ז׳
הנמכר לעכו"ם אם לא השיגה ידו לגאול קרוביו פודין אותו וקרוב קרוב קודם שנאמר או דודו או בן דודו יגאלנו ובית דין כופין את קרוביו לפדותו שלא יטמע בעכו"ם, לא פדאוהו קרוביו או שאין ידם משגת מצוה על כל אדם מישראל לפדותו, ובין שפדאוהו קרובים בין שפדאוהו שאר אדם יצא לחירות, ויש לו ללוות ולגאול את עצמו מן העכו"ם וגואל לחצאין, אבל הנמכר לישראל אין הקרובים פודין אותו ואין לוה וגואל ואינו גואל לחצאין, אלא כיצד דינו אם השיגה ידו ליתן כפי השנים הנותרות נותן ויוצא ואם לאו לא יצא. בדברי הרמב"ם בהלכה זו נמצא אתי קונטרס מדברי חתני הגאון הגדול מו"ה אהרן קוטלר שליט"א ר"מ דישיבת קלצק והם חדושים נפלאים בהעמקה עצומה ליישב דברי הרמב"ם התמוהים והנני מעתיקו כלשונו. מש"כ הרמב"ם ויש לו ללוות ולגאל א"ע מן העכו"ם וגואל לחצאין תמה בכ"מ דהא מבואר בסוגיא דנפשט דאינו נגאל לחצאין וכן מפורש שם כ"א ע"א דע"ע הנמכר לעכו"ם אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין, וביותר תמוה דבדין לוה וגואל לא מצינו כלל ספק בגמרא ומקרא מלא הוא והשיגה ידו, עוד תמוה דבע"ע הנמכר לישראל כתב הרמב"ם דאינו לוה וגואל ואינו נגאל לחצאין ומנ"ל החלוק בין נמכר לעכו"ם או לישראל גם הקרא דוהשיגה ידו בנמכר לעכו"ם כתוב ואיך מהפך ההלכה.א) ונראה דישנם ג' אופני גאולה והשיגה ידו זו גאולת עצמו, דודו או בן דודו זה גאולת קרובים, ונגאל זה גאולת כל אדם, וברור דדין גאולת קרובים או כל אדם הם דיני גאולה מיוחדים ואינם נמשכים מכחו הוא לגאל א"ע ולכן לא מהני שגם אחרים יתנו הכסף עבורו כמו כל דין עבד כנעני וכמו שהקשה בס' המקנה דהנה הדין דאינו לוה וגואל, נמצא דאין לו הכח להגאל רק כשהשיגה ידו אבל כשאין לו אף שיש לו בהלואה אין לו זכות הגאולה וכשיפדהו אחד מדין ע"כ הרי ליכא והשיגה ידו ממילא ל"ש דין ע"כ דגואל בשליחותו ומכחו דלא עדיף ממנו ובהכרח כנ"ל דהוי דין מיוחד דגאולה, (ועוד נ"מ לענין בע"כ דעבד) וצריך לחקור בגאולת קרובים אי מלבד הדין דגאולת עצמו יוכל לפדות עצמו מדין קרובים או כל אדם. ונראה ברור דלא שייך בעצמו דין גאולת קרובים, אבל דין גאולה דכל אדם שייך גם בעצמו והטעם דדין גאולת קרובים הוא דוקא בקרובים והוא עצמו לא יוכל לגאל מדין קרוב (ואין זה דומה למה דאדם קרוב אצל עצמו) דזהו דוקא בקרוב ואינו בכלל דודו או בן דודו, משא"כ בגאולת אחרים הנה אין שם אחר גורם דין גאולה, רק דנתרבה מונגאל כל גאולה האפשרית היינו דשייכא גאולה בו ובודאי גם הוא עצמו בכלל דזהו דין גאולה סתם.ב) וראי' דאינו יכול לגאל עצמו מדין גאולת קרובים דכתב הרשב"א בסוגיין דקרוב קרוב קודם הוא לעיכובא דאם אין כסף לקרוב הראוי ליורשו פטורים שאר הקרובים מלגאל וא"כ לא יתחייבו לעולם הקרובים דהא הוא עצמו קרוב יותר ואף דמיירי דלית לי' לא יתחייבו, ובהכרח דחיוב גאולת קרובים מתחיל מהקרובים בלבד והוא אינו בכלל, משא"כ בדין גאולת כל אדם גם הוא בכלל, דשם הוא דין גאולה בלא תנאים וברור מאד בעז"ה, והנה הדין דאינו לוה וגואל הוא בגאולת עצמו ובזה בעינן והשיגה ידו אבל בגאולת כל אדם פשוט דיכולים גם ללות ולגאל, ולפי"ז יכול גם העבד ללוות ולגאל לא מדין גאולת עצמו רק מדין גאולת כל אדם והדין דאינו לוה וגואל הוא רק מדין גאולת עצמו, ולכן בשדה אחוזה אינו לוה וגואל דשם איכא רק גאולת עצמו וגאולת קרובים וכבר נתבאר דאינו יכול לגאול מדין קרובים, משא"כ בנמכר לעכו"ם דאיכא דין גאולת כל אדם ורשאים ללות ולגאול יכול ללות ולגאול עצמו מדין גאולת כל אדם.ג) וחילוק גדול יש אם הפדי' היא מדין גאולת עצמו או מדין גאולת כ"א דהסדר הוא כך דגאולת עצמו קודמת לגאולת קרובים וכן מפורש ברמב"ם דאם לא השיגה ידו הקרובים פודין אותו ומתחלה היא גאולת עצמו ואח"כ גאולת קרובים ובי"ד כופין אותם ע"ז ואח"כ גאולת כל אדם, והנה בלא הדין דאינו לוה וגואל הרי איכא דין דגאולת עצמו גם בלא השיגה ידו וממילא ליכא חיוב על הקרובים, ולפחות אם מוצא ללוות הלא יכול לקיים דין גאולתו ופטורים הקרובים, והיו יכולים תמיד הקרובים להלותו שיפדה את עצמו (מלבד דיש לדון דאף באינו משיג ללוות כיון דיש להדין דגאולת עצמו פטורים הקרובים וכמו בדין קרוב קודם ועיין) אבל כיון דבעינן והשיגה ידו ואינו לוה וגואל נמצא דבלא השיגה ידו ליכא דין גאולת עצמו שפיר מחוייבים הקרובים לפדותו ואם לא פדאוהו הרי איכא דין גאולת כל אדם ושפיר יכול ללוות ולגאל עצמו כמו אדם אחר שיכול ללוות ולפדותו אבל הקרובים קודמים שמחוייבים וכופין אותם ע"ז, ומה מאד מזהירים דברי הרמב"ם הנמכר לעכו"ם אם לא השיגה ידו הקרובים פודין אותו וביאר בזה הקדימה דגאולת עצמו ושהיא דוקא אם השיגה ידו ואם לא הקרובים פודין וכו' לא פדאוהו קרוביו מצוה על כל אדם וכו' ויש לו ללוות ולגאל עצמו מן העכו"ם היינו אחר שביאר גאולת כל אדם גם הוא יכול ללוות ולגאל מדין כל אדם ולכן הקרובים מחוייבים לפדותו ודו"ק היטב כי זה אמת.ד) ומיושב הקושיא מהגמרא דנמכר לעכו"ם יוכיח שאינו לוה וגואל, דודאי מדין גאולת עצמו אינו לוה וגואל ולא מהניא הגאולה מדין זה, ושפיר עביד [עבד] יוכיח דאף שיפה כחו לגאל בשנה שני' אינו לוה וגואל ומאי דמהני מדין גאולת כל אדם זהו דין אחר ופשוט. ומיושב התמיהה דמנ"ל להרמב"ם החילוק דבנמכר לישראל אינו לוה וגואל דגם בנמכר לעכו"ם הא דלוה וגואל הוא מדין גאולת כל אדם וזהו דוקא בנמכר לעכו"ם אבל בנמכר לישראל כתב הרמב"ם דאין הקרובים פודין אותו ומכ"ש אחרים וליכא רק דין גאולת עצמו דיש לו לעצמו זכות הפדיון ובזה הלא בעינן והשיגה ידו ולכן בנמכר לישראל אינו לוה וגואל.ה) אך תירוץ זה תלוי לפי מה שנפרש במ"ש הרמב"ם דנמכר לישראל אין הקרובים פודין אותו דהכ"מ פירש דאין חייבין לפדותו אבל אם רצו פודין והלח"מ פירש דאין יכולין לפדות בע"כ דאדון דפשוט דלהכ"מ ה"ה דאחרים יכולין לפדותו ולהלח"מ מכ"ש דאין אחרים יכולין לפדות, ובביאור הדברים נראה דאין לפרש בדעת הכ"מ דאף דנתמעט מיגאלנו לזה ולא לאחר מ"מ בלא שום חידוש יכולין הקרובים לפדות מדין עבד כנעני אם רוצים, ז"א. לפמ"ש דכיון דאין לוה וגואל דבעינן השיגה ידו ל"ש דין ע"כ אך צריך לפרש סברתו דנתמעט רק מדין כפי' וחובה אבל לא נתמעט לענין דין הגאולה והלח"מ מפרש דנתמעט לגמרי, עוי"ל בדעת הכ"מ דנתמעט רק מדין גאולת קרובים אבל לא מדין גאולת אחרים, ולכן ליכא חובה המוטלת על הקרובים אבל ברצונם יכולים לגאל דלא גרעי מאחרים (ואף דגם באחרים איכא מצוה ז"א מ"ע בעצמותה רק מצוה שלא יטמע בין העכו"ם משא"כ בנמכר לישראל) והלח"מ מפרש דנתמעט לגמרי וגם גאולת אחרים דהמיעוט דיגאלנו קאי על הדין המפורש ומכ"ש על הרבוי דכל אדם, בכל אופן תירוצי תלוי בזה דלהכ"מ בטל החילוק בין ישראל לעכו"ם.ו) אך נראה להוכיח כהלח"מ מהגמ' דף כ"א נמכר לישראל נגאל לקרובים או אינו נגאל אליבא דרבי לא תיבעי לך דודאי אינו נגאל כ"ת אליבא דרבנן מאי ילפינן שכיר שכיר ולא דרשינן יגאלנו א"ד יגאלנו לזה ולא לאחר, ולכאורה תמוה היכן מצינו דרבנן פליגי עלי' דרבי בהא הלא מפורש בדט"ו ע"ב דמאן תנא דפליג עלי' דרבי ריה"ג ור"ע ופירש"י דסוברים דנמכר לעכו"ם יוצא בשש הרי דסוברים באמת לק"ו דרבי דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים ובכל אופן אין שום ראי' דפליגי בזה ואם רבי דריש יגאלנו גם רבנן דרשי ופלוגתייהו הלא היא בדרשא דבאלה כמבואר, ונראה דבדף ט"ו הוכיח הגמ' מברייתא דרבי דלא דריש שכיר שכיר ודחי רנב"י דדריש יגאלנו לזה ולא לאחר, הרי דמצינו בגמ' טעמי' דרבי בב' דרכים או מטעם דלא דריש ג"ש דשכיר שכיר או דדריש רק דנתמעט מיגאלנו, ובזה נסתפקו הכא והנה אליבא דרבי הלא מפורש בברייתא דאינו נגאל אך אליבא דרבנן הספק הוא אי טעמא דרבי דלא יליף ש"ש דמצינו בכמה ברייתות כמו ר"א ובר פלוגתא דילפי ש"ש ועוד לדידהו נמכר לישראל נגאל בקרובי' ולא דרשינן יגאלנו דגם רבי לא דריש א"ד יגאלנו לזה ולא לאחר דטעמו דרבי ממיעוט דיגאלנו וממילא גם לרבנן כן דבזה ל"פ ומיושב ג"כ דאמר ילפינן ש"ש ואיך מחליט זה הא שקלו וטרו בזה בסוגיא דלעיל, אך לפי הנ"ל דכל הספק הוא מטעם זה היינו דאלו רבנן דדרשו ש"ש דהספק היא דלמא טעמא דרבי דלא דריש ורבנן היינו התנאים דדרשי ש"ש.ז) מזה ראי' ברירה כהלח"מ דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים אף אם ירצו דלהכ"מ גם לרבי תיבעי דאי הטעם דיגאלנו לזה ולא לאחר זהו רק דחיוב ליכא אבל יכולין לפדות משא"כ אי לא יליף ש"ש הרי ליכא כלל דין גאולת קרובים ממילא אינם יכולים לפדות דבשלמא אם הי' אפשר לפרש מטעם ע"כ א"כ גם בלא הג"ש דש"ש יכולים לגאל אבל לפימ"ש דבהכרח דגאולת קרובים הוא רק מכח עצמם הלא צריך לימוד לזה וממילא איכא למבעי גם אליבא דרבי אי יכולים הקרובים לגאל ולרבנן הספק הוא לענין המצוה ואמאי אמר דלרבי לא תבעי דהא הספק הזה ממש הוא גם לרבי אלא ודאי דגם מכח המיעוט נתמעט לגמרי וממילא אין חלוק לרבי, ויש לדון ליישב דעת הכ"מ דע"כ ל"א דנתמעט רק מחיוב דוקא אחרי דידעינן דחובה על הקרובים לפדותו, אבל אי הוי רק רשות בהכרח דנתמעט מיגאלנו דאין יכולים לפדות כלל, והנה הגמ' פושט מברייתא בכל גאולה תתנו לרבות בתים וע"ע וכו' ומסיק לקובעו חובה ואליבא דר' יהושע ולפי"ז י"ל דמקודם לא ידעו דלר"י הוי גאולת קרובים חובה בעבד עברי א"כ כשנתמעט מיגאלנו בהכרח דנתמעט לגמרי ושוב אין נ"מ לרבי ודו"ק, ובזה יש ליישב קושיית הלח"מ בפ"ב ה"ז על הסמ"ג דפוסק דנמכר לישראל הוי איבעיא דלא איפשיטא אם נגאל בקרובים, ובהנ"ל ניחא דגם לרבי איכא למבעי אם נתמעט מיגאלנו יכולים קרובים לגאל וכהכ"מ ואם דלא יליף ש"ש אינו נגאל כלל והגמ' קאי קודם שידע דלר"י איכא חובה בנמכר לעכו"ם ובהכרח דנתמעט לגמרי (אך בלא"ה לק"מ למעיין בפשט הדברים דהמיעוט בנמכר לעכו"ם דאינו יוצא בשש והדין דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים, אינם תלויים זב"ז דשפיר איצטריך המיעוט דבאלה אם ילפינן ש"ש וז"פ עד שיש מק"ע קצת על הרמב"ם דפשיט הבעיא מטעם הנ"ל) אך באמת ז"א דצריך להבין איך אפשר לומר דגאולת קרובים בנמכר לעכו"ם רשות הא כל אדם רשאי לפדותו ולמאי כתבה כלל התורה דין דגאולת קרובים. (בשלמא בשדה אחוזה אין אחרים יכולים לגאל) ובהכרח דהוי חובה, אלא דלר"ע וריוה"ג החילוק פשוט בין שחרור לשעבוד ולענין זה חלקה התורה בין קרובים לכל אדם ושפיר י"ל דהוי רשות, משא"כ לרבי דקיימינן אליבי' דסובר הכל לשחרור לאיזה צורך הוזכר כלל גאולת קרובים ובהכרח דהוי חובה והדרא ראייתי לדוכתה כהלח"מ ודו"ק. (ואף דאם היה אפשר להכ"מ לסבור כתירוצי על הרמב"ם היה מקום גדול ליישב הגמ' אליבי', דכתבתי דאין הקרובים יכולים לגאל מכחו מדין עבד כנעני דאינו לוה וגואל ילפינן מנמכר לעכו"ם וכ"ז אי ילפינן ש"ש אבל אי לא ילפינן ש"ש ליכא לימוד דאינו לוה וגואל וממילא יוכלו הקרובים לגאל מדין עבד כנעני נמצא דבין אי ילפינן ש"ש ורק דנתמעט מיגאלנו יוכלו הקרובים לגאל בין אי לא ילפינן דאז גם לוה וגואל וממילא יפדו הקרובים מדין ע"כ. אך הלא להכ"מ א"א לסבור כתירוצי דמנ"ל אליבא דאמת דאינו לוה וגואל ועיין) באופן דדברי הרמב"ם ברורים ומחורים בטעמם.ח) ועתה נבאר דעת הרמב"ם בדין נגאל לחצאין דנראה דהפשיטות דר"ש ל"א נמכר כולו ולא חציו ה"נ נגאל כולו ולא חציו הוא גדר חדש ולא מטעם האיבעיא, דדין גאולת חצאין הוא דאף דעצם הקנין ראוי להתחלק כמו במוכר שדה אחוזה דשפיר שייך קנין על חצי שדה אלא דדין הוא דבעינן כדי גאולתו דצריך לגאל כל המכר ומטעם זה איבעיא להו אי ילפינן גאולתו משדה אחוזה או לא, ופשיט ר"ש ל"א ונמכר וכו' זהו דין אחר מטעם דעבדות ל"ש לחצאין וה"ה בגאולה ל"ש לחצאין דכמו דליכא חצי עבד עברי ע"י מכר ה"ה דע"י גאולה א"א שישאר חצי עבד. וגם דדין גאולה כמכר דבעינן על דין עבדות שלמה, וכמו דדרשינן ונמכר כולו ה"ה ונגאל כולו אבל לא תלי בזה דבעינן גאולה על כל המכירה רק דבעינן על דין עבדות שלם, ונ"מ אם יעשה גאולה לחצאין בזמן לפדות חצי הזמן, הנה מדין כדי גאולתו לא מהני דהוי ג"כ גאולת חצאין, אבל מדין ונגאל תליא במחלוקת הראשונים לדידן דקיי"ל במוכר עצמו דנמכר לשש ויתר על שש אי נמכר לפחות דלדעת רש"י ודעימי' דאינו נמכר לפחות א"א לעשות גאולה לחצאין בזמן דגם אין העבדות מתחלקת ובעינן גאולה על עבדות שלמה אבל להריטב"א דה"ה פחות משש ועל כמה שירצה ימכר עצמו נמצא דהעבדות ראוי' שפיר להתחלק בזמן ושפיר שייכא גאולה במחצה אי לא ילפינן גאולתו גאולתו, ומוכרח כן דכמו בונמכר כולו אין צורך שימכר כל הזמן שיש לו להמכר עד היובל ה"ה בונגאל כולו אין צורך שיפדה כל הזמן וז"ב.ט) ובזה מיושבת שיטת הרמב"ם דהנה יש ב' פלוגתות חדא אם אפשר להמכר לפחות משש ב' אם בסתמא עובד עד היובל או עד שש והמעיין בהשיטות יראה דהא בהא תליא דאם בסתמא יוצא בשש נמצא דאיכא דין שש אז אינו יכול להמכר לפחות משש כמו במכרוהו בי"ד ואף דנתמעט זהו רק דיכול להמכר ליותר משש, אבל אם בסתמא אינו יוצא בשש היינו דליכא כלל דין שש ממילא יכול להמכר על כמה שירצה ובסתמא הוי לעולם היינו עד היובל, והנה המל"מ מצדד מלשון הרמב"ם דאינו נמכר לפחות משש גם משמע דסתמא יוצא בשש אבל זה במוכר עצמו לישראל אבל בנמכר לעכו"ם מוכח להדיא בה' ו' דליכא כלל דין שש אף מסתמא וממילא פשוט דיכול למכור א"ע לכמה שירצה רק דבסתמא אינו יוצא אלא ביובל דאחרי דליכא דין שש כל מכירה סתמית היא עד כמה שאפשר וכנ"ל, ולפי"ז בנמכר לעכו"ם דיכול למכור עצמו לפחות משש נמצא דדין העבדות מתחלק שפיר בזמן דראוי להיות עבד על זמן פחות ובזה שפיר נגאל לחצאין וכמו דבמכירתו לא נתמעט מונמכר כולו ה"ה בגאולתו, אבל לגאל חצי גופו אינו יכול דונגאל כולו ולא חציו, אבל בנמכר לישראל דאינו יכול למכר עצמו לפחות משש ל"ש דיגאל עצמו בחצאין לזמן דגם זהו חצי דין עבדות ובעינן ונגאל כולו וזהו שחילק הרמב"ם דנמכר לעכו"ם נגאל לחצאין היינו בזמן משא"כ נמכר לישראל, דמיירי סתמא או במכרוהו בי"ד דודאי מכור לשש ואין זמנו מתחלק או אף במוכר עצמו אך נמכר סתמא דיוצא לשש ולפחות אינו נמכר ואם ימכר את עצמו ליותר משש אה"נ דיוכל לגאל עצמו עד שש אך הרמב"ם לא מיירי מזה.י) ובזה מרווח להרמב"ם דפסק כאת"ל דאביי דנגאל לחצאין ואין זו סתירה לפשיטות דרב ששת מונגאל כנ"ל ואביי פוסק על האבעיא דלא ילפינן גאולתו משדה אחוזה וממילא משכחת גאולה לחצאין בזמן. והא דפשיט ר"ש דאינו נגאל י"ל דפשיט רק על גאולה לחצאין בגוף דידע לבעל האיבעייא דסבר דלהצד דלא ילפינן נגאל באופן זה ופשיט דאינו נגאל, עוד יש ליישב הג' דאתיא כר"ע וריוה"ג דלדידהו נמכר לעכו"ם יוצא בשש וממילא אינו נמכר לפחות משש וממילא ליכא בי' גאולת חצאין וי"ל דר"ש סובר הלכה כותייהו אבל הרמב"ם דפוסק כרבי שפיר פסק כאביי ומיושבת הקושיא דאמר נמכר לעכו"ם יוכיח דאינו נגאל לחצאין די"ל דהברייתא אתיא כריוה"ג ור"ע ולדידהו לא משכחת בי' גאולת חצאין.יא) עוד יש ליישב הג' דהנה הרמב"ן ורשב"א כתבו דבמקדיש שדה אחוזה דגואל לחצאין אין הפירוש דמוציא חצי השדה מיד הקדש דגם בממשכן אין הדין כן יעויי"ש. רק דיצא לכשיגיע הזמן, וברמב"ם משמע דגואל חצי השדה תיכף, ונראה דבמקדיש שדה אחוזה בהכרח לפרש גאולה לחצאין דגואל חצי השדה דא"א לפרש דגואל חצי בהזמן דבמקדיש שדה אחוזה פשוט דחל ההקדש בקנין הגוף לעולם והיובל מפקיע, א' דמבואר בהמקבל דיובל אפקעתא דמלכא, ב' דבמקדיש הדין כשיוצא ביובל לכהנים נותנים הכהנים דמי' וזהו הפדיון ג' דהכהנים עצמם באים מכח הקדש הרי דהוי קנין עולם והנה הביאור דגאולת חצאין בזמן הוא דהגאולה חלה תיכף על הזמן ההוא דאם נשאר בעבדותו ד' שנים ישאר עבד מעכשיו על ב' שנים דאם לא תחול הגאולה עד הגעת הזמן בטלו כל הנ"מ המבוארים בג' עיי"ש ובשלמא בעבד דקנינו לזמן שייכא שפיר גאולה על חלק הזמן, אבל במקדיש דבעינן גאולה על גוף השדה וז"פ דכל כמה דלא נתן כל דמי הגאולה לא חלה והנה דמי כל הזמן הלא שייכת להגוף וכיון שלא נתן כל הדמים הלא לא נגאל הגוף כלל, ועוד דגם במעט שנים הלא יקדש הגוף ומהכ"ת יגרר הגוף אחר מקצת הזמן הנגאל ולעשות גאולה על הפירות בלבד א"א מכמה טעמים, חדא דהמכירה הלא היתה על הגוף והפירות בפ"ע הלא לא נמכרו כלל, שנית דבעינן גאולה שתשאר שלו ביובל אבל כשתחזור לכהנים ביובל ל"ש גאולה, ועוד דקינקי משדה הקדש ובהכרח דיעשה הגאולה על חצי הגוף, ונראה דאף הרמב"ן מודה ליסוד זה רק דסובר דכיון דהקדיש כולו לא יחזור עד שיגאל כולו, אבל מ"מ לענין זה מהני הגאולה שלא תצא מחצה ביובל לכהנים היינו ג"כ דחלה גאולה לענין זה על מחצית הגוף נמצא דכל המציאות דגאולה לחצאין במקדיש הוא לעשות גאולה על חצי הגוף וזה לא מהני בע"ע ומה שמועיל גאולה לזמן זה ל"ש במקדיש ושפיר עביד [עבד] יוכיח על גאולה זו ומיושבת קושית התוס' דילמוד מתחלה מע"ע דליכא למפרך מידי ולהנ"ל מע"ע א"א למילף דשם אינו נגאל לחצאין בשביל דדין עבדות ל"ש לחצאין משא"כ במקדיש אבל יוכיח עביד שפיר אף דאיכא טעם אחר הכא דכי פרכת בהסברא הנ"ל אמרינן מוכר שדה אחוזה יוכיח ופשוט. -השמטות ומלואים- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א. בדברי חתני הגאון ר"א קטלר שליט"א בפ"ב מהל' עבדים הל' ז' ליישב דברי הרמב"ם דע"ע הנמכר לעכו"ם לוה וגואל וגואל לחצאים שכתב דזהו משום דבנמכר לעכו"ם יש דין גאולת כל אדם, ובגאולת כל אדם לא מצינו דצריך דוקא והשיגה ידו, ובודאי לוה וגואל, ולכן הא דעבד אינו לוה וגואל הוא דוקא מדין גאולת עצמו, ונ"מ בנמכר לישראל, אבל מדין גאולת כל אדם יכול לגאול את עצמו, וע"ז כתב דאינו מובן הלא יכולים לגאול אותו אפי' בע"כ דעבד עיין במנ"ח, א"כ במה כחם גדול מעבד עצמו, עבד בגאולת עצמו אינו יכול ללות ולגאול והם יכולים, הנה מה שכתב חתני הגאון שיחי' דפשוט אצלו דאחרים יכולים ללות ולגאול, זהו משום דלא הוזכר אצל גאולת אחרים דאין לווין וגואלין, ובקרא אף דדרשינן זה מונגאל דכתיב והשיגה ידו ונגאל, מ"מ גדר השג יד לא כתיב אלא על העבד. ומה שתמה איך אפשר דהעבד אינו יכול ללוות ולגאול והם יכולים, הנה חדא מתורצת בחברתה דאם היינו אומרים דהעבד אינו יכול במציאות ללוות ולגאול יהי' ודאי תימה דאיך אפשר כן, אבל כיון שנאמר דרק מגדר גאולת עצמו אינו יכול, אבל מטעם גאולת אחרים יכול ללוות ולגאול א"כ אין תימה, והנ"מ בזה מבואר שם דהוא לענין גאולת קרובים, דדוקא אם העבד אין לו כופין לקרובים, וזהו משום דכ"ז שלא השיגה ידו אין בו דין גאולת עצמו שיהי' צריך ללוות ולגאול, אבל בל"ז לא הי' אפשר שהקרובים יתחייבו לפדותו, דהא אפשר להם להלוותו ושיהי' חייב אח"כ לשלם, ויש לבאר עוד דנ"מ אם יש על העבד מצוה ללוות ולפדות עצמו, וזה תלוי אם יש על העבד בכלל מצוה לפדות את עצמו ויבואר לקמן, ומה שכתב דבדין גאולת קרובים לא ביאר דעתו אם צריכים השג יד, נראה דזה פשוט דאין מחייבים אותם אא"כ יש להם, וכן מפורש ברמב"ם פ"ב הל' ז' שכתב לא פדוהו קרוביו או שאין ידם משגת וכו'. אכן אח"כ הביא מעכ"ת מהירוש' פ"א דקדושין הל' ב' דאיתא שם לגבי דין גאולת אחרים אם לשחרור או לשעבוד, מביא שם ברייתא והשיגה ידו יד עצמו ומצא כדי גאולתו, מה השגת יד של עצמו לעצמו אף השגת ידי אחרים לעצמו, וכתב משמע דגם באחרים יש דין השגת יד זהו באמת הוכחה דלא כמש"כ, אכן לפי"מ שנתבאר דלגבי לכוף את הקרובים לפדותו ודאי הוא דוקא אם ידם משגת, א"כ יש לומר דהברייתא אשמעינן דאפי' אם כופין להקרובים לפדותו שהיה אפשר לומר שאין כופין אותם רק להוציאו מן העכו"ם, אבל שישאר בעבדות אצלם, לזה אשמעינן דכמו דאם ידו משגת הוא לעצמו ה"נ אם ידם משגת חייבים לפדותו לעצמו, אבל גם אם אין ידם משגת ולוו וגאלו אותו מרצונם מ"מ אין להם רשות לפדותו להשתעבד בו, ואפי' ברצון העכו"ם דהא אין רשות להעכו"ם למכרו.