הלכות עבדים · פרק ח׳
הלכה א׳
הַמּוֹכֵר אֶת עַבְדּוֹ לְעַכּוּ"ם יֵצֵא בֶּן חוֹרִין וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ לַחְזֹר וְלִקְנוֹתוֹ מִן הָעַכּוּ"ם עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו וְכוֹתֵב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר וְיוֹצֵא. וְאִם לֹא רָצָה הָעַכּוּ"ם לְמָכְרוֹ אֲפִלּוּ בַּעֲשָׂרָה בְּדָמָיו אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ יֶתֶר. וּקְנָס זֶה אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ וְדָנִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּבֵית דִּין מֻמְחִין. וְאִם מֵת הַמּוֹכֵר אֵין קוֹנְסִין אֶת הַיּוֹרֵשׁ לְהַחְזִיר אֶת הָעֶבֶד לְשִׁחְרוּר:
הלכה ב׳
לָוָה עַל עַבְדּוֹ מִן הָעַכּוּ"ם אִם קָבַע לוֹ זְמַן וְאָמַר לוֹ אִם הִגִּיעַ זְמַן פְּלוֹנִי וְלֹא אֲשַׁלֵּם לְךָ תִּקְנֶה גּוּף עֶבֶד זֶה הֲרֵי זֶה יֵצֵא לְחֵרוּת מִיָּד. וְאִם אָמַר לוֹ תִּקְנֶה מַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא יֵצֵא לְחֵרוּת. גְּבָאוֹ עַכּוּ"ם בְּחוֹבוֹ אוֹ שֶׁבָּאוּ עַל הָאָדוֹן מְצֵרִים וּבִקְּשׁוּ לְהָרְגוֹ וּפָדָה עַצְמוֹ מִיָּדָן בְּעַבְדּוֹ לֹא יָצָא לְחֵרוּת מִפְּנֵי שֶׁנִּלְקַח מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנוֹ:
הלכה ג׳
מָכַר עַבְדּוֹ לְאֶחָד מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אוֹ מִגְּדוֹלָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מֵהֶם יָצָא הָעֶבֶד לְחֵרוּת מִפְּנֵי שֶׁהָיָה יָכוֹל לְפַיְּסוֹ בְּמָמוֹן אַחֵר:
הלכה ד׳
מְכָרוֹ לְעַכּוּ"ם לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. מְכָרוֹ חוּץ מִמְּלַאכְתּוֹ. חוּץ מִן הַמִּצְוֹת. חוּץ מִשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם נִשְׁתַּחְרֵר אוֹ לֹא נִשְׁתַּחְרֵר. לְפִיכָךְ אִם תָּפַס הָעֶבֶד כְּדֵי דָּמָיו לְרַבּוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת מִיַּד עַכּוּ"ם אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:
הלכה ה׳
אֶחָד מוֹכֵר עַבְדּוֹ לְעַכּוּ"ם עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְגֵר תּוֹשָׁב אֲפִלּוּ לְכוּתִי הֲרֵי זֶה יֵצֵא לְחֵרוּת. מְכָרוֹ לְיִשְׂרָאֵל מוּמָר הֲרֵי זֶה סָפֵק לְפִיכָךְ אִם תָּפַס כְּדֵי דָּמָיו מֵרַבּוֹ רִאשׁוֹן כְּדֵי לָצֵאת בָּהֶן מִיַּד הַמּוּמָר אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:
הלכה ו׳
הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ יָצָא בֶּן חוֹרִין וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ הַשֵּׁנִי לִכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר וְאָבְדוּ הַדָּמִים. וּמִפְּנֵי מָה קָנְסוּ כָּאן הַלּוֹקֵחַ לְבַדּוֹ שֶׁאִלּוּ לֹא לָקַח זֶה לֹא יָצָא הָעֶבֶד לְחוּצָה לָאָרֶץ. הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְסוּרְיָא וַאֲפִלּוּ לְעַכּוֹ כְּמוֹכֵר לְחוּצָה לָאָרֶץ:
הלכה ז׳
בֶּן בָּבֶל שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְדַעְתּוֹ לַחְזֹר וְהִכְנִיסָה לוֹ אִשְׁתּוֹ עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת הֲרֵי אֵלּוּ סָפֵק אִם הֵם כְּמִי שֶׁמָּכְרָה אוֹתָם לְחוּצָה לָאָרֶץ הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ הַפֵּרוֹת אוֹ אֵינָן כִּמְכוּרִין לוֹ שֶׁהֲרֵי הַגּוּף שֶׁלָּהּ:
הלכה ח׳
עֶבֶד שֶׁיָּצָא אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא וּמְכָרוֹ שָׁם אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁיָּצָא רַבּוֹ עַל מְנָת שֶׁלֹּא לַחְזֹר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אִם דַּעַת רַבּוֹ לַחְזֹר וְיָצָא אַחֲרָיו וּמְכָרוֹ שָׁם יָצָא לְחֵרוּת וְכוֹפִין אֶת הַלּוֹקֵחַ לְשַׁחְרְרוֹ:
הלכה ט׳
עֶבֶד שֶׁאָמַר לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ לַעֲלוֹת עִמּוֹ אוֹ יִמְכֹּר אוֹתוֹ לְמִי שֶׁיַּעֲלוּהוּ לְשָׁם. רָצָה הָאָדוֹן לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת עַבְדּוֹ עַד שֶׁיִּרְצֶה. וְדִין זֶה בְּכָל זְמַן אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהָאָרֶץ בְּיַד עַכּוּ"ם:
הלכה י׳
עֶבֶד שֶׁבָּרַח מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ אֵין מַחֲזִירִין לוֹ לְעַבְדוּת וְעָלָיו נֶאֱמַר (דברים כג טז) "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו". וְאוֹמֵר לְרַבּוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר וְיִכְתֹּב לוֹ שְׁטַר חוֹב בְּדָמָיו עַד שֶׁתַּשִּׂיג יָדוֹ וְיִתֵּן לוֹ. וְאִם לֹא רָצָה הָאָדוֹן לְשַׁחְרְרוֹ מַפְקִיעִין בֵּית דִּין שִׁעְבּוּדוֹ מֵעָלָיו וְיֵלֵךְ לוֹ:
הלכה י״א
עֶבֶד זֶה שֶׁבָּרַח לָאָרֶץ הֲרֵי הוּא גֵּר צֶדֶק וְהוֹסִיף לוֹ הַכָּתוּב אַזְהָרָה אַחֶרֶת לְמִי שֶׁמְּאַנֶּה אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁפַל רוּחַ יוֹתֵר מִן הַגֵּר וְצִוָּה עָלָיו הַכָּתוּב שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג יז) "עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ" (דברים כג יז) "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" (דברים כג יז) "בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ". זוֹ אַף הוֹנָיַת דְּבָרִים. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַמְאַנֶּה אֶת הַגֵּר הַזֶּה עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין מִשּׁוּם (ויקרא כה יז) "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" וּמִשּׁוּם (שמות כב כ) "וְגֵר לֹא תוֹנֶה" וּמִשּׁוּם לֹא תּוֹנֶנּוּ. וְכֵן עוֹבֵר מִשּׁוּם (שמות כב כ) "וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ" כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן הוֹנָיָה:
הלכה י״ב
הַקּוֹנֶה עֶבֶד מִן הָעַכּוּ"ם סְתָם וְלֹא רָצָה לָמוּל וּלְקַבֵּל מִצְוֹת הָעֲבָדִים מְגַלְגְּלִין עִמּוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְאִם לֹא רָצָה חוֹזֵר וּמוֹכְרוֹ לְעַכּוּ"ם אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ. וְאִם הִתְנָה הָעֶבֶד עָלָיו תְּחִלָּה שֶׁלֹּא יָמוּל הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְקַיְּמוֹ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה בְּגֵיוּתוֹ וּמוֹכְרוֹ לְעַכּוּ"ם אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ. וְכֵן עֶבֶד שֶׁמָּל וְטָבַל לְשֵׁם עַבְדוּת וְאַחַר כָּךְ הִפִּיל עַצְמוֹ לִגְיָסוֹת וְאֵין רַבּוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ לֹא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּדִינֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לוֹ לִטּל דָּמָיו מִן הָעַכּוּ"ם וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל עַכּוּ"ם מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם:
הלכה י״ג
הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵרוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר. וְאִם מֵת הָאָדוֹן שֶׁהִפְקִירוֹ הַיּוֹרֵשׁ כּוֹתֵב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר:
הלכה י״ד
עֶבֶד שֶׁבָּרַח מִבֵּית הָאֲסוּרִין אִם נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנּוּ רַבּוֹ יָצָא לְחֵרוּת וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְכוֹתֵב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר:
הלכה ט״ו
עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה אִם נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנּוּ רַבּוֹ רִאשׁוֹן כָּל הַפּוֹדֶה אוֹתוֹ לְשֵׁם עֶבֶד יִשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ וַהֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ. וְאִם פָּדָהוּ לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין הֲרֵי זֶה בֶּן חוֹרִין. וְאִם לֹא נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנּוּ רַבּוֹ רִאשׁוֹן הַפּוֹדֶה אוֹתוֹ לְשֵׁם עֶבֶד נוֹטֵל פִּדְיוֹנוֹ מֵרַבּוֹ וְחוֹזֵר לְרַבּוֹ. וְאִם פָּדָהוּ לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין חוֹזֵר לְרַבּוֹ הָרִאשׁוֹן בְּלֹא כְּלוּם:
הלכה ט״ז
עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹתֵיקֵי לְבַעַל חוֹבוֹ וְשִׁחְרְרוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁחְרָר וְכוֹפִין אֶת בַּעַל חוֹבוֹ לְשַׁחְרְרוֹ. גַּם זֶה מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם שֶׁלֹּא יִפְגַּע בּוֹ לְאַחַר זְמַן וְיֹאמַר לוֹ עַבְדִּי אַתָּה:
הלכה י״ז
עֶבֶד שֶׁהִשִּׂיאוֹ רַבּוֹ בַּת חוֹרִין אוֹ שֶׁהִנִּיחַ לוֹ רַבּוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ לִקְרוֹת שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִין בְּסֵפֶר תּוֹרָה בִּפְנֵי צִבּוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בָּהֶן אֶלָּא בֶּן חוֹרִין יֵצֵא לְחֵרוּת וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ לִכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר. וְכֵן אִם נָדַר נֵדֶר שֶׁכּוֹפִין עָלָיו אֶת הָעֲבָדִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּנְדָרִים וְאָמַר לוֹ רַבּוֹ מוּפָר לְךָ יֵצֵא לְחֵרוּת שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא כָּפָה אוֹתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִכְפּוֹתוֹ גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁהִפְקִיעַ שִׁעְבּוּדוֹ. מִכָּאן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ בְּכָל לָשׁוֹן וְהוֹצִיא דְּבָרִים מִפִּיו שֶׁמַּשְׁמָעָן שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ עָלָיו שִׁעְבּוּד כְּלָל וְשֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְדָבָר זֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ כּוֹפִין אוֹתוֹ לִכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא כָּתַב. אֲבָל אִם לָוָה מֵעַבְדּוֹ אוֹ שֶׁעָשָׂהוּ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס אוֹ שֶׁהִנִּיחַ תְּפִלִּין בִּפְנֵי רַבּוֹ אוֹ שֶׁקָּרָא שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בִּפְנֵי רַבּוֹ וְלֹא מִחָה בּוֹ לֹא יֵצֵא לְחֵרוּת:
הלכה י״ח
וְאָסוּר לְאָדָם לְלַמֵּד אֶת עַבְדּוֹ תּוֹרָה וְאִם לִמְּדוֹ לֹא יָצָא לְחֵרוּת:
הלכה י״ט
הַלּוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הָעַכּוּ"ם וְקָדַם הָעֶבֶד וְטָבַל בִּפְנֵי רַבּוֹ לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין יָצָא לְחֵרוּת. שֶׁלֹּא בִּפְנֵי רַבּוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ לְפִיכָךְ צָרִיךְ רַבּוֹ לְתָקְפּוֹ בַּמַּיִם:
הלכה כ׳
יִשְׂרָאֵל שֶׁתָּקַף עַכּוּ"ם קָטָן אוֹ מָצָא תִּינוֹק עַכּוּ"ם וְהִטְבִּילוֹ לְשֵׁם גֵּר הֲרֵי זֶה גֵּר. לְשֵׁם עֶבֶד הֲרֵי זֶה עֶבֶד. לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין הֲרֵי זֶה בֶּן חוֹרִין:
הלכה כ״א
גֵּר שֶׁקָּדְמוּ עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו וְטָבְלוּ לְפָנָיו קָנוּ עַצְמָן בְּנֵי חוֹרִין:
אור שמח · הלכות עבדים פרק ח׳
ז׳
והכניסה לו אשתו עבדים ושפחות כו': עיין לחם משנה, ודא ברור דהספק לא הוי רק בנכסי צאן ברזל ששמאתן בכתובה והבעל קיבל כל אחריותו בזה ספק למ"ד הדין עמה כו' אבל בנכסי מלוג ממה נפשך אם תאמר דכיון דהגוף שלה לא איכפת מה שהפירות שלו ודאי לא יצאו לחירות, ואם תאמר דכיון שהפירות של בעל הוי כמכורין לחוצה לארץ, הא הקנין הזה הוי בעל כרחו דאשה דזכי בנכסי מלוג שלה רק רבנן תקנו דליקני בעל ותו דהיתרא תקנו ליה רבנן דאיסורא לא תקנו רבנן וכמו דאמר פרק השואל גבי בעל בנכסי אשתו מי מעל יעו"ש, ולא זכי בעל להפירות ולא כתב רבינו דמועיל כאן תפיסה שתפוס בעצמו ויצא לחירות דאין תפיסה מועיל בספק קנסא דרבנן, ורק בעו"ג שמפקיעו ממצות ועוד שירדה בו בפרך פסק דמהני תפיסה כמש"כ המגדול עוז, משא"כ כאן דספק אם מכרו לישראל בחו"ל ודוק:
י״ז
עבד שהשיאו רבו בת חורין וכו': הנה שיטת רבינו בכל הלכה זו שעכשיו מגלה דעתו שמפקיע השעבוד מעליו, וצ"ל הא דאמר בגמרא לא עביד איסורא היינו שכיון דאינו רק מעוכב גט שחרור איסורו קל לענין ב"ח וכמו שפסק רבינו שאינו אוכל בתרומה, ודלא כרש"י שפירש שזה הוראה ששחררו מקודם. אולם חילק רבינו בין קריאה בספר תורה להוציא הציבור דשם אם רבו א"ל קרא בתורה יצא לחירות, אבל בתלמוד תורה אף אם למדו לא יצא לחירות, והא דאמר דקטן נאמן להעיד שיצא מבה"ס היינו דלא חיישינן שמא עביד רבו מה שאסור, וכן משמע מדברי הלכות שם. אולם בגמרא שם לפי הגירסא שלפנינו מוכח דשוה זה לקרא בספר וצ"ע בזה:
כ׳
ישראל שתקף (ב)עו"ג קטן או מצא תינוק עו"ג כו': מפורש הוא בירושלמי פרק הערל הלכה א' בן איש אי את מוהלו בע"כ, ר' יוחנן בעי הא בן קטן את מוהלו בע"כ ואפילו כבנו של ארכינוס, ר' חזקיה בשם ר' בא הא כיני מצא תינוק מושלך הטבילו לשם עבד הרי את מוהלו לשום עבד הטבילו לשום בן חורין את מוהלו לשום בן חורין כו', ולכן פירש רבינו או במצא תינוק מושלך או בתקף עו"ג קטן שבידו לתקוף בו ומסור בידו לעבוד בו לכן יכול לטובלו לשם גר אבל מי שאינו תחת ידו כבנו של ארכינוס אינו מוהלו ומטבילו בלא דעת האב, ובמקום אחר הארכתי דהוי טבילה קודם מילה ואנן קיי"ל דאינו גר עד שימול ואח"כ יטבול, לכן שינה רבינו לשון הירושלמי, ויעוין לחם משנה ודוק:
כ״א
קנו עצמן כו': פירוש ולא מועיל מה שרבו יתקפם במים דכיון דרבו עדיין עו"ג הוא לא קני לגופיה ע"י טבילה ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות עבדים ח׳, מתוך הלכות עבדים שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
