רמב״ם - הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים · פרק א׳

ספר המדע · 3 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים · פרק א׳

הלכה א׳

בִימֵי אֱנוֹשׁ טָעוּ בְּנֵי הָאָדָם טָעוּת גָּדוֹל וְנִבְעֲרָה עֲצַת חַכְמֵי אוֹתוֹ הַדּוֹר וֶאֱנוֹשׁ עַצְמוֹ מִן הַטּוֹעִים הָיָה. וְזוֹ הָיְתָה טָעוּתָם. אָמְרוּ הוֹאִיל וְהָאֱלֹהִים בָּרָא כּוֹכָבִים אֵלּוּ וְגַלְגַּלִּים לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם וּנְתָנָם בַּמָּרוֹם וְחָלַק לָהֶם כָּבוֹד וְהֵם שַׁמָּשִׁים הַמְשַׁמְּשִׁים לְפָנָיו רְאוּיִין הֵם לְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם וְלַחֲלֹק לָהֶם כָּבוֹד. וְזֶהוּ רְצוֹן הָאֵל בָּרוּךְ הוּא לְגַדֵּל וּלְכַבֵּד מִי שֶׁגִּדְּלוֹ וְכִבְּדוֹ. כְּמוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ רוֹצֶה לְכַבֵּד הָעוֹמְדִים לְפָנָיו וְזֶהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁעָלָה דָּבָר זֶה עַל לִבָּם הִתְחִילוּ לִבְנוֹת לַכּוֹכָבִים הֵיכָלוֹת וּלְהַקְרִיב לָהֶן קָרְבָּנוֹת וּלְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם בִּדְבָרִים וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לְמוּלָם כְּדֵי לְהַשִּׂיג רְצוֹן הַבּוֹרֵא בְּדַעְתָּם הָרָעָה. וְזֶה הָיָה עִקַּר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים עוֹבְדֶיהָ הַיּוֹדְעִים עִקָּרָהּ. לֹא שֶׁהֵן אוֹמְרִים שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא כּוֹכָב זֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אוֹמֵר מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא. כְּלוֹמַר הַכּל יוֹדְעִים שֶׁאַתָּה הוּא לְבַדְּךָ אֲבָל טָעוּתָם וּכְסִילוּתָם שֶׁמְּדַמִּים שֶׁזֶּה הַהֶבֶל רְצוֹנְךָ הוּא:

הלכה ב׳

וְאַחַר שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים עָמְדוּ בִּבְנֵי הָאָדָם נְבִיאֵי שֶׁקֶר וְאָמְרוּ שֶׁהָאֵל צִוָּה וְאָמַר לָהֶם עִבְדוּ כּוֹכָב פְּלוֹנִי אוֹ כָּל הַכּוֹכָבִים וְהַקְרִיבוּ לוֹ וְנַסְּכוּ לוֹ כָּךְ וְכָךְ וּבְנוּ לוֹ הֵיכָל וַעֲשׂוּ צוּרָתוֹ כְּדֵי לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ כָּל הָעָם הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים וּשְׁאָר עַמֵּי הָאָרֶץ. וּמוֹדִיעַ לָהֶם צוּרָה שֶׁבָּדָה מִלִּבּוֹ וְאוֹמֵר זוֹ הִיא צוּרַת הַכּוֹכָב פְּלוֹנִי שֶׁהוֹדִיעוּהוּ בִּנְבוּאָתוֹ. וְהִתְחִילוּ עַל דֶּרֶךְ זוֹ לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת בַּהֵיכָלוֹת וְתַחַת הָאִילָנוֹת וּבְרָאשֵׁי הֶהָרִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וּמִתְקַבְּצִין וּמִשְׁתַּחֲוִים לָהֶם וְאוֹמְרִים לְכָל הָעָם שֶׁזּוֹ הַצּוּרָה מֵיטִיבָה וּמְרֵעָה וְרָאוּי לְעָבְדָהּ וּלְיִרְאָה מִמֶּנָּה. וְכֹהֲנֵיהֶם אוֹמְרִים לָהֶם שֶׁבַּעֲבוֹדָה זוֹ תִּרְבּוּ וְתַצְלִיחוּ וַעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ וְאַל תַּעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ. וְהִתְחִילוּ כּוֹזְבִים אֲחֵרִים לַעֲמֹד וְלוֹמַר שֶׁהַכּוֹכָב עַצְמוֹ אוֹ הַגַּלְגַּל אוֹ הַמַּלְאָךְ דִּבֵּר עִמָּהֶם וְאָמַר לָהֶם עִבְדוּנִי בְּכָךְ וְכָךְ וְהוֹדִיעַ לָהֶם דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ וַעֲשׂוּ כָּךְ וְאַל תַּעֲשׂוּ כָּךְ. וּפָשַׁט דָּבָר זֶה בְּכָל הָעוֹלָם לַעֲבֹד אֶת הַצּוּרוֹת בַּעֲבוֹדוֹת מְשֻׁנּוֹת זוֹ מִזּוֹ וּלְהַקְרִיב לָהֶם וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת. וְכֵיוָן שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים נִשְׁתַּכַּח הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא מִפִּי כָּל הַיְקוּם וּמִדַּעְתָּם וְלֹא הִכִּירוּהוּ וְנִמְצְאוּ כָּל עַם הָאָרֶץ הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים אֵינָם יוֹדְעִים אֶלָּא הַצּוּרָה שֶׁל עֵץ וְשֶׁל אֶבֶן וְהַהֵיכָל שֶׁל אֲבָנִים שֶׁנִּתְחַנְּכוּ מִקַּטְנוּתָם לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהּ וּלְעָבְדָהּ וּלְהִשָּׁבַע בִּשְׁמָהּ. וְהַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ בָּהֶם כְּגוֹן כֹּהֲנֵיהֶם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְדַמִּין שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא הַכּוֹכָבִים וְהַגַּלְגַּלִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ הַצּוּרוֹת הָאֵלּוּ בִּגְלָלָם וּלְדַמּוֹתָן. אֲבָל צוּר הָעוֹלָמִים לֹא הָיָה שׁוּם אָדָם שֶׁהָיָה מַכִּירוֹ וְלֹא יוֹדְעוֹ אֶלָּא יְחִידִים בָּעוֹלָם כְּגוֹן חֲנוֹךְ וּמְתוּשֶׁלַח נֹחַ שֵׁם וְעֵבֶר. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה הָיָה הָעוֹלָם הוֹלֵךְ וּמִתְגַּלְגֵּל עַד שֶׁנּוֹלַד עַמּוּדוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהוּא אַבְרָהָם אָבִינוּ:

