רמב״ם - הלכות עדות · פרק ד׳

ספר שופטים · 7 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עדות · פרק ד׳

הלכה א׳

עֵדֵי נְפָשׁוֹת צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם רוֹאִים אֶת הָעוֹשֶׂה עֲבֵרָה כְּאֶחָד. וּצְרִיכִין לְהָעִיד כְּאֶחָד וּבְבֵית דִּין אֶחָד. אֲבָל דִּינֵי מָמוֹנוֹת אֵין צְרִיכִין לְכָךְ. כֵּיצַד. הָיָה אֶחָד רוֹאֵהוּ מֵחַלּוֹן זֶה כְּשֶׁעָבַר הָעֲבֵרָה וְהָעֵד הָאַחֵר רוֹאֵהוּ מֵחַלּוֹן אַחֵר. אִם הָיוּ שְׁנֵי הָעֵדִים רוֹאִין זֶה אֶת זֶה מִצְטָרְפִין וְאִם לָאו אֵין מִצְטָרְפִין. הָיָה זֶה הַמַּתְרֶה בּוֹ רוֹאֶה הָעֵדִים וְהָעֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רוֹאִין זֶה אֶת זֶה הַמַּתְרֶה מְצָרְפָן. הָיוּ שְׁנֵי הָעֵדִים בְּבַיִת אֶחָד וְהוֹצִיא אֶחָד מֵהֶן רֹאשׁוֹ מִן הַחַלּוֹן. וְרָאָהוּ זֶה שֶׁעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת וְאֶחָד מַתְרֶה בּוֹ. וְהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְחָזַר הָעֵד הַשֵּׁנִי וְהוֹצִיא רֹאשׁוֹ מֵאוֹתוֹ הַחַלּוֹן וְרָאָהוּ. אֵין מִצְטָרְפִין עַד שֶׁיִּרְאוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד. הָיוּ שְׁנֵי עֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה וּשְׁנֵי עֵדִים רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן אַחֵר וְאֶחָד מַתְרֶה בּוֹ בָּאֶמְצַע. בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ הֲרֵי זוֹ עֵדוּת אַחַת וְאִם לֹא הָיוּ רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ וְלֹא צֵרֵף אוֹתָן הַמַּתְרֶה הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתֵּי עֵדוּיוֹת. לְפִיכָךְ אִם נִמְצֵאת כַּת אַחַת מֵהֶן זוֹמְמִין הוּא וְהֵן נֶהֱרָגִין שֶׁהֲרֵי הוּא נֶהֱרָג בְּעֵדוּת הַכַּת הַשְּׁנִיָּה:

הלכה ב׳

אֲבָל בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאוּ אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ עֵדוּתָן מִצְטָרֶפֶת. כֵּיצַד. אָמַר הָאֶחָד בְּפָנַי הִלְוָהוּ בְּיוֹם פְּלוֹנִי אוֹ בְּפָנַי הוֹדָה לוֹ. וְאָמַר הָעֵד הַשֵּׁנִי וְכֵן אֲנִי מֵעִיד שֶׁהִלְוָהוּ בְּפָנַי אוֹ הוֹדָה בְּיוֹם אַחֵר. הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין:

הלכה ג׳

וְכֵן אִם אָמַר הָאֶחָד בְּפָנַי הִלְוָהוּ וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר בְּפָנַי הוֹדָה לוֹ. אוֹ שֶׁאָמַר הָרִאשׁוֹן בְּפָנַי הוֹדָה וְהַשֵּׁנִי שֶׁהֵעִיד אַחַר זְמַן אָמַר בְּפָנַי הִלְוָהוּ. הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין:

הלכה ד׳

וְכֵן בְּעֵת שֶׁמְּעִידִין בְּבֵית דִּין יָבוֹא אֶחָד וְשׁוֹמְעִין דְּבָרָיו הַיּוֹם וּכְשֶׁיָּבוֹא הָעֵד הַשֵּׁנִי לְאַחַר זְמַן שׁוֹמְעִין דְּבָרָיו וּמִצְטָרְפִין זֶה לָזֶה וּמוֹצִיאִין בָּהֶן הַמָּמוֹן:

הלכה ה׳

וְכֵן אִם הָיָה עֵד אֶחָד בִּכְתָב וְאֶחָד עַל פֶּה מִצְטָרְפִין. וְאִם אָמַר זֶה שֶׁלֹּא כָּתַב עֵדוּתוֹ אֲנִי קָנִיתִי מִיָּדוֹ עַל דָּבָר זֶה וְלֹא בָּא הַמַּלְוֶה הַזֶּה וְלֹא שָׁאַל מִמֶּנִּי לִכְתֹּב שְׁנֵיהֶם מִצְטָרְפִין לַעֲשׂוֹת הַמִּלְוֶה בַּשְּׁטָר וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר פָּרַעְתִּי:

הלכה ו׳

הֵעִיד הָאֶחָד בְּבֵית דִּין זֶה וְהָעֵד הַשֵּׁנִי בְּבֵית דִּין אַחֵר יָבוֹא בֵּית דִּין אֵצֶל בֵּית דִּין וְיִצְטָרְפוּ עֵדוּתָן. וְכֵן אִם הֵעִידוּ שְׁנֵי הָעֵדִים בְּבֵית דִּין זֶה וְחָזְרוּ וְהֵעִידוּ בְּבֵית דִּין אַחֵר יָבוֹא אֶחָד מִכָּל בֵּית דִּין וְיִצְטָרְפוּ. אֲבָל הָעֵד עִם הַדַּיָּן שֶׁהֵעִידוּ שְׁנֵי הָעֵדִים בְּפָנָיו אֵין מִצְטָרְפִין:

הלכה ז׳

אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְטָרְפִין הָעֵדוּת בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת צָרִיךְ שֶׁיָּעִיד כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם בְּכָל דָּבָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל אִם הֵעִיד עֵד אֶחָד בְּמִקְצָת דָּבָר וְהֵעִיד הַשֵּׁנִי בְּמִקְצָתוֹ אֵין מְקַיְּמִין הַדָּבָר מֵעֵדוּת שְׁנֵיהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר (משנה סוטה ו ג) "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר". כֵּיצַד. זֶה אוֹמֵר פְּלוֹנִי אָכַל שָׂדֶה זוֹ שָׁנָה פְּלוֹנִית וְזֶה הֵעִיד שֶׁאֲכָלָהּ שָׁנָה שְׁנִיָּה וְזֶה הֵעִיד שֶׁאֲכָלָהּ שָׁנָה שְׁלִישִׁית. אֵין מִצְטָרְפִין עֵדוּת שְׁלָשְׁתָּן וְאוֹמְרִים הֲרֵי אֲכָלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד הֵעִיד בְּמִקְצָת הַדָּבָר. וְכֵן אִם הֵעִיד זֶה אֲנִי רָאִיתִי שַׂעֲרָה אַחַת בְּצַד יְמִינוֹ שֶׁל זֶה וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי רָאִיתִי שַׂעֲרָה אַחַת בְּצַד שְׂמֹאלוֹ שֶׁל זֶה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. אֵין מִצְטָרְפִין דִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר הֲרֵי הֵעִידוּ שְׁנֵיהֶם שֶׁהָיָה זֶה גָּדוֹל בְּיוֹם פְּלוֹנִי לְפִי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם לֹא הֵעִיד אֶלָּא בְּמִקְצָת הַסִּימָנִין. אֲפִלּוּ הֵעִידוּ שְׁנַיִם בְּשַׂעֲרָה אַחַת וְהָעִידוּ שְׁנַיִם בְּשַׂעֲרָה אַחֶרֶת שֶׁהֲרֵי כָּל כַּת מֵהֶם הֵעִידָה עַל חֲצִי דָּבָר וְאֵין זוֹ עֵדוּת. אֲבָל אִם הֵעִידָה הָאַחַת שֶׁרָאֲתָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּצַד יָמִין וְהֵעִידָה הַשְּׁנִיָּה שֶׁרָאֲתָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת בְּצַד שְׂמֹאל מִצְטָרְפִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ:

דברי שאול - עדות ביוסף · הלכות עדות פרק ד׳

א׳

עידי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואים. בש"ס פריך מנין לעדות מיוחדת שהיא פסולה שנאמר לא יומת על פי עד אחד מאי אחד אילימא אחד ממש מרישא שמעינן ליה על פי שנים עדים אלא מה אחד אחד אחד מכאן ראיה למ"ש רבינו פט"ז מסנהדרין ה"ו דאיסור עצמו בעד אחד הוחזק וא"צ שני עדים אלא בשעת מעשה דאל"כ משכחת לה שיהרג ע"פ עד אחד כגון שעד אחד מעיד שזו חמותו וכדומה ואח"כ בא עליה שאז חייב מיתה ע"פ עד אחד וא"כ נתקיים הרישא והסיפא דע"פ שנים עדים יקום דבר היינו בשעת מעשה שהוא עת הקמת דבר ולא יומת ע"פ עד אחד היינו אפי' שכבר הוחזק האיסור ואפ"ה לא יומת ע"פ עד אחד ועל כרחך שבאמת יומת בזה ע"פ עד אחד וכדברי הרמב"ם ז"ל ודו"ק. והנה בהא דאמר רב נחמן עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות דכתיב לא יומת וכו' מתקיף לה רב זוטרא אלא מעתה בדיני נפשות תציל אלמה תנן הוא והן נהרגין קשיא. וקשה דלמא שאני בד"מ דידיעה בלא ראיה סגי ועדות מיוחדת עכ"פ ידיעה בלא ראיה הוא משא"כ בד"נ דלא סגי בידיעה בלי ראיה ועיין בשבועות דף ל"ד דפלפלו בזה אי בד"נ סגי בידיעה בלא ראיה ובסנהדרין דף ל"ז עיי"ש. ומיהו יש לומר דעדות מיוחדת כה"ג שיש שתי כתי עדים שיש כת אחת שידעו וראו בודאי ראוי שיהיה כשר גם בד"נ לענין שתציל ולפי מ"ש הריטב"א בחידושיו בלא"ה לא קשה ודו"ק ועיין בש"ס שם מתרה שאמרו אפילו מפי עצמו אפילו מפי שד ועיין ברמב"ם בפי"ב מהלכות סנהדרין ה"ב שלא העתיק אפי' מפי השד והעתיק דבר אחר במקומו ועיין כ"מ שם והוא מפני שנודע שאינו מזכיר זאת וכן לענין גיטין שהשמיט הך דבואה דבבואה ועיין בסי' י"ז באה"ע בב"י שם: אם נמצאת כת אחת מהן זוממין הוא והן נהרגין שהרי הוא נהרג בעדות כת השניה. כאן משמע דלא שנא אם מזימין את הכת הראשונה שהעידה בתחלה או להיפך והקשה תלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י למה יהרגו הכת שניה אם מזימין אותם הא יכלו למימר גברא קטילא קטלנו דהרי כת הראשונה כבר העידה ובאמת הוא נהרג על פיהם וא"כ מה אכפת לן בהגדתם והראיתי לו דכעין זה הקשה הש"ס בשבועות דף ל"ב ובב"ק דף ק"ד ע"ב ועיין מכות דף ה' ע"א ועיין בתוס' מכות דף ו' ד"ה והוא ובירושלמי שם ודו"ק וכעת צ"ע. אמנם יש לומר דבר חדש כיון דהתורה חייבה מכאשר זמם והרי באמת זממו להרוג אף שבאמת נהרג ע"פ העדים הראשונים מ"מ התורה חייבה על מחשבתם הרעה וגם הם זממו להרוג אותו ועד כאן לא אמרו בסנהדרין דף מ"א דיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו היינו דוקא שם דלא זממו להרוג כלל אבל כאן הרי זממו להרוג ועיין כעין זה במכות דף ה' ועוד דהא לא ידע אם כת הראשונה אומרת אמת ואולי יזומו הם ועל כרחך דרצו להרוג אותו ועיין בחידושי הריטב"א במכות דף ה' שם דאף שאמרו האחרונים בערב שבת קודם לכן הרג פלוני את הנפש כל שלא נגמר דינו כיון דאיכא בעדים כמה חקירות ובדיקות אולי לא יכוונו עדותם וכאן אף שכבר נחקרו ונדרשו מ"מ כל שלא נגמר דינו למיתה חייבין משום דהיה להם לחוש שמא יזומו וגם כיון דיכול להיות סתירה ביניהם כיון דמעידים על עדות אחת עדיף מההיא דדף ה':

ב׳

אע"פ שלא ראו. דברי רבינו לכאורה תמוהים דבמה דפתח לא סיים שהרי פתח באין רואים אלו את אלו שהיא מימרא דרב נחמן במכות דף ו' וסיים כיצד בהלואה אחר הלואה שהוא מחלוקת ר' יהושע בן קרחה וחכמים בסנהדרין דף ל'. והכ"מ תמוה ביותר שלא ציין מימרא דר"נ כלל וזה הערת שאר בשרי תלמידי מוהר"א נ"י. ולפענ"ד דרבינו אחת דיבר ושתים זו שמענו השכיל את פיו דהנה הריטב"א בחידושיו למכות הקשה דמה קמ"ל ר"נ דעדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות הא קיי"ל כריב"ק דאפילו הלואה אחר הלואה מצטרפין אף שהיו שתי הלואות חלוקות ולא ראו זה את זה כל שכן זו שהיה מעשה אחת רק שלא ראו זא"ז ותירץ שלא נצרכה אלא לרבנן לאשמועינן דאף דפליגי אריב"ק בהלואה אחר הלואה אתי ר"נ לומר דבזה אפי' רבנן מודו ולפ"ז גם רבינו שכתב בהלכה א' דבדיני נפשות פסול כל עדות מיוחדת דהיינו שלא ראו המעשה כאחת ג"כ פסול על זה כתב דבד"מ כל עדות מיוחדת כשר דהיינו הלואה אחר הלואה וכל שכן במעשה אחת רק שלא ראו זא"ז דאנן קי"ל כריב"ק ולכן לא ציין הכ"מ המימרא דר"נ דכל שכן הוא מהך דריב"ק דגם זה הוא בכלל עדות מיוחדת שלא ראו זה את זה והנה בש"ס סנהדרין דף ל' אמרו עולא אמר הלכה כריב"ק בקרקעות אבל לא במטלטלין ואח"כ מסיק הש"ס בשם רב יוסף הלכה כריב"ק בין בקרקעות בין במטלטלין ורבינו כתב סתם ולא כתב בין בקרקעות בין במטלטלין. ולפענ"ד דהנה החילוק שבין קרקעות למטלטלין לא נודע ורש"י כתב שמוטל הקרקע בפנינו ושניהם מעידין עליה וכוונת רש"י משום דבשתי קרקעות א"א לחייבו דהוי כחבית יין וחבית שמן וזה הוי כתרי מיני ולשיטת רש"י באמת אין הדבר ברור כ"כ דבקרקעות שוות אפשר דהוי כחד מינא. ולכאורה רציתי לומר דהנה הנודע ביהודה מהדו"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב הקשה בהא דקיי"ל כרב נתן שומעין דבריו של זה היום ושל חבירו לאחר זמן והרי ודאי זה שבא בראשונה להעיד אינו מתחייב בהזמה דמצי למימר אנא לא ידענא שיבוא אחד אחר כמה ימים להצטרף עמי אני לחייבו שבועה באתי וכיון דבקרא פליגי הרי מן התורה בעי דרישה וחקירה ועדות שאתה יכול להזימה ולפ"ז גם בהך דר' יהושע בן קרחה דמודה לר"נ א"כ הו"ל עדות שאין אתה יכול להזימה וזה נראה ההבדל שבין קרקעות למטלטלין דכיון דאין נשבעין על הקרקעות לא שייך לומר לחייבו שבועה באתי והוה עדות שאתה יכול להזימה משא"כ במטלטלין והא דאמר ר' חייא בר אבין אמר רב הלכה כריב"ק בין במטלטלין בין בקרקעות היינו דרב לשיטתו דלא ס"ל דבעינן עדות שאתה יכול להזימה וכמ"ש הנוב"י מהדו"ק חלק אהע"ז סי' מ"ו. ובזה יש ליישב קושית המהרש"א שבד"ה גברא אגברא קא רמית ודו"ק ולפ"ז לדידן דבטלו לדרישה וחקירה וא"צ עדות שאתה יכול להזימה ודלא כש"ך כמ"ש הנוב"י והפני יהושע ובתשובה הארכתי בזה א"כ א"צ להביא הך דבין בקרקעות בין במטלטלין. אמנם גוף דברי הנודע ביהודה א"א לומר כן דיהיה זה עדות שאין אתה יכול להזימה דהרי בהך דנחלקו בסברא מפרש הש"ס מר סבר עד אחד כי אתי לשבועה אתי לממון לא אתי ואידך אטו כי אתו בהדי הדדי בחד פומא קא מסהדי אלא דמצרפינן להו ה"נ לצרפינהו וקשה מה ראיה זו בשלמא כי אתו בהדי הדדי הוה עדות שאתה יכול להזימה אבל כי לא אתו בהדי הדדי יוכל לומר לשבועה באתי והוי עדות שאאי"ל וגם קשה בהא דאמר לזה הוצרכתי השתא ומה ראיה בהדי הדדי אמר ר' יהושע בן קרחה דלא בעינן הגדה מבעיא וקשה הא אצטריך לאשמועינן דלא בעינן עדות שאי"ל דמהך דריב"ק לא שמענו זאת וגם מ"ש לחלק בין קרקעות למטלטלין רב יוסף אמר להיפך עיי"ש בש"ס. אמנם בגוף קושית הנוב"י אני אומר דלק"מ דהנה זה ודאי דעד אחד אינו בגדר הזמה כלל כמ"ש הרמב"ן במלחמות בסנהדרין דף פ"ו בסוגיא דעידי גניבה ועידי מכירה בנפש שהוזמו וכ"כ בנוב"י שם ועי' קצוה"ח סי' ל"ח ס"ק ה' ובתשובה בענין דבר ולא חצי דבר הארכתי בזה ולפ"ז אני אומר דכיון דכשבא לענין שבועה התורה האמינתו כשנים א"כ אף שנצטרף אח"כ לממון לא אכפת לן בעדות שאתה יכול להזימה דעיקר הא דבעינן עדות שאתה יכול להזימה הוא משום דהתורה חששה שלא ישקרו אם לא יוכלו להזימם ועיין רש"י ב"ק דף ע"ה ע"ב וא"כ כל שלשעתו היה נאמן ולא צריך הזמה לא גרע ממ"ש רבינו דאיסור בע"א הוחזק אף שבא אח"כ למלקות ולמיתה ונאמן לחייב ממון בצירוף השני. איברא הא דאמרו במכות דף ג' עד זומם משלם לפי חלקו ורצה הש"ס לאוקמי כגון דאיתזם חד מינייהו ופריך הש"ס מי משלם והא תניא אין העד משלם ממון עד שיזומו שניהם ומה קושיא הא יש לומר דעד כאן לא אמרו שצריך להזים שניהם רק שהעידו כאחד אבל כאן כשהראשון אינו בגדר הזמה ממילא צריך השני לשלם לפי חלקו. אמנם נראה דבכה"ג כשהראשון נאמן ואינו בגדר הזמה גם השני אינו בגדר הזמה והתורה לא חייבה בהזמה רק כששניהם בגדר הזמה. עוד יש לי לומר דבלא"ה נאמנים השנים דהנה כבר נודע שיטת רבינו יקיר דעד אחד ובעל דין מצטרפין לפוסלו לשבועה וזה שנים רבות שהקשה כבוד אבי מורי הגאון נ"י דהיאך מניחין אותו לשבע הא יוכל לפסלו אח"כ וכבר אמרו שמא יוציא הלה את הפקדון ויפסלנו לעדות ולשבועה וכמדומה שגם בתומים ראיתי קושיא זו. אמנם זה אינו דאם נחייבו ממון שוב יהיה בעל דין נוגע ואינו מצטרף כלל ולפטרו לגמרי בודאי אי אפשר שהרי זה צווח שיש לו עד וכי יהיה חוטא נשכר ולפ"ז כאן שיש שני עדים מעידים נגדו ואנו אין מניחין אותו לישבע הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וזה ברור ודו"ק ובקרקעות אף דאין נשבעין אך כיון דאין נשבעין שוב לא יוכל לומר על שבועה באתי והוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה ובזה ניחא גם לרב דלא ס"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ויש להאריך בזה בכל הסוגיא. ועל דרך הפלפול יש לומר בישוב קושיית הנודע ביהודה הנ"ל דהנה כבר נודע מה דחידש אביי ספק מלוה ישנה יש לו עליו ופרשו אינשי מספק שבועה ולא פרשו מספק ממון דאל"ה כיון דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ולפ"ז כשיזומו לראשון יוכל לטעון הבעל דין באמת אני הייתי חייב רק שהיה לי ספק מלוה ישנה וא"כ רציתי להפסידני ממון דאני לא הייתי יכול לשבע והייתי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. והנה יש לי מקום עיון בהך דר' יהושע בן קרחה ודר' נתן איך הדין אם לאחר שנשבע להכחיש את העד בא עוד עד אחד והעיד כדברי העד הראשון רק על זמן אחר מה דינו אי נימא כיון דכבר נשבע כנגדו והתורה האמינתו נגדו כבר בטל ליה עדותו ולא יצטרף עוד עם השני וישבע גם נגד השני או לא ואף דמבואר בסי' פ"ז סעיף כ"ט דמצטרף עם הראשון ומשלם לו לא דמי לזה דשם מעיד העד השני על מה שמעיד העד הראשון אבל כאן דבזה העדות כבר הכחישו ונאמן נגדו וזה השני מעיד על ענין אחר ואין כאן צירוף עדות וכן דעת תורה ודעת נוטה דמלבד דשייך לומר עביד איניש להחזיק דיבוריה אף גם דשייך בזה סברת הש"ך שחידש בסי' פ"ז ס"ק ל' דאין העד יכול לעשות שני פעולות והוא הדין כאן ועיין בחיבורי מפרשי הים בפרק הגוזל ומאכיל מ"ש בזה וכאן כיון דכבר נשבע להכחיש את העד שייך להחזיק דיבוריה. אמנם לפי מ"ש למעלה יש לומר דניהו דכבר נשבע להכחיש את העד מ"מ אנן אין מניחין אותו לשבע דשני עדים מכחישין אותו עכ"פ במנה אחת והוי חשוד ע"פ ב' עדים ויש לחלק דכל שנשבע כנגד העד הראשון כבר בטלה עדותו ומיהו י"ל לפי מ"ש רבינו יקיר דעד ובעל דין מצטרף אח"כ אף כשנשבע נגדו מכל שכן בשני עדים:

ה׳

עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפין. עיין כ"מ דנפק"מ לעשותו מלוה בשטר דאינו יכול לטעון פרעתי אבל לא לענין לגבות ממשעבדי והנה בראשית ההשקפה תמהתי דהא הרמב"ם עצמו כתב בפי"ד ממלוה ה"י הוציא עליו שטר חוב בעד אחד והלוה טוען פרעתי ה"ז מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וא"כ ל"ל עד השני ומצאתי להסמ"ע סי' נ"א ס"ק ב' שהקשה כן עיי"ש בש"ך ס"ק א'. ולפענ"ד נראה דהנה יש לי מקום עיון באם העד שבעל פה מקדים הזמן ממה שכתוב בשטר אם יכולים לעשותו מלוה בשטר שאם הוא תובע מנה אחד ואומר הזמן כמו שכתוב העד בע"פ ומקום הספק דהרי שיטת הרז"ה דבשטר לא שייך כלל דרישה וחקירה משום דנאמר אחרנוהו וכתבנוהו ולפ"ז לא היה כאן הכחשה דיכול לומר אחרתי וכתבתי השטר דשט"ח המאוחרין כשרים או דלמא עד כאן לא כתב הרז"ה רק בשטר בשני עדים דהוי כמי שנחקרה עדותן בבי"ד מחוייבין אנו להדר אחר זכותם ולהאמין להם דאחרו וכתבו כדי שלא יוזם עדותם דהתורה האמינתם דהזמה חידוש הוא אבל כאן דאינו רק עד אחד והבעל דין היה נאמן בשבועה שלא לוה לבטל עדותו לגמרי א"כ דהעד שבע"פ עם המלוה מכחישו וגם אם אין המלוה מכחישו רק שלא יאמר שאיחרו וכתבו אין לו דין מלוה בשטר וכן אם המלוה אינו תובע רק מנה אחד וכפי הזמן שמעיד העד בע"פ והלוה טוען פרעתי קודם הזמן שכתוב בשטר אם נאמן ואפי' לאחר זמן שכתוב בשטר יש ג"כ מקום לספק זה ואף שבשטר בע"א אינו יכול לטעון פרעתי שם אינו מכחישו המלוה אבל כאן הרי הוא מכחישו ואם נאמר דא"י לטעון פרעתי יסתלק קושית הסמ"ע דנפק"מ בכה"ג ומיהו העיקר נ"ל דבכה"ג לא שייך אחרנוהו וכתבנוהו ומטעם שכתבתי. אמנם בגוף דברי הרמב"ם אני תמה דבאמת הסמ"ע הקשה בסי' נ"א דהא אפי' לוה בשני עדים נאמן לומר פרעתי וכתב דשאני התם שאין עליו שטר אבל כאן שכתב שטר מסתמא לא הניחו בידו וצ"ע מדוע לא הזכיר דברי הרב המגיד שם שדחה דברי הרמב"ם בשביל זה. אמנם בלא"ה אני תמה דיכול להכחיש השטר ולטעון לא לויתי ונאמן בשבועה שוב לא שייך שטרך בידי מה בעי וכדאמרו בב"ב דף ע' דכל שיכול לטעון נאנסו לא חשש להניחו בידו ועיי"ש ברשב"ם ד"ה ולטעמיך וצ"ע:

ז׳

אבל אם מעיד עד אחד במקצת. הנה בענין דבר ולא חצי דבר רבו השיטות והוא ענין מקיף בכמה מקומות והארכתי בזה בתשובה ולא אוכל להעתיק בזה אף אפס קצהו שלא יהיה חצי דבר אך אביא אומר הבא מן החדש על מה שראיתי בשיטה מקובצת ב"ב דף מ' שכתב בישוב קושית הקדמונים למה בשמעידים שלשה כתי עדים על החזקה של שלש שנים כת אחת לשנה מצטרפת ובאחת בגבה ואחת בכריסה אינן מצטרפין וכתב בזה"ל ולי אני תלמידיהם נראה דגבי שערות שביאתן הוא הגדלות אמרינן ביה חצי דבר אבל בחזקה שאינה אלא (לע"א) [לראיה] ואינה גוף הקנייה לא אמרינן ביה חצי דבר עכ"ל ביאור הדברים הגיד לי הרב מו"ה אברהם קאמפף נ"י דשאני שערות דשערה אחת אינה סימן שלם ורק שתי שערות עושה סימן גדלות לכך שערה אחת הוי חצי דבר אבל בחזקה אטו החזקה עושה קנין רק דהחזקה הוא למופת שבודאי קנה אותה מדשתיק ולא מיחה א"כ כל שיש עדים על החזקה מבורר הקנין והרי הוא דבר שלם ודפח"ח והוא חידש כן מדעתא דנפשיה ולפענ"ד לזה כוון השיטה מקובצת. אמנם במשנה מבואר שלא כדבריו דהרי אמרו בב"ב דף נ"ו שלשה אחים ואחד מצטרף עמהם הרי אלו ג' עדיות והן עדות אחת להזמה וקשה למה יועיל עדותן הא הוי חצי דבר ואין לומר דמזה ראיה שקנה השדה דזה אינו דאם נחשוב מה שיצא מכלל עדותן מופת על הקניה הרי צריך צירוף כל העדיות והוי קרובים באמצע ואם נחשוב כל כת בפני עצמה הו"ל חצי דבר ובשלמא לשיטת הרי"ף והתוס' מחשבינן כל כת בפ"ע כיון שהועיל עדותן לפירי או שראו כל מה שהיו יכולים לראות שפיר מחשבינן כל כת בפ"ע אבל לשיטתו נצמח עיקר עדות הקניה ע"י קרובים והקרובים פסולים להעיד וגם קשה לדבריו למה יהיה בעד אחד מעיד על שנה ויש שלש עדים על ג' שנים הו"ל חצי דבר כמ"ש רבינו כאן והרי עכ"פ מהשלשה עדים הוא מופת על הקניה ולמה יהיה חצי דבר וצ"ע. והנה מהרמב"ן במלחמות בב"ק דף ע' לכאורה משמע כדברי השיטה מקובצת הנ"ל. אמנם המעיין היטב ימצא כוונה עמוקה בדבריו וז"ל הרמב"ן והרוצה לעמוד על העיקר יבא ויסמוך על דברי רש"י ז"ל שפירש דגבי קטנה היינו טעמא דלא מצטרפי משום דכל כת כי מסהדי אקטנה היא דקא מסהדי וכאומר אני קטנה ראיתיה שאין אחת מהן מעידה בגדלותה ולא בהתחלת גדולתה שאף הקטנה שבקטנות אפשר שיהיה לה שערה אחת וכשאתה מעמידה על אותה חזקה שהם מעידים אכתי קטנה היא שאם לא נולד שם דבר אחר אפי' עמדה בשערה זו כל ימיה אכתי קטנה היא אבל גבי עידי חזקה כל אחת מעידה שהוא מחזיק בה כאדם המחזיק בשלו שהוא טוען ואומר לקחתיה ממך ואין אנו צריכין אלא שיהיה הוא אוכל כאדם האוכל בשלו ואלו שמעידין אנו ראינוהו אוכל אותו כאדם האוכל בשלו עדות שלם הוא אע"פ שאנו צריכין לעדים אחרים מפני שאנו אומרים שמא יצאתה מרשותו ולא עמדה בחזקתה אלא אותה שנה מ"מ אם תעמידנה בחזקתה בעדות זו שלו היא שהרי העידו שראו אותו ברשותו של זה ולא יצאתה מרשותו ושלו הוא אם לא נולד שם דבר אחר ויצאתה מרשותו נמצאת עדותו ועדות שניה בדבר אחד והלכך מצטרפין משא"כ בקטנה ודבריו לאחר כל האריכות עדיין אינם מפולשי הביאור וגם מ"ש כשמעידין על שנה אחת עדות שלם הוא צ"ב דכל שלא היה שלש שנים ארעא בחזקת מרא קמא קיימא והוא גזלן גם מ"ש שחוששנו שמא יצאה מרשותו צ"ב דעדיין לא נכנסה לרשותו. ולבאר הדברים נקדים מ"ש הרמב"ן בחידושיו לב"ב בטעם החזקה הוא משום כיון ששתק רגלים לדבר ששלו הוא שקנה אותה אלא שבתוך ג' שנים אמרינן ליה למחזיק אחוי שטרך ואחר ג' שנים כיון דלא מזדהר בשטרא אמרינן מדשתיק מחל וזה רבות בשנים שהקשה אותי אבי מורי הגאון נ"י דלדברי הרמב"ן למה צריך שיחזיק אותה ג' שנים רצופות כשיבאו עדים ויאמרו שזה שלש שנים ראינו שהחזיק שלשה ימים יהיה שלו דהרי שתיק והשטר אינו ראיה דלא מזדהר בשטרא והארכתי בזה במקום אחר ליישב. וכעת אני רואה דהדבר נכון דהנה זה ודאי דלאחר שתיקנו חז"ל דבעי ג' שנים ואמרינן ליה אחוי שטרך א"כ בתוך ג' שנים אף ששתק שנה אחת אם יבא אח"כ וימחה לא יועיל החזקה ולפ"ז הו"ל החזקה שמחזיק במשך הג' שנים חזקה שלא נתבררה בשעתה דכל משך הג' שנים יכול למחות וא"כ כל השלשה שנים לא הוי חזקה ברורה. ומעתה דברי הרמב"ן ברורים דבאמת החזקה מדשתיק רק דלא נגמרה ולא נתבררה החזקה במשך הג' שנים ולאחר הג' שנים נתברר למפרע שהיה חזקה וכל שלא אכל הג' שנים היה יכול לבא ולמחות ואין ראיה מדשתק דהא כל שלא אכל לא היה צריך למחות וזה ברור ומעתה דברי הרמב"ן במלחמות נכונים וזה שכתב דעדות כל שנה הוי עדות שלם דהרי באמת כל דשתיק ראיה שקנה רק דאם היה מוחה תוך ג' שנים לא היה מועיל החזקה וזה שכתב דיש חשש שמא יצא מרשותו והיינו דהוי חזקה שלא נתבררה בשעתה דהא אם ימחה תצא מחזקתה אבל כל שעברו ג' שנים והחזיק בה והוא שתק אז נתברר החזקה מהתחלת שנה הראשונה והוי כל שנה עדות שלם ודו"ק היטב כי הוא ענין נפלא והנה תלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י אמר על פי דרכי יש להמתיק הדברים דבחזקה אין אנו צריכין שיתהווה פעולה חדשה רק שלא יתקלקל החזקה ולא תשתנה ולא תצא מרשותו אבל בקטנה אנו צריכין הוויה חדשה ע"כ הוי חצי דבר ודו"ק והמעיין בשטה מקובצת בב"ב ימצא דברי הרמב"ן מבוארים ביותר ושם מבואר ההבדל על דרך זה: והנה לשיטת הרי"ף דלכן לא הוי חצי דבר בחזקה משום דמועיל להחזיר הפירות שאכל עכ"פ על זה אמר תלמידי הנ"ל בהא דאמרינן עד אחד אומר אכלה חטים וע"א אומר אכלה שעורים הוי חזקה דבזה לא סגי כשמעידין שנים על שנה אחת והטעם דהרי בהא דאמרו בין חיטי לשערי לאו אדעתייהו דאינשי הקשו הקדמונים דהא הוי כמו זה אומר חבית של יין וזה אומר חבית של שמן וכתב הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף ל' דמקרי הכחשה בבדיקות כיון דלענין החזקה אין נפק"מ במה הוא מחזיק והדברים ראויין אליו ולפ"ז לענין הפירות שאכל יהיה נפק"מ אם היה חטים או שעורים ושוב יהיה דמי ליין ושמן ויתבטל עדותם ושוב מקרי חצי דבר לענין חזקה וזה ברור ולכך דייק הרשב"ם שלש שני חזקה שהעידו דוקא על כל השלשה שנים וכן נראה מלשון הרמב"ם פט"ו מטוען ה"ב שכתב שאכלה שני חזקה ויפה כוון: אבל אם העידה אחת שראתה שתי שערות בצד ימין. עיין כ"מ ולח"מ שהגיהו שצ"ל העיד האחד שראה שתי שערות דבשנים לא צריך לצירוף והנה מה שהקשה הכ"מ דעדות מיוחדת פסול בדיני נפשות ושתי שערות בד"נ שייך לענין עונשין ולענין גיטין וקידושין הנה אין זה ברור וגם בגיטין וקידושין דעת הפוסקים דלענין דרישה וחקירה מדינא שווים לדיני ממונות מיהו יש לומר דכוונת הכ"מ דטעם דעדות מיוחדת דכשר בד"מ הוא משום דמועיל לשבועה עכ"פ כמ"ש התוס' במכות דף ו' ד"ה בד"נ וא"כ בשתי שערות דלא שייך זאת לענין זה הוי כד"נ. אמנם בגוף קושית הכ"מ נראה לפענ"ד דכוונת רבינו דמיירי שהעדים מכחישין זה את זה שאומרים שמה שהעידו העדים שראו בימין הוא בשמאל ולא בימין רק כיון דלענין הגדלות אין נפק"מ אם אומרים על ימין שהוא שמאל והוי כמו חטי ושערי וכמ"ש הר"ן הנ"ל כיון שלענין החזקה אין נפק"מ הוי הכחשה בבדיקות והוא הדין כאן ומטעם זה נראה לפענ"ד דבאחד אומר מת ואחד אומר נהרג דעדותן קיימת ועיין אהע"ז סי' י"ז סעיף ט' ובנודע ביהודה מהדורא קמא חלק אהע"ז סי' מ"ו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות עדות פרק ד׳

א׳

בדיני נפשות בעינן שיהיו העדים רואים זה את זה בשעת העבירה וכדאמרינן פרק קמא דמכות מנין לעדות מיוחדת שהיא פסולה שנאמר לא יומת על פי עד אחד מאי אחד אי לימא עד אחד ממש מרישא שמעינן מינה דכתיב על פי שנים עדים אלא מאי אחד אחד אחד תניא נמי הכי היו רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואין זה את זה וכו' והינו עדות מיוחדת ואם היה המתרה רואה אותן והן רואין אותו לא חשיבא עדות מיוחדת דהוא מצרפן כדאמר התם רבא דף ו'. והרב כתב דבעיא תרתי הוא רואה אותם והם רואים אותו אף על פי שאינם רואים זה את זה ורבא או קאמר כדאיתא התם ונראה שהרב ז"ל לא גריס או משום דאי מתרה רואה אותן והן אינם רואים אותו היכי מהימנינן ליה למתרה לומר שראה אותם להרוג את זה דבשלמא כשהם רואים אותו הרי הם שנים והתוס' תירצו דמיירי שיש עדים שהמתרה רואה אותם אך לא ראו המעשה אותם העדים ואכתי קשה לרב ז"ל דכיון דהם רואין אותו הרי הם שנים אמאי בעינן שהוא יראה אותם ואפשר דסבירא ליה דכל היכא דאין רואין את המתרה והוא רואה אותם חשיבא עדות מיוחדת לפי מאי דגריס הוא. ראוהו העדים את העובר זה אחר זה אין מצטרפין כדתניא התם וטעמא דהוי עדות מיוחדת ופסולה כדילפינן מלא ימות על פי עד אחד. שני כתות של עדים בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחד כדתנן התם ואם לא הוזמו כולם אין נהרגין כדילפינן התם מדכתיב על פי שנים עדים או שלשה עדים אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט שלשה אלא להקיש שלשה לשנים מה שנים אינם נהרגין עד שיהיו שניהם זוממים כדילפינן מדכתיב והנה עד שקר העד ואמר מר כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים אף שלשה אינם נהרגים עד שיהיו שלשתם זוממים שהרי שלשתם נעשו עדות אחת ומנין אפילו מאה תלמוד לומר עדים וב' כתות רואות וכו' הוו עדות אחד לענין זה.

ב׳

ובדיני ממונות אף על פי שלא ראו אלו את אלו וכן שנים שלא ראו העדות בבת אחת מצטרפין וכדילפינן התם דעדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות מדכתיב לא יומת על פי עד אחד ובדיני נפשות משתעי אבל בדיני ממונות כשרה. וכן בדיני ממונות שומעין האחד היום והשני למחר ובשני בתי דינין מה שאין כן בדיני נפשות דקי"ל כר' נתן וכר' יהושע בן קרחה בפרק זה בורר דתנא קמא דרבי יהושע סבר עד שיראו שניהם כאחת איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא דכתיב והוא עד וגו' והרי כאן שנים ואפקיה רחמנא בלשון חד לומר עד דחזו תרויהו כחדא ור' יהושע בן קרחה אמר והוא עד או ראה או ידע מכל מקום ותנא קמא דרבי נתן סבר עד שיעידו שניהם בב"ד כאחד איבעית אימא קרא וכו' קרא דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ומקשי' הגדה לראיה כדכתיב או ראה אם לא יגיד בחד קרא מה ראיה בעינן כאחד כתנא קמא דר' יהושע בן קרחה אף הגדה ורבי נתן סבר לא מקשינן הגדה לראיה והני פלוגתי' לא הוו אלא בדיני ממונות כדמייתי להו התם אמתני' דהיאך אתה יודע שזה חייב לזה אבל בדיני נפשות הא קי"ל דעדות מיוחדת פסולה כדילפינן לעיל דבעינן שיראו שניהם כאחד וכתנא קמא דר' יהושע בן קרחה וכיון דבעינן ראיה כאחד מקשינן הגדה לראיה כתנא קמא דרבי נתן בדיני נפשות.

ז׳

העיד אחד במקצת דבר והשני במקצתו אפילו בדיני ממונות אין מקיימין מעדות שניהם דכתיב יקום דבר:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות עדות פרק ד׳

א׳

אם היו ב' העדים רואין זה את זה מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין היה זה המתרה בו רואה כו' המתרה מצרפן: הנה על דינא דעדות מיוחדת כשירה לדיני ממונות הקשו רבנן קדמאי דהא איתקוש דיני ממונות לדיני נפשות מקרא דמשפט אחד יהיה לכם יעו"ש. והנראה לנו ליישב, דהגמרא דדרשה מאי לא יומת עפ"י עד אחד כו' אלא מאי אחד, אחד אחד, המכוון דרחמנא גלי דאימת מהני עדים דוקא כי כל אחד מעיד שהנדון חייב מיתה, אבל לא כשהוא אומר שאינו יודע אם חייב הנדון מיתה, רק ב"ד יצרפו לעדותן לחייבו מיתה על פיהם, הגע בעצמך, אדם שהרג הנפש בלא שני עדים המעידין בב"ד ודאי לאו בר קטלא הוי, וכ"ז שלא נגמר דינו חייב ההורגו עיין פ"ק דערכין, וכן אמרו דאם מסהדי עדים והוזמו ובאו עדים אחרים והעידו שמקודם חייב אפ"ה הן חייבין מיתה דרצו לדונו קודם שבאו עדיו ומשנתנו היא הוא והן נהרגין יעוין דף ה', א"כ בעדות שלא ראו זה את זה כי באין לבית דין כל אחד אומר שאינו יודע אם חייב מיתה דהוא יודע שהרג הנפש ועד אחד הוא עצמו בא לב"ד, א"כ אם חבריה מסהיד בשקרא לאו בר קלטא הוי רק ב"ד יצרפו עדות כל אחד, וא"כ יש לפנינו שני עדים בב"ד המעידין דגברא הרג הנפש ובר קלטא הוי, וע"ז כתבה רחמנא לא יומת ע"פ עד אחד, אחד אחד ע"י צירוף הב"ד מן העדים לא יעידו, וזה דוקא דיני נפשות, אבל דיני ממונות הלא אם לוה מחבירו או הודה, אף שלא בא העד והעיד לב"ד גברא בר חיוב ממון הוי, וא"כ כל אחד אומר שחבירו חייב ממון והוי כאילו אומר כל אחד בדיני נפשות שחבירו חייב מיתה שהרג נפש ועדים באו להעיד בב"ד כגון שרואין זא"ז והוי במשקל אחד ממש, ולא שייך ע"ז משפט אחד דאדרבא משפט אחד הוי וכמש"נ בס"ד: ומה מחוור לן שמועה, דאהא דעדות מיוחדת כשירה בדיני ממונות מתקיף לה מר זוטרא אלא מעתה בדיני נפשות תציל אלמה תנן [בהיו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה אם נמצאת אחת מהן זוממת] הוא והן נהרגין קשיא, והוא פליאה כיון דאין בהן צירוף מה איכפת להן אם הוזמו השנים, וכמה נדחקו בה רבנן קדמאי בחידושי רמב"ן. ולפי דברינו מחוור מאוד, דעדים שנים שמעידים בממון אף עפ"י שלא ראו זה את זה מצטרפין כיון דכל אחד אומר שיודע בבירור שפלוני חייב ממון והוזמו מקצתן הוזמו כולם, ובטל כל עדות המעידין כאחד, כש"כ כאן ששנים מעידין מחלון זה ראו שפלוני הרג הנפש, ושנים מעידין שמחלון השני ראו זה, א"כ קח עד אחד משנים אלו ועד אחד משנים אלו כל אחד אומר שפלוני הרג נפש, ושני עדים מעידין עליו וגברא בר קלטא הוי, א"כ העד משנים אלו ועד משנים אלו הוי כשני עדים לענין ממון, וכיון דהוזמו מקצתן יוזמו כולם דהא איכא בהו צירוף שהאחד מכת זה והאחד מכת זה מצרפין וחדא עדות הוי, בינה זה: אולם רבינו שכתב באחד מחלון זה ואחד מחלון זה דהמתרה מצרפן אף עפ"י שהמתרה אינו בא לבית דין, וא"כ כל אחד אומר שאינו יודע אם הנידון חייב מיתה דשמא שקר בפי העד השני והך גברא אינו חייב מיתה כיון שלא באו שני עדיו בב"ד, ותו הוי עדות מיוחדת לפום סברא דילן, וכן פירשו בתוספות דהא דאמר רבא אם היו רואין את המתרה כו' קאי על הברייתא דתניא שנים שרואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה כו' שאינן מצטרפין ע"ז אמר דאם המתרה רואה אותן מצטרפין. ובאמת המפרש שהביאו בתוס' נראה לי דמפרש כפי שבארנו, לכן לא הוי מצי לפרש דקאי על הברייתא דאכתי הוי עדות מיוחדת. וצ"ע לפי שיטת רבינו א"כ מאי פריך מאי ולא עוד אלא אפילו בזה אחר זה אינן מצטרפין דהאי חזי פלגא דמעשה כו' כש"כ דאינן מצטרפין, הא לפ"ז א"ש דהכי קאמר להביא שנים שרואין אותו זה מחלון זה וזה מחלון זה אינן מצטרפין ולא עוד אלא אפילו בזה אחר זה אע"פ שהמתרה רואה אותן אפ"ה אינן מצטרפין. אולם זה סבר הגמרא דכש"כ הוא, ובאמת משמע מדברי רבינו דבאופן זה בבועל את הערוה וכן במחלל שבת וכל אחד רואה שקוצר כגרוגרת אפ"ה אינן מצטרפין אעפ"י שהמתרה רואה אותן כן משמע מדברי רבינו ודוק. ואולי יצא לרבינו דלא נפרש כפי שבארנו, דהוי קשה ליה, דא"כ בשנים מעידין שפלוני נגמר דינו בב"ד פלוני, ופלוני ופלוני עדיו אף שלא ראו זא"ז, חייב הנידון מיתה ע"פ שניהם וזה משום דכל אחד מעיד שפלוני חייב מיתה שכבר נגמר דינו ובר קטלא הוי והראיה דהא אם הוזמו ובאו עדים אחרים שנגמר דינו קודם אינן חייבין כלום דבעידנא דאסהדו בר קטלא הוי, א"כ כאן נמי הוי כממון ויהרג על פיהם, וזה אינו במשמע דכללא כייל לא יומת עפ"י עד אחד ודוק: ולפי סברתנו שבארנו, א"כ בקנסא דכל כמה דלא העידו עליו בב"ד לא מחייב כלל והראיה דאי מודה מיפטר, תו אין כל אחד אומר שיודע שפלוני חייב קנס, דדילמא העד השני משקר ולא ראה הדבר, וא"כ ליכא בב"ד רק עד אחד ולא מחייב כלל. הן גם לתוספות שכתבו דמשו"ה לא מקשינן עדות דד"מ לדנ"פ גבי עדות מיוחדת, משום דעד אחד מועיל לממון, אפשר דכוונתם דעל כרחין לא שייך לאקושי גבי זה ד"מ לדנ"פ, משום דאין סברא כיון דאחד מועיל לממון להשביע עליו מסתברא שמצטרפין אפילו אין רואין זא"ז, ותו ע"כ לא קאי משפט אחד ע"ז, ולכן בקנס דאין שבועה עפ"י עד אחד אפ"ה לא קאי לא יומת עפ"י עד אחד על ד"מ וכיון דההיקש לא קאי על ממון תו בקנסא ג"כ אינן מצטרפין. אבל לפום סברא דילן דשפיר מתקיים קרא דמשפט אחד דבעינן שיהא כל אחד מעיד שכהגמר דין כן הוא יודע עפ"י ראייתו, א"כ בקנסא דלא שייך זה הלא צריך להיות שלא יצטרפו כלל, ומדברי רש"י ותוס' ב"ק (דף עד) ד"ה מה עפ"י עד אחד כי אתא עד אחד בהדיה מצטרף כו' מוכח דמועיל אם זה ראה מחלון זה וזה מחלון זה, מדמהני שלא יגידו כאחד כו' הוה"ד דמועיל אף אם לא ראו כאחד. ועיין קצות סימן ל' בזה, ולטעמייהו אזלי דסברי כשיטת רבינו דאחד רואה מחלון זה והמתרה רואה אותן מצטרפין להעיד ודוק: ולפ"ז צריך מובן גדול הך פירכא דפריך אלא מעתה בדיני נפשות תציל, כיון דאינן מצטרפין להעיד על נפשות כן אינן נחשבין לכת אחת שאם הוזמו מקצתן אין השאר בטלים, ולא נתקררה דעתנו במה שראינו לרבוותא קדמאי בזה. והנראה לי דההורג נפש שלא בעדים דמכניסין אותו לכיפה דהלכתא גמירי לה ומפרש הגמרא בעדות מיוחדת וחד אמר שלא בהתראה כו', דבארנו כבר במקום אחר, דכל עדות המועיל לדיני ממונות הוא עדות מועיל בעידי נפשות לענין כיפה ולכן אמר זה שלא בהתראה וזה בהכחשה בבדיקות וזה בעדות מיוחדת דמכניסין לכיפה הואיל וכשרים לדיני ממונות: נ"ב ומסתפקנא ברוצח שלא בעדים היינו שלא בהתראה או בעדות המיוחדת וכיו"ב מי יש דין הזמה בעדים אם מכניסין העדים לכיפה כי הדר מתזמי ומסתברא דלית בהו דין הזמה ואי קשה א"כ אמאי מכניסין אותו לכיפה כיון דהוי עדות שא"א יכול להזימה ע"ז אשיב או כמו שתרצו בתוס' גבי בן גרושה משום דלוקין או משום דעדות שאין יכול להתקיים בהן דין הזמה כשר בעדי ממון כמו דמשמע מלשון רבנו פרק ב' מרוצח הלכה ט' לכן גם לכיפה מכניסין אותו עפ"י עדים כאילו שאין בהן דין הזמה ודו"ק. ובזה פרשתי הסוגיא בפרק שה"ע דף ל"ד דריה"ג יליף דבעדות ממון מיירי דכתיב או ראה או ידע עדות המתקיימת בידיעה בלא ראיה ופריך לימא ריה"ג לית ליה דר' אחא כו' דאי א"ל דר' אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה כר"ש בן שטח כו' ומצאתי סייף בידו והדם מטפטף כו', דתמיה טובא דר' אחא גופיה לא אמר רק בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא אזיל בתר אומדנא כדמפורש סוגיא דפרק אחד ד"מ דדייק בגמרא הא בד"מ אמדינן עדות מאומד כמאן כר' אחא יעו"ש בתוס' שתמהו בזה. ולפי זה ניחא שפיר, כיון דר' אחא סבר דבדיני ממונות מקבלין עדות מאומד א"כ בדיני נפשות היכי דאיכא אומדנא כמו עובדא דר"ש בן שטח אף ע"ג דמיתה לא מחייבין ליה לרוצח מ"מ מכניסין אותו לכיפה ע"י עדות זה, וא"כ משכחת עדות בדיני נפשות בידיעה בלא ראיה ויתחייבו קרבן שבועה אם לא יעידו, ונכון: והנה בירושלמי אמר דאם כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים רחוקים לזה וקרובים לזה ר' יוחנן אמר פסול מתניתא מסייע לר' יוחנן מה שנים נמצא אחד מהן כו' עדותן בטילה, הרי דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה יליף מזה דאפילו מאה אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול בטלים כולן, וא"כ שפיר מקשה כיון דעדות מיוחדת כשירה לד"מ, תו גם לענין כיפה עדותן קיימת, ואם שנים העידו שראוהו מחלון זה ושנים מעידים שראוהו מחלון זה הרי להרגו בדין כיפה שפיר מצטרף אחד מכת זו ואחד מכת זו להעיד, וכל השני כיתות נחשבין כת אחת לענין להכניסו לכיפה, ותו כי הוזמו שנים הוי כהוזמו מקצתן לענין דין כיפה, ומתוך שבטלה העדות לדין כיפה בטלה ג"כ לדיני נפשות להרגו בב"ד, דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ומתוך שאינו מועיל העדות להכניסו לכיפה אינו מועיל גם להמיתו בב"ד, ומשנתנו קאי על עדים המעידים על הרוצח ג"כ, חדא דרישא אמר מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש כו' ובסיפא, כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו איש פלוני נגמר דינו בב"ד של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו יהרג, ומפרש בסנהדרין (דף מה) דדוקא ברוצח, הא בשאר דיני נפשות בעינן שיהיו הן הן עדיו, וא"כ כיון דלענין כיפה בטלה עדותן כן בטלה להמיתו בב"ד וזה שפיר מקשה, ונכון בס"ד ודוק: עלה בידינו, כי בד"מ אף עפ"י שלא ראו כאחד רק שנים מחלון זה ושנים מחלון זה, והוזמו השנים, בטלה גם עדות השאר כיון דלענין ממון מצטרפין הוי חדא עדות כאלו ראו מחלון אחד כ"ז שהעידו בב"א, ובחידושי הרמב"ן נחלק בזה על הראב"ד שדעתו דאפילו בעדות רצופה ממקום אחד נמי אם נמצא כת אחת זוממת למה תפסל חברתה, ולא דמי לנמצא אחד מהן קרוב או פסול דהכא כיון שהוזם אינו מהם כו' ולפי דברינו מתבאר כהראב"ד דכיון דנצטרפו בהגדה אף עפ"י דבהזמה איגלאי דלא היו עדים כלל אפ"ה הוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ולשיטת רבינו דהמתרה רואה אותן מצטרפין מיירי שראו שני עדים זה מחלון זה וזה מחלון זה, דכיון דלא ראו את המתרה, איך נאמן המתרה לומר שראה אותן להרוג על פיהם, ומה שכתוב בתוספות דמיירי שיש עדים שראו את המתרה רואה העדים אך לא ראו המעשה, קשה הא הוי חצי דבר שהעדים אינן מעידין שהיו בצירוף, ואותן העדים אינן מעידין על המעשה, והוי כשנים מעידין אחד מגבה ושנים מעידין אחד בכריסה. אך לפי מה שבארנו דמהני עדותן להכניסו לכיפה, וכיון דמעידין על דבר שלם תו מהני גם עדות המעידין שהמתרה ראה אותן. אך זה דוקא ברוצח, ועוד יש לפקפק בזה. לכן מחוור שיטת רבינו דגריס אם היו רואין את המתרה, והמתרה רואה אותן מצטרפין, ודוק היטב בכ"ז:

ג׳

וכן אם אמר האחד בפני הלוהו והשני א[ו]מר בפני הודה לו כו': יש להתבונן, דא"כ בשני בעלי דברים שתובעין מראובן זה מנה וזה מנה, הלא הדין דישבע להכחישם אם תובעין בעד אחד, זה בעד אחד וזה בעד אחד, מי מצי לכתוב הרשאה כל חד לחבריה, ונמצא אחד תובעו מנה בשני עדים ויהא צריך לשלם. ואם נסכים, דעד שלא נשבע דיכולים לכתוב הרשאה שוב יהא הדין אף כשנשבע ג"כ, וזה זרות לא שמענו שיצטרפו שני עדים משני בע"ד והבע"ד יכתבו הרשאה זל"ז. לכן צריך לומר, דהא קיי"ל דלא כתבינן הרשאה אמטלטלי דכפריה כמבואר ב"ק (דף ע) משום דאין אדם יכול להקנות דבר שאינו ברשותו, והכא אף למ"ד דפליג אר' יוחנן וסבר דיכול להקדיש ולהקנות דבר שאינו ברשותו, בכ"ז הכא שאין יכול להוציא בדיינין אינו יכול להקנות לכו"ע, ואף בקרקע מפורש בב"מ (דף ז) דאינו יכול להקדישה ואף דרבנן עשו שיכול לכתוב הרשאה כמו שפירשו תוס' שם, זהו דוקא בדבר שיכול הבע"ד להוציאו בדיינין, אבל בדבר שאין יכול להוציא בדיינין מן הדין אינו יכול לכתוב הרשאה, ודוקא בהני בוכרי בבכורות ובשני יוסף ב"ש דודאי חייב לשניהן, היינו לאחד מהן, רק דלכל חד מצי מדחי לחברך אני חייב, מצי לכתוב הרשאה, וזה ברור לדעתי. וראיתי להש"ך בסוף סימן ע"ה בטוענו בשמא עפ"י אחר, דהביא תשובת ר"ת דכותב לו הרשאה, ועיין בתומים שהעיר קצת מדברי. אך לפלא שלא העירו בספק זה ודוק. [וכזה מוכחא ממה שפירשתי לקמן בפרק י"א בהגה"ה דברי הש"ס סנהדרין גנב קבא כו' דלא מועיל הרשאה לכן לא הוי עד חמס יעו"ש]: עוד יש לחקור בשני נתבעים, שראובן תובע ליהודה בעד אחד שהלוה לו מנה ונשבע להכחישו, ועוד תבע לפרץ בנו שהלוהו מנה בעד אחד דהיה הדין דכל אחד נשבע ונפטר. אך אח"כ ירש פרץ את יהודה אביו ותובעו ראובן בשני עדים שמגיע לו מנה או מצדו או מצד אביו, אם בזה הוי כשני יוסף ב"ש בסימן מ"ט, ואף להתומים החולק שם בירש יוסף ב"ש אחד את חבירו דהוי כמלוה ע"פ ואינו גובה מלקוחות, אבל מיורשים מיגבי גבי, או דילמא הכא טעמא אחרינא מטעם דקם דינא, ואף להחולקים וסברי דהדר דינא ביבמות ל"ז. נראה דזה דוקא באדמון וכן ביבם וספק דאם אמרינן דהוא בן היבם צריך למיפלג עם אחוה, וזה הצד אינו באפשרי לומר שאינו בן היבם ולא בן המת, אבל כאן קודם שירש פרץ את יהודה הוי אמרינן דאין לראובן עליהם שום עדות לממון דלכל חד אינו רק בעד אחד ויכולין להכחישן והוסר נאמנות העדים, וכיון שכן תו לית ליה חוב כלל אצל שניהם דקם דינא ונשבע פרץ, דמשום מנה שמצד אביו פטור דכבר לא האמינו להעד שמעיד על אביו ודוק:

ז׳

אבל אם העידה האחת שראתה שתי שערות בצד ימין והעידה השניה שראתה ב"ש בצד שמאל מצטרפין: ראה בכס"מ הגירסא הנכונה, ומה שהקשה דהא הוי עדות מיוחדת ופסולים לדנ"פ, ודין זה דש"ש שייך אף בדיני נפשות כמו לענין עונשין כו', לק"מ, דאטו הם מסהדי דמקטלא, רק עדותן דהן גדולים ובני עונשין וכי עושים אח"כ דבר המחויב מיתה מחויבין ממילא דכבר נתחזקו לגדולים, וגדולה מזו כתב רבינו, דעד אחד שהעיד זה חלב דנאמן באיסורים אם אכלו אח"כ לוקה, וראיה מפורשת דעדות מיוחדת מועיל להחזיקו בגדולים אף לדנ"פ מהא דתניא בקדושין דאב נאמן לומר בני זה בן י"ג כו' בתי זו בת י"ב לנדרים אבל לא למכות ועונשין, ואם לא היה מועיל גם עדות מיוחדת פשיטא דאב אינו נאמן דלא עדיף מעדות מיוחדת, וע"כ דע"י עדות מיוחדת נחשב כגדול גמור, ואף להחזיקו למפרע היינו לחייבו מיתה על מעשה שעשה מקודם עדותן [למ"ד התראת ספק שמה התראה] כיון דאין עדותן על גוף החיוב רק להחזיקו בגדול, וברור. ועיין ב"י הלכות אישות סימן ל' כיון דשייכי בדיני נפשות לא מהני עדות מיוחדת, ולפי מש"כ לא שייך זה דקו"ח מהך דשתי שערות שעושים אותו כגדול לכ"ד, ורבו שם החולקים עי"ש. ועיין מש"כ בהלכות אישות פרק ט' בזה בס"ד:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות עדות פרק ד׳

ה׳

וכן אם היה עד אחד בכתב וע"א בע"פ מצטרפין. בתשובת הריב"ש סימן קכ"ז כתב בשם הרמב"ן דלפי הירושלמי עד אחד בשטר אינו כלום ואפי' לשבועה אינו זוקק ובסי' קנ"ב כתב הרב שדעת הרמב"ן דלעולם זוקק לשבועה וכאן כתב בהפך בשם הרמב"ן. ובסי' קצ"ג כתב בשם הרמב"ן ז"ל ליישב הירושלמי עם תלמודא דידן וגם הירושלמי ס"ל דעד אחד בכתב מהני ומצטרף הפך מ"ש כאן בשמו וצ"ע. ואיכא לעיוני טובא הבעיא האחרת שהיא בירושלמי הביאו הריב"ש סימן קכ"ז דבעי רבי מונא עד אחד בכתב מהו לזוקקו לשבועה וכו' היאך יתיישב לפי דרכו של הרמב"ן:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

מלאכת שלמה · הלכות עדות פרק ד׳

ה׳

וכן אם היה עד אחד בכתב ועד אחד על פה מצטרפין וכו'. וכן פסק הטור ז"ל בסי' נ"א וכתב הגידולי תרומה ז"ל בשער ט' דף ס"ד ע"א עליה דמרן ב"י ז"ל וז"ל ותו תמיה לי טובא היאך אפשר דמיירי בשידענו שלא נמסר השטר בפני העד החתום דא"כ מאי איריא ב' שטרות כל אחד בעד אחד אפי' שניהם חתומים ב' עדים בכל אחד אם ידענו שלא נמסר בפני שום אחד מהם אע"פ שכל אחד נמסר בפני עד אחד על פה פשיטא דלא מהני דדוקא בשטר סתם הבא לפנינו ואין אנו יודעין אם נמסר בפניהם או לא אנו תולין כיון ששניהם חתומים עליו גם נמסר בפניהם כדכתב הרא"ש ז"ל הא בדאיכא ידיעה ודאית שלא נמסר בפניהם אלא בפני אחר ודאי לאו כלום הוא אע"ג דאיכא ב' עדים בחתימה על שטרא ומ"מ לא מצטרף דאין על כל שטר אלא עד אחד דמסירה וא"כ רבותא הו"ל לאשמועינן וכו'. ולענ"ד נראה דאף דמשמע כן מלשון הרא"ש ז"ל שכתב תדע דלר' אליעזר שטר הבא לפנינו ועדים חתומים עליו גובין בו אע"פ שאין אנו יודעים שנמסר בפנינו אלא שאנו תולין כיון ששניהם חתומים עליו וכו' משמע דאף בשאר שטרי הלואה בעינן עדי מסירה קושטא דמילתא הוא דלא בעי ר"א עדי מסירה אלא דוקא בגיטי נשים ובשטרי קנין שכן כתב בפ"ק דגיטין דף י"א וז"ל ולא מצריך ר"א עדי מסירה אלא בשטר קנין וגיטי נשים אבל בשטרא דעלמא לא בעי ר"א עדי מסירה וכו' יעו"ש והשתא אי מיירי הכא הרא"ש בשטר שאינן אלא לראיה ושטרי הלואה תיקשי לדידיה דהא אפי' לר"א לא בעי עדי מסירה אלא ודאי דמיירי בשטרי קנין וא"כ מינה מוכח לדינא דמתני' דתלינן דנמסר נמי בפני העד החתום בשטר וב' שטרות שחתום על כל אחד עד אחד ונמסר בעד אחד וידעינן שלא נמסר לפני העד החתום לא גבי ממשעבדי ובדאיכא ב' עדים חתומים אף שלא נמסר בפני עדים גבי ממשעבדי אפי' לר"א. ועוד כתב הרב ז"ל וז"ל ובעיקר הבנת דברי הרא"ש ובנו ז"ל וכו' ומשו"ה לא נקט אפי' בשני שטרות של ב' עדי חתימה על כל אחד ובעד אחד של מסירה לכל אחד דכיון דמיירי בדרך כלל גם בשעד המסירה היחיד הוא החתום בשטר אלו היו ב' חתומים בשטר אחד היה צריך שנאמר שאע"ג שחתמו שניהם מ"מ נמסר בפני עד אחד ולא בפני האחר וזה מציאות רחוק וכמעט מילתא דלא שכיח וכיון שהיו שניהם כאחד לפיכך נקט דיניה בשעד אחד חתם בכל שטר עד כאן ולענ"ד קשיא לי טובא דלפי מ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ק דגטין דבשטרי ראיה סגי לר' אליעזר בעדי חתימה ולא בעי עדי מסירה א"כ אי איכא בשטר עדי חתימה גבי אף ממשעבדי וכמבואר. עוד הקשה עליה דהרא"ש ז"ל דס"ל דכל דליכא שני עדים של מסירה לא גבי ממשעבדי דליכא קלא א"כ כי מקשה לאמימר פשיטותא דמתני' לימא דהא אתא לאשמועינן דכל דליכא ב' עדים של מסירה לית ליה קלא וכו' יעו"ש ותירץ הוא ז"ל וז"ל ויש לומר דמשמע ליה דבמאי דמיפסל ליה שנים במקושר מפסיל באחד בפשוט יעו"ש ונראה דכונתו הוא לומר דמתני' כייל ותני פשוט שכתוב בו עד אחד ומקושר שכתוב בו ב' פסול ומדלא פסיק ביניהם ותני פשוט שכתוב בו עד אחד פסול ומקושר שכתוב בו שנים פסול ש"מ דפסולא דדין [פשוט] כפסולא דדין [מקושר] ושניהם מחמת חסרון החתימה. אשר בזה נראה לענ"ד לישב מה שהקשה הרב מחנה יהודה הנדפס מחדש בסי' נ"א ס"ב עליה דמהר"א מטראני ז"ל שהביא מרן ז"ל לישב דברי הטור ז"ל במ"ש דשני שטרות ועד אחד על כל שטר חתום בו עד אחד של מסירה דלא מצטרפין וכו' דמיירי דעד המסירה לא ראה ההלואה ומשו"ה לא מצטרפי והקשה וז"ל ותו קשה לי דסוגייא דשמעתין דאי הכי מאי מקשינן דלאמימר קשיא מתני' ומאי קושיא דאימא דה"נ דלדידיה מתני' אתיא לעד אחד בכתב ועד אחד ע"פ שנמסר בפניו אלא שלא ראה ההלואה דבהכי אף אמימר מודה דלא מצטרפי וכי תימא דה"נ תיקשי לשיטת התוס' והרא"ש ז"ל דכיון דלאמימר הא דמצטרפין היינו דוקא היכא דעד אחד ע"פ נמסר בפניו וא"כ מאי פריך לאמימר נימא דאמימר מוקי למתני' בעד אחד בכתב ועד אחד ע"פ ולא ראה המסירה הא לא קשיא דא"כ הא פשיטא מאי קמ"ל מתני' אך לדברי מהר"א מטראני ז"ל קשה דאין לומר פשיטא וכו' יעו"ש. הרי בהדיא דהך קושיא ב' כבר הקשה הגידו"ת ז"ל ולא ניחא ליה בהך פשיטותא ותירץ יתיב בעד אחד אלא דבמה שתירץ הרב ז"ל ממילא מתרצתא נמי הך שהקשה הוא ז"ל ומהתימה שלא ראה להרב גידו"ת ז"ל. עוד כתב הבעה"ת בשער הנזכר ח"ב ס"ג וז"ל גם הראב"ד ז"ל פסק בתשובה שאפי' יהיה אחד חתום בכתב אחד ואחד חתום בכתב אחר אין מצטרפין כלל וז"ל תשובתו אולי תפקפק בין שנים לאחד כי האחד אינו עושה שום מעשה שטר והו"ל מפי כתבו ולא היא שהרי לענין שבועה אין אנו צריכים מעשה שטר ואעפ"כ קא מתמה בירושלמי ועד אחד בכתב כלום הוא ש"מ ליכא לפלוגי בהכי וכו' יעו"ש וכתב הגידו"ת ז"ל דאין ספק שכונת הראב"ד ז"ל הוא לפסול ב' שטרות שאין חתום על כל אחד אלא עד אחד שלא לגבות אפי' מבנ"ח אפי' שנצטרף עמהם עד אחד שמעיד על מסירת כל אחד מהם נראה דלדידיה לא מהני מידי מעיקר השורש הנלמד אצלו מהירושלמי דעד אחד בכתב לאו כלום הוא דסוף סוף הוי מפי כתבו אמנם הרא"ש ז"ל דעת אחרת עמו יעו"ש. ומרן החבי"ב בסי' נ"א הגהת הטור אות ב' כתב דבעד אחד בשטר ועד אחד ע"פ לדעת הראב"ד ז"ל דנראה דאפשר דאפי' טוען לא היו דברים מעולם נפטר שהרי בעד אחד בכתב זה ועד אחד בכתב אחר ס"ל דלאו כלום הוא כל שכן בעד אחד בכתב ועד אחד ע"פ וכו' יעו"ש. ואחרי המחילה רבה אין זה כל כך הכרח דהתם היינו טעמא דיכול לכפור משום דמפי כתבם הוא וליכא סהדותא כלל ברם בעד אחד בכתב ועד אחד ע"פ דהא מיהא איכא סהדותא דאי מעיד אותו החתום בעד שבע"פ לא מצי לומר להד"מ אלא דוקא פרעתי אמנם ממ"ש הבעה"ת נראה להדיא דפסק כהירושלמי דעד אחד בכתב ועד אחד ע"פ לא מצטרפי כלל ויכול לומר להד"מ ונשבע להכחיש העד ומ"ש מרן עוד והדברים מתמיהים היאך יפה כח ב' עדים על פה מב' עדים בשטר וכו' אחרי בקשת מחילה לק"מ דהתם ליכא עדות כלל דמפי כתבם קרינן ליה אבל ב' עדים שמעידים ע"פ איכא סהדותא מעלייא ומשו"ה כי טוען להד"מ לא מהני. ומ"ש עוד ואולי מה שהשוה רבינו בעל הטורים דעת הראב"ד לדעת השאלתות לכשטוען פרעתי או אפי' לכשטוען להד"מ וכו' אבל בעד אחד בכתב זה ועד אחד בכתב אחר אף שאינו מצטרף לעשותו מלוה בשטר ויכול לטעון פרעתי אם טוען להד"מ משלם עד כאן ממ"ש לעיל משם הרב בעה"ת והגידו"ת ז"ל נראה בהיפך דעד אחד בכתב זה ועד אחד בכתב אחר לאו כלום הוא ולא שנא שטר אחד ולא שנא ב' שטרות ובכל אחד עד אחד ועיין במהרח"ש ז"ל באה"ע סי' מ"ב שהקשה להראב"ד מדידיה אדידיה ממ"ש בפ"ד דטוען ואם מ"ש הגידו"ת שאינו הראב"ד בעל ההשגות כי אם הראב"י ניחא ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עדות ד׳, מתוך הלכות עדות שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות עדות כל הרמב״ם