רמב״ם - הלכות אבל · פרק ג׳

ספר שופטים · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות אבל · פרק ג׳
הלכה א׳
כָּל כֹּהֵן שֶׁנִּטְמָא לְמֵת חוּץ מִשִּׁשָּׁה מֵתִים הַמְפֹרָשִׁים בַּתּוֹרָה אוֹ אִשְׁתּוֹ. בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה. הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא א) "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". וְאֶחָד הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת אוֹ הַמַּאֲהִיל אוֹ הַנּוֹשֵׂא. וְאֶחָד הַמֵּת וְאֶחָד שְׁאָר הַטֻּמְאוֹת הַפּוֹרְשׁוֹת מִן הַמֵּת שֶׁנֶּאֱמַר לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. וּכְבָר פֵּרַשְׁנוּ בְּהִלְכוֹת טֻמְאַת מֵת כָּל דְּבָרִים הַמְטַמְּאִין מִן הַמֵּת מִן הַתּוֹרָה אוֹ מִדִּבְרֵיהֶם:
הלכה ב׳
וְכֵן אִם נָגַע הַכֹּהֵן בְּקֶבֶר לוֹקֶה. אֲבָל נוֹגֵעַ הוּא בִּבְגָדִים שֶׁנָּגְעוּ בְּמֵת אַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּמֵּא בָּהֶן טֻמְאַת שִׁבְעָה:
הלכה ג׳
וְכֵן אִם נִכְנַס לְאֹהֶל טָמֵא שֶׁנִּכְנְסָה לוֹ הַטֻּמְאָה לוֹקֶה. אַף עַל פִּי שֶׁעַצְמָהּ שֶׁל טֻמְאָה בְּבַיִת אַחֵר. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ כָּל הָאֹהָלִים שֶׁתִּכָּנֵס לָהֶן הַטֻּמְאָה אוֹ שֶׁתֵּצֵא מֵהֶן וְדִין הַסְּכָכוֹת וְהַפְּרָעוֹת. וְכָל הַדְּבָרִים הַמְּבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה וְהַחוֹצְצִין בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. וְאֵי זֶה מֵהֶן דִּין תּוֹרָה וְאֵי זֶה מֵהֶן מִדִּבְרֵיהֶן. הַכּל בְּהִלְכוֹת טֻמְאַת מֵת. וְשָׁם בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין עַכּוּ"ם מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל וּלְפִיכָךְ קִבְרוֹתֵיהֶם טְהוֹרִים וּמֻתָּר לְכֹהֵן לִכָּנֵס לְשָׁם וְלִדְרֹךְ עַל קִבְרוֹתֵיהֶם. וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא שֶׁיִּגַּע בַּטֻּמְאָה אוֹ שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שָׁם:
הלכה ד׳
כֹּהֵן שֶׁנִּכְנַס לְאֹהֶל הַמֵּת אוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת בִּשְׁגָגָה וְאַחַר שֶׁיָּדַע הִתְרוּ בּוֹ אִם קָפַץ וְיָצָא פָּטוּר. וְאִם יָשַׁב שָׁם כְּדֵי הִשְׁתַּחֲוָיָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן טֻמְאַת מִקְדָּשׁ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. נִכְנַס וְיָצָא וְחָזַר וְנִכְנַס וְיָצָא אִם הִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל פַּעַם וּפַעַם לוֹקֶה עַל כָּל כְּנִיסָה וּכְנִיסָה. וְכֵן אִם נָגַע בְּמֵת וְהִתְרוּ בּוֹ וּפֵרַשׁ וְחָזַר וְנָגַע וְהִתְרוּ בּוֹ אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים לוֹקֶה עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. הָיָה נוֹגֵעַ וְלֹא פֵּרַשׁ אוֹ שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְנָגַע בְּמֵתִים אֲחֵרִים. אַף עַל פִּי שֶׁהִתְרוּ בּוֹ כַּמָּה פְּעָמִים אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת שֶׁהֲרֵי מְחֻלָּל וְעוֹמֵד כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ:
הלכה ה׳
הַמְטַמֵּא אֶת הַכֹּהֵן. אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם מְזִידִין הֲרֵי הַכֹּהֵן לוֹקֶה וְזֶה שֶׁטִּמְּאוֹ עוֹבֵר עַל וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל. הָיָה הַכֹּהֵן שׁוֹגֵג וְזֶה שֶׁטִּמְּאוֹ מֵזִיד הֲרֵי זֶה שֶׁטִּמְּאוֹ לוֹקֶה:
הלכה ו׳