הלכה ג׳

כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַל אֵיתָן זֶה הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתּוֹ וְהוּא קָטָן וְהִתְחִיל לַחֲשֹׁב בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְהָיָה תָּמֵהַּ הֵיאַךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַגַּלְגַּל הַזֶּה נוֹהֵג תָּמִיד וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מַנְהִיג וּמִי יְסַבֵּב אוֹתוֹ. כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּסַבֵּב אֶת עַצְמוֹ. וְלֹא הָיָה לוֹ מְלַמֵּד וְלֹא מוֹדִיעַ דָּבָר אֶלָּא מֻשְׁקָע בְּאוּר כַּשְׂדִּים בֵּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַטִּפְּשִׁים וְאָבִיו וְאִמּוֹ וְכָל הָעָם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְהוּא עוֹבֵד עִמָּהֶם וְלִבּוֹ מְשׁוֹטֵט וּמֵבִין עַד שֶׁהִשִּׂיג דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהֵבִין קַו הַצֶּדֶק מִתְּבוּנָתוֹ הַנְּכוֹנָה. וְיָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד וְהוּא מַנְהִיג הַגַּלְגַּל וְהוּא בָּרָא הַכּל וְאֵין בְּכָל הַנִּמְצָא אֱלוֹהַּ חוּץ מִמֶּנּוּ. וְיָדַע שֶׁכָּל הָעוֹלָם טוֹעִים וְדָבָר שֶׁגָּרַם לָהֶם לִטְעוֹת זֶה שֶׁעוֹבְדִים אֶת הַכּוֹכָבִים וְאֶת הַצּוּרוֹת עַד שֶׁאָבַד הָאֱמֶת מִדַּעְתָּם. וּבֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִכִּיר וְיָדַע הִתְחִיל לְהָשִׁיב תְּשׁוּבוֹת עַל בְּנֵי אוּר כַּשְׂדִּים וְלַעֲרֹךְ דִּין עִמָּהֶם וְלוֹמַר שֶׁאֵין זוֹ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים בָּהּ וְשִׁבֵּר הַצְּלָמִים וְהִתְחִיל לְהוֹדִיעַ לָעָם שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֶלָּא לֶאֱלוֹהַּ הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לְהִשְׁתַּחֲווֹת וּלְהַקְרִיב וּלְנַסֵּךְ כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּהוּ כָּל הַבְּרוּאִים הַבָּאִים. וְרָאוּי לְאַבֵּד וּלְשַׁבֵּר כָּל הַצּוּרוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ בָּהֶן כָּל הָעָם כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁהֵם מְדַמִּים שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא אֵלּוּ. כֵּיוָן שֶׁגָּבַר עֲלֵיהֶם בִּרְאָיוֹתָיו בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ לְהָרְגוֹ וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְיָצָא לְחָרָן. וְהִתְחִיל לַעֲמֹד וְלִקְרֹא בְּקוֹל גָּדוֹל לְכָל הָעוֹלָם וּלְהוֹדִיעָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד לְכָל הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לַעֲבֹד. וְהָיָה מְהַלֵּךְ וְקוֹרֵא וּמְקַבֵּץ הָעָם מֵעִיר לְעִיר וּמִמַּמְלָכָה לְמַמְלָכָה עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ כְּנַעַן וְהוּא קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא לג) "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם". וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הָעָם מִתְקַבְּצִין אֵלָיו וְשׁוֹאֲלִין לוֹ עַל דְּבָרָיו הָיָה מוֹדִיעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיַּחְזִירֵהוּ לְדֶרֶךְ הָאֱמֶת עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו אֲלָפִים וּרְבָבוֹת וְהֵם אַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וְשָׁתַל בְּלִבָּם הָעִקָּר הַגָּדוֹל הַזֶּה וְחִבֵּר בּוֹ סְפָרִים וְהוֹדִיעוֹ לְיִצְחָק בְּנוֹ. וְיָשַׁב יִצְחָק מְלַמֵּד וּמַזְהִיר. וְיִצְחָק הוֹדִיעַ לְיַעֲקֹב וּמִנָּהוּ לְלַמֵּד וְיָשַׁב מְלַמֵּד וּמַחֲזִיק כָּל הַנִּלְוִים אֵלָיו. וְיַעֲקֹב אָבִינוּ לִמֵּד בָּנָיו כֻּלָּם וְהִבְדִּיל לֵוִי וּמִנָּהוּ רֹאשׁ וְהוֹשִׁיבוֹ בִּישִׁיבָה לְלַמֵּד דֶּרֶךְ הַשֵּׁם וְלִשְׁמֹר מִצְוַת אַבְרָהָם. וְצִוָּה אֶת בָּנָיו שֶׁלֹּא יַפְסִיקוּ מִבְּנֵי לֵוִי מְמֻנֶּה אַחַר מְמֻנֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשָּׁכַח הַלִּמּוּד. וְהָיָה הַדָּבָר הוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר בִּבְנֵי יַעֲקֹב וּבַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְנַעֲשֵׂית בָּעוֹלָם אֻמָּה שֶׁהִיא יוֹדַעַת אֶת ה'. עַד שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וְחָזְרוּ לִלְמֹד מַעֲשֵׂיהֶן וְלַעֲבֹד כּוֹכָבִים כְּמוֹתָן חוּץ מִשֵּׁבֶט לֵוִי שֶׁעָמַד בְּמִצְוַת אָבוֹת. וּמֵעוֹלָם לֹא עָבַד שֵׁבֶט לֵוִי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכִמְעַט קָט הָיָה הָעִקָּר שֶׁשָּׁתַל אַבְרָהָם נֶעֱקָר וְחוֹזְרִין בְּנֵי יַעֲקֹב לְטָעוּת הָעוֹלָם וּתְעִיּוֹתָן. וּמֵאַהֲבַת ה' אוֹתָנוּ וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבוּעָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ עָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים וּשְׁלָחוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּתְנַבֵּא משֶׁה רַבֵּנוּ וּבָחַר ה' יִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה הִכְתִּירָן בְּמִצְוֹת וְהוֹדִיעָם דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ וּמַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְכָל הַטּוֹעִים אַחֲרֶיהָ:

כסף משנה · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק א׳

ג׳

ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כתב הראב"ד א"א יש אגדה וכו' מנין עק"ב עכ"ל. ואגדה זו היא ספ"ג דנדרים [ל"ב.] והגהות כתבו בשם הרמ"ך שאפשר לקיים זה וזה דבן שלש שנים היה כשהתחיל לחשוב ולשוטט במחשבתו להכיר בוראו אבל כשהיה בן ארבעים השלים להכירו. ורבינו כתב העיקר שהוא גמר ההיכרא דהיינו כשהיה בן ארבעים. וצ"ל שהיה גורס ר' יוחנן ורבי חנינא דאמרי תרוייהו בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו ולא בן מ"ח כמו שהוא בספרים: והיה מהלך וקורא וכו' עד שהגיע לארץ כנען. כתב הראב"ד ותמה אני וכו' עד שבא אברהם ושיבר צלמי אביו עכ"ל. מ"ש לפי שהיו מתחבאים מהם אינה טענה שהרי נמרוד וכל מלכותו בפרהסיא היו עובדים הצלמים ובני אדם היו מוכרים צלמים בחניות כמ"ש חז"ל שהיה תרח מוכר צלמים. ולענין התימה שתמה יש לומר דמעיקרא ליתא שאברהם היה בבבל ושם ועבר היו בארץ כנען ושם לא שיבר אברהם הצלמים אלא שהיה קורא ומכריז אמונת היחוד ושם ועבר היו מודיעים דרך ה' לתלמידיהם אבל לא נתעוררו לקרוא ולהכריז כמו אברהם ועל כן גדלה מעלתו ביותר:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

דברי ירמיהו · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק א׳

א׳

בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה וכו'. במקרא קודש נאמר ולשת יולד גם הוא ויקרא שמו אנוש אז הוחל לקרוא בשם ה', וברש"י הוחל לשון חולין, לקרוא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה לעשותן אלילים ולקרותן אלהות עכ"ל. לא כהראב"ע שפי' לשבח שהוחלו אז לקרא בשמו להתפלל לפני ה'. ובספורנו אז התחילו צדיקי הדור לדרוש את שם ה' כענין שנאמר ויקרא בשם ה' אל עולם כי הוצרכו לסתור דעת עע"ז שהתחילו אז כדברי רז"ל עכ"ל, פי' לשבח כראב"ע ומקרב דבריו לדברי רז"ל. ובב"ר אז הוחל, א"ר סימון בג' מקומות נאמר בלשון הזה לשון מרד. אז הוחל וכו', אמר ר' אחא אתם עשיתם עצמכם ע"ז וקראתם לשמכם ואף אני אקרא למי הים ואכלה אותן אנשים מן העולם עכ"ל וכדברי רש"י הנזכרים וכמ"ש ברמב"ם שלפנינו. ואנוש עצמו מן הטועים היה וכו'. ולא כן דעת האברבנאל, וכמוהו נראה דעת הרמב"ן שכתב ויולד בדמותו ובצלמו, ויתכן שהיו כל בני הקדמונים אדם שת אנוש נקראים בני אלהים כי היו האנשים האלה בדמות האלוהים, ואז הוחל לעבוד ע"ז והוחל לבוא חולשה ורפיון וכך אמרו בב"ר זה ספר תולדות אדם וכו' בעון קומי אבא כהן ברדלא אדם שת ואנוש ושתק אמר להו עד כאן בצלם ובדמות מכאן ואילך קנטרנין וכו' עכ"ל בד"ה בימים ההם עיי"ש. ובמס' שבת דף קי"ח ע"ב כל המשמר שבת כהלכתה אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת וכו', וברש"י דור אנוש התחילו לעבוד ע"ז שנאמר אז הוחל וכו' עכ"ל. ובטור או"ח סי' רמ"ב הנוסחא אפי' עע"ז כאנוש וכן הגירסא בעין יעקב, וכמו כן בשאלתות פרשת בראשית כאנוש עיי"ש ומקרא הנדרש אשרי אנוש וכו' מסכים ביותר כגירסתנו אשר היה גירסת הרמב"ם והנראה כי מזה יצא לו כי אנוש עצמו מהטועים היה, ובמכילתא יתרו פ"ו ואימתי נקרא בשמו בימי אנוש בן שת שנאמר אז הוחל וכו' עיי"ש מלשון בימי אנוש בלתי מוכרע אם עליו או על דורו. ובפרקי דר' אליעזר פ' כ"א וכ"ב ומקין עלו ונתיחסו כל דורות הרשעים המורדים ופושעים במרום ואומרים אין אנו צריכין לטיפת גשמיך שנאמר ויאמרו לאל סור ממנו עיי"ש, נראה כי בימי קין היו מורדים בה' גם לא עבדו ע"ז ומימי אנוש עבדו ע"ז. אמרו הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראוים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד למי שגדלו וכבדו כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזה כבודו של מלך וכו' וכך היה וכו' והוא שירמיה אומר מי לא יראך מלך הגוים וכו'. האיר עינים בדבר אשר יפליא לכל בוחן ודורש ההתחלות איככה תעו העמים מקדם מדרכי השכל ובתוכם בני אדם ונח אשר ידעו את ה', להאמין בע"ז ולעבוד עץ ואבן, ורבינו ז"ל הודיע לנו כי כונתם הראשונה אז היה רק לכבד הסיבות הקרובות לנו אשר טוב ה' וחסדו יבוא ע"י לנו כמו השמש וירח וכיו"ב והיה בעיניהם כמשתחוה למשנה למלך עושי רצונו וזה מכבוד המלך, ואחרי זה שכחו ה' ועבדו לאלו לבד, ובזה גלה חרפת העע"ז מישראל בימי מלכיהם כירבעם וכיו"ב כי המה כמו מלכיהם האמינו בה' ועבודתם בע"ז הי' כעע"ז מלפנים בימי אנוש בעת כי הוחלו לעבדה כנאמר מהכותים "את אלוהיהם היו עובדים ואת ה' היו יראים וכו'" אף חטא גדול חטאו הוקל פשעם בהאמינם בה' אף כי סרו מדרכי התורה והשכל והנסיון אל יקשה בעינינו כי אחרי ראות כל אלה הדברים אשר עשה ה' לעיניהם יכחשו וימעלו בו, כי לא בה' כחשו רק תעו בדרכי השכל ולא כשאר העמים עבדו אלילים. ובס' חכמתא דשלמה מלכא נאמר איככה עלה הטעות הזה בדרך אחר ב"פ. ובר"ן בדרוש נ"ו כתב ואע"פ שכתב הר"ם וכו' ואפשר שהביאו לומר כן מפני שמצא ענין זה בא' מהמדרשות או באותן ספרי ע"ז הקודמים שבאו לידי הר"מ ז"ל אבל לפי הסברה אני חושב שגוף העיון היו מביאין אל זה והוא שאם היה מדעות הפילוסופין שחושבין שאין לה' ית"ש חפץ והשגחה בבריאה אבל כל המציאות נמשך אחרי החיוב, וכל מי שיאמין זה הדעת הרע אם יעלה על דעתו הפכו יחשב שהוא מרי גדול וחסרון בחק השי"ת מפני שהם חושבין שהוא נעלה ומרומם מכל זה מאוד וכו' עיי"ש, וזה הנתפרסם בספרים באלשיך תהילים קי"ג בפי' רם על כל גוים ה' וכיו"ב כי מדעת העובדי ע"ז כי ה' יתעלה מסר הנהגת העולם להשמים וכוכבים וכיו"ב לשרי מעלה ומטה נמשך מדעה הנאמרה, ובמס' מנחות דף ק"י אמר רב מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים, ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהם שבשמים, איתיביה ר' שימי בר חייא לרב "ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה" מלאכי א' א"ל שימי את דקרו ליה אלדא דאלדא וכו'. וזה מסכים עם דברי הרמב"ם והר"ן הנאמרים באין הכרע מזה לזה, וברד"ק שם וז"ל כי אע"פ שעובדים לצבא השמים מודים בי שאני הסיבה הראשונה אלא שעובדים אותם לפי דעתם שיהיה אמצעי ביני ובינם ואמרו חז"ל דקרו ליה אלהא דאלהין עכ"ל, "כל גוים שכחי אלוקים" תהילים ט' כי ידעו ושכחו אח"ז מסכים לדעת רבינו כי בדורות הראשונים היתה הע"ז לאמצעי ואח"ז שכחו ה' ועבדו לע"ז בלבד. ונראה מפורש כן במקרא קודש "כי אמרה אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי וכו' והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר וכו' והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" הושע ב'. בעת כי סרו מה' יתעלה ועבדו לשמש וירח וכיו"ב אשר לפי דעתם הנשחתת להם נמסר ההשגחה על התחתונים אשר הוא יתעלה אין כבודו לשום עינו עליהם ולהם שלוחי דרחמנא אחריהם אמרו ללכת אשר יתנו להם שמנם וצמרם וכו' ונאמר ע"ז ולא ידעה כי אנכי נתתי וכו' וגם אז לא כחשו בה' הסיבה הראשונה יתעלה ויחשבוהו לבעל ואדון הכל, ולראשי הטבע השמש וירח וכיו"ב קראו אישי כמשפט האיש המשפיע מזון ומחיה לצרכי ביתו להאשה וכמו כן המה נותני מימי וכו' אבל לאח"ז כי ידעו ה' ית"ש כי הוא הנותן לא יקראו אותו עוד בעלי לאדון וסיבה ראשונה בלבד כי יקראו אותו יתעלה אישי הנותן והמשפיע לנו כל צרכינו והוא הנותן ומידו הכל. ובמס' סנהדרין דף ס"ג ע"א ויאמרו אלה אלוקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים שמות ל"ב אמר ר' יוחנן אלמלא הוי"ו שבהעלוך נתחייבו רשעיהם של ישראל כליה ועי' במהרש"א בעין יעקב שם ומה שמיחס להרמב"ם הוא דעת רד"ק וכיו"ב שמדברים מאמצעים, ועי' בפ"ב ה"א נראה להסכים דעת הרמב"ם עם דעת הר"ן ורד"ק עיי"ש, ובכוזרי האריך במאמר א' סי' ע"ז בענין העגל שג"כ לא היה ע"ז ממש עיי"ש, ועי' ספרי עקב פיסקא מ"ג בד"ה ועבדתם וכו' שלא ליתן פה וכו' עיי"ש ומובן עם מ"ש לעיל.

ב׳

ואחרי שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהאל צוה ואמר להם עבדו כוכב פלוני וכו' וכיון שארכו הימים נשתקע השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו, ונמצאו כל העם וכו' אינם יודעין אלא הצורה של עץ וכו'. באר היטב כי הנאמר בירמיהו מי לא יראך וכו' נאמר על מראש טרם נשכח שם ה' מאתם ורז"ל שאמרו מצור וכו' נוכל לפרש על חכמי העמים ידעו ככה והסתירו כדרכם לפני העם כן, וביאר לנו להבין ואשר יקשה על כל לב משכיל להבין הוא על התחלת התפשטות הטעות כזה כי אחרי כי כבר התפשט ונשרש ונתקדש בעיני המון ונתגדלו בזה הטבע וההרגל ממושלים עריצים אשר החזיקו באמונה זרה ותחת כנפיה ישכנו העוולת והסכלות בנוח בלי מפגיע ויד הכהנים ונביאי שקר בראשונה. וראיתי ברד"ק ירמיהו י' ז' שם שכתב כי ראשי העם ידעו שם ה' ותעו בהנאמר והמון בלבד אשר שם ה' נשכח מהם עיי"ש וזה כדברי הנ"ל. ובספרא בפ' קדושים פ' א' מ' י"א דף קצ"ה ע"ב, "אל תפנו אל האלילים ואלוהי מסיכה", תחילתם אלילים הם, אם פונה את אחריהן את עושה אותן אלוהות עכ"ל. וזה המסכים עם דעת הרמב"ם הנ"ל אם בתחילה בראשית יפנה לאלילים וידע כי אל המה ולזכר בלבד ולכבוד ה' יעשה אותם ומעשי ידיו להתפאר, לבסוף אלוהי מסיכה יעשה אותם לאלוהות כאשר מדור אנוש הלכו מטעות לטעות כאשר ביאר לנו רבינו ז"ל וזה אל תפנו וכו' ואלוהי מסיכה לא תעשו כי אם רק תפנו אחרי זה גם אלוהי מסיכה תעשו. על דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו. עי' בכ"מ שכתב נגד הגירסא מ"ח הכיר וכו' עיי"ש, ובצמח דוד היה אברהם אבינו ע"ה בן מ"ח בהפלגה עיי"ש ומסכים לומר שהפלגה הערו ביותר על ה'.

ג׳

כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן וכו' וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם הטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם וכו' וחיבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו. הוא הכיר כי הראשונים ידעו ה' ואבד מהם ע"ד שנזכר למעלה, גם יש לפרש כי בלעדי כי האמינו בע"ז היו כמוהו משוטטים בדעתם מי ברא כל אלה וכיו"ב והיו מכירים ע"י הטבע את הבורא אבל כי חשבו כי אלוהיהם פעלו כל אלה עי"ז נאבד מהם האמת מדעתם, ומ"ש בראשונה נראה ביותר ופי' בזה למה הרס הצלמים ולמה החמירה התורה באבוד אותם כי הביאו להכחשת שם ה' יתעלה, ועי' במורה נבוכים ח"ג פרק כ"ט בהרחבת דברים ובביאור והארה ביותר במ"ש פה עיי"ש. וחיבר בו ספרים וכו'. במס' ע"ז דף י"ד ע"ב גמירי דע"ז דאברהם וכו' ד' מאה פרקי וכו' עיי"ש. ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו ע"ה עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עכו"ם וכל הטועים אחריה. עשה משה רבינו ע"ה וכו'. ר' דוד עראמה ז"ל בפי' להרמב"ם וז"ל כאן רמז הרב חכמת טבעו ומזגו וזה סוד ותרא אותו כי טוב מלמד שנולד מהול וכו' עכ"ל. ומ"ש וכו' כונתו במאי דאי' במס' סוטה י"ב ע"א וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם וירא אלוקים את האור כי טוב עיי"ש. וכל זה להער כי נברא באור גדול ואשר גדולי מעלה זכו לימים רבים אחרי עמלם ויגיעה רבה בטבעו היה ככה וכמ"ש במ"א עם כל זה מעלתו גדולה ממעלות כל בני אדם כי בכל מעלות הטבעיים יוכל האדם ליפול ולירד מטה לשאול תחתית ובאר שחת ובלעם יוכיח ע"ז שאמרו חז"ל באומות העולם קם וכמ"ש במקו"א בזה. ובחר ה' ישראל לנחלה וכו'. לשון נחלה נופל בראשונה על ירושה מאבות לבנים ועי"ז אף לאחר מות האדם יגיעי כפו ועמלו פה על האדמה אינו נאבד ממנו כי ישאר לבניו אחריו, ועבור זה נמצא לשון נחלה על כל דבר ההולך מאב לבנים ולכן נקראים אנחנו עם נחלה "להיות לו לעם נחלה כיום הזה" דברים ד' כ', ובלשון הזה נכלל כי אב לבנים יודיע דרך ה', והן זה הנחלה האמיתית אשר לכל בני ישראל עני ועשיר בשוה להשאירה לבניו אחריו. והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עכו"ם וכל הטועים אחריה. יש לפרש כי זה נגד זה פירשה התורה עבודת ה' וציוה עליה, ולהיפוך הזהירה מעבודת העכו"ם, אבל בלתי נערך זה נגד זה, כי בהודיעה דרך עבודתו בלתי נכלל בו מעונש, ומה יהיה משפט עכו"ם וכל הטועים וכו' הוא מהעונש על עובדיה, ואבד תאבדון על העכו"ם, ונראה כי ומה יהיה משפט וכו' מאמר בפני עצמו, אמנם למה פרט ביותר ע"ז ומשפטיה וכל הטועים ומשפטם ממשפט כל עוברי העבירה מחללי שבת וכיו"ב אשר עונשם חמור, אף כי ע"ז מיהרג ואל יעבור הלא ש"ד וג"ע כן, ואם ע"ז חמיר דמודה בה ככופר בכל התורה, גם בשבת מומר לחלל שבתות מומר לכל התורה ואם דחומר בה יהרג וכו' וגם המידה בה וכו' גם משפט העכו"ם אבד תאבדון וכו' רק בע"ז, אבל הרי נאמר ונפרט בהתורה עונש כל עוברי העבירה ולמה מיחד ע"ז לומר בה וכל התועים אחריה והלא משפט כל עוברי העבירה נאמר משפטם, ונראה שמפרש כמה לרחק מע"ז שנאמר בה אבד וכו' וכל התועים אחריה כן להתרחק מהם כמ"ש אח"ז בהל' ה' וי"ב להלן ונערך זה מול זה כי הזהירה התורה על הקירוב לעבודת ה' בכל מאמצי כוחינו, ועל הריחוק מע"ז ומעובדיה. והנראה עוד כי התורה תודיע דרך ה' דרך צדיקים עץ חיים למחזיקים בו "ויודע ה' דרך צדיקים" ומשפט העכו"ם והטועים בה כי אבד תאבדון, "ודרך רשעים תאבד" "ואלילים כליל יחלף" "ותמלא הארץ דעה כמים לים מכסים" ונמשך למ"ש למעלה ובחר ה' ישראל לנחלה לו וכו' לנחלה עולמית מאב לבנים לו יתקדשו, ואני זאת בריתי וכו' וכמ"ש ה' ית"ש לנח "לא אוסיף עוד וכו'" כן ישמור העולם מאיבוד כללי במעמד המוסרי, וכאשר עשה למשה רבינו ע"ה מתנה טובה לכל מין האנושי, במצרים אשר היו עע"ז כמ"ש רז"ל הללו עע"ז וכו' כן בכל דור ודור לא יהיה ישראל אלמן מאנשים להקים הדת על תלה, ובאחרית הימים ישלח משיחו התמים לקץ הימין והוא יורה דעה ויבין שמועה ותורה יבקשו מפיהו.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מגדל עוז · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק א׳

א׳

בימי אנוש כו' עד בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כלו קבץ בדעתו הנכונה משאר הספרים ומן הרמוז בתלמוד: כתב הראב"ד יש אגדה בן שלש שנים וכו' מנין עק"ב, עכ"ל: ואני אומר האמת כי שתיהן נמצאות אות באות ור"מ ז"ל כתב כאן הקרובה אלא דעת ההמון הפשוטה ושל שלש שנים קבלנו בה סוד נעלם וכן בבנין עולם: כיון שהכיר וכו' עד אל עולם. במדרש: וכתב הראב"ד אני תמה וכו' עד שבא אברהם ושיבר צלמי אביו, עכ"ל: ואני אומר איך היו בני דורן מתחבאין מהן והיה שם המלך נקרא נמרוד לפי שהמריד בני דורו והיה עושין ביד רמה ואז הוחל לקרוא בשם ה' וכפי תרגומו ואמרו ז"ל שהיו מכריזים עליהם למכרן בא וראה כי אפילו ישראל שקבלו התורה כשפרצו ופרקו עול בימי אחאב ומנשה ושאר הרשעים היו עושים ביד רמה ולא היו שומעים מן הנביאים והצדיקים אשר ביניהם ואע"פ שהיו ערבים זה בזה ולא היו מתחבאים מהם וכל שכן באותו זמן אלא ודאי אין צורך לדחוק עצמנו אלא נאמר שהיו מוחים בקרובים שלהם ומלמדים בבתי מדרשות לבאין לשמשן כדרך ששימשן יעקב אבינו ע"ה אבל לא מסרו עצמן להריגה כאברהם אבינו ע"ה שייחד עצמו לנפשו ושילם אותו בראשו ועל כן ניתן חסד לאברהם תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם והה"א קטנה כאשר היתה נאמנת מעולם ועד עולם והסוד נעלם: וכיון שהיו העם מתקבצים עד סוף הפרק. כלו מפוזר בהגדות ובמדרשות בכמה מקומות כעדות הכתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן וכמו שאמרו ז"ל בוירק את חניכיו וגו' עד שאמרו במסכת ע"ז גמירי ע"ז דאברהם אבינו ארבע מאה פרקי הוה וישיבת אליעזר עבדו גדולה מישיבתו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

סדר משנה · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק א׳

א׳

בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור וכו'. עיין לעיל הלכות יסה"ת פרק א' הלכה ז' אות ג' מה שכתבתי בס"ד בביאור דברי רבינו הללו.

ג׳

והיה מהלך וקורא ומקבץ העם וכו' הי' מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו וכו' וישב יצחק מלמד ומזהיר ויצחק הודיעו ליעקב וכו' ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש וכו' וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה וכו'. לעיל בהלכות יסה"ת פ' ב' הלכה ב' בארתי בס"ד דברי רבינו הללו, אמנם בכל מה שכתב רבינו פה לא העיר מרן את מקורו איה איפו הוא, לזאת יצאתי לבאר בס"ד את אשר לאל ידי הנה אמרו שאברהם ויצחק ויעקב החזיקו ישיבה בכל מקומות מושבותיהם ויצא לו כן ממה שאמרו ביומא דף כ"ח מימיהן של אבותינו לא פירשה ישיבה מהם היו במצרים ישיבה עמהם וכו' אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר וכו' יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר וכו' יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו' מבואר שאברהם וזרעו כולם החזיקו בישיבה ואפילו במצרים בעוד הי' עבודתם עליהם מכל מקום החזיקו ישיבה, ומה שכתב רבינו שיעקב מינה ללוי לראש ישיבה זה מבואר במדרשים כמה פעמים, אמנם מה שכתב רבינו שיעקב צוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה וכו' דבר זה לא ידעתי כעת מקורו, אמת שנראין ומטין הדברים שעמרם היה ראש ישיבה במצרים, והוא מהא דאמרינן בסוטה דף י"ב תנא עמרם גדול הדור היה וכו' עמדו וגירשו כולם נשותיהם וכו' אבא גזירתך קשה וכו' אבל לא מצינו שנצטוו על כך מפי יעקב וצ"ע. ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה מרע"ה רבן של כל הנביאים ושלחו וכו'. כתב ה"ר דוד עראמה עשה משה וכו' כאן רמז הרב הכנת טבעו ומזגו והיינו דהוא דייק תיבת "עשה" ולכך ביארו כאמור, ואם כי דבריו נכונים בעצמותם אבל לדידי חזי לי ארש זבת חלב ודבש שתחת לשונו לשון צדיק רבינו בדיוק הזה של תיבת "עשה" שכתב, שכוונתו הוא לגלות לנו דבר יותר עמוק וביאור תיבת "עשה" הוא ההיפוך מהביאור האמור, ובזה יהיו יותר מדוקדקים כל דברי רבינו בענין הזה בהקדים מה שכתבתי בס"ד בספר הדרושים רק ששם הארכתי וכאן לקצר אני צריך, וז"ל שם צריך אני לחקור בס"ד חקירה אחת וגדולה היא אלי, עמדתי עליה עודני בימי איבי, והוא מה שאמרה תורה סוף פרשת וזאת הברכה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' וגו' דקשה לענ"ד ממ"נ אם הגיע מרע"ה למדרגה הנפלאה הזאת מכח בחירתו דהיינו במה שעשה מן המעשים טובים והפעולות הנרצות לאלקים יתברך שבעבורם הי' ראוי להגיע להמדרגה המופלגת הזאת מהנבואה, א"כ היאך אמרה תורה שלא יקום כמוהו נביא והרי הבחירה חפשית ואולי יקרה כה עוד אחד ויותר שיבחר בטוב להגיע להמדרגה הנפלאה הזאת בנבואה שיעשה גם הוא מן המעשים טובים והפעולות הנרצות לו ית' מה שעשה מרע"ה (ודבר זה אין לו שייכות בענין הידיעה והבחירה כמובן מאליו) והקב"ה שהוא עצם הטוב לא ימנע הטוב ממי שהוא ראוי לקבל ההטבה, ואם נאמר שהקב"ה חננו מתנת חנם למרע"ה המדרגה הנפלאה הזאת בנבואה, אבל דרך הטבע א"א לאדם להשיגה אף כי ירבה כחול מע"ט, אבל תקשה א"כ למה זה יוחן מרע"ה במתנת חנם הנפלאה ההיא ולמה לא יוחן בה אדם אחר ואם נאמר שמרע"ה ע"י מעשיו הטובים שעשה עד העת ההיא גרמו לו כי מצא חן בעיני ה' לתת לו מתנת חנם המתנה הגדולה הגעת המדרגה הנפלאה ההיא בנבואה משא"כ אדם אחר שלא עשה מן המעשים טובים כ"כ למצוא חן בעיני ה' לתת לו מתנת חנם מתנה גדולה וחשובה כזו, ולמה הדבר דומה למי שעשה למלך ב"ו איזה טובה גדולה, אף שלא הי' מגיע לשכר פעולת טובתו רק אלף דינרי זהב, אבל למה שעשה הטובה הגדולה ההיא מצא חן בעיני המלך ונתן לו כיד המלך אלף אלפים דינר זהב שאין אדם אחר יכול לומר להמלך למה לא נתת לי המלך מתנה כזו, כי יאמר המלך אתה מעולם לא עשית לי גדולות וטובות שלפחות הי' ראוי לך בתשלומיה אלף דינרי זהב ולכך לא מצאת חן בעיני לוותר לך וליתן לך במתנה מתנה גדולה, אבל א"כ קמה גם נצבה קושיתינו כי הבחירה חפשית ואולי יעשה עוד אדם אחר מע"ט גדולים ורבים כמו שעשה מרע"ה ויהיה גם הוא ראוי להגעת מציאת חן בעיני ה' שיהי' ראוי לחון גם לו המדרגה הנפלאה ההיא בהנבואה כמו שהי' מרע"ה (שוב הראו לי בספר העקידה שער פ' שכתב מעין דברים הנ"ל אבל בכל דבריו שם אין בו ובמה שבתוכו מן הישוב אלא רק ליישב קושיתו שם כפי מה שהקשה הוא שם אבל לקושיתינו הנ"ל אין מרפא בדבריו) וצ"ע לכאורה לענ"ד, והנראה לענ"ד והוא כי מלך ב"ו אם יחונן לאדם מתנת חנם לסבה שיוצא להמלך עצמו תועלת מה מזאת המתנה שוב אין אדם אחר יכול לומר ולשאול להמלך מדוע ככה עשית ליתן לזה מתנת חנם ולי אי אתה נותן למה אגרע, כי המלך ישיב לו לזה חננתי להיות מגיע לי מהחנינה הזאת תועלת א"כ לא בשבילו חננתיו אלא בשבילי ותועלתי, לא כן אתה אף אם אתן לך המתנת חנם שחננתיך ונתתי להאחר לא יצא לי מזה תועלת כלל, והרי לולי התועלת המגיע לי גם לו לא הייתי חונן ונותן, וכמעט אין זו בכלל חנינה כי לא כוונתי בחנינתי לתועלת המקבל החנינה אלא כוונתי הית' לתועל' עצמי, וממילא נמשך להמקבל מזה טובה ולך איפוא מה אעשה כי אינך מוכשר בטבעך ובמעלותיך להמציא לי על ידך תועלת מה כמו שהוא מוכשר ומוכן זה האחר בטבעיו ובמעלותיו ובמעשיו הקודמים להמציא לי על ידו תועלת מכאן ולהבא, והדבר ידוע שהקב"ה חפץ למען צדקו שאנחנו נדע בבירור שהתורה היא נצחיית לא תשונה אפילו אות א' ולא תתחלף ולא תומר לא כולה ולא מקצתה, ושתשאר בידינו לעולם ולעולמי עולמים האושר האמיתי הזה היא תורתינו הקדושה אשר היא חיינו בעולם הזה וארך ימינו בעוה"ב ולמען לא נפול ח"ו ברשת הטעות באחד מן הזמנים לומר שח"ו הוחלפה והומרה התורה כולה או מקצתה, ולא נאבד מידינו ח"ו אפילו זמן קצר המתנה הגדולה הזאת תורתינו הקדושה ולזה להעמיד אותנו על נצחיותה צריך שתהי' נתינת התורה ע"י מבחר הנמצאים אשר כמוהו לא יהי' עוד, ואז אין מציאות לשום אדם ולשום נביא שיקום אחריו לבטל אפילו אות א' מן התורה, כי הנביא הקטן אינו יכול לבטל דברי הנביא הגדול ממנו, וזה דבר שא"א שיהי' זה במציאות שיהי' נמצא עוד נביא כמוהו, והיאך הנביא האחר יהי' יוכל לבטל דבר מתורת משה שהיא נאמרה מפי גדול ואדון כל הנביאים הלא זה משה האיש עבד ה' (כעת הגיעני ספר דרשות הר"ן ומצאתי שם שכתב קרוב לדברי הניתנים למעלה, והנאני מאד מאד ונתתי שבח לחונן חנם ית' כי זכיתי לכוון בדבר זה לדעת הגדול להר"ן). ומעתה כי כן הנה אמת נכון הדבר כי דרך הטבע הוא חק ולא יעבור הגבול האנושי האדם באשר הוא אדם להגיע למדרגה הנפלאה הזאת בנבואה מה שהגיע אליה מרע"ה, ואף הוא לא הושיעה לו ימין מעשיו הטובים המופלאים להגיע למדרגת הנבואה הנפלאה ההיא שהגיע אליה, אך למרע"ה נתן הקב"ה מדרגה המופלאה בנבואה מתנת חנם, להיות שניתנה התורה על ידו, ולדבר זה ליתן התורה על ידו היה הוא ע"ה יותר ראוי בטבעו ובמעלותיו ובמדותיו ובמעשיו הטובים הקודמים יותר מכל אנשי דורו והנה ע"י החנינה הזאת שחננו בהפלגת מדרגתו בנבואה הגיע כביכול מזה תועלת לו יתברך, והתועלת הוא שמאהבת ה' אותנו ומשמרו השבועה לאברהם אבינו ע"ה רצה הש"י להיטב לנו שידעו כל העם הזה עם ה' אלה בכל דור ודור עד סוף הדורות כי א"א שתתחלף ותומר התורה הן בכללותה והן בפרטי' ואפילו אות א' לא תנוסח ולא תשתנה ולהיות המחליף והממיר הוא קטן נגד נבואתו של משה ואין הקטן יכול להחליף ולהמיר דברי הגדול ממנו ולזה מרע"ה שעל ידו ניתנה התורה הי' צריך הקב"ה לחננו חנם לעשות לו נס למעלה מהטבע שיגיע להמדרגה הנפלאה והגדולה הזאת בנבואה ויד ה' עשתה זאת למענו ית' אבל לאדם אחר שלא יש בו תועלת כביכול לו ית' מזה אם יגיע למדרגה הנפלאה ההיא בנבואה או לא, אדרבה בזה ח"ו תתבטל כוונתו ית' להיטב לנו א"כ למה זה יוחן בעיניו שום אדם ליתן לו מתנת חנם מתנה גדולה ונפלאה וחשובה כזו להגיע למדרגת נבואה מה שא"א שיגיע לה בטבעו, ואיפו זאת שפיר יכלה התורה להעיד ועדות ה' נאמנה שלא יקום ולא יהי' עוד נביא בישראל במדריגות נבואתו כמרע"ה כ"ז בדרושי אשר חנני אלקים. והמורם מזה היא העולה מהדברי' הניתנים למעלה, שהקב"ה עשה למרע"ה שיהי' רבן של כל הנביאים ולולי כי מאת ה' נעשתה זאת מרע"ה מעצמו לא הי' יכול להגיע להמדרגה הנפלאה ההיא בנבואה מה שהגיע אליה, וממילא לא הי' רבן של כל הנביאים שהי' אפשר שיקום אחריו נביא גדול ממנו ולפחות נביא כמוהו ממש, אבל רבות עשה ה' אלקינו לעשותו כך להיותו רבן של כל הנביאים, אמנם הסבה לזה שהש"י עשה כן היתה נסבה מאהבת ה' אותנו ומשמרו השבועה לאברהם אבינו ע"ה לטוב לנו כל הימים לתת לנו תורתו הקדושה ולהיותה בידינו מאומתת בלי שום ספק שא"א שתתחלף או תשתנה התורה הזאת הן בכלליותיה והן בפרטיה ואפילו אות א' אלא תעמוד בנצחיותה לעולמי עולמים כל ימי השמים על הארץ הסבה הזאת היא שעמדה לו למרע"ה שהש"י עשה אותו רבן של כל הנביאים והן הן הדברים אשר דובר רבינו פה ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה מרע"ה רבן של כל הנביאים.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים א׳, מתוך הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים שבספר המדע. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים כל הרמב״ם