתם א"כ הוי שקר גמור דאם היה ביד המלוה היה יכול לגבות בזה והם לא ראו עוד חתימת יד העדים אבל בכתיבה לחודיה כיון דכל עוד שלא חתמו אפילו היה ביד המלוה לא היה מועיל כלום אינו רק מיחזי כשיקרא והש"ך בסי' מ"ו לא הרגיש בדברי הריטב"א. אמנם הראיתי לו דהש"ך בסי' ל"ט ס"ק ל"ה דחאו. ובאמת שקושיתו משטר שלוה בו ופרעו דאמרו דלמחזי כשיקרא לא חיישינן אמר תלמידי הנ"ל לתרץ דשאני התם דבעת שחתמו לא היה שקר דהרי אז לוה בו ולא הוי רק מחזי כשיקרא עכ"ד והנני יוסיף דלפי מה דאמרו בגיטין דף ס"ז דיבורא מקרי ואמרי מעשה לא עבדי ועיין בתוס' שם ולפ"ז כל שלא חתמו עדיין לא נגמר המעשה לא הוי רק כדיבור בעלמא ולא הוי רק מחזי כשיקרא אבל כל שכבר חתמו שוב נגמר המעשה ע"י זה והוי שקר גמור והנה במה שהקשו מהא דאמר רבה בר שילא כי יתביתו בהיני כתבו בהיני אע"ג דממסרי לכו מילי בשילי דאי לא מחזי כשקרא עי' ש"ך סי' מ"ג ס"ק מ' לפענ"ד יש לחלק דדוקא היכי שאינו ניכר השקר כמו בדייני הקיום או בשטר שלוה בו דבעת שכתבו לא היה שקר כלל ובדייני קיום עכ"פ לא ניכר השקר דמאן ידע אם ראו חתימת יד העדים או לא לכך לא חיישינן אבל אם יכתבו בהיני הזמן והיום ויכתבו במקום שילי והרי הם עומדים בהיני יהיה ניכר השקר לכל העולם ובכה"ג חיישינן. והנה בשטמ"ק כתובות שם הביא בשם תלמידי רבינו יונה דדוקא בשקרא דאתי לידי קושטא כגון זה שעתיד להתברר אם נשבעה או לא הוא דלא חיישינן למחזי כשיקרא אבל בשילי ובהיני שם לעולם יחשבו שבהיני נכתב ולא יתברר עיי"ש ולפ"ז אמר שאר בשרי תלמידי מהר"א הנ"ל בישוב קושית הלח"מ על הרב המגיד בפ"ג ממלוה דאין כותבין שטר למלוה אף אם יהיה ביד העדים דיש לחוש למחזי כשקרא ולמערים והקשה הלח"מ הא למחזי כשקרא לא חיישינן ואמר הוא דשאני קיום דהוי שקרא דאתי לידי קושטא משום דמן התורה אין צריך קיום דלא חיישינן לזיוף ואף דרבנן אצרכו קיום מ"מ סופו להתברר עכ"פ דבודאי אין בו זיוף דחשש רחוק הוא משא"כ שם חיישינן שמא לא יבא לידי קושטא דדלמא לא ילוה כלל עכ"ד ויפה אמר והנני יוסיף דמ"ש הרה"מ דבשעת כתיבה הוא שקר ואולי מערים הוא דלכאורה היא שפת יתר. אמנם באמת עיקר הכוונה היא כמ"ש הב"י והלח"מ שמא יפול מידם ויגבנו ואף שהוא חשש רחוק מ"מ אפשר שלא יבא לידי קושטא לעולם ויהיה מחזי כשקרא. איברא דגוף דברי תלמידי רבינו יונה קשיא מהך דשטר שלוה בו דאמרינן שם טעמא דנמחל שעבודו הא למחזי כשקרא לא חיישינן והרי שם לא יהיה לעולם קושטא וצ"ל כיון דעכ"פ בשעה שחתמו היה אמת לא הוי מחזי כשיקרא כ"כ ולא חיישינן וזה שהוסיף רש"י לשקרא שלא נכתב על מלוה זו לא חיישינן אם לא שיש בדבר ביטול שטר גמור והיינו דכאן לא הוי שקר כל כך כיון דבעת שחתמו היה אמת. ובלא"ה יש לומר לפי מ"ש התוס' בב"מ דף כ' דעדיו בחתומיו זכין לו הוא רק בסוף היום עיי"ש וכן כתבו הרמב"ן ור"ן סוף פרק המגרש א"כ שטר שלוה בו ופרעו דמיירי על כרחך בו ביום דבלא"ה הוי מוקדם וא"כ אי לאו דנמחל שעבודו העדים חתמו וזכו לו על סוף היום א"כ לא חתמו שקר דכל מה שלוה באותו יום הכל בכלל ועדים חתמו על זה ולכך לולא דנמחל שעבודו לא שייך כ"כ מחזי כשקרא על זה וגם יש לומר לפי מ"ש שאר בשרי הגאון בעל כסא דהרסנא דענין שטרך בידי מה בעי הוי כמו תנאי שכל שאינו מחזיר השטר הוא מחוייב לפרוע והרבה הארכתי בזה בתשובה וא"כ כל שחוזר ולוה בו אי לא נמחל שעבודו הרי חזר לתנאי הראשון דכל שהשטר היה בידו יגבה ושיעבוד הראשון קיים ולא שייך בזה מחזי כשקרא:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות עדות פרק ו׳

א׳

-העתקה מסוף פרק ה-[ ודיני קיום שטרות שבפרק ששי ושביעי ושמיני מדרבנן:]

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות עדות פרק ו׳

ז׳

ג' שישבו לקיים את השטר ובאו שני עדים כו' ואם אחר שחתמו השנים העידו עליו שחזר בתשובה אינו חותם עמהן שהרי הוא כמי שאינו כו': הנני רואה בזה הבדל גדול בין שיטת רבינו שהיא שיטת הרי"ף, לשיטת רבנן בתוספות, שלשיטת רבינו ורי"ף הוא באופן שקראו ערעור על הדיין השלישי קודם שחתמו השנים והעידו שחזר בתשובה אחר שחתמו השנים, א"כ בעת שחתמו השנים הלא היה אז הדיין השלישי פסול, גם השנים שחתמו חשבוהו לפסול א"כ הוי השנים בפני עצמן, ואין זה קיום מב"ד, שבשעה שחתמו לא נחשבו עצמן לדיינים, והוי רק כעד מפי עד, שבשעה שחתמו לא נחשבו עצמן לדיינים, והוי רק כעד מפי עד, דמה"ט בעי קיום בפני שלשה לכו"ע בשטרות, כמש"כ הרשב"ם עם כל הקדמונים בפרק חזקת הבתים דף מ', וא"כ כיון שהפסול הוא מצד חתימתם שהיה שלא כדין מאי מהני חתימת הדיין השלישי אחר שהוכשר. ולפ"ז שפרשנו מטעם שהשנים שחתמו חתמו שלא כדין ואפילו הם עצמן מעידין בכשרותו, בכ"ז כ"ז שלא הוברר כשרותו ע"י עדות שהם צריכים להגיד בתורת עדות בפני ב"ד אחרים להכשירו, חשבי ליה כו"ע לפסול ע"פ שני עדים הללו, וא"כ חתמו שלא כדין דלאו תלתא הואי ואין זה חתימה מבית דין, מיושב לפ"ז מה שהרב הש"ך ערער על שיטתם ובשם קדמונים עי"ש סימן מ"ו ס"ק ס"ו וכן כתב שם בשם הריטב"א, ז"ל, ועוד אפילו הוא נכשר למפרע משום דעבד תשובה, כיון שלא נתברר הכשירו עד עכשיו דין הוא שיתבטל הצירוף עכ"ל. וגדולה מזו אמרינן שם והוא בפרק הסמוך ה"ז, ועיין ש"ך שם ס"ק נ"ט שפירש טעם הדבר כיון שבעת חתימתם לא היה יודע השלישי, אין זה במותב תלתא והצירוף שלהן בטל והיה חתימתם שלא כדין כש"כ הכא, לבד בפגם משפחה דנתברר דסהדי הראשונים שקרי הוי שהעיזו פניהם בדבר הגלוי ומבורר, ואישתכח שחתמו במותב תלתא, אבל אם קראו עליו ערעור אחר שחתמו השנים ודאי דמעידים עליו וחותם, דנמצא הוא כשר למפרע מעת שחזר בתשובה למפרע ושפיר חתים, וכאן אין לומר כסברת הריטב"א, דהא בעת חתימת השנים עדיין לא נתברר פסולו בב"ד ג"כ, ואם נימא דעד שהעידו עליו בב"ד כל השטרות שחתם עליהן פסולים, יש מקום לומר דנמצא דבעת חתימת השנים היה השלישי פסול, אבל כבר צווח ע"ז הר"ן והש"ך, ואם נימא דלדיין עבדו מעלה ופסלו כל שטרות שחתם עליהן בתורת דיין עד שיתברר הכשירו בב"ד, מסתברא דדוקא השטרות שעליהן חתם אחר שנתברר פסולו בב"ד, דאין זה אלהים, ובכה"ג שפסולו מבורר בב"ד והכשירו אינו מבורר לא יהבו ליה רבנן סמוכים לשליח למידן דיני ממונות, וזה טעם נכון: אולם רבותינו בתוספות פירשו דמיירי שקראו עליו ערעור אחר שחתמו השנים קודם שחתם השלישי והעידו עליו שחזר בתשובה מכבר ובכ"ז אין מעידין עליו וחותם דכבר בטלה ועד המושב, וז"ל, משחתמו השנים ולא הספיק השלישי לחתום עד שקרא עליו ערעור, בא ערעור ובטל ועד המושב של אותו ב"ד, אעפ"י שאחרי כן העידו אחרים שכשר, כיון שבטל ההוא מושב בטל, וצריך לחזור ולהושיב ב"ד על כך עכ"ל, וזה דלא כשיטת רבינו והרי"ף. ולפלא על רבינו בעל הטורים שהעתיק דברי התוספות על שם הרי"ף והרא"ש וכן מרן בבית יוסף כתב שדעת התוס' כהרי"ף ורבינו, וזה פלא לענ"ד: במשל"מ, דאיך נאמר דמשום חזקתו כו': נ"ב עיין במש"כ המחבר פ"ב מטומאת צרעת בזה, ויעוין לעיל הלכות שכירות פרק י' ה"ה מש"כ בזה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות עדות פרק ו׳

א׳

כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם כו'. דברי מרן ז"ל תמוהים שדבריו הם נגד דברי רבינו ז"ל דרבינו כיון לומר דעדות שבשטר לא מהני דמפיהם ולא מפי כתבם אלא דמשום נעילת דלת הכשירוהו מדרבנן וראיית הרב ז"ל היא בהפך דמשמע התם דמדאורייתא אפילו קיום אין צריך ומשום הכי הימנוהו רבנן בדרבנן ויותר מזה קשה דרבינו בפ"ג מהלכות אלו גילה דעתו בפירוש דמדאורייתא לא מהני עדות השטר והרב הקשה לו מהאי מימרא שהביא כאן לסיועיה וצ"ע. (א"ה עיין פ"מ ח"א):

