הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים · פרק ג׳
הלכה א׳
כָּל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בִּרְצוֹנוֹ בְּזָדוֹן חַיָּב כָּרֵת וְאִם הָיוּ שָׁם עֵדִים וְהַתְרָאָה נִסְקָל. וְאִם עָבַד בִּשְׁגָגָה מֵבִיא קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה:
הלכה ב׳
עֲבוֹדוֹת הַרְבֵּה קָבְעוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְכָל צֶלֶם וְצֶלֶם וּלְכָל צוּרָה וְצוּרָה וַעֲבוֹדַת זֶה אֵינָהּ כַּעֲבוֹדַת זֶה כְּגוֹן פְּעוֹר שֶׁעֲבוֹדָתוֹ שֶׁפּוֹעֵר אָדָם עַצְמוֹ לוֹ וּמַרְקוּלִיס שֶׁעֲבוֹדָתוֹ שֶׁיִּזְרֹק לוֹ אֲבָנִים אוֹ יְסַקֵּל מִלְּפָנָיו אֲבָנִים וְהַרְבֵּה עֲבוֹדוֹת כְּגוֹן אֵלּוּ תִּקְּנוּ לִשְׁאָר צְלָמִים. לְפִיכָךְ הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְמַרְקוּלִיס אוֹ שֶׁזָּרַק אֶבֶן לִפְעוֹר פָּטוּר עַד שֶׁיַּעֲבֹד אוֹתוֹ דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ל) "אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי". וּמִפְּנֵי זֶה הָעִנְיָן צְרִיכִין בֵּית דִּין לֵידַע דַּרְכֵי הָעֲבוֹדוֹת, שֶׁאֵין סוֹקְלִין עוֹבֵד כּוֹכָבִים עַד שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁזּוֹ הִיא דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ:
הלכה ג׳
וְאַזְהָרָה שֶׁל עֲבוֹדוֹת אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הוּא מַה שֶּׁכָּתוּב (שמות כ ה) "וְלֹא תָעָבְדֵם". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר עֲבוֹדוֹת חוּץ מִמִּשְׁתַּחֲוְה וְזוֹבֵחַ וּמַקְטִיר וּמְנַסֵּךְ. אֲבָל הָעוֹבֵד בְּאַחַת מֵעֲבוֹדוֹת אֵלּוּ לְאֶחָד מִכָּל מִינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים חַיָּב וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנִּסֵּךְ לִפְעוֹר אוֹ שֶׁזָּבַח לְמַרְקוּלִיס חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב יט) "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ". זְבִיחָה בִּכְלַל עֲבוֹדָה הָיְתָה וְלָמָּה יָצָאת לוֹמַר לְךָ מַה זְּבִיחָה מְיֻחֶדֶת שֶׁעוֹבְדִין בָּהּ לַשֵּׁם וְחַיָּב הַזּוֹבֵחַ לְאֵל אַחֵר סְקִילָה עָלֶיהָ בֵּין הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בִּזְבִיחָה אוֹ אֵינָהּ בִּזְבִיחָה. אַף כָּל עֲבוֹדָה שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת לַשֵּׁם אִם עָבַד בָּהּ לְאֵל אַחֵר בֵּין שֶׁהָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ בֵּין שֶׁאֵינָהּ בְּכָךְ חַיָּב עָלֶיהָ. לְכָךְ נֶאֱמַר (שמות לד יד) "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" לְחַיֵּב עַל הַהִשְׁתַּחֲוָיָה אֲפִלּוּ אֵין דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ. וְהוּא הַדִּין לִמְקַטֵּר וּמְנַסֵּךְ. וְזוֹרֵק וּמְנַסֵּךְ אֶחָד הוּא:
הלכה ד׳
סָפַת לָהּ צוֹאָה אוֹ שֶׁנִּסֵּךְ לָהּ עֲבִיט שֶׁל מֵי רַגְלַיִם חַיָּב. שָׁחַט לָהּ חָגָב פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ. וְכֵן אִם שָׁחַט לָהּ בְּהֵמָה מְחֻסֶּרֶת אֵיבָר פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ. עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ בְּמַקֵּל. שָׁבַר מַקֵּל בְּפָנֶיהָ חַיָּב וְנֶאֱסֶרֶת. זָרַק מַקֵּל בְּפָנֶיהָ חַיָּב וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת. שֶׁאֵין זְרִיקַת הַמַּקֵּל כְּעֵין זְרִיקַת הַדָּם שֶׁהֲרֵי הַמַּקֵּל כְּמוֹ שֵׁהוּא וְהַדָּם מִתְפַּזֵּר. הַמְקַבֵּל עָלָיו אֶחָד מִכָּל מִינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בֵּאלוֹהַּ חַיָּב סְקִילָה. וַאֲפִלּוּ הִגְבִּיהַּ לְבֵנָה וְאָמַר לָהּ אֵלִי אַתָּה וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּדִבּוּר זֶה חַיָּב. וַאֲפִלּוּ חָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְאָמַר אֵין זֶה אֵלִי אֵין חֲזָרָתוֹ כְּלוּם אֶלָּא נִסְקָל:
הלכה ה׳
הָעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כְּדַרְכָּהּ וַאֲפִלּוּ עָשָׂה דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן חַיָּב. כֵּיצַד. הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לִפְעוֹר כְּדֵי לְבַזּוֹתוֹ אוֹ זָרַק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס כְּדֵי לְבַזּוֹתוֹ הוֹאִיל וַעֲבוֹדָתוֹ בְּכָךְ חַיָּב. וּמֵבִיא קָרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ:
הלכה ו׳
הָעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֵאַהֲבָה כְּגוֹן שֶׁחָשַׁק בְּצוּרָה זוֹ מִפְּנֵי מְלַאכְתָּהּ שֶׁהָיְתָה נָאָה בְּיוֹתֵר. אוֹ שֶׁעֲבָדָהּ מִיִּרְאָתוֹ לָהּ שֶׁמָּא תָּרֵעַ לוֹ כְּמוֹ שֶׁהֵן מְדַמִּים עוֹבְדֶיהָ שֶׁהִיא מֵיטִיבָה וּמְרֵעָה. אִם קִבְּלָהּ עָלָיו בֵּאלוֹהַּ חַיָּב סְקִילָה וְאִם עֲבָדָהּ דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ אוֹ בְּאַחַת מֵאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת מֵאַהֲבָה אוֹ מִיִּרְאָה פָּטוּר. הַמְגַפֵּף עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהַמְנַשֵּׁק לָהּ וְהַמְכַבֵּד וְהַמְרַבֵּץ לְפָנֶיהָ וְהַמַּרְחִיץ לָהּ וְהַסָּךְ וְהַמַּלְבִּישׁ וְהַמַּנְעִיל וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּדִבְרֵי כָּבוֹד הָאֵלּוּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא תָעָבְדֵם, וּדְבָרִים אֵלּוּ בִּכְלַל עֲבוֹדָה הֵן. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ לוֹקֶה עַל אַחַת מֵהֶן לְפִי שֶׁאֵינָן בְּפֵרוּשׁ. וְאִם הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ בְּאֶחָד מִכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וַעֲשָׂהוּ לְעָבְדָהּ חַיָּב:
הלכה ז׳
יָשַׁב לוֹ קוֹץ בְּרַגְלוֹ לִפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֹא יָשֹׁחַ וְיִטְּלֶנּוּ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ. נִתְפַּזְּרוּ לוֹ מָעוֹת בְּפָנֶיהָ לֹא יָשֹׁחַ וְיִטְּלֵם מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ אֶלָּא יֵשֵׁב וְאַחַר כָּךְ יִטּל:
הלכה ח׳
פַּרְצוּפוֹת הַמְקַלְּחוֹת מַיִם בִּפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֹא יַנִּיחַ פִּיו עַל פִּיהֶם וְיִשְׁתֶּה מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְנַשֵּׁק לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים:
הלכה ט׳
הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְעַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֲשָׂאָהּ בְּיָדוֹ וְלֹא עֲבָדָהּ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ד) "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה". וְכֵן הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּיָדוֹ לַאֲחֵרִים אֲפִלּוּ עֲשָׂאָהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט ד) "וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם". לְפִיכָךְ הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּיָדוֹ לְעַצְמוֹ לוֹקֶה שְׁתַּיִם:
הלכה י׳
אָסוּר לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת לְנוֹי וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ כ) "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי" כְּלוֹמַר צוּרוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁאֵינָם אֶלָּא לְנוֹי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְּעוּ בָּהֶן הַטּוֹעִים וִידַמּוּ שֶׁהֵם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאֵין אִסּוּר לָצוּר לְנוֹי אֶלָּא צוּרַת הָאָדָם בִּלְבַד. לְפִיכָךְ אֵין מְצַיְּרִים לֹא בְּעֵץ וְלֹא בְּסִיד וְלֹא בְּאֶבֶן צוּרַת הָאָדָם. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת כְּגוֹן הַצִּיּוּר וְהַכִּיּוּר שֶׁבַּטְּרַקְלִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְאִם צָר לוֹקֵה. אֲבָל אִם הָיִתָה הַצּוּרָה מֻשְׁקַעַת אוֹ צוּרָה שֶׁל סַמָּנִין כְּגוֹן הַצּוּרוֹת שֵׁעַל גַּבֵּי הַלּוּחוֹת וִהַטַּבְלִיּוֹת אוֹ צוּרוֹת שֶׁרוֹקְמִין בָּאָרִיג הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת:
הלכה י״א
טַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם שֶׁהוּא צוּרַת אָדָם אִם הָיְתָה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת אָסוּר לְהַנִּיחָהּ וּמֻתָּר לַחְתֹּם בָּהּ. וְאִם הָיְתָה הַצּוּרָה שׁוֹקַעַת מֻתָּר לְהַנִּיחָהּ וְאָסוּר לַחְתֹּם בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁהַנָּחָתָם תַּעֲשֶׂה בּוֹ הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת. וְכֵן אָסוּר לָצוּר דְּמוּת חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבִים מַזָּלוֹת וּמַלְאָכִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ כ) "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי" (גמרא ראש השנה כד ב) "לֹא תַעֲשׂוּן כִּדְמוּת שְׁמָשַׁי הַמְשַׁמְּשִׁין לְפָנַי בַּמָּרוֹם" וַאֲפִלּוּ עַל הַלּוּחַ. צוּרוֹת הַבְּהֵמוֹת וּשְׁאָר נֶפֶשׁ חַיָּה חוּץ מִן הָאָדָם וְצוּרוֹת הָאִילָנוֹת וּדְשָׁאִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לָצוּר אוֹתָם וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הַצּוּרָה בּוֹלֶטֶת:
כסף משנה · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳
א׳
כל העובד וכו'. בריש כריתות תנן ל"ו כריתות הן ומני בהדייהו עובד כוכבים וקתני בתר הכי על אלו חייבין על זדונם כרת ועל שגגתן חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו מפני שהוא בעולה ויורד כלומר שאין חייבין על לא הודע טומאת מקדש וקדשיו אשם תלוי לפי שאינו חייב על שגגתו חטאת קבועה אלמא דכל אינך הוי בחטאת קבועה וקרא נמי בהדיא כתב חטאת בשגגת עבודת כוכבים ולא כתב ואם דל הוא:
ומ״ש ואם היו שם עדים והתראה נסקל. משנה בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס' וס״א) אלו הן הנסקלין ומני בהדייהו עובד כוכבים:
ב׳
לפיכך הפוער עצמו למרקוליס וכו'. פרק ארבע מיתות (שם) אמרינן דאיכה יעבדו אתא למעוטי פוער עצמו למרקוליס וזורק אבן לפעור:
ג׳
בד"א בשאר עבודות וכו'. משנה שם אחד העובד ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואמרינן בגמרא דהכי קאמר אחד העובד כדרכה ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואפילו שלא כדרכה ולחשוב נמי זורק אמר אביי זורק היינו מנסך דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם כלומר דזריקת דם קרייה ניסוך. ותניא נמי התם זובח לאלהים יחרם בזובח לעבודת כוכבים הכתוב מדבר אין לי אלא בזובח מקטר ומנסך מנין ת"ל בלתי לה' לבדו כל העבודות כולם לשם המיוחד לפי שיצתה זביחה לידון בעבודות פנים מנין לרבות השתחואה ת"ל וילך ויעבוד וישתחו להם וסמיך ליה והוצאת את האיש ההוא וכו' עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל כי לא תשתחוה לאל אחר יכול שאני מרבה המגפף והמנשק ת"ל זובח זביחה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים וחייבים עליה מיתה אף כל שהיא עבודת פנים חייבים עליה מיתה יצתה השתחויה לדון בעצמה יצתה זביחה לידון על הכלל כולו, ופירש"י זובח לאלהים כל אלהים במשמע ואפילו שלא כדרכה מדלא כתביה בלשון עבודה עובד לאלהים בזביחה יחרם ש"מ אפילו אינה עבודה שלו קאמר. בלתי לה' לבדו ונטל כל העבודות מלעבדה בהם ונתנם לשם המיוחד ומשמע דאכל עבודות הראויות לה' קאמר. לפי שיצתה זביחה ללמד על הכלל כולו ואין הכלל הזה מחייב אלא עבודה הדומה לזיבוח שהיא עבודת פנים ומהשתא לא נפקא לן דליחייב אהשתחואה שלא כדרכה דלאו עבודה היא בפנים מנין לרבות השתחואה ת"ל וכו' יכול שאני מרבה דנימא השתחואה שיצתה מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצאה דמה השתחואה מיוחדת שהיא דרך כבוד וחייב עליה אף שלא כדרכה אף כל שהיא שהיא דרך כבוד כגון אלו חייב ת"ל זובח ואם השתחואה ללמד על הכלל באת למה פרט לך זביחה הלא דרך כבוד היא ומהשתחואה נפקא אלא זביחה באה ללמד על כל הנכללות עמה ומה זביחה מיוחדת עבודת פנים ומשום דהשתחואה לא נפקא לן מהכא לחיובא הוצרכה השתחואה לחזור ולצאת כדי לדון בעצמה לבדה שיתחייבו עליה ואע"פ שאין חייבים על כיוצא בה. וביאור לשון רבינו כך הוא הרי שנסך לפעור וכו' חייב שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' וכו' משמע דאכל עבודה הראויה לה' מיחייב אם עבד בה לכוכבים אע"פ שאינה מיוחדת לה ואין אנו דורשין מבלתי לה' לחייב על כל עבודה שהיא דרך כבוד מדלא כתב עובד לאלהים יחרם וכתב זובח לומר דוקא דומיא דזביחה שהיא עבודת פנים נמצא דממלת זובח מרבינן שאר עבודות פנים וממעטינן שאינן עבודת פנים אע"פ שהם דרך כבוד וה"ק מכיון שלא נתרבו הזובח לאלהים אלא עבודות שהם מיוחדין להשי"ת מנין לרבות השתחואה שאינה מעבודת פנים לכך נאמר לא תשתחוה להם וכו' וגמר מלכתוב זביחה והשתחואה היוצאות מהכלל זביחה ללמד על כל הכלל והשתחואה ללמד על עצמה וחזר ופירש הכלל הלמד מזביחה וזה שאמר וה"ה למקטיר ומנסך ולא תקשה לך למה אינו מונה גם זורק דבכלל מנסך הוא. זה יישוב לשון רבינו וכבר נתבאר כן בגמרא שכתבתי. ודע שיש טעות בנוסחתנו שכתוב בהם וזורק ומזבח אחד הוא וטעות הוא שנפל בספרים אלא כך צריך לגרוס וזורק ומנסך אחד הוא כמו שאמרו בגמרא, וכן מצאתי בנוסחא מדוייקת. וא"ת אמאי לא מני נמי מקבל ומולק שהם עבודות פנים י"ל דמולק היינו זובח ומקבל לאו עבודה היא אלא אם זרק דכי מקבל הדם לא מוכח מילתא דפלח לה וזורק הא אמרינן דבכלל ניסוך הוא:
ד׳
ספת לה צואה וכו'. פ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ' נ״א) אמר רב יהודה אמר רב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב זרק מקל בפניה פטור א״ל אביי לרבא מ״ש שבר דה״ל כעין זביחה זרק נמי ה״ל כעין זריקה א״ל בעינא זריקה משתברת וליכא איתיביה ספת לה צואה או שנסך לפניה עביט של מימי רגלים חייב צואה מאי זריקה משתברת איכא בצואה לחה לימא כתנאי שחט לה חגב רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרים לא דכ״ע לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים בעינן ושאני חגב הואיל וצוארו דומה לבהמה וא״כ מן הראוי היה לרבינו לפסוק דלא כרב דאמר שבר מקל לפניה חייב דהא בעינן עבודה כעין פנים וליכא אלא דבתר הכי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב ונאסרת זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרת א״ל רבא לר״נ מ״ש שבר וכו' א״ל בעינן זריקה משתברת וליכא אלא מעתה אבני בית מרקוליס במה יאסרו אף לדידי קשיא לי ושאלתיה לרבה בר אבוה ורבה בר אבוה לחייא בר רב וחייא בר רב לרב וא״ל נעשה כמגדל לעבודת כוכבים. וכיון דחזינן דכל הני אמוראי שקלי וטרי אליבא דרב בהא שמעתתא ולא פליג חד מנייהו עליה ש״מ כוותיה ס״ל ושפיר מצי רב למיתי ככולי עלמא דההיא דחגב מיירי בשאין עובדין אותה בחגב ומשום הכי פטרי רבנן ורב דמחייב בשבר מקל לפניה דוקא היכא דעבודתה במקל ובהא אפילו רבנן מודו ובדין הוא דכי אמר לימא כתנאי דהוה מצי למימר לא דכ״ע כרב וכמו שכתבתי אלא משום דמאן דאמר לימא כתנאי לא אסיק אדעתיה לאיפלוגי בין דרך עבודתה במקל וחגב או לאין דרך עבודתה בהן ורצה לדחוק לאוקומי לרב הא מיהא כר' יהודה ואהדר ליה לפום מאי דס״ד דכ״ע לא ס״ל כוותיה אבל לפום קושטא דמלתא אתי ככולי עלמא וכדפרישית. וא״ת בשבר מקל לפניה בשאין דרך עבודתה בכך עסקינן ומיחייב משום זובח וא״כ היכי אמרת שעובדין אותה במקל דא״כ תיפוק ליה משום דרך עבודתה בכך כבר נזהר רש״י מזה ופירש שמקשקשין לפניה במקל. ופוסק רבינו בשחיטת חגב כרבנן דפטרי ואיתא נמי התם א״ר אבהו אמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודת כוכבים שהוא פטור שנאמר בלתי לה' לבדו לא אסרה תורה אלא כעין פנים ומוקי לה התם דוקא במחוסר אבר. וספת לה צואה פירש״י האכילה צואה מלשון מי ספו לך מאליה וצריך לומר לדעתו שזרקה לתוך פיה דאי לא היכי מדמה לה לזריקה והתוספות פירשו דהיינו שליכלכה בצואה לשון טבול כמו לא יספות במלח ויאכל בפ' הפועלים וזריקה המשתברת היינו דבעינן כגון זריקת דם שלפנים שאינה מחוברת אלא משתבר ונופל טיפין טיפין. והרמ״ך כתב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל וכו' ה״ל לפרש והוא שעובדין אותה בזריקת מקל אבל אי חובטין לפניה במקל וזרק לפניה במקל פטור כי היכי דלא תקשי דרב אדרב ולא נוקי לה כאמוראי אליבא דרב:
וכתב הראב"ד א"א אין הדעת מקבלת כל זה וכו' הואיל ואין עבודתה בזריקה ואינה משתברת, עכ"ל:
וכבר ביארתי דעת רבינו. ומ"ש שאין הדעת מקבלת ששחיטת חגב וכו' אפשר לומר שיותר נראה עבודה בספיתת צואה וניסוך מי רגלים כיון שאינו דבר הנזרק בפנים משחיטת חגב ובהמה מחוסרת אבר דכיוצא בהם נשחטים בפנים ואלו מוחלקים מהן הא ודאי מוכחא מילתא דלאו כעין פנים הוא: ומ"ש מי שפטר במחוסרת אבר וכו' אבל רב יהודה וכו' וכן הלכתא וכו'. תימה אמאי פסק כר' יהודה הא ודאי דכחכמים קי"ל ועוד אמאי דחי ההיא דמחוסרת אבר דאמר ר' יוחנן ופסק כרב יהודה ורב נחמן אליבא דרב הא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן: ומ"ש וכשאמר רב יהודה כו', נתכוין לומר דרבותא דרב היינו כשזרק מקל לפניה פטור אבל לדעת רבינו רבותיה בשבר דחייב וי"ל דסבר רבינו דעדיף טפי למימר דרבותא ברישא דמלתא דהיינו שבר מלמימר דרבותא בסיפא דמלתא וכדברי הראב"ד:
ומ"ש רבינו זרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת. מבואר שהוא כרב נחמן אמר רב והוא ז"ל מפרש דרב יהודה ור"נ בזרק מקל לפניה ה"ל תרי אמוראי ואליבא דרב פסק כרב נחמן משום דאמוראי טובא שקלו וטרו אליביה. ואפשר היה לומר דרבינו סבר דרב יהודה ורב נחמן לא פליגי ורב נחמן דמחייב בזרק מקל לפניה היינו דוקא כשעובדין אותה בזריקת מקל וכדפרישית ואשמעינן דאפילו הכי אינה נאסרת אלא דק"ל דאם כן דלא פליגי נצטרך לפרש שעובדין אותה במקל שכתב רבינו בזריקת מקל ואם איתא ה"ל לכתוב בהדיא שעובדין אותה בזריקת מקל:
כתב הרמ"ך ספת לה צואה וכו'. תימה היאך פריש לה למילתה כפשטה וה"ל לפרשה ששוחטין לפניה בהמה ועכשיו כששחט לה חגב גרעה לעבודתה אבל אם עבודתה בגפוף ונישוק ושחט לה חגב חייב דאם בשיבר מקל לפניה חייב דחשבינן ליה כעין פנים כ"ש בשחט חגב ובהמה בעלת מום ותירץ על זה יפה פירש הרב דשחט לה חגב פטור ואדרבא כ"ש דפטור היכא דאין דרכה בשחיטה כלל ולא איצטריך לטעם גרועי גרעה כמו שפירשו המפרשים אלא משום דבגמרא הוה מוקמינן הא דשיבר מקל בפניה כתנאי ומשום הכי אמרינן דרבנן דפטרי בשחט לה חגב לא ס"ל הא דשיבר מקל לפניה חייב ומשום הכי דחה בגמרא, עכ"ל:
המקבל עליו אחד מכל מיני וכו'. משנה באלו הן הנסקלין (סנהדרין ס') ומני בהדייהו העובד עבודת כוכבים וקאמר אחד העובד ואחד הזובח וכו' והמקבלו עליו באלוה והאומר אלי אתה.
ומ״ש ואפילו הגביה לבנה: ומ״ש ואפילו חזר בו תוך כדי דבור. הכי אמרינן בבתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ״ט:) ופ' בתרא דנדרים (דף פ״ז) דעבודת כוכבים תוך כדי דבור דלא מהני מידי:
ה׳
העובד עבודת כוכבים כדרכה וכו'. בפ' ארבע מיתות (סנהדרין דף ס') תנן הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו והזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו ובגמרא הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו אף על גב דמכוין לבזויה והזורק אבן למרקוליס אע״ג דמכוין למרגמיה. ומפרש רבינו למתני' בשוגג ולענין חיוב חטאת דאילו במזיד ולענין סקילה א״א דהא מוטעה הוא.
ומ"ש ומביא קרבן על שגגתו אע"פ שהוא דבר פשוט כתב כן משום דהוזכר כן בגמ' (ס"ד.) מדאמרינן התם רב מנשה הוה קאי אזיל לבי תורתא אמר ליה עבודת כוכבים היא דקאי הכא שקל פיסא שדא ביה אמר ליה מרקוליס היא א"ל הזורק אבן למרקוליס תנן, כלומר הזורק לפניו לכבדו ואני זרקתי להכות בגופו ואתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה הזורק אבן למרקוליס תנן אע"ג דמכוין למרגמיה. וכיון דרב מנשה שוגג הוה ומייתי מדתנן הזורק אבן למרקוליס ודאי לענין חיוב חטאת קבעי:
ו׳
העובד עבודת כוכבים מאהבה וכו'. שם (סנהדרין ס"א) אתמר העובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר חייב דהא פלחה ורבא אמר פטור אי קבליה עליה באלוה אין ואי לא לא. וידוע דהלכה כרבא דפטר ואפילו הכי בקבליה עליה באלוה אפילו מאהבה ומיראה חייב דהא מודה רבא בהא וכדקאמר בהדיא אי קבליה עליה באלוה אין:
וכתב הראב"ד א"א דומה שהוא וכו' מאהבת עבודת כוכבים ולא מיראתה עכ"ל. איני מבין דבריו דהא רבינו לא השמיט מיראה שהרי כתב או שעבדה מיראתו לה. ומה שכתב ואנו מפרשים מאהבת אדם וכו' רבינו נראה לו שלא לפרש כן משום דמיראת אדם היינו באונס ואונס רחמנא פטריה והיכי אמר אביי חייב אפילו לא קבלו עליו באלוה אלא מאהבה ומיראה היינו מאהבת עבודת כוכבים ומיראתו ממנה וכמו שכתב רבינו. כתב הרמ"ך תימה שהוא כתב בסמוך שאם זרק אבן למרקוליס חייב אף על גב דלא קבליה עליה עכ"ל. ואין זו השגה שרבינו בזורק אבן למרקוליס לבזותו לענין חיוב חטאת קאמר ולא לענין חיוב סקילה כמו שכתבתי. וכתב עוד הרמ"ך גבי הפירוש שפירש בעבודת כוכבים מאהבה ומיראה לא נהיר. והריב"ש כתב השגת הרמ"ך וכתב עוד ומה שהוקשה לך על מה שהוסיף הרמב"ם ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה ומיראה פטור ואמרת דמה שכתב דרך עבודתה שפיר אבל מה שהוסיף ואם עבדה באחת מארבע עבודות וכו', אני אומר אדרבא איפכא הוא דאם כתב באחת מארבע עבודות לא קשיא מידי מפעור ומרקוליס דשאני התם דדרך עבודתה באותו ביזוי כמו שכתב הוא ז"ל הואיל ועבודתה בכך חייב אבל בארבע עבודות שלא כדרכה כיון שאינו עובד אלא מאהבה ומיראה פטור אבל עתה שכתב הרב ואם עבדה דרך עבודתה או בארבע עבודות קשה מפעור ומרקוליס מדבריו לדבריו. ומה שנראה לי בזה לדעת הרמב"ם דפלוגתא דאביי ורבא לאו במי שרואה צורה שאינה נעבדת והוא חושק בה ליפיה או שירא ממנה שמא תרע לו ומתחיל עתה לעבדה באחת מארבע עבודות דבהא לכ"ע פטור כיון דלא קבליה עליה באלוה ואפילו לאביי כדאמרינן בסוגיא (דף ס"א ס"ב) אלא דחזא אנדרטא וסגיד לה אי קבלה עליה מזיד הוא ואי דלא קבלה עליה לאו כלום הוא אלא מאהבה ויראה הניחא לאביי וכו' אלמא דלכ"ע אפילו בארבע עבודות כגון השתחואה לאו כלום הוא אלא פלוגתייהו במי שעובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה דומיא דהמן ובהא ס"ל לרבא דפטור כיון דלא קבלה עליה אפילו עבדה בארבע עבודות כגון המן שהיו משתחוים לו והשתחואה היא מארבע עבודות וה"ה אם היו עובדים אותה בעבודה אחרת מאהבה ומיראה וזה עבדה ג"כ באותה עבודה, ומעתה אין קושיא מפעור ומרקוליס שהיתה עבודתה באותו בזוי והיתה עבודת כוכבים גמורה שעובדיה היו עובדים אותה בקבלת אלהות אפילו אם היא עבודה בזויה חייב לרבא עכ"ל:
וכתב עוד וז"ל עוד אפשר לדחוק לדעת הרמב"ם דיותר יש לפטור עובד מאהבה ומיראה בלא קבלת אלהות משום דדמי לאנוס אע"פ שעבדה דרך עבודתה ממי שעובד ומכוין לבזות כיון שעובד ברצון במה שדרך עבודתה באותו ביזוי אלא שעובדיה חושבים שהעבודת כוכבים ההיא חושקת באותו ביזוי וזה טועה בזה ומכוין לבזויי ולזה כתב הרב חייב ומביא קרבן על שגגתו ור"ל שאינו מזיד ואינו בר סקילה וכרת אלא חייב חטאת בשוגג עכ"ל, ודרך אחרון הוא הנכון בעיני לדעת רבינו:
וכתב עוד הריב"ש ומ"מ כבר הסכימו האחרונים שאין פירוש הרמב"ם במאהבה ומיראה נכון שאם עובדה מפני שחושב שיש בה כח להרע או להטיב אע"פ שאינו מקבלה באלוה חייב ובהא לא הוה פטר רבא דרוב עובדי כוכבים שבעולם כך הם שגם הם חושבים שיש אלוה למעלה מהם אלא שהם חושבים שיש כח להם להרע או להטיב או שרצון הבורא בכך ומתוך כך עובדים אותה ועל זה הזהירה תורה כי פליג רבא כגון שהוא מודה שאין בה ממש אלא שמאהבת אדם או מיראתו הוא עובדה ולא מיראתו שמא יהרגנו דבהא לא הוה מחייב אביי אלא מיראת אדם שיזיקהו קאמר ובכי הא אמר אביי שהוא חייב שהרי הוא כאילו עובדה ברצונו ורבא אמר פטור דכל שאינו מודה בה שיש בה כח לעשות כלום ואינה עובדה מרצונו אלא מאהבת אדם או מיראתו פטור, עכ"ל:
המגפף וכו'. משנה שם (סנהדרין ס"ג) אבל המגפף והמנשק וכו' המלביש והמנעיל עובר בל"ת ומפרש רבינו דהיינו לא תעבדם וכן פירש"י:
ומ"ש אעפ"כ אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש, כלומר דלא כתיב בהדיא לא תגפף ולא תנשק וכך אמרו דעל כל אלו אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות כלומר דכלהו משתמעי מחד קרא:
ומ"ש ואם היתה דרך עבודתה וכו'. פשוט וכבר נתבאר:
ז׳
ישב לו קוץ ברגלו לפני וכו' עד מפני שנראה כמנשק לעבודת כוכבים. ברייתא פרקא קמא דע"ז (דף י"ב) כלשון רבינו ובנוסחאות שלנו כתוב עוד מעין המושך לפני עבודת כוכבים לא ישחה וישתה מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים ולא כתבה רבינו וגם הרי"ף ונראה שלא היה בנוסחאות שלהם. ודע דבישב לו קוץ ונתפזרו לו מעות קתני בגמרא ואם אינו נראה כלומר שאינו נראה כמשתחוה כגון שפנה אחוריו או צדו לעבודת כוכבים מותר ולא חשש רבינו לכתבו דמילתא דפשיטא היא:
ט׳
העושה עבודת כוכבים לעצמו וכו': כתב הראב"ד א"א קשיא לי אמאי לוקה וכו' וכל תמונת עבודת כוכבים אחת היא עכ"ל. והתירוץ שכתב לראשונה מבואר, ומה שכתב ותו קשיא לי וכו'. יש לתמוה שמאחר שאותה תוספתא לא הוזכרה בגמרא משמע דלאו דסמכא היא ולישנא דמתני' הכי דייקא אבל המגפף וכו' עובר בל"ת. ואם איתא הל"ל אבל המגפף וכו' לוקה, ועי"ל דלוקין דקתני בתוספתא היינו מכת מרדות:
י״א
(י-יא) אסור לעשות צורות לנוי וכו'. בר״ה פרק שני (דף כ״ד) תנן דמות צורות לבנות היו לר״ג בעלייתו בטבלא ובכותל שבהם מראה את ההדיוטות כלומר העדים הבאים להעיד על קידוש החדש ואומר להם כזה ראיתם או כזה ראיתם כדי לבדקם אם היו דבריהם מכוונים ופריך התם ובפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ״ג) ומי שרי והא כתיב לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומשני שאני ר״ג דאחרים כלומר עובדי כוכבים עשו לו והא רב יהודה דאחרים עשו לו ואסר ליה שמואל ומפרקינן התם בחותמו בולט ומשום חשדא אי הכי דר״ג נמי ניחוש לחשדא רבים שאני וכיון דר״ג נשיא הוה שכיחי רבים גביה ואי בעית אימא דפרקים הוה כלומר של חוליות ולא היה מחברם אלא בשעת בדיקת העדים וכולי יומא לא חזו וליכא חשדא. ואי בעית אימא להתלמד שאני דתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. וסובר רבינו דקושטא דמילתא היא דלהבין ולהורות שרי מעתה לית לן למימר בדר״ג דאחרים עשו לו ומדחיין הנהו אוקימתי דאחרים עשו לו ודפרקים ולפיכך לא הזכיר רבינו חלוקים אלו. וכן נראה שהוא דעת הרי״ף ז״ל שלא כתב אלא להתלמד שאני ומיהו קשה למה לא הזכיר רבינו להתלמד שרי וצ״ע. ותניא תו התם לא תעשון אתי לא תעשו כדמות שמשי שמשמשים לפני במרום כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת. ותו תניא כל הפרצופות מותרים חוץ מפרצוף אדם. ותניא תו התם טבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה. ודעת רבינו שדמות שמשי מרום אסורים בין בולטים ובין שוקעים וזהו שכתב דאפילו על הלוח אסור ושאר כל הצורות חוץ מצורת אדם מותרים בין בולטות בין שוקעות וזה שחלקו בטבעת בין בולט לשוקע היינו דוקא בצורת אדם:
כתב הראב"ד וכן אסור לצור צורת חמה וכו'. א"א דומה שהוא מחלק וכו' ואחת צורת אדם וצורת שמשים שבמרום דינם שוה וכן עיקר, עכ"ל. והר"ן כתב בפרק כל הצלמים על דברי רבינו ולא ירדתי לסוף דעתו מנין לו לחלק בין צורת אדם לשמשי מרום וכלהו מלא תעשון אתי נפקא כדאיתא בגמ' ואף הראב"ד ז"ל השיב עליו אולי סובר דמלאכי השרת מפני שאינן בעלי גוף וכן חמה ולבנה כוכבים ומזלות מפני שאינם נראים בולטים ואף בגלגל אינן בולטים אלא משוקעים בתוכו ליכא לאפלוגי בהן בין בולט לשוקע אבל דמות אדם מפני שאינו נראה אלא בולט לא מיתסר אלא בכה"ג. ואיני יודע למה כתב הר"ן טענה זו כמסופק בה שהרי בעלי התוס' סוברים כן דבחמה ולבנה כוכבים ומזלות אין חילוק בין בולטין לשוקעין ומטעם שכתב הר"ן וכן כתב הרא"ש בפסקיו:
הרמ"ך כתב שקשה על האומרים דכל שאין חותמו בולט מותר אמאי צריך לתרץ דפרקים הוה לימא על הלוח היה שלא היה בולט ומה שתירץ לעיל בשמעתא חותמו בולט הוי אינו עיקר מדמקשינן בסיפא דשמעתא והא ר"ג יחיד הוה וצ"ע. אי משום הא לא איריא דאפילו נימא דעיקר הוא לא קשה מידי דעיקר תירוצא דשני ליה בין שוקע לבולט לא איירי אלא לענין שמותר לקיימם אבל לעשותם אסור וזה הרב בלעשות איירי, עכ"ל:
צורות הבהמות. כתב הרמ"ך דהא דמות ארבע פנים בהדי הדדי אסור כדאמר אביי והא ארבע פנים הם כדמות חיות ועופות וא"ת א"כ תיפוק לי משום צורת אדם י"ל שאם עשה אדם ושור בצורה אחת גריע מאדם לבדו דלא חזינן ליה מקרא דלא תעשון אתי ותימה למה לא פסק כאביי דהא ליכא מאן דפליג עליה, עכ"ל:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
דברי ירמיהו · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳
א׳
כל העובד עכו"ם ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היה שם עדים והתראה נסקל, ואם עבד בשגגה מביא קרבן חטאת קבועה. בפ' הקדום כתבתי דבע"ז שייך שגגה והתראה וקרבן, משא"כ במגדף ובמגדף לא כתב רבינו התראה וקרבן וכמ"ש לעיל, וי"ל גם כן דבע"ז דימצא עובד מאהבה ומיראה דפטור כמ"ש להלן בה"ו, וא"כ צריכין התראה להבחין דעתו אבל בקבלה לאלוה בכל גוונא חייב וצ"ל בקיבלו לאלוה דצריך ג"כ התראה מטעם שכתבתי לעיל, גם לא מצינו שצריך שנדע שאינו עובד מאהבה ומיראה וצ"ע ונזכר בס"ד להלן בזה, ואולי יש לומר בקיבל התראה ויתרו בו במיתה ודאי אינו מאהבה ומיראה בלבד שלא יגברו עליו כ"כ מאהבה למסור נפשו ומיראה שלא תריע לו ומה תרע לו יותר משיהיה נסקל בעבודתה וא"כ י"ל דהתראה מהאי טעמא בעובד ע"ז.
ג׳
במד"א בשאר עבודות, חוץ ממשתחוה וזובח ומקטיר וכו'. עי' בכ"מ שכתב לתרץ למה לא מנה מולק ומקבל וכתב מולק בכלל זובח ומקבל לאו עבודה הוא אא"כ זורק עיי"ש, ותמוה מאוד שלא כתב כמ"ש ברש"י דלא אשכחן דהוי עבודה הנעשים לשם ע"ז, וראיתי בפר"ח שעמד ע"ז וגם מ"ש דלא הוי עבודה בלי זריקה כתב בשחיטה כמו כן נאמר כן, ובזה י"ל דכונת הכ"מ דקבלה תחילת מעשה הזריקה ובלא גמרה בזריקה לאו מידי עביד, משא"כ שחיטה דהוי עבודה שלימה בפ"ע, והנה עי' בחולין מ' וב"ק ע"א בסימן אחד נעשה ע"ז אבל לחייבו נראה דבעי שחיטה שלימה ועי' חולין פ"א ע"ב עיי"ש ומ"ש שם.
ד׳
ספת לה צואה או שניסך לה עביט של מי רגלים חייב, שחט לה חגב פטור אא"כ היתה עבודתה בכך. ועיין בראב"ד שהקשה וכי שחיטת חגב או שחיטת בהמה מחוסרת אבר פחותים הם מספיתות צואה ומניסוך מי רגלים עיי"ש ובכ"מ ובפר"ח בזה. והנה במס' ע"ז דף נ' ע"ב הקשו לרב דאמר שבר מקל לפניה חייב זרק מקל לפניה פטור מספת לה צואה וכו' מאי זריקה המשתברת איכא, ומשני בצואה לחה עיי"ש, וברמב"ם לא חילק בזה כאשר העיר ע"ז בלח"מ. ועי' בתוס' שם בד"ה חייב שכתב דמיירי על כרחך שהיתה רגילה בצואה בדרך אחר דאל"כ לא יגרע חגב ומחוסרת אבר מצואה עיי"ש. ולכאורה בלא"ה יקשה לפי מאי דאיתא במס' סנהדרין דף ס"א למאי דקאמר וכו' אימא יצאת השתחויה ללמד על הכלל כולו, איכה יעבדו למעוטי מאי, וכ"ת למעוטי הפוער עצמו לזובחים, מהשתחויה נפקא מה השתחויה דרך כיבוד אף כל דרך כיבוד אלא למעוטי הפוער עצמו למרקוליס, ס"ד אמינא הואיל ועבודתו בזיון אף כל בזיון קמ"ל עיי"ש, וא"כ לפ"ז על כרחך ספת לה צואה מיירי בע"ז שדרכה בזריקת דברים המאוסים כמו מי רגלים וכיו"ב ולכן תליא בצואה אם הוי בכלל זריקה המשתברת או לא. ולכאורה הסוגיא הנ"ל בלתי מובן דאמרינן ס"ד הואיל ועבודתו בזיון אף כל בזיון קמ"ל, דלמה יהיה עדיף מעבודה דרך כבוד דבעינן דרכה בכך ופוער למרקוליס לא הוי דרכה בכך, וצריכין לומר דהוי כעין זריקה ובד' עבודות א"צ דרכה בכך, ולפ"ז מדאי' קמ"ל דלא צריכין לומר בפוער לזובחים משום שאינה דרך כבוד ולמרקוליס מה"ט אינו חייב משום דדרך בזיון בעינן דרך עבודתו אף בד' עבודות, ומאי דס"ד הוא, לומר הואיל ועבודתו בזיון, נראה דעיקר עבודתו בזיון ועי' להלן אף דמכוין לבזויה נראה דסתם עבודתו לבזוי ונראה דאף במכוין לבזוי חייב ועי' בחי' הר"ן שם לאו דאין מקבלו לאלוה דא"כ לא עביד מידי רק דהוי כמו והתקצף במלכו ואלוהיו וכו' וקלל במלכו ואלוהיו עיי"ש בדף מ"ד ע"א בפירוש בעובד להכעיס עיי"ש. וא"כ י"ל כיון דעבודתו בזיון גם כשמקלל ובזה אותו הוא באמונה שהוא אלהים רק התקצף עליו וא"כ הבזיון הוי ג"כ עבודה בקצף ובהבזיון הזה מקבלו לאלוהיו ולכן כועס עליו, וזה י"ל בפי' הואיל ועבודתו בזיון, וקמ"ל דבעינן שיהיה דרכי עבודה ממש ופוער למרקוליס לא אף דפוער הוי מעין ד' עבודות וכמ"ש לעיל, וא"כ לפ"ז בספת לה צואה אף למ"ש בתוס' ד"ה ספת עיי"ש דוקא בדרכה בכך משום דהוי דרך בזיון ובלעדי דברי תוס' הנ"ל צ"ל בדרכה מיירי, וא"כ האי דספת לה צואה הוי כמ"ש ברמב"ם בהל' ה' אח"ז בעבודה בבזיון דבעי דרכה בכך לא נפק"מ אם הוי דרך זריקה או לא ולא נפק"מ בלחה ויבשה, ובגמ' רק בס"ד כמ"ש בכ"מ דלא מחלקינן בין כדרכה, והרמב"ם קאי למסקנא ומסקנת הגמ' דמס' סנהדרין הנ"ל, וא"כ יש חילוק גדול בין ספת לה צואה דמיירי על כרחך בדרכה בכך לחגב ובעלת מום דמיירי בשלא כדרכה דאם דרכה בחגב ובמחוסר אבר ודאי חייב כן נראה לענ"ד.
ה׳
העובד עכו"ם כדרכה אפי' עשה דרך בזיון חייב, כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו, הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו. עיין בכ"מ שכתב דנאמר לענין שוגג וחיוב חטאת בלבד דבמזיד ולחיוב סקילה לא נאמר דמוטעה הוא ועיי"ש, ועי' בפי' המשנה לרמב"ם ז"ל ואפי' כיון הפוער וכו' לבזוי אותו הנעבד וקלונו חייב חטאת וכו' עכ"ל, ועי' בכ"מ בפ"ה מיסודי התורה בשם הרמ"ך ומ"ש עליו עיי"ש. ולפי מ"ש לעיל בשם חידושי הר"ן בפי' להכעיסו בדף ס"ד ע"א הנ"ל וכמ"ש לעיל י"ל דהוי בכלל מזיד ולא מוטעה דהרי בזה שמבזהו והתקצף עליו ג"כ מקבלו לאלוה רק שבדעתו לבזותו בכעסו וכמ"ש לעיל וא"כ שייך גם בזה התראה ומזיד וכמ"ש לעיל בדעת הרמב"ם בספת לה צואה שג"כ הוי לענין חיוב מיתה אין סתירה למ"ש כאן, דכאן מיירי במכוין לבזוי ולעיל בדעבד בבזיון במה שדרכה לעבדה בזה לבזותה כדאיתא בגמ' ואע"ג דמכוין לבזוי הרי דאפשר ג"כ שעובד בבזיון ואין הכונה לביזוי ונפק"מ בדרך הא' חייב מיתה ובהב' להרמב"ם בגדר שוגג ולהר"ן חייב מיתה, ובס' תורת חיים סנהדרין דף ס"ד השיג על הכ"מ וכתב דמ"ש חייב פי' מיתה עיי"ש וא"כ מסכים ביותר עם מ"ש בהל' הקודמת, אבל מ"ש הרמב"ם בפי' למשניות צריך תיקון לדעת הת"ח. אמנם מ"ש לדעת הר"ן יש לעיין דמנ"ל דכונתו ע"ד התקצף וכו' להכעיסו בהאמינו בו דילמא רק לבזותו ממש משום שאין מאמין בו כדאי' בגמ' כהאי גונא דף ס"ד ע"א בר' מנשה עיי"ש. ולכאורה יש לעיין ג"כ בהל' הקודמת בקיבל עליו לאלוה דחייב באמירה בעלמא וכדאיתא במס' סנהדרין ס"א ע"א אומר אעבוד חייב וא"כ היאך שייך התראה בזה דקודם שאמר אעבוד מנא ידעו שיתרו בו ואח"ז כבר עבר ועבד, ולומר דאעבוד אינו חייב רק באומר עוד הפעם אחרי התראה ג"כ וצ"ע.
ו׳
העובד עכו"ם מאהבה כגון שחשק בצורה זו וכו' או שעבדה מיראתו לה וכו'. ועי' בראב"ד ובכ"מ שם וברש"י סנהדרין ס"א ע"ב שפי' מאהבת ויראת אדם עיי"ש. ונראה כדעת רבינו דלדעת רש"י וראב"ד יקשה דאיתא אביי אמר חייב דהא פלחה, ורבא אמר פטור אי קיבלה עליה באלוה אין אי לא לא, דאם הוי אונס על קבלתו לאלוה למה יהיה חייב לרבא דסוף סוף גם ע"ז אנוס הוא והתורה לא חייבה רק ברצון ולא מיראה ואהבה של אדם רק בעובד משום הע"ז עצמה ואם קיבלו לאלוה בשביל רצון בני אדם לא יהיה חייב, ולכן פי' לאהבת ויראת הע"ז דאז פטור אבל בקיבלה לאלוה שפיר חייב דהוי עבודה זרה ממש, ודוחק לפרש בגמ' אי קבלה באלוה בלי אונס דלא נראה כן גם כמ"ש ז"ל לדעתם אפי' מיראת ואהבת אדם בקיבלה לאלוה חייב, ועיין מ"ש בריב"ש בכל עבודת ע"ז הוי כן מיראה ומאהבה עי' במרכבת המשנה שיש שאין מקבלין לאלוה ומאמינים שיש להם יכולת להרע ולהיטיב עיי"ש ועי' בחי' הר"ן סנהדרין. ולכאורה יש להביא ראיה לפי' הרמב"ם דלפי' רש"י מאהבת אדם ויראת אדם ולא חשבה בלבו לאלוהות עיי"ש, קשה ממס' חולין דף מ"א ע"ב בסוגיא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דאיתא שם ה"מ בכותי אבל ישראל לצעורי קמכוין וברש"י ואין דעתו לע"ז עיי"ש, והנה הרי ניסך ושחט לע"ז, ומ"ש עבודה מיראת האדם ואהבתם לעובד ע"ז לשנאת האדם ולצער אותם, וא"כ לאביי יהיה חייב אף בכה"ג וכמו כן נאסר. והנה לומר לחלק דהוי כמשתחוה להר דאינו נאסר ועובדיה בסייף וכ"כ לאביי אף דחיובי חייב להעובד אפ"ה אין הדבר נאסר, אבל יקשה לחלק כן דשם בהר אין לנו למודא ע"ז שאין נאסר אבל בלעדי זאת כיון שהעובד חייב מסתברא דיהיה נאסר לכן נראה לדעת רבינו בה"ג שנודע דדעתו כן פטור לכו"ע רק באהבה ויראה לע"ז פליגי. אמנם יש לעיין בכל עובד ע"ז האיך נחייבו מיתה שמא עובד מאהבה ומיראה והנה מאהבת ויראת אדם כמ"ש ברש"י יש לומר כשנדע שאין לפניו לא יראה ואין למי אשר יעשה רצונו בזה, אבל לפי' הרמב"ם מיראת ואהבת הע"ז מי יודע רוח בני אדם שמא חשקה נפשו בו בלבד או עלה יראתה עליו מבלי לקבלה לאלוהות, ובמשנה איתא האומר אלי אתה בפ"ע ועובד בפ"ע. והנראה דסתם עובד אינו מאהבה ומיראה רק כשנראה ונודע שהוא כן ואז פטור לרבא אבל מסתמא אין לחוש כן, וצ"ע דהרי אין הולכין בנפשות אחרי הרוב דאם ימצא עכ"פ מיעוט העובדים מהנ"ל האיך נחייבו מרובא למיתה, ובחידושי הר"ן בשם הראב"ד וז"ל ורבא אמר פטור דניהו דתנן דבעבודה שבעבודות חייב אע"פ שלא אמר בפי' אלי אתה היינו משום בכל שעובד איזו ע"ז באיזו עבודה מסתמא הוא קבלה באלוה אע"ג דלא אמר בפירוש, אבל זה שצוו עליו בקנס מיתה שיעבוד כך לע"ז ומיראת המות הוא עובדה פטור דודאי לא קבלה עליו באלוה ואין זה משום אומדנא שקבלה באלוה כיון שעבודה זו מחמת אונס והיינו דקאמר רבא אי קבלה באלוה אין אי לא לא וכו' עכ"ל, ודבריו לדעתו שפי' מיראת מיתה עיי"ש אבל לדידן שפי' יראת ממון וכיו"ב מ"מ נראה כמ"ש ז"ל דאמרינן מסתמא אם לא נדע ההיפוך דדעתו לשם ע"ז ולא ליראה ולאהבה מאדם ולע"ז וכיו"ב. אמנם יש לעיין עוד כמו במס' חולין הנ"ל דאמרי' לצעורי מכוין וזה משום חזקת כשרות אף דאין לנו הוכחה זולתו וא"כ נאמר בכ"מ משום יראה ואהבה עושה אף שאין יודעין כן ואם לקולא שלא לאסור דבר אמרי' לצעורי משום חזקת כשרות ומכ"ש שלא לחייבו מיתה ולפ"ז יהיה צריך שנדע שאין לו יראת אדם ע"ז ולא נמצא כן. ועי' במס' סנהדרין דף ס"ט ומ"ש בס' שב שמעתתא בענין רוב בנפשות בנתחזק מקודם ומ"ש במקו"א בזה וצ"ע. והנראה בזה כמ"ש לעיל מדהתרה למיתה על כרחך לא הוי עבודתו מאהבה ומיראה דא"כ היה לו לירא מהמיתת בי"ד ואין לו יראה גדולה מזאת, גם לא מאהבה ימסור א"ע למיתה אם לא שיעשה ככה עבור כי קבלה לאלוה, משא"כ במס' חולין הנ"ל דמיירי בלא התראה כדאי' שם ובמס' סנהדרין בהאי מחלוקת דאביי ורבא דידעינן שעשה מאהבה ומיראה, ולכן אמרינן במס' חולין מ"א ע"א שם בגמ' בהתרה עצמו למיתה לא אמרינן לצעורי וכו' עיי"ש. ונאמר ליישב במ"ש קושית הפר"ח על פי' הרמב"ם ממס' סנהדרין דף ס"א בגמ', בדאמרי ליה כך מטיבה וכך מריעה כיון דידע שבחיה דע"ז וקאמר תו לא הדר וכו' עיי"ש, והרי להרמב"ם בעובדה בשביל שמטיבה ומריעה פטור ומכ"ש כשאומר הן עיי"ש, ושם י"ל כיון שאמר נעבוד במסית מסתמא דעתו לקבלת אלוהות, גם במסית דא"צ התראה כ"כ אזלינן בתר רובא במסית והחמירה התורה בו כיון דהזיד לעבוד עכ"פ ויצא להסית, אמנם עיין בתוס' שם דף ס"א ע"א בד"ה ומר סבר שקאי שם על הניסת עיי"ש, ולכאורה בניסת צ"ע בהתראה האיך שייך התראה לניסת קודם שאמר הן ולא יהיה התראה למסית דלפ"ז צריך לצמצם ולהתרותו טרם שאמר הן, או שצריך לומר עוד הפעם הן אחרי התראה, וא"כ דהוי התראה לא שייך לומר מיראה ומאהבה בלי קבלה לאלוהות וכמ"ש לעיל כיון דהוי במיתה ועל כרחך כונתו משום כי מטיבה ומריעה מקבלו לאלוהות וכמ"ש ומיושב קושית הפר"ח לענ"ד. והנה בגמ' סנהדרין ס"א ע"א התם בזובח להכעיס וברמב"ם לא הביאו והנה י"ל דהוי בכלל מאהבה ומיראה אבל לדעת הר"ן הנ"ל וכמ"ש לעיל הוי עובד ממש, והנה בסוגיא נאמר כן לרבא בר"ח דאמר יצאת השתחויה על הכלל כולו, אבל לפי' הר"ן ז"ל לכו"ע כן.
ח׳
פרצופות המקלחות מים בפני עכו"ם לא יניח פיו על פיהם וישתה מפני שנראה כמנשק לעכו"ם. בגמ' במס' ע"ז דף י"ב ע"א ואי תני הני תרתי דליכא סכנה אבל מעין דאיכא סכנה אימא לא צריכא עיי"ש, וכן העתיק הטור יו"ד בסי' ק"נ ובר"ן שם כתב דאיכא סכנה שמא מיית לאו דוקא דא"צ לסכן נפשו בשביל מראית עין ומובא בשו"ע שם, ועי' בנימוק"י במס' סנהדרין דף ע"ד שכתב אבל וכו' ליכא איסורא אלא לפני עור וכו' והאי לאו בע"ז בלחוד איירי אלא כולל הוא כל המצות ולא מקרי אביזרייהו דע"ז וכו' עכ"ל, והנה שם הוי בלפני עור דאורייתא, מכ"ש במראית עין דהוי רק מדרבנן, ועי' במל"מ בפ"ה ה"ב מיסודי התורה עיי"ש. וראיתי בשו"ת הרדב"ז בח"א בפי' ללשונות הרמב"ם סי' ט"ז שעמד על הלשון לא יניח פיו על פיהם משום שנראה כמנשק וכו' דהרי אם הפרצופות ע"ז ממש הרי הוי מנשק ממש ואף שאין מתכוין הוי פסיק רישא ולכן פי' דפרצופות אינן ע"ז עיי"ש, ובס' מרכבת המשנה בהל' שבת פ"א בסוגיא דשאין מתכוין רצה להחליט מזה דדבר שאין מתכוין לעבירה אף שמכוין לגוף המעשה כמו נדון הזה מותר עיי"ש, ובמקו"א כתבתי להוכיח נגד זה עיי"ש, ומ"ש ברדב"ז דהוי פסיק רישא י"ל למ"ש בר"ן במס' חולין בפ' גיד הנשה דבהנאה לא שייך פסיק רישא עיי"ש וטעמו כנראה דכיון שאינו מתכוין להנאה לית ליה הנאה כלל ואין דומה לאינו מתכוין למעשה דעכ"פ המעשה נעשה, וכמו כן בע"ז על המחשבה לקבלת אלוהות לא שייך פסיק רישא, ואף לאביי דעובד מיראה ומאהבה חייב משום דהא פלחא ואף דלא כיון לקבלת אלוהות, והנה לפי' הרמב"ם ז"ל כמ"ש בריב"ש הנ"ל דשם מקום יותר לאסור, ולפי' רש"י ורמב"ם ג"כ י"ל דשם הוי עבודה ממש רק דמחוסרת הכונה, אבל בזה ששתה דרך נישוק גם המעשה בלתי מוכח שהרי כל מי שרוצה לשתות צריך ג"כ ליתן פיו על פיהם וא"כ אין המעשה מוכיח לנשיקת הע"ז וא"כ בלא כונה וגם המעשה בלתי מוכחת לא מקרי פ"ר דרק במעשה המוכח לעבודה בלבד מקרי עבודה ולא הבלתי מוכח כלל, ורק מראית עין בלבד, ויותר מבואר למ"ש הר"ן הנ"ל בכל סתם עבודה הוי לקבלת אלוהות ולכן כמ"ש לא נאמר שמא לאהבה וליראה, אבל בכה"ג דעומד סתמא לשתיה ולא לע"ז משום חזקת כשרות וכל עבודה שנוכל לומר שהיא לדבר אחר לא מקרי עבודה כלל. ונוכל לפרש דעת הטור הנ"ל שכתב דמשום מראית עין אפי' במסכן נפשיה אסור עיי"ש ונ"ל דמשום דאיתא איסורא דמ"ע ועבר על זה וא"כ נפקע חזקת כשרות והוי כעובד ע"ז ממש עי"ז, אבל יקשה לומר דמ"ע רק מדרבנן גם במקום סכנה נאמר לפ"ז דתליא אם סכנה ידוע לאחרים דנראה דרק בלא ידעו מהסכנה שייך מ"ע, ומ"מ כמ"ש הוי רק איסורא דרבנן.
ט׳
העושה עכו"ם לעצמו אע"פ שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה, שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה, וכן העושה עכו"ם בידו לאחרים אפי' עשאה לגוי לוקה, שנאמר ואלוהי מסיכה לא תעשו לכם לפיכך העושה עכו"ם בידו לוקה שתים. ועי' בלח"מ שכתב דלא הוי לאו שאין בו מעשה משום דהאחר עושה מעשה, ובמרכבת המשנה עמד ע"ז שהרי אין שליח לדבר עבירה, ועי' בס' החינוך סי' כ"ז שכתב וז"ל ותמיה אני על הרמב"ם ז"ל שכתב שאין הפרש בין שיעשה בידו או יצוה לעשותם שהרי מצוה משלח הוא וקיי"ל משלח פטור עכ"ל. והנה מקור דברי הרמב"ם נובע מספרא פרשת קדושים מובא בס' המצות ל"ת ח' ברמב"ן שם, וז"ל הספרא שם א' י"ב, ואלוהי מסיכה לא תעשו יכול יעשו להם אחרים ת"ל לא לכם אי לא לכם יכול יעשו לאחרים ת"ל לא תעשו לא לכם, מיכן אמרו העושה ע"ז לעצמו עובר משום שתי אזהרות משום לא תעשו ומשום לא לכם, ר' יוסי אומר משום שלש משום לא תעשו משום לא לכם ומשום לא יהי' לך עכ"ל ועי' בקרבן אהרן שם. ועל הקושיא משום אין שליח לדבר עבירה, נראה בכה"ג כמו שחייבתה התורה מיתה שאומר אלי אתה אף שהוא בלי מעשה, וזה שמצוה לעשות ע"ז הוי ג"כ כבוד ע"ז ואף דאין חייב מיתה על זה שאינו בכלל עבודות מ"מ הוי כמכבד ומרבץ וכיו"ב ועכ"פ בכלל לאו שיש בו מלקות ושאני ע"ז משאר איסורים דעיקרו במחשבה ועל מחשבה בקיבל לאלוה בלי מעשה חייב מיתה ובמחשבה חייבתו התורה מלקות במצוה לעשות ע"ז ובע"ז אף בשאין בו גמור ממיתין ולוקין, ובמרכבת המשנה כתב דהמסירה ליד השליח הוי מעשה עיי"ש, ולפי דבריו בעושה שליח בלי כי מסרו לידו פטור ולמ"ש אף בכה"ג חייב בכל היכא דחייב על המחשבה אפי' באין בו מעשה חייב גם י"ל דגם בגורם חייבתו התורה ובשליחות עכ"פ גורם הוי וצ"ע ולמ"ש במרכבת המשנה צ"ע ג"כ במ"ש בס' החינוך בשאין בו מעשה בעשהו במעשה כיון דאפשר בלא מעשה פטור ועי' במל"מ בהל' מלוה ולוה בזה עיי"ש.
י׳
אסור לעשות צורות לנוי ואע"פ שאינו עכו"ם שנא' לא תעשון אתי כלומר צורות של כסף וזהב שאינו אלא לנוי כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהם עכו"ם ואין אסור לצור לנוי אלא צורות האדם בלבד. הנה האי שכתב כדי שלא יטעו בהן הטועים וכו' אין לפרש משום חשד ומראית עין דלא מצינו לגזור ע"ז רק מדרבנן וזה מדאורייתא ואח"ז כתב ואם צר לוקה, ולא שייך על חשד ומ"ע מלקות, ונראה מ"ש הטועים קרא כן בלשונו העע"ז הכונה שיזנו אחריה כמו שמצינו ויזנו אחרי האפוד, ומהאי טעמא גם באחרים עשו לו אסור וכמ"ש ז"ל ועי' בכ"מ ובשו"ת מהרי"ט ח"ב חיו"ד סי' ל"ה, אבל כמ"ש ז"ל דדעתו כמסקנא להתלמד שרי, ולכאורה לטעמו גם להתלמד יהיה אסור וגם אשר יקשה ביותר דמשני מעיקרא של פרקים היה אם בכולמו טעמו שלא יטעו אחריה למה יהיה שרי להתלמד כיון דאפשר שיהיה בשל פרקים להתלמד בו, והנה הרמב"ם לא הביא דלהתלמד שרי ועי' בכ"מ מ"ש ע"ז ובשו"ת מהרי"ט הנ"ל כתב מלשונו מדלא כתב אפי' לא עשאן אלא לנוי וכתב שאסור לנוי וזה דבר קבוע שיטעו בו ולא להתלמד דהוי עראי עיי"ש, וי"ל גם כן מ"ש לנוי דוקא לנוי אבל במעשיו ניכר שאינה לנוי ונודע שרק להתלמד כגון של פרקים או כיו"ב בלי הוד והדר לו מותר. אמנם ברש"י דף מ"ב ע"ב במשנה צורת חמה צורת לבנה כתב צורת חמה מזל חמה וכן לבנה עיי"ש, ולפ"ז לא שייך אתו למטעו אחריה דצורת שעשה רבן גמליאל היה לבנה ממש ועי' במהרמ"ל שהקשה ג"כ על סוגית הגמ' מ"ג ע"ב מאי מקשינן לר"ג משום חשדא דע"ז והלא ר"ג לא עשה כעין מזל הלבנה והניחו בקושיא ובפי' משניות לרמב"ם במס' ע"ז שם וז"ל ואמרו צורות הלבנה ר"ל שימצא הצורה המיוחסת אל השמש והצורה אל הלבנה על איזה דעת שיהיה עכ"ל, ולפי' לא יקשה גם קושית מהרמ"ל הנ"ל על רש"י י"ל דרש"י כתב כן במשנה במצא צורת חמה ולבנה להוליכו לים המלח דזה בצורה הנעבדת לרוב וצורתו מוכח עליה כמו במזל החמה ולבנה, אבל בצורת הלבנה וחמה בעצמם אשר לפעמים נעשו לנוי ופעמים לעבוד א"צ להוליך לים המלח אבל חשדא שייך שפיר כנראה לענ"ד, ועי' בש"ך קמ"א ס"ק ל"ח, והאי דמשום ספיקא א"צ להוליך לים המלח טעם בדבר ואין כאן מקומו. אמנם מ"ש ברמב"ם בטעמו לפי סוגית הגמ' נראה דהוי כמו בדמות היכל ומנורה וכו' דלא שייך לטעות אחריו וצ"ע מ"ש לעיל בזה, ונראה רק מסברה בלבד נאמר כן, ושניהם ממקרא נלמדו, ואפשר לומר מדאמרינן לס"ד לא אמרו אלא שאפשר לעשות כמוהם ועי' ברש"י דבשאר הוי ציור בלבד וכמ"ש הר"ן ומהרי"ט דלא הוי צורת הלבנה ממש, וא"כ אף למסקנא דגם זה אסור אבל טעמא אחרינא משום דלבני אדם הוי ציור לבנה וחמה וכמ"ש ברמב"ם הנ"ל אף דלא הוי כמוהו לאסור מטעם כדמות משמשים לפני הנאמר באולם ומנורה וכיו"ב אבל שייך אתו למטעי אבתרייהו וכה"ג לחומרא דרשינן טעמא דקרא לכו"ע כמ"ש בתוס' במס' סוטה דף י"ד עיי"ש, אבל כנראה מלשון הרמב"ם רק באדם ס"ל טעמו הנ"ל ובחמה ומלאכים וכיו"ב כתב דמות משמשין לפני, ונראה משום דאיתא לא תעשון אתי לא תעשון אותי וחלילה אין שום דמות למעלה ולא שייך לומר דומה לאותו יתעלה חלילה רק משום דמיון לע"ז, וזה הנראה לענ"ד ביותר, ופי' בריטב"א לא תעשון אותי, כדרך שאומר הכתוב במשליו על האדם בצלם אלוקים עשה אותו ואע"פ שהוא משל חש הכתוב לעשייתו מפני כבוד של מעלה וכו' עכ"ל, ומובן במ"ש בפ' בצלם אלוקים אלוקים פי' בעל כוחות כולם ובאדם הנקרא עולם קטן כולל כל כוחות הנמצאות בחיי האדמה, ומובן ביותר מ"ש, ועל שאר דברי הרמב"ם עי' במהרי"ט הנ"ל ובפי' הרמ"ך שהובא בכ"מ עי' במרכבת המשנה עיי"ש. אחר שכתבתי הנ"ל ראיתי בס' מעשה רוקח בחי' שהביא בשם גאונים קדמונים ז"ל על הרמב"ם שהביא בשם ס' הבתים וז"ל רבינו כתב בפי' המשנה שלא אסרו צורת חמה ולבנה אלא כשעושים בצורות ידועות לעובדיה אבל אם נמצא עליה צורת חמה בעיגול ולבנה בחצי עיגול אין אסור ובהלכותיו לא ביאר מזה דבר ונראה לי הואיל והקשו בתלמוד מרבן גמליאל שעשה צורת לבנה ודאי לא עשה אותה כדמות עובדיה אלא כדרך שמציירין אותה על הלוח שמענו שאפי' בדרך זה אסור ואפשר שכן דעת הרב ז"ל בהלכותיו עכ"ל, והנה לא כתב בפי' בנמצא בעיגול לא רק כמ"ש לעיל לשונו ממש, ומ"ש בצורות ידועות יש לפרשו על הצורה שאנו מציירין שג"כ אינו צורת החמה ולבנה ממש שאינם רק זהירתם וכמ"ש ז"ל, גם כמ"ש לעיל דהרמב"ם כמו רש"י פי' כן במשנה במצא ולענין ים המלח דאז בעינן כדרך עובדיה ממש וכמ"ש ומיושב הקושיא מר"ג וכן נראה לענ"ד.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
סדר משנה · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳
ג׳
ואזהרה של עבודות אלו וכיוצא בהן הוא מה שכתוב ולא תעבדם וכו'. הנה רבינו הן בספרו זה מקדש מלך והן בספרו מנין המצות חלק הלאוין הוציא מקרא דלא יהי' לך אלהים אחרי' ע"פ וגו' ארבע מצות לא תעשה, והם האחת שלא להאמין בזולתו ית' ענין אלקות מה, השנית שלא לעשות צורות ופסילים באופנים ותנאים הנאמרים בהם אפי' שלא לעבדם, הג' שלא להשתחות לע"א או לעשות לה אחד מהעבודות שבפנים כגון ניסוך וזביחה וקיטור אפי' אינן דרך עבודתה, הד' שלא לעבוד בשום עבודה אחרת זולת עבודת שבפנים אם הוא דרך עבודתה אותן העבודות, וכן מתבארים דברים הללו ממה שכתב בספרו ס' היד לעיל בהל' יסה"ת פרק א' הלכ' ו' וממה שכת' פה הלכ' זו, וממה שכת' לקמן בפרק זה הלכה ט', וראיתי להרמב"ן בהשגותיו על ספר מנין מצות לרבינו קרא אחריו מלא כאילו השיג על אחד מן התלמידים הקטנים שכתב על רבינו שזה טעות מפורסם שלא נזכר מה שהביא הוא בעצמו כמה פעמים והוא מאמר ר"ש במסכת מכות דף כ"ג תרי"ג מצות נאמרו לו למשה וכו' אמר רב המנונא מאי קרא תורה צוה לנו משה מורשה "תורה" בגימטריא תרי"א הוי אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום ואם כדברי רבינו הרי שמענו מפי הגבורה ה' מצות ממנין התרי"ג, דהיינו מצות עשה אחת והיא האמונה במציאות אלקותו ית' ממאמר אנכי ה' אלקיך וכו' וארבע מצות לא תעשה שיוצאים מהפסוק של לא יהיה לך וגו' ואם כן לא שמענו מפי מרע"ה אלא רק תר"ח והיאך קאמר קרא תורה צוה לנו משה שהוא תרי"א ובספר מגילת אסתר שם ירד להציל ולא הציל, ונוראות נפלאתי מקדושת הרמב"ן ומהפלגת חסידתו הראויות להיותם סיבה קרובה לחלוק כבוד ביותר למעטה תהלה לרבינו ז"ל ולחפש בזכותו אף בדרך רחוקה, ולא די ששכח דברי הגמרא לפי הבנת הרמב"ן אלא אף זו לחשוד את רבינו הגדול בשגיאה עצומה כזה שישכח דברי עצמו מה שהזכיר בספרו שם הרבה פעמים, חם לבי בקרבי כי זה היה פחיתות גדול אפי' למחבר קטן הערך מאד, כמ"ש בספרו המורה בפתיחתו שם בד"ה הקדמה סיבות הסתירה וכו', אף כי לרב וגדול כזה רבינו הגדול הס מלהזכיר וכן כתב באחד מתשובותיו שאין תפיסה יותר גדולה על המחבר אלא כשיתפוס בסתירות דבריו עצמו, אבל אני בעניי אומר אני בס"ד כי דברי רבינו ראוים אליו דברי אלקים חיים ומלאך ה' צבאות הוא אין בשפתיו כושל והוא בהקדים לך הקדמה אחת קטנה כמעט מבוארת מעצמה, דע דהא דמנה רבינו בספרו מנין המצות חלק הלאוין מנין א' וגם לעיל בהל' יסה"ת פרק א' הלכה ו' דמקרא דולא יהי' לך נפקא אזהרה שלא יקבל באלוה זולתו ית' הנה זה הוא אזהרת האמנת השיתוף חלילה, ועיין עוד שם הלכה א', ב' וג', וכן מבואר להדיא מדברי הסמ"ג בחלק הלאוין מנין א' שכתב המצוה הראשונה שלא להעלות במחשבה שיש שום אלהות זולתו שנאמר לא יהי' לך אלהים אחרים ע"פ, מכאן אסרה התורה הקיום והשיתוף וכו' ומלשון "על פני" דורש המדרש כפשוטו שאסור לשתף שם שמים וד"א, ובפרק ארבע מיתות (דף ס"ג ע"א) איתא שכל המשתף ש"ש וד"א נעקר מן העולם שנאמר בלתי לה' לבדו, המקרא ההוא (של זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו), בא לעונש, וזה (של לא יהי' לך וגו' ע"פ וגו') אזהרה וכו' והנה כבר ידוע דרכו של הסמ"ג שברוב המקומות בחיבורו שם נמשך אחר דעת ודברי רבינו אם לא במקום שביאר וכותב בפירוש שהוא חולק על רבינו ומבואר מזה שגם כוונת רבינו כן היא שהוא מזהיר על האמנת השיתוף ח"ו, ולכאור' קשה לענ"ד טובא בדרשא דר"ש דאזנינו לא שמענו מפה קדוש מרע"ה כי אם מנין תרי"א מצות, הלא באזנינו שמענו מנין תרי"ב מצות, והוא דהא רבינו לקמן בהל' מלכים פרק ט' הלכה ב' כתב דכל מיני עשיית פסילים אפי' שלא לעבדן כלל ואעפ"י שהם עשוים רק לנוי בעלמא אסור ג"כ לב"נ לעשותן רק שאינם נהרגים עליו ושהוא בכלל ע"א שהוזהרו עליה ב"נ, וגם שנצטוו ב"נ שלא להשתחוות ולזבח ולקטר ולנסך לע"א אעפ"י שהן שלא כדרך עבודתה ושלא לעבוד ע"א בשום עבודה שהוא דרך עבודתה בכך שכל אלה הם בכלל אזהרה ע"א שהוזהרו עליה הב"נ והנה בהוריות דף ח' מסיק התלמודא דיו"ד מצות נצטוו ישראל במרה, דהיינו שבע מצות ב"נ וחזר מרע"ה וצוה אותם אז בעת ההיא ועוד לו שם בג' מצות נוספות דינים שבת ופרה, א"כ הרי כבר נצטוו במרה מפי מרע"ה גם על ע"א שכבר הוזהרו עליה ב"נ ובכללה כל האזהרות האמורות לעיל והם שלא לעבוד ע"א אף בעבודות שאינן עבודות פנים אם רק הוא דרך עבודתה של ע"א ההיא שעבדה, ואף בעבודות שאינן דרך עבודתה שלא לעבדה אם הן מעבודות פנים שהם השתחויה וזיבוח וקיטור וניסוך, ושלא יעשו פסילים אפילו הם רק לנוי בעלמא א"כ גם אזהרת לא יהי' לך שמענו כבר מפי מרע"ה במרה קודם שנצטוינו עליה מפי הקב"ה בשעת מתן תורה, וא"כ היאך קאמר תורה צוה לנו משה מורשה וגו' שע"י מרע"ה צוה לנו רק מנין תורה דהיינו תרי"א מצות והרי נצטוינו על ידו תרי"ב מצות, ואין להתעקש דקרא קאמר תורה צוה לנו משה וגו' היינו משה בלבד, אבל אנכי ולא יהי' לך לא מפי מרע"ה לבד שמענום אלא גם מפי הגבורה, דזה אינו, חדא שהדבר בעצמותו הוא עקש ופתלתל, דאטו תורה צוה לנו משה בלבד כתיב וכמו דפריך הגמ' דפסחים דף ל"ו מידי בלבד כתיב וכו' וכן ביתר מקומות בש"ס, אף גם זאת שנית א"א לפרש הקרא דתורה צוה לנו משה הכי דאם נאמר כן דכוונת הקרא הוא על מה שמרע"ה לבד צוה לנו תקשה דחסר טובא ממנין תרי"א דהא הלא גם הז' מצות ומצות מילה ומעשר ותפלה לפי דעת רבינו הא כבר נצטוינו עליהם מפי אדם הראשון ונח ואברהם ויצחק ויעקב ועמרם וכמבואר כן לקמן בהלכו' מלכים פרק ט' הלכה א' וב' וא"כ אבד חשבון חשבונות של מצוה חשבון תרי"א דחסר טובא מהך מנינא א"ו צ"ל כיון שמה שאנו עושין היום מן הז' מצות ומצות מילה ומעשר ותפלה, הוא מפני שנצטוינו עליהם מפי מרע"ה לא שאנו עושים אותם מפני שנצטוו עליהן אדם הראשון והאבות ועמרם וכמבואר כן לקמן בהלכות מלכים פרק ח' הלכה י"א יע"ש (ועיין מה שכתבתי בס"ד מקור לדברי רבינו שם) ממילא שפיר שייך לומר צוה לנו משה דהיינו שע"י משה עבד ה' נתחייבנו לקיים סך תרי"א מצות כי בצאת ישראל ממצרים והיינו לו יתברך לעם סגולה נפטרנו מהציווים של הנביאים הקודמים ולא נתחייבנו רק להיות דמשה הוא צום אותנו, א"כ גם גבי לא יהי' לך לענין אותן האזהרות כולן שהן נכללות בקרא ההוא הרי אנו עושים אותם מכח מה שכבר נצטוינו עליהן מפה קדוש מרע"ה במרה, ומאי אהני לן במאי דתנא ליה בכפילא במה שהקב"ה בעצמו ובכבודו חזר ושנה לן שהרי לא נתחדש לנו לא נוסף לנו חיוב על החיוב שקבלנו כבר ע"י ציווי משה במרה ולמה לא יפול על האזהרות הללו של לא יהי' לך לשון צוה לנו משה מורשה וכו' אין זה אלא תימה, והנראה לענ"ד ברור בס"ד בישוב זה, הוא דהא כבר כתבנו לעיל מדברי רבינו והסמ"ג דאזהרות לא יהי' לך המזהיר על האמנת אלהות בהזולת, הוא שהוא מזהיר על האמנת השיתוף, והנה התו' בסנהדרין דף ס"ג ע"ב בד"ה אסור לאדם שיעשה וכו' ובבכורות דף ב' ע"ב בד"ה שמא יתחייב לו וכו' כתבו דב"נ לא הוזהרו כלל על האמנת השיתוף עיין בתוס' דמגילה דף כ"ח בד"ה תיתי לי וכו' ועיין בש"ע א"ח סוף סימן קנ"ו ובש"ע י"ד סי' קמ"ז ובספר הארוך ב"י שם, ועיין לעיל בהל' יסה"ת פרק א' הלכה ז' בד"ה לפיכך א"א שיהי' אלא א' וכו' וא"כ מעתה צא ולמד דאף דיציבא מילתא שהב"נ נצטוו על אותן ג' אזהרות הנכללות בקרא של לא יהי' לך והם שלא לעבוד ע"א כדרכה בשום עבודה שבעולם, שלא להשתחוות לע"א או לעשות לה עבודה מאותן עבודות פנים אפילו היא שלא כדרכה, שלא לעשות פסל וכל תמונה אפילו שלא לעבדה, אבל הנה כל אלה האזהרות הם נכללות באזהרת לא תעשה לך פסל וגו' ולא תשתחוה ולא תעבדם וגו' אבל אזהרת האמנת השיתוף שהוא יוצא מלא יהי' לך אלהים אחרים ע"פ וגו' וכדבר שנאמר בשם רבינו והסמ"ג, הנה על אזהרה הזאת לא נצטוו הב"נ בכלל אותן ז' מצות שלהן, וממילא במרה כשקבלו ישראל ע"י מרע"ה ז' מצות של ב"נ לא קבלו ולא צוה אותן מרע"ה אלא רק אותן הדברים מה שנצטוו עליהן ב"נ מאז תחיל ארץ מיום ברוא אלקים את האדם ע"י אדם הראשון והנמשכים אחריו, דהיינו אותן ג' אזהרות היוצאים מפסוק לא תעשה לך פסל וגו' ולא תשתחוה להם ולא תעבדם וגו' אבל על אזהרת האמנת השיתוף היוצא מקרא של לא יהי' לך וגו' לא נצטוו עליו אז במרה ולא קבלוהו ישראל עדיין ולא שמעתו אזן מעולם עד עת בא דברו דבר ה' אמרת ה' צרופה הוא ית' בעצמו ובכבודו צונו באזהרת לא יהי' לך על האמנת השיתוף (ואיפו זאת עדיין הב"נ לא הוזהרו על האמנת השיתוף כי תורה צוה לנו משה וגו' לנו לבדנו נאמרה האזהרה של האמנת השיתוף ולא להם שהם אינם צריכים לקיים אלא אותן ז' מצות שלהן שכבר נצטוו עליהן ביום עשות ה' אלקים את השמים ואת הארץ וכבר הם נקראים בזה חסידי אה"ע ויש להם חלק לעוה"ב, רק שהם חייבים לשמוע בקול איש זה מרע"ה שהודיע לנו בתורה שנצטוו עליהן כבר קודם מ"ת ועדיין חיובן עליהן עיין לקמן בהלכו' מלכים פ' ח' הלכה י"א ומ"ש שם בס"ד בזה) ומעתה שפיר קאמר הגמ' דמס' מכות הנ"ל דתרי"א מצות שמענו מפי מרע"ה, והיינו שכל אותן התרי"א מצות נתחייבנו בעשייתן ושמירתן להיות נצטוינו עליהן מפי מרע"ה וקבלנו עלינו לשמור ולעשו' ככל אשר יצא מפיו בשם ה' אלקינו, ואף אותן ג' אזהרו' שחזר הקב"ה בעצמו ובכבודו וכפל אזהרתן בסיני דהיינו שלא לעשות פסל אפילו על דרך הנוי בעלמא, ושלא לעבוד ע"א בעבודת פנים אפילו שלא כדרכה, ושלא לעבוד ע"א בשום עבודה שבעולם שהיא דרך עבודתה אבל כל אלה כבר קבלנום עלינו ונתחייבנו בהם מכח מה שנצטוינו עליהן מפי מרע"ה בהיותינו במרה, וכפילת ציווים ואזהרתם שנית ע"פ ה', הנה הוא רק כמו יתר אזהרות וציווים שמצינו שהוכפלו הרבה פעמי' בתורה ולא ימנו במנין, אלא לאחת כי כפילת אזהרתן וציווים אינו אלא לחזק הענין ולהפליג השמירה בו לא שיש בו תוספות חידוש במנין כמבואר כל זה בספר שרשי המצות לרבינו, לא כן שתי אלה הציווי והאזהרה, והם הציווי האמנת מציאות אלקותו יתברך היוצא מפסוק אנכי ה' אלקיך וגו' שבמצוה זו ג"כ לא נצטוו ב"נ וכמו שהארכתי בס"ד לעיל בהלכות יסה"ת פרק א' הלכה ו' וגם כתבנו שם דכבר אפשר קיום המצות כולן בלתי האמנת אמיתית מציאות אלקותו יתברך זיל גמור משם ומצאת שם ראיות ברורות (א"ה ז' מצות שנצטוו עליהן ב"נ כולם שקולות בדעת האדם ומי שאינו איש מושחת מדעת יקל עליו קיומם, ולהכחיש במציאת הסבה הראשונה אין תועבה גדולה ממנה והוא ממין ע"א שגם ב"נ חייב עלי' מיתה אבל אינו מוזהר על השיתוף אם הוא מאמין במציאת אדון עולם שהוא יוצר הכל רק מסר הנהגתו לאחד מצבא השמים ועליהם נאמר כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים והיינו דקרו לי' ית' אלהא דאלהא, אבל המאמין שאין סבה ראשונה למציאות הזאת משחית נפשו ויגיע באחרונה לתכלית השחתה) והשנית הוא אזהרת האמנת השיתוף היוצא מפסוק לא יהי' לך אלהים אחרים ע"פ וגו' ששתים הללו לא קבלנו אותן במרה ע"י מרע"ה כי לא שמענו דבר ה' בזה אז מפי משה עד עת זו מ"ת כי פיו ית' הוא בעצמו ובכבודו דיבר אלינו בחרב לאמר ואת קולו שמענו מתוך האש מדבר ציווי אנכי ה' אלקיך וגו' ואזהרת לא יהי' לך אלהים אחרים וגו' אז קבלנו עלינו לחוק ומשפט דבר ה' שתי אלה לנו ולבנינו עד עולם לשמור ולעשו' ככל היוצא מפיו ית' לא נטה ימין ושמאל ואף כי ששתי אלו נאמרו ג"כ כל אחד ואחד אח"כ ע"י מרע"ה הרבה פעמים בתורה ציווים ואזהרות עליהן וכמבואר במקראי קדש מ"מ שתי אלה לא בשם יקראו שנצטוינו עליהם מפי מרע"ה כיון שכבר קבלנום עלינו ע"י ציוויו ית' מה לנו בכפילתן אח"כ בתורה עיקר הדבר הוא תלוי במה שנתחייבנו בשמיעתינו הציווי או האזהרה ההיא פעם ראשונה בין יהי' מפי הקב"ה ובין יהי' מפי מרע"ה כיון שנתחייבנו בו שוב אין אנו משגיחין בכפילת הציווי או האזהרה היא בין שהוכפלה מפי מרע"ה ובין שהוכפלה מפי הקב"ה, ומעתה שפיר קאמר הגמרא דמכות וגם רבינו בספרו מנין המצות דתרי"א מצות נצטוינו מפי מרע"ה אע"פ דקרא של לא יהי' לך וגו' מזהיר על ד' אזהרות, ודברי רבינו ברורים כשמלה, ולא נמצא בשפתיו עולה, וכל לשון תקים אתו למשפט תרשיע נצח סלה, ומי כמוהו מורה דעת ודרך תבונות כמו רבינו לו נאוה תהלה.
ה׳
הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו וכו' חייב ומביא קרבן על שגגתו. כתב מרן הע"א כדרכה וכו' ולענין סקילה א"א דהא מוטעה הוא וכו' ודבריו תמוהים לענ"ד דהא אפשר ואפשר הוא המציאות אפילו לענין עונש סקילה והיינו דהמתרה התרה בו כך בפירוש ואמר לו הוי יודע שהפוער עצמו לפעור אפילו כדי לבזותו נמי איסורא של לא תעבדם קעביד ועונשו בסקילה, והוא לא אבה שמוע לקול זה המתרה ואדרבה אמר על מנת כן שבזה התיר עצמו למיתה ותכ"ד של ההתראה הפעיר עצמו לפעור, ושפיר חייב סקילה, וכמו שמרן בעצמו כתב כן לעיל בהלכות יסה"ת פרק ה' הלכה ד' בשם הרמ"ך אע"ג דמכוון לבזויי וכו' ואע"פ שקבל עליו התראה וכו' ואפ"ה חייב וכו' ועיי"ש מ"ש בס"ד בזה ובביאור דברי רבינו תדרשנו משם ומצאת.
ו׳
העובד אלילים מאהבה כגון שחשק בצורה וכו' או שעבדה מיראתו וכו'. מה שכתב מרן בד"ה כתב הרמ"ך תמה וכו' שהוא כתב בסמוך שאם זרק אבן למרקוליס חייב אע"ג דלא קבלה וכו' ואין זו השגה שרבינו וכו' לענין חיוב חטאת קאמר וכו' עיין מ"ש בהלכות יסה"ת פ' ה' הלכה ד' בד"ה שאין מלקין וכו' הערה על תירוצו של מרן וישוב קושית הרמ"ך. אמנם מ"ש מרן עוד בד"ה וכתב עוד הריב"ש ומ"מ וכו' כבר הסכימו האחרונים שאין פירוש הרמב"ם במאהבה ויראה נכון וכו', הנה כי כן כתב הר"ן בחידושיו למסכת סנהדרין דף ס"א ע"ב והשיג על רבינו שכתב בפ"ג מהלכות ע"א מאהבה כגון שחשק בצורה זו וכו' או שעבדה מיראתו לו שמא תריע לו וכו' והא לא מחוור לי דכיון שעובד צורה זו על שהיא מטיבה ומריעה אע"ג דלא קבלה עליה באלוה חייב מיתה דלא גרע ממקטר לשד דאמרינן בגמרא והיינו ע"א, וסתם מקטיר לשד אינו מקבלו באלוה ואפ"ה קרי ליה ע"א, ועוד אמאי לא תירץ לי' במקטיר לשד שאינו מקבלו באלוה זהו בעל אוב דליכא גביה אלא לאו, אלא משמע לי דכל שעושה איזה עבודה לשום צורה כדי שיגיע ממנה איזה תועלת הרי נתן לה אלוהות וכו' והיא ענין ע"א. ואנכי לא ידעתי מה זו קושיא דהא לך לשון הגמרא שם אי הכי יצא מגדף ובעל אוב מיבעי לי' אלא אמר עולא במקטיר לשד, א"ל רבא מקטיר לשד ע"א הוא, אלא אמר רבא במקטיר לחבר וכו' ופירש רש"י אינו מקטר לשם אלהות אלא ע"י הקטרה נעשה המכשפות לחבר השדים הרי שלך לפניך דביאר רש"י להדיא דרבא הוא דשני ליה כן באמת דמיירי באינו מקבלו לשם אלהות בהקטרה זו ולפיכך אינו חייב משום ע"א כיון שלא היתה כוונת הקטרתו כדי לקבלו בהקטרה זו לאלהות אלא להיטב ולהריע ע"י התחברות השדים כאן והיינו ממש כדברי רבינו, והא לא קשיא דלמה לא שני ליה עולא בעצמו התירוץ הזה דקא שני רבא לפי האמור, דזה אינו קושיא דעולא לא ס"ל לחלק בין אם מקבלו עליה באלהות לבין אם לא מקבלו עליה, דס"ל כאביי שם דף ס"א דהעובד מאהבה ומיראה דחייב אפילו לא קבלו עליה באלוה, והרי לפי שיטתו של רבינו בהך פלוגתא דאביי ורבא בעובד מאהבה ויראה כפירוש בו הוא שאינו מקבלו באלוה אלא שעובד להצורה ההיא להיטב לו או שלא להריע לו אפ"ה פליג אביי על רבא ואמר דאף בעובד כה"ג ג"כ מחייב אף שלא קבלו עליה באלוה, ממילא לא הי' עולא יכול לשנויי במקטיר לחבר ורבא לשיטתי' שפיר הוא דשני כן דהוא סובר כשאינו מקבלו לאלוה רק שעובד מאהבה ויראה דהיינו להיטב או להריע דפטור וממילא אנן דקיי"ל כרבא לגבי דאביי שפיר פסק רבינו לחלק בין אם מקבלו באלוה דחייב לבין אם לא מקבלו באלוה רק שעושה כן בשביל הטבה והרעה דפטור, וגם במקטיר לשד לחברן פטור מסקילה ואינו אלא בלאו, ועיין בש"ך י"ד סימן קע"ט סעיף י"ט ס"ק כ"ב שתמיהתו שם היא ראויה לו אליו והיא תמיה רבתא, אבל תירוצו שם במחילה מכבוד תורתו הם דברים תמוהים.
ז׳
ישב לו קוץ ברגלו לפני ע"א וכו' נתפזרו לו מעות בפניה לא ישוח וכו'. כתב מרן ישב לו קוץ וכו' ובנוסחאות שלנו כתוב עוד מעין המושך לפני ע"א לא ישחה וכו' ולא כתבה רבינו וגם הרי"ף ונראה שלא הי' בנוסחאות שלהם וכו' והנה בשאלתות דרב אחאי גאון בפ' וארא סימן מ"ב הביא רק הא דנתפזרו לו מעות ויש לו קוץ ברגלו לפני ע"א ולא הביא ג"כ הך דמעין המושך לפני ע"א וכו' אלא שגם פרצופות לא הביא בשאלתות שם. איברא בעיקר קושית מרן מה שהקשה דלמה לא הביאו רבינו והרי"ף הך דמעין המושך לפני ע"א וכו' אחרי העתרת המחילה מקדושתו של מרן אומר אני בס"ד דאין זה קושיא כלל, דהא לך לשון הגמרא במסכת ע"א דף י"ב ת"ר עיר שיש בה ע"א וכו' ישב לו קוץ וכו' נתפזרו לו מעותיו לפני ע"א וכו' פרצופות המקלחין מים בכרכים לא יניח פיו על פיהם וישתה וכו' כיוצא בו לא יניח פיו על סילון וישתה מפני הסכנה וכו' וצריכא דאי תנא קוץ משום דאפשר וכו' ואי תנא מעות דממונא וכו' ואי תנא הני תרתי משום דליכא סכנה וכו' דאי לא שתי מיית וכו' צריכא, פרצופות למה לי משום דקבעי למיתנא כיוצא בו לא יניח פיו ע"ג סילון וכו' וכתבו התו' שם ריש ע"ב בד"ה פרצופות וכו' דאע"ג דמנשק ע"א אינו חמור כמשתחוה מ"מ כיון דאיכא נמי איסורא דאורייתא וכו', ממילא לפ"ז מהך דפרצופות נודע ג"כ דין מעין המושך דהא גם בפרצופות איכא סכנה ואדרבה מכח פרצופות נודע מכח כ"ש מעין המושך לפני ע"א וכו' דמנשק קיל טפי ממשתחוה דבמנשק ליכא אלא לאו ובמשתחוה איכא איסור סקילה, וכיון דרבינו בהלכה דלאחר זה העתיק דין פרצופות תו לא איצטרך להביא דין מעין דכבר נודע מכח כ"ש מפרצופות והברייתא לא נקטה הפרצופות אלא איידי דפיו ע"ג סילון, שוב מצאתי קרוב לדברי אלה בש"ג במסכת ע"א שם והנאני, אלא בשאלתות שם לא העתיק הך דפרצופין (וגם קשה קצת למה הביאו רבינו כלל להך דישב לו קוץ ברגלו וכו' דהא בודאי ליכא צערא טפי מהך דפרצופין דאי לא שתי מיית אלא דגם על הגמרא גופא קשיא הך קושיא דלא ליתני הברייתא אלא נתפזרו לו מעותיו וכו' ופרצופין המקלחין וכו' וכיוצא בו לא יניח פיו על הסילון וכו'). ודע דאם איכא סכנת נפשות שאם לא ישתה מהך מעין או פרצוף ימות בצמא אם צריך למות בצמא ולא ישתה מהמעין או מהפרצופות הללו, עיין בש"ע י"ד סימן ק"נ סעיף ב' בהמחבר ובהגה, והנה דעת השאלתות נראה כדעת הר"ן שהביא מרן הרמ"א בהגה דמיית לאו דוקא אלא קרוב הוא למות דשמא ימות בצמא קודם שימצא מים אחרים שהרי השאלתות שם לא הביא דין זה אלא על הך דשעת הגזרה דאפילו על ערקתא דמסאנא מסרינן נפשן וכמבואר להמעיין שם ממילא מוכח כי שלא בשעת הגזירה א"צ בזה להיות יהרג ואל יעבור.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
