רמב״ם - הלכות עבדים · פרק א׳

ספר קניין · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות עבדים · פרק א׳

הלכה א׳

(שמות כא ב) "עֶבֶד עִבְרִי" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה זֶה יִשְׂרְאֵלִי שֶׁמָּכְרוּ אוֹתוֹ בֵּית דִּין עַל כָּרְחוֹ אוֹ הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ לִרְצוֹנוֹ. כֵּיצַד. גָּנַב וְאֵין לוֹ לְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן בֵּית דִּין מוֹכְרִין אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גְּנֵבָה. וְאֵין לְךָ אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁמּוֹכְרִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין אֶלָּא הַגַּנָּב בִּלְבַד. וְעַל זֶה שֶׁמְּכָרוּהוּ בֵּית דִּין הוּא אוֹמֵר (שמות כא ב) "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי". וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה (דברים טו יב) "כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי". מוֹכֵר עַצְמוֹ כֵּיצַד. זֶה יִשְׂרָאֵל שֶׁהֶעֱנִי בְּיוֹתֵר נָתְנָה לוֹ תּוֹרָה רְשׁוּת לִמְכֹּר אֶת עַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה לט) "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לְךָ". וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לִמְכֹּר אֶת עַצְמוֹ וּלְהַצְנִיעַ אֶת דָּמָיו אוֹ לִקְנוֹת בָּהֶם סְחוֹרָה אוֹ כֵּלִים אוֹ לִתְּנֵם לְבַעַל חוֹב אֶלָּא אִם כֵּן צָרִיךְ לְאָכְלָן בִּלְבַד. וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לִמְכֹּר אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לוֹ כְּלוּם וַאֲפִלּוּ כְּסוּת לֹא תִּשָּׁאֵר לוֹ וְאַחַר כָּךְ יִמְכֹּר אֶת עַצְמוֹ:

הלכה ב׳

כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין הָאִשָּׁה נִמְכֶּרֶת בִּגְנֵבָתָהּ וְכֵן אֵינָהּ מוֹכֶרֶת אֶת עַצְמָהּ וְאֵינָהּ קוֹנָה לֹא עֶבֶד עִבְרִי וְלֹא עֶבֶד כְּנַעֲנִי מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. וְאֵין הַגֵּר נִקְנֶה בְּעֶבֶד עִבְרִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה מא) "וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ" מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִשְׁפָּחָה:

הלכה ג׳

עֶבֶד עִבְרִי שֶׁמְּכָרוּהוּ בֵּית דִּין אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל אוֹ לְגֵר צֶדֶק. וְכֵן הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ אֵינוֹ רַשַּׁאי לִמְכֹּר עַצְמוֹ לְעַכּוּ"ם וַאֲפִלּוּ לְגֵר תּוֹשָׁב. וְאִם עָבַר וּמָכַר עַצְמוֹ אֲפִלּוּ לְעַכּוּ"ם וַאֲפִלּוּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עַצְמָהּ הֲרֵי זֶה מָכוּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה מז) "אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר". לְעֵקֶר זֶה הַנִּמְכָּר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עַצְמָהּ:

הלכה ד׳

בָּא וְאָמַר לְךָ הֲרֵינִי מוֹכֵר עַצְמִי לְעַכּוּ"ם אֵין אַתָּה זָקוּק לוֹ עַד שֶׁיִּמָּכֵר אֲבָל לְאַחַר שֶׁנִּמְכַּר לְעַכּוּ"ם אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר וְעָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן מִצְוָה לִפְדּוֹתוֹ וְלֹא יִטָּמַע בָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה מח) "אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ":

הלכה ה׳

אֶחָד הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ אוֹ שֶׁמְּכָרוּהוּ בֵּית דִּין אֵינוֹ נִמְכָּר בְּפַרְהֶסְיָא עַל אֶבֶן הַמִּקָּח וְלֹא בְּסִמְטָא כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעֲבָדִים נִמְכָּרִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה מב) "לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" אֵינוֹ נִמְכָּר אֶלָּא בְּצִנְעָה וְדֶרֶךְ כָּבוֹד:

הלכה ו׳

כָּל עֶבֶד עִבְרִי אָסוּר לַעֲבֹד בּוֹ בְּפָרֶךְ. וְאֵיזוֹ הִיא עֲבוֹדַת פָּרֶךְ זוֹ עֲבוֹדָה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָה וַעֲבוֹדָה שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהּ אֶלָּא תִּהְיֶה מַחְשַׁבְתּוֹ לְהַעֲבִידוֹ בִּלְבַד שֶׁלֹּא יִבָּטֵל. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ עֲדֹר תַּחַת הַגְּפָנִים עַד שֶׁאָבוֹא שֶׁהֲרֵי לֹא נָתַן לוֹ קִצְבָה. אֶלָּא יֹאמַר לוֹ עֲדֹר עַד שָׁעָה פְּלוֹנִית אוֹ עַד מָקוֹם פְּלוֹנִי. וְכֵן לֹא יֹאמַר לוֹ חֲפֹר מָקוֹם זֶה וְהוּא אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ. וַאֲפִלּוּ לְהָחֵם לוֹ כּוֹס שֶׁל חַמִּין אוֹ לְהָצֵן וְאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ אָסוּר וְעוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה מג) "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ". הָא אֵינוֹ עוֹשֶׂה לוֹ אֶלָּא דָּבָר קָצוּב שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ. וְכֵן הָעַכּוּ"ם שֶׁנִּמְכַּר לוֹ אִם רָדָה בּוֹ בְּפָרֶךְ הֲרֵי יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּין לְמָנְעוֹ. וְאִם הִנִּיחוּהוּ עוֹבְרִים בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה נג) "לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ". וְאֵין אָנוּ נִזְקָקִין לִכְנֹס לִרְשׁוּתוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם וְלִבְדֹּק אַחֲרָיו שֶׁלֹּא יַעֲבִידֶנּוּ בְּפָרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר לְעֵינֶיךָ בִּזְמַן שֶׁאַתָּה רוֹאֶה:

הלכה ז׳

כָּל עֶבֶד עִבְרִי אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁקָּנָהוּ לְהַעֲבִידוֹ בִּדְבָרִים בּוֹזִים שֶׁהֵם מְיֻחָדִים לַעֲשׂוֹת הָעֲבָדִים כְּגוֹן שֶׁיּוֹלִיךְ אַחֲרָיו כֵּלָיו לְבֵית הַמֶּרְחָץ אוֹ יַחְלֹץ לוֹ מִנְעָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה לט) "לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד". אֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ אֶלָּא כְּשָׂכִיר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה מ) "כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ". וּמֻתָּר לְסַפֵּר לוֹ שְׂעָרוֹ וּלְכַבֵּס לוֹ כְּסוּתוֹ וְלֶאֱפוֹת לוֹ עִסָּתוֹ. אֲבָל לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ בַּלָּן לָרַבִּים אוֹ סַפָּר לָרַבִּים אוֹ נַחְתּוֹם לָרַבִּים. וְאִם הָיְתָה אֻמָּנוּתוֹ זֹאת קֹדֶם שֶׁיִּמָּכֵר הֲרֵי זֶה יַעֲשֶׂה. אֲבָל לֹא יְלַמְּדֵנוּ בַּתְּחִלָּה מְלָאכָה כְּלָל אֶלָּא אֻמָּנוּת שֶׁהָיָה בָּהּ הוּא שֶׁעוֹשֶׂה כְּשֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מִקֹּדֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעֶבֶד עִבְרִי מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשׁוֹ שְׁפָלָה בִּמְכִירָה. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא נִמְכַּר מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּעֶבֶד שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ עוֹשֶׂה מְלָאכָה זוֹ אֶלָּא בִּרְצוֹנוֹ וּמִדַּעַת עַצְמוֹ:

הלכה ח׳

אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָן נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה מֻתָּר לִרְדּוֹתָן בְּחָזְקָה וּלְהִשְׁתַּעְבֵּד בָּהֶן. מֶלֶךְ שֶׁגָּזַר שֶׁכָּל מִי שֶׁלֹּא יִתֵּן הַמַּס הַקָּצוּב עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ יִשְׁתַּעְבֵּד לְזֶה שֶׁנָּתַן הַמַּס עַל יָדוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ יוֹתֵר מִדַּאי אֲבָל לֹא כְּעֶבֶד. וְאִם אֵינוֹ נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּעֶבֶד:

הלכה ט׳

כָּל עֶבֶד עִבְרִי אוֹ אָמָה הָעִבְרִיָּה חַיָּב הָאָדוֹן לְהַשְׁווֹתָן לוֹ בְּמַאֲכָל וּבְמַשְׁקֶה בִּכְסוּת וּבְמָדוֹר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו טז) "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ" שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה אוֹכֵל פַּת נָקִי וְהוּא אוֹכֵל פַּת קִבָּר אַתָּה שׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן וְהוּא שׁוֹתֶה יַיִן חָדָשׁ אַתָּה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי מוֹכִין וְהוּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי הַתֶּבֶן אַתָּה דָּר בִּכְרַךְ וְהוּא דָּר בִּכְפָר אוֹ אַתָּה דָּר בִּכְפָר וְהוּא יוֹשֵׁב בִּכְרַךְ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה מא) "וְיָצָא מֵעִמָּךְ". מִכָּאן אָמְרוּ כָּל