ז׳

שלשה שישבו לקיים את השטר כו'. דע דהיכא דאתו תרי סהדי לפסול אחד בגזלנותא ואתו תרי אחריני ומכחשי לתרי סהדי קמאי ואומרים שלא גזל אם מוציאין ממון ע"פ אותו העד בזה נחלקו אבות העולם דדעת ר"ח והרז"ה הוא דמוציאין ממון ע"פ העד משום דאמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקי גברא בחזקתיה וכשר הוא ואע"ג דאיכא חזקת ממון נגד חזקת כשרות מ"מ ס"ל דחזקת כשרות עדיפא אך הרי"ף והרמב"ן חולקים בזה וס"ל דחזקת ממון עדיף מחזקת הגוף ואין מוציאין ממון על פיו וכבר נתבאר מחלוקת זה בארוכה בהר"ן ז"ל פ"ב דכתובות עלה דההיא דג' שישבו לקיים את השטר וקרא עליו ערער וכו' ועיין שם במה שכתב שם הרז"ה והרמב"ן במלחמות ה'. אך אני מסתפק היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא באיזה דבר דמר אסר ומר מתיר ובא אחד ועשה אותה פעולה שנחלקו עליה אם מוציאין ממון על פיו. ולכאורה נראה שדין זה תלוי באותו מחלוקת דר"ח והרי"ף שכתבנו דלר"ח מוציאין ממון על פיו דכיון דאיכא ספיקא אם אותה פעולה היא אסורה או מותרת אמרינן אוקי גברא על חזקתיה וכשר הוא ומוציאין ממון על פיו ולהרי"ף אין מוציאין ממון על פיו משום דחזקת ממון עדיף מחזקת הגוף. שוב התבוננתי בדבר וראיתי דאפשר לומר דבנדון זה אף ר"ח יודה דאין מוציאין ממון על פיו משום דבשלמא בספק דמציאות כגון אכל או לא אכל או בעל או לא בעל בזה הוא דשייך לומר אוקי גברא על חזקתיה ולא עשה אותה פעולה משום דמעיקרא בחזקת שלא עשה אותה פעולה קאי ורוב החזקות השנויות בתלמוד הוו כה"ג כגון ספק קטנה ספק גדולה אמרינן אוקמה אחזקתה וקטנה נולדה וכן ספק בתולה ספק בעולה אמרינן בתולה נולדה ואוקמה אחזקתה ולא נבעלה אבל בנדון דידן שהפעולה כבר נעשית כגון שאכל או שבעל אלא דאיכא ספק אם אותה האכילה או הבעילה היא אסורה או מותרת לא מהניא לזה חזקת הגוף דאיך נאמר דמשום חזקתו שאותה הפעולה היא מותרת. וראיתי בתשובת הרב בעל פ"מ ח"ב סימן ק"ה דמהר"א ששון ז"ל היה רוצה לומר דמי שעשה איסור דרבנן ואיכא פלוגתא דרבוותא אם באיסור דרבנן לפסלו בעינן חימוד ממון או לא אם מוציאין ממון על פיו או לא דתלוי במחלוקת הרי"ף ור"ח שכתבנו דלהרי"ף אין מוציאין ולר"ח מוציאין משום דמוקמינן ליה אחזקתיה שהיה כשר וחזקת הגוף עדיף מחזקת ממון. והרב בעפ"מ דחה דבריו משום דהתם לכ"ע ליכא חזקת הגוף דהא רשע הוא דעבד איסורא דרבנן אלא דלפוסלו איכא מ"ד דבעינן רשע דחמס יע"ש. ולפי מה שכתבנו אין צורך לזה דהתם אין הספק על הפעולה אם נעשית או לא אלא הפעולה כבר נעשית אלא דאיכא לספוקי אם פסלוה חכמים לעדות בשביל אותה הפעולה או לא בזה לא שייך לומר אוקי גברא אחזקתיה ולא פסלוהו חכמים. וראיתי להר"ן בפ"ק דקדושין על ההוא דאמרינן נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן (א"ה חבל על דאבדין):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עדות ו׳, מתוך הלכות עדות שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות עדות כל הרמב״ם