כֹּהֵן גָּדוֹל אֵינוֹ מִטַּמֵּא לִקְרוֹבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא יא) "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא". וְכֵן אֵינוֹ נִכְנָס עִם הַמֵּת בְּאֹהֶל אֲפִלּוּ קְרוֹבָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא יא) "וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא". הָא לָמַדְתָּ שֶׁהוּא חַיָּב בְּלֹא יָבֹא וְחַיָּב בְּלֹא יִטַּמָּא. כֵּיצַד. נָגַע אוֹ נָשָׂא לוֹקֶה אַחַת. נִכְנַס לְאֹהֶל וְיָשַׁב שָׁם עַד שֶׁמֵּת עָלָיו הַמֵּת. אוֹ שֶׁנִּכְנַס לְשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וּבָא חֲבֵרוֹ וּפָרַע עָלָיו גַּג הַשִּׁדָּה שֶׁהֲרֵי טֻמְאָה וּבִיאָה בָּאִין כְּאֶחָד. הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שְׁתַּיִם מִשּׁוּם לֹא יָבֹא וּמִשּׁוּם לֹא יִטַּמָּא:
הלכה ז׳
נִטְמָא מִקֹּדֶם וְאַחַר כָּךְ נִכְנַס לְאֹהֶל אִם הִתְרוּ בּוֹ לוֹקֶה אַף עַל הַבִּיאָה:
הלכה ח׳
כֹּהֵן שֶׁפָּגַע בְּמֵת מִצְוָה בַּדֶּרֶךְ הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא לוֹ. אֲפִלּוּ כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּב לְהִטַּמֵּא לוֹ וּלְקָבְרוֹ. וְאֵיזֶהוּ מֵת מִצְוָה. אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ קוֹבְרִין. דָּבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַכֹּהֵן לְבַדּוֹ וְאֵין עִמּוֹ אַחֵר וַאֲפִלּוּ קָרָא שֵׁם בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ עוֹנֶה. אֲבָל אִם כְּשֶׁיִּקְרָא אֲחֵרִים עוֹנִים אוֹתוֹ אֵין זֶה מֵת מִצְוָה אֶלָּא יִקְרָא לַאֲחֵרִים וְיָבוֹאוּ וְיַעַסְקוּ בּוֹ:
הלכה ט׳
הָיוּ כֹּהֵן וְנָזִיר מְהַלְּכִין בְּדֶרֶךְ וּפָגְעוּ בְּמֵת מִצְוָה. יִתְעַסֵּק בּוֹ הַנָּזִיר לְפִי שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת עוֹלָם וְאַל יִטָּמֵא בּוֹ הַכֹּהֵן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כֹּהֵן הֶדְיוֹט. הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל וְכֹהֵן הֶדְיוֹט יִטָּמֵא הַהֶדְיוֹט. וְכָל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ בְּמַעֲלָה מִתְאַחֵר בְּטֻמְאָה. וּסְגָן עִם מְשׁוּחַ מִלְחָמָה שֶׁפָּגְעוּ בְּמֵת מִצְוָה יִטָּמֵא מְשׁוּחַ מִלְחָמָה וְאַל יִטָּמֵא הַסְּגָן:
הלכה י׳
נָשִׂיא שֶׁמֵּת הַכּל מִטַּמְּאִין לוֹ אֲפִלּוּ כֹּהֲנִים. עֲשָׂאוּהוּ כְּמֵת מִצְוָה לַכּל מִפְּנֵי שֶׁהַכּל חַיָּבִין בִּכְבוֹדוֹ. וְכֵן הַכּל אוֹנְנִין עָלָיו:
הלכה י״א
בְּנוֹת אַהֲרֹן לֹא הֻזְהֲרוּ עַל טֻמְאַת מֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא א) "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן" וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן. וְכֵן הַחֲלָלִים מֻתָּרִין לְהִטַּמֵּא שֶׁנֶּאֱמַר בְּנֵי אַהֲרֹן עַד שֶׁיִּהְיוּ בְּכִהוּנָם:
הלכה י״ב
כֹּהֵן קָטָן הֲרֵי הַגְּדוֹלִים מֻזְהָרִים שֶׁלֹּא יְטַמְּאוּהוּ. וְאִם בָּא לְהִטַּמֵּא מֵעַצְמוֹ אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין עָלָיו לְהַפְרִישׁוֹ. אֲבָל אָבִיו צָרִיךְ לְחַנְּכוֹ בִּקְדֻשָּׁה:
הלכה י״ג
מֵת תּוֹפֵשׂ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ לְטֻמְאָה. וְכָל כֹּהֵן שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכֵן אִם נִכְנַס לְבֵית הַפְּרָס אוֹ יָצָא חוּצָה לָאָרֶץ. אוֹ שֶׁנִּטְמָא בְּדַם תְּבוּסָה. אוֹ בְּגוֹלֵל וּבְדוֹפֵק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. מִפְּנֵי שֶׁהֵן אָבוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת טֻמְאַת מֵת. אֲבָל אִם נִכְנַס לְבֵית הַקְּבָרוֹת לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה:
הלכה י״ד
מֻתָּר לְכֹהֵן לְהִטַּמֵּא בְּבֵית הַפְּרָס אוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ לִדְבַר מִצְוָה בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דֶּרֶךְ אֶלָּא הִיא. כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ לִשָּׂא אִשָּׁה אוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם מִי שֶׁיְּלַמְּדֶנּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא מִן הַכּל אָדָם זוֹכֶה לִלְמֹד. וְכֵן מִטַּמֵּא בְּטֻמְאָה מִדִּבְרֵיהֶם לִכְבוֹד הַבְּרִיּוֹת. כֵּיצַד. אָבֵל שֶׁהָלַךְ בְּבֵית הַפְּרָס הַכּל הוֹלְכִין אַחֲרָיו שָׁם לְנַחֲמוֹ. וְכֵן מְדַלְּגִין עַל גַּבֵּי אֲרוֹנוֹת שֶׁל מֵתִים לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲפִלּוּ מַלְכֵי עַכּוּ"ם כְּדֵי לְהַבְחִין בֵּינָם לְבֵין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁיַּחְזֹר כְּבוֹדָן לִמְקוֹמָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן מִטַּמֵּא בְּטֻמְאָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לָדוּן עִם הָעַכּוּ"ם וּלְעַרְעֵר עִמָּהֶן. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַצִּיל מִיָּדָם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ציוני מהר"ן · הלכות אבל פרק ג׳

א׳
ואחד המת ואחד שאר הטומאות הפורשות מן המת שנאמר לנפש כו'. עי' בכ"מ ואין דבריו נראין כי מנין לו לרמב"ם לבנות בנין חדש שלא כדברי הברייתא. אכן הנכון הוא כי רבינו ז"ל ברייתא אחרת הוא שראה והנה היא כתובה בפסיקתא ז"ל אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים לנפש לא יטמא להביא רביעית דם שתצא מן המת שהוא בלא יטמא עכ"ל. והובאה רישא דהוי ברייתא ביבמות (דף קי"ד) ולפי ברייתא זו תתחייב לומר שגם שאר טומאות הפורשות מן המת מתרבות מן לנפש שהרי דורש כפל ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים והדבר פשוט אצלי שנעלמה ברייתא זו מעיני הכ"מ והראיה שכתב בפ' זה הי"ב וז"ל כהן קטן הרי הגדולים כו' בפירש"י אמור ואמרת כו' הנה ממה שמוכיח דין זה מדברי רש"י ולא מדברי הברייתא אתה יודע שלא ידע הברייתא. אוה"ח עה"ת פ' אמור: במל"מ וזכורני שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר הפרה. כ"ה בתוספתא פ"ב דפרה רש"א אפרן ירדה עמהן לבבל:
ה׳
המטמא את הכהן כו'. הכ"מ לא הראה שום מקור לזה וכיו"ב כתב רבינו ג"כ לעיל בפ"י מה' כלאים הל"א לענין המלביש את חבירו כלאים ועי' בלח"מ שתמה ע"ז דמנ"ל לרבינו ד"ז בכאן וגבי כלאים דלוקה המלביש או המטמא אם הלובש או המתטמא שוגג ואם היה מזיד פטור וסיים ואולי היה לו לרבינו שום מקום אשר נתלה בו ואנכי לא ידעתי, ועי' באוה"ח עה"ת פ' אמור מש"כ בזה, ועי' בב"ח יו"ד סי' ש"ג שהביא דברי התוספתא בפ"ג דמכות המלביש את חבירו כלאים והמטמא את הנזיר אע"פ שהמלביש מזיד ומטמא מזיד חייב היו שניהם שוגגין פטור וכתב שם הב"ח דרבינו מפרש דה"פ אע"פ שגם המלביש מזיד ומטמא מזיד אפ"ה הלבוש והנטמא חייב בלבדו והמלביש פטור ע"ש וכתב שם עוד דצריך להגיה בסיפא שניהם שוגגין שניהם פטורין אחד שוגג ואחד מזיד שוגג פטור ומזיד חייב ע"ש טעמו ומזה הוא מקור דברי רבינו בהל' כלאים, ועי' בפ"ה מהל' נזירות ה"כ מה שהקשיתי עליו משם ומצאתי כעת בביאור הגר"א ביו"ד סי' ש"ג דל"ג בתוספתא והמטמא את הנזיר אלא והמטמא את הכהן וע"פ גי' זו גם דברי רבינו בכאן מבוארין בהתוספתא, ועי' ג"כ בק"א בתו"כ פ' שמיני פ"ה ברייתא א' שהביא מקור לדברי רבינו הללו משם:
ו׳
או שנכנס לשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו גג השידה שהרי טומאה וביאה כו'. עיין בדברי רבינו בפ"ה מה' נזירות הי"ח שם כתב רבינו ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו וכתב שם הכ"מ כלומר שאם פרעה שלא מדעתו אנוס הוא ופטור וצ"ע למה לא כתב רבינו גם כאן כן:
י״ב
כהן קטן הרי הגדולים כו'. וכתב הכ"מ בפרש"י כו'. ובאמת הוא ברייתא ערוכה ביבמות דף קי"ד כמ"ש בה"א:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות אבל פרק ג׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות אבל ג׳, מתוך הלכות אבל שבספר שופטים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל