הלכות חובל ומזיק · פרק ח׳
הלכה א׳
הַמּוֹסֵר מָמוֹן חֲבֵרוֹ בִּידֵי אַנָּס חַיָּב לְשַׁלֵּם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. וְאִם מֵת גּוֹבִין מִיּוֹרְשָׁיו כִּשְׁאָר כָּל הַמַּזִּיקִין. בֵּין שֶׁהָיָה הָאַנָּס עַכּוּ"ם בֵּין שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה הַמּוֹסֵר חַיָּב לְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁלָּקַח הָאַנָּס. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָשָׂא הַמּוֹסֵר וְלֹא נָתַן בְּיָדוֹ אֶלָּא הִרְגִּיל בִּלְבַד:
הלכה ב׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהֶרְאָה הַמּוֹסֵר מֵעַצְמוֹ. אֲבָל אִם אֲנָסוּהוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ יִשְׂרָאֵל אַנָּס לְהַרְאוֹת וְהֶרְאָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין. וְאִם נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָנוּס חַיָּב לְשַׁלֵּם. שֶׁהַמַּצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם:
הלכה ג׳
כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁגָּזַר הַמֶּלֶךְ לְהָבִיא לוֹ יַיִן אוֹ תֶּבֶן וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וְעָמַד מוֹסֵר וְאָמַר הֲרֵי יֵשׁ לִפְלוֹנִי אוֹצַר יַיִן אוֹ תֶּבֶן בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהָלְכוּ וּלְקָחוּהָ. חַיָּב לְשַׁלֵּם. אֲנָסוֹ הַמֶּלֶךְ לְמוֹסֵר זֶה עַד שֶׁיַּרְאֶה לוֹ אוֹצְרוֹת יַיִן אוֹ תֶּבֶן אוֹ עַד שֶׁיַּרְאֶה לוֹ מָמוֹן חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ מִלְּפָנָיו וְהֶרְאָה לוֹ מִפְּנֵי הָאוֹנֵס הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שֶׁאִם לֹא יַרְאֶה לוֹ יַכֵּהוּ אוֹ יְמִיתֵהוּ:
הלכה ד׳
נָשָׂא מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ וּנְתָנוֹ לְאַנָּס חַיָּב לְשַׁלֵּם מִכָּל מָקוֹם. אַף עַל פִּי שֶׁהַמֶּלֶךְ אֲנָסוֹ לְהָבִיא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאִם אֲנָסוֹ לְהָבִיא וְהֵבִיא חַיָּב בְּשֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַמָּמוֹן לִרְשׁוּת הָאַנָּס. אֲבָל אַנָּס שֶׁאָנַס יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁהֶרְאָהוּ וְעָמַד הָאַנָּס עַל הַמָּמוֹן וְנַעֲשָׂה בִּרְשׁוּתוֹ וְאָנַס אֶת יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁהוֹלִיכוֹ לוֹ לְמָקוֹם אַחֵר. וַאֲפִלּוּ הוֹלִיכוֹ זֶה הַמּוֹסֵר שֶׁהֶרְאָהוּ. הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָמַד הָאַנָּס בְּצַד הָאוֹצָר כְּבָר אָבַד כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ וּכְאִלּוּ נִשְׂרַף:
הלכה ה׳
בַּעֲלֵי דִּין שֶׁהָיְתָה בֵּינֵיהֶם מְרִיבָה עַל הַקַּרְקַע אוֹ עַל מִטַּלְטְלִין. זֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי. וְעָמַד אֶחָד מֵהֶן וּמְסָרָהּ בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים. מְנַדִּין אוֹתוֹ שֶׁיַּחְזִיר הַדָּבָר לִכְמוֹ שֶׁהָיָה וִיסַלֵּק יַד אַנָּס מִבֵּינֵיהֶם וְיַעֲשׂוּ דִּין בְּיִשְׂרָאֵל:
הלכה ו׳
מִי שֶׁנִּתְפַּשׂ עַל חֲבֵרוֹ וְלָקְחוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מָמוֹן מִמֶּנּוּ בִּגְלַל חֲבֵרוֹ. אֵין חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. אֵין לְךָ מִי שֶׁנִּתְפָּשׂ עַל חֲבֵרוֹ וְיִהְיֶה חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם חוּץ מִן הַנִּתְפָּשׂ מִפְּנֵי הַמַּס הַקָּצוּב עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ בְּכָל שָׁנָה אוֹ הַנִּתְפַּשׂ עַל הַתְּשׁוּרָה שֶׁנּוֹתֵן כָּל אִישׁ וְאִישׁ לְמֶלֶךְ בְּעָבְרוֹ עֲלֵיהֶם הוּא אוֹ חֵילוֹתָיו הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ. וְהוּא שֶׁיִּקְחוּ מִמֶּנּוּ בְּפֵרוּשׁ בִּגְלַל פְּלוֹנִי בִּפְנֵי עֵדִים:
הלכה ז׳
מִי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים שֶׁמָּסַר מָמוֹן חֲבֵרוֹ. כְּגוֹן שֶׁהֶרְאָה מֵעַצְמוֹ אוֹ שֶׁנֶּאֱנַס וְנָשָׂא וְנָתַן. וְלֹא יָדְעוּ הָעֵדִים כַּמָּה הִפְסִידוֹ בִּמְסִירָתוֹ וְהַנִּמְסָר אוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ הִפְסִידַנִי. וְהַמּוֹסֵר כּוֹפֵר בְּמַה שֶּׁטָּעֲנוֹ. אִם תָּפַשׂ הַנִּמְסָר אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ אֶלָּא נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְזוֹכֶה בְּמַה שֶּׁתָּפַשׂ. וְאִם לֹא תָּפַשׂ אֵין מוֹצִיאִין מִן הַמּוֹסֵר אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה:
הלכה ח׳
אֵין מַשְׁבִּיעִין אֶת הַמּוֹסֵר שֶׁהֶרְאָה מֵעַצְמוֹ לֹא שְׁבוּעָה חֲמוּרָה וְלֹא שְׁבוּעַת הֶסֵּת. מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָשָׁע וְאֵין לְךָ פָּסוּל יָתֵר מִזֶּה. אֲבָל הַמּוֹסֵר שֶׁאֲנָסוּהוּ לְהַרְאוֹת אוֹ לְהָבִיא וְנָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם אֵינוֹ רָשָׁע אֶלָּא בֶּן תַּשְׁלוּמִין הוּא בִּלְבַד וּמַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ כִּשְׁאָר הַכְּשֵׁרִין:
הלכה ט׳
אָסוּר לִמְסֹר הָאָדָם בְּיַד עַכּוּ"ם בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה רָשָׁע וּבַעַל עֲבֵרוֹת וַאֲפִלּוּ הָיָה מֵצֵר לוֹ וּמְצַעֲרוֹ. וְכָל הַמּוֹסְרוֹ בְּיַד עַכּוּ"ם בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:
הלכה י׳
מֻתָּר לַהֲרֹג הַמּוֹסֵר בְּכָל מָקוֹם וַאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת. וּמֻתָּר לְהָרְגוֹ קֹדֶם שֶׁיִּמְסֹר אֶלָּא כְּשֶׁאָמַר הֲרֵינִי מוֹסֵר פְּלוֹנִי בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ. וַאֲפִלּוּ מָמוֹן קַל הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה. וּמַתְרִין לוֹ וְאוֹמְרִין לוֹ אַל תִּמְסֹר. אִם הֵעֵז פָּנָיו וְאָמַר לֹא כִּי אֶלָּא אֶמְסְרֶנּוּ מִצְוָה לְהָרְגוֹ וְכָל הַקּוֹדֵם לְהָרְגוֹ זָכָה:
הלכה י״א
עָשָׂה הַמּוֹסֵר אֲשֶׁר זָמַם וּמָסַר. יֵרָאֶה לִי שֶׁאָסוּר לְהָרְגוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הֻחְזַק לִמְסֹר הֲרֵי זֶה יֵעָנֵשׁ שֶׁמָּא יִמְסֹר אֲחֵרִים. וּמַעֲשִׂים בְּכָל זְמַן בְּעָרֵי הַמַּעֲרָב לַעֲנשׁ הַמּוֹסְרִים שֶׁהֻחְזְקוּ לִמְסֹר מָמוֹן בְּנֵי אָדָם וְלִמְסֹר הַמּוֹסְרִים בְּיַד הָעַכּוּ"ם לְעָנְשָׁם וּלְהַכּוֹתָם וּלְאָסְרָם כְּפִי רִשְׁעָם. וְכֵן כָּל הַמֵּצֵר לַצִּבּוּר וּמְצַעֲרָן מֻתָּר לְמָסְרוֹ בְּיַד עַכּוּ"ם לְהַכּוֹתוֹ וּלְאָסְרוֹ וּלְקָנְסוֹ. אֲבָל מִפְּנֵי צַעַר יָחִיד אָסוּר לְאָסְרוֹ. וְאָסוּר לְאַבֵּד מָמוֹנוֹ שֶׁל מוֹסֵר וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְעָנְשׁוֹ שֶׁהֲרֵי מָמוֹנוֹ לְיוֹרְשָׁיו:
הלכה י״ב
רוֹדֵף שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ אוֹ לִדְבַר עֲבֵרָה וְשָׁבַר אֶת הַכֵּלִים בֵּין שֶׁל נִרְדָּף בֵּין שֶׁל כָּל אָדָם. פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָדַף הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה:
הלכה י״ג
נִרְדָּף שֶׁשָּׁבַר כֵּלִים שֶׁל רוֹדֵף פָּטוּר. לֹא יְהֵא מָמוֹנוֹ חָבִיב מִגּוּפוֹ. וְאִם שָׁבַר כֵּלִים אֲחֵרִים חַיָּב. שֶׁהַמַּצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ חַיָּב:
הלכה י״ד
מִי שֶׁרָדַף אַחַר הָרוֹדֵף לְהוֹשִׁיעַ הַנִּרְדָּף וְשָׁבַר אֶת הַכֵּלִים בֵּין שֶׁל רוֹדֵף בֵּין שֶׁל כָּל אָדָם פָּטוּר. וְלֹא מִן הַדִּין אֶלָּא תַּקָּנָה הִיא שֶׁלֹּא יִמָּנַע מִלְּהַצִּיל אוֹ יִתְמַהְמֵהַּ וִיעַיֵּן בְּעֵת שֶׁיִּרְדֹּף:
הלכה ט״ו
סְפִינָה שֶׁחִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר מִכֹּבֶד הַמַּשּׂוֹי. וְעָמַד אֶחָד מֵהֶן וְהֵקֵל מִמַּשָּׂאָהּ וְהִשְׁלִיךְ בַּיָּם פָּטוּר. שֶׁהַמַּשָּׂא שֶׁבָּהּ כְּמוֹ רוֹדֵף אַחֲרֵיהֶם לְהָרְגָם וּמִצְוָה רַבָּה עָשָׂה שֶׁהִשְׁלִיךְ וְהוֹשִׁיעָם: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת חוֹבֵל וּמַזִּיק בְּסַ"ד
אבן האזל · הלכות חובל ומזיק פרק ח׳
ד׳
נשא ממון חברו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מ"מ אע"פ שהמלך אנסו להביא. בד"א שאם אנסו להביא והביא חייב בשלא הגיע הממון לרשות האנס. אבל אנס שאנס ישראל עד שהראהו ועמד האנס על הממון ונעשה ברשותו ואנס את ישראל עד שהוליכו לו למקום אחר, ואפילו הוליכו זה המוסר שהראהו הרי זה פטור מלשלם שכיון שעמד האנס בצד האוצר כבר אבד כל מה שיש בו וכאלו נשרף. השגת הראב"ד: אנסו להביא וכו'. א"א גם בזה ע"ד הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו, וכן הדין שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש, ומאין מתחייב לו שימות בשביל ממון חברו הואיל ויחדו לו בפי' וכבר הרחבנו בדברים האלה בפירוש ב"ק עכ"ל. דעת הראב"ד כדעת ר"ה גאון וכתב בטעמא שכיון שבודאי אין איסור עליו להביא שאין דבר עומד בפני פקו"נ לכן פטור מלשלם, ולכאורה מסתבר דאין זה שייך לזה דאף דפקו"נ דוחה האיסור מ"מ צריך לשלם דבזה ליכא פקו"נ שלא ישלם, אך יש להוכיח כדעת הראב"ד מדפטור מלשלם היכי דקלב"מ, בין במיתה וממון דילפינן מלא יהיה אסון דמוכח דזה עונש, בין במלקות וממון דילפינן מכדי רשעתו. דמוכח עכ"פ דמשום רשעה אנו מחייבין ממון, ואף דחייב לצי"ש אפשר דבד"ש חייב גם בעד ב' רשעות רק דב"ד אין מחייבין אותו אבל עכ"פ מוכח דדין תשלומין תליא בדין רשעה, ולכן סובר דבפקו"נ דליכא איסור כלל ליכא דין תשלומין. ובדעת הרמב"ם י"ל דתליא דאם פקו"נ הותרה אז שפיר כדברי הראב"ד דכיון דליכא איסור לא שייך עונש, אבל אם נימא פקו"נ דחויה מסתבר דכיון דמעיקר הדין יש כאן איסור גזל רק משום דין דחיה מותר, וכיון שבענין תשלומין ליכא פקו"נ דצריך לשלם, וב"י באו"ח סימן שכ"ח הביא דיש מחלוקת בזה אם שבת דחויה אצל חולה או הותרה. והביא מד' הרמב"ם בפ"ב מה' שבת דס"ל דחויה, וכיון שכן גזל נמי הוי רק דחויה ולכן שפיר כיון דיכול לשלם שהוא באמת גם תיקון הלאו קצת אף דאינו תיקון גמור כהשבה, דמוכח מד' הרמב"ם פ"א מהל' גזלה דתשלומין אינו מדין ניתק לעשה, מ"מ קצת תיקון יש בזה ולמה לא ישלם דבזה ליכא פקו"נ. ומד' הראב"ד הובא בר"ן ביומא פ' יום הכפורים משמע דסובר דשבת הותרה אצל חולה ע"ש ולכן שפיר השיג על הרמב"ם והולכים לשיטתם כמו שביארנו, ועיין בחו"מ סי' שפ"ח ובביאור הגר"א ס"ק כ"ד כ"ה שהאריך לבאר שיטת הראשונים בזה. והנה הרמב"ן במלחמות הוכיח דלא כדעת הגאון מגמ' מפורשת בב"ק בדף ס' גבי גדישין דישראל דהוו מטמרי בהו פלשתים דאמרינן דאסור להציל עצמו בממון חברו והיינו דצריך לשלם כמש"כ שם בתוס' וכן בדף קי"ז ע"ב דנרדף ששיבר כלים חייב דאסור להציל עצמו בממון חברו. ונראה ליישב דעת הגאון דיש לחלק בין אם היה האונס על זה הממון או שזה הממון גרם להצלה, וכמו שחילק הרמב"ם בפ"ה מה' יסודי התורה, הל' ד' ו' גבי דברים שדינן יהרג ואל יעבור, מדין אונס לדין חולה, דבאנסוהו לעבור אף דחייב ליהרג מ"מ אם עבר פטור כיון שהוא אונס. אבל חולה שריפא עצמו במה שדינו שיהרג ואל יעבור חייב דאין זה אונס. וא"כ ה"נ הגדישין דישראל לא הוי עצם האונס, וכן נרדף ששיבר כלים אין האונס על עצם הכלים, אלא דע"י שבירת הכלים מציל עצמו ומש"ה חייב לשלם. ואף שהוא מותר מ"מ לא נפטר כיון דאין האונס על דבר הניזוק ולענין זה הוי כמו בדין דחיה, וכן הוא פשוט דאל"כ כל חולה של פקו"נ לא יצטרך לשלם בעד רפואתו, וע"כ דסברת הראב"ד כאן אינו אלא כיון שהאונס הוא על עצם המעשה ואין איסור בזה וכנ"ל:
ט״ו
ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם. השגת הראב"ד: ספינה שחשבה וכו'. א"א אין כאן לא מלח ולא תבלין שאין כאן דין רודף כלל ואין זה דומה למעשה דחמרא דפ' הגוזל, ודין זה שהטיל איש אחד מחשבין על כולם כדאיתא בגמ' עכ"ל. בב"ק דף קי"ז איתא ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא בעי לאטבועי אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא וטבע ופטריה רבה משום דחמרא רודף הוא, ולפי גרסתנו דברי הרמב"ם ברורים דגם בעובדא זו מיירי שהכניס החמור קודם שבאו האנשים. אבל מדברי רש"י משמע דאין גירסתו כן דכתב אסיק חמרא למברא, מכניס חמורו לספינה מעבר הנהר והיו בה אנשים ומוכח דמפרש דכבר היו אנשים והחמור שבא אחרון הוא רודף, ובזה הוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, וזהו שכתב הראב"ד דאין זה דומה למעשה דחמרא. והנה המ"מ ביאר השגת הראב"ד דהוא מדין ספינה שחשבה להשבר ועמד עליה נחשול לטבעה והקילו עליה ממשאה מחשבין לפי משוי ואין מחשבין לפי ממון, וכתב הרמב"ם דין זה בפי"א מה' גזו"א, וכתב ע"ז המ"מ דהרמב"ם מחלק דשם מיירי שאין הספינה טעונה יותר מדי אלא שעמד נחשול לטבעה, והכא מיירי שהספינה טעונה יותר מדי. שהאחד או שנים טענוה ואז המשוי כרודף והיינו עובדא דחמרא עכ"ד המ"מ, והקשה על זה הנמוק"י דהא לא חילק הרמב"ם בין הביא המשא בראשונה או באחרונה, וזהו דלא דמי לעובדא דחמרא, ודברי הנמוק"י הוא לפי פי' רש"י וכנ"ל. ובזה נאמר דהרמב"ם סובר כגירסתנו אבל קושיית הנמוק"י על דברי המ"מ במה שחילק מהא דספינה שחשבה להשבר ודאי קשה דהא הרמב"ם לא חילק לומר דדוקא אם הכניס המשוי אח"כ ונטענה הספינה יותר מדאי. ובחו"מ סי' ש"פ ס"ד הביא המחבר ד' הרמב"ם וכתב הרמ"א וי"א דוקא שטענו יותר מדאי, ועמש"כ הסמ"ע והש"ך והגר"א ז"ל ולדברי כולם דברי הרמב"ם צריכים ביאור, והסמ"ע כתב דגם כאן אנשי הספינה ישלמו רק המשליך פטור מלשלם בעצמו וכבר כתב הש"ך שזהו דוחק. והנראה לי דבאמת דברי הרמב"ם נכונים וברורים, דאם היינו אומרים דעל משא שלא בא באחרונה ליכא דין רודף א"כ אינו מבואר עיקר דינא גבי ספינה שחשבה להשבר דמחשבין לפי משוי ואין מחשבין לפי ממון דבשלמא החלוק בדין אם מחשבין לפי ממון. ואם מחשבין לפי נפשות גבי שיירה שחנתה במדבר מבואר דכולם צריכים להציל את עצמם, ולכן אם הסכנה הוא על ממון מחשבין לפי ממון ואם הסכנה על נפשות ועל ממון מחשבין לפי שניהם, אבל הכא איברא דהסבה בטביעת הספינה יהיה היזק ממון למה יהיה שוה מי שיש לו זהב למי שיש לו ברזל. וע"כ מוכח דמעיקר הדין כל משא שהוא בין זהב בין ברזל שוין להציל משום שדין הוא להשליך המשא, ואף דבודאי מסתבר דלא שייך דין רודף במשא לגבי משא, אבל הא היו שם אנשים כדקתני והקילו ממשאה ובאמת מזה גופה מוכח דלא הוזכר שהאנשים ישלמו דלא משמע שגם האנשים ישלמו לפי כובדם דלא נקראו משא וקתני מחשבין לפי משוי. וע"כ דזהו גופא עיקר דינא. דכשספינה טובעת בשביל כובדה אין נ"מ מי בא ראשונה או אחרונה דכל כובד איזה שהוא הוא גורם לטביעת הספינה, ולכן דין הוא שישליכו המשא להציל האנשים דמשא לגבי אנשים דין רודף הוא על המשא, ורק אם יש הרבה משא ודאי אין דין ליקח משא של אחד וצריך ליקח מכל אחד לפי חשבון ואפי' אם לא היה אפשר אלא ליקח חבילה אחת מ"מ כיון דהדין הוא על כל המשא לכן מחשבין לפי משוי. ומבואר דדין ספינה שחשבה להשבר עם הך דינא דחמרא לא פליגי. ובאמת אין נ"מ אם הביא המשא בראשונה או באחרונה, וכיון דדין משא לגבי אנשים צריך להשליך המשא מדין רודף א"צ לשלם לו כלל ודלא כמש"כ הסמ"ע, דהא כתב הרמב"ם פטור ולא הזכיר שאנשי הספינה ישלמו ודברי הרמב"ם מבוררים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות חובל ומזיק פרק ח׳
י״ב
רודף שהיה רודף וכו' פטור מן התשלומין: יש להתבונן, למה לי קרא לפטור שוגג מתשלומין, הא מחויב מיתה לגואל הדם למ"ד מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, ולשיטת ר"י דרודף שמצוה לכל אדם ניחא, דהכא אינו מחויב רק לחד והוה מיתה לזה ותשלומין לזה. אך באמת ניחא, דאם חזר הרוצח והרג את גואל הדם ג"כ אינו נהרג וכמש"כ המשל"מ פרק א' מהלכות רוצח, א"כ לא מיקרי מחויב מיתה טפי מגואל הדם ופשוט, וממילא נפשט לן ספיקו ברודף אחר חייבי כריתות דאם חזר והרגו חייב מיתה, דאל"כ לא מקשה מידי בסנהדרין ממתניתין דאלו נערות דהא אינו מחויב מיתה לכל אדם מקרי דאם יחזור ויהרג המציל אינו נהרג ופשוט, ואם לא נאמר כן, מצאנו תנא דפליג עליה דתנא דבי חזקיה במפורש, הוא רבי יוסי הגלילי במכות י"ב דקא סבר אין גואל הדם מצוה ביד כל אדם להורגו, וא"כ מחויב מיתה לעולם במכה אדם, ולא שייך לאקישי מכה בהמה דלא חלקה תורה בתשלומין כמו דלא חלקה תורה במכה אדם לפטורא. אך ז"א, דאפילו בהנך מילי דחשיב קרוב לאונס כמו ממציא את עצמו מ"מ פטור מתשלומין, וסעד לזה מדרך עליה בשוגג [לשיטת ריטב"א] לרבא במכות ט' דקיל דאונס הוא ובכה"ג גואל הדם נהרג עליו ובכ"ז פטור מתשלומין: אולם התבוננתי כי כ"ז טעות, דכל זמן שלא העידו עליו עדים אסור להורגו אף לגואל הדם, ודוקא מזיד דיתחייב בב"ד ע"י מעשה זו פטור, אבל שוגג דאינו חייב בב"ד, רק שרשות ביד גואל הדם א"כ כ"ז דלא העידו עליו עדים אסור לגואל הדם להורגו ולכך צריך היקשא, ועיין בקצות סימן ב' ודוק: ובזה נראה לפרש ירושלמי פרק בן סו"מ הלכה ט' פשיטא הדא מילתא רוצח ששבר את הכלים אז שהזיק חייב לשלם, פירוש כיון שכבר נתחייב מיתה קודם שבא עליו חיוב תשלומין [וכן איתא בערכין דף ו'] היה משבר עד שהוא מגיע לעיר, פירוש שרצח בשוגג והיה חוץ לעיר מקלטו ושיבר כלים עד שהיה מגיע לעיר מקלטו חד אמר נותן דמים וחרנה אמר אינו נותן דמים. ולכאורה תליא אם מציל עצמו בממון חבירו חייב שרודף אחריו גואל הדם ועיין ב"ק נ"ט וירושלמי פרק כה"ג הלכה ה', אבל באמת פליגי בהא, דהא עכשיו אין לו דמים ופטור כמו בא במחתרת, ודוקא רוצח דבר עונש הוא מב"ד וכבר נתחייב מיתה שפיר חייב אח"כ בנזיקין, אבל רוצח שוגג שאינו בר עונשין בב"ד, רק כל זמן שהגואל הדם מוציא אותו שלא בגבול עיר מקלטו אין לו דמים, א"כ ל"ש לומר דכבר נתחייב דכל רגע שהוא חוץ לעיר מקלטו חיובא בפ"ע הוא, ולא משום שהיה קודם חוץ למקלט מצי להרגו עכשיו, רק משום שעכשיו הוא חוץ לעיר מקלטו אם כן בכל שעה חיוב מיתה מחדש אתי, ותניא בתוספתא ב"ק פ"ט זה הכלל כל שחלה עליו מיתה ותשלומין כאחד פטור מיתה ואח"כ תשלומין כו' ה"ז חייב וא"כ כאן הוי כמיתה ותשלומין חלין כאחד ולכן פטור, ולשון תוספתא זו העתיק רבינו בהלכות גניבה פ"ג ה"א ודוק בכ"ז:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות חובל ומזיק ח׳, מתוך הלכות חובל ומזיק שבספר נזיקין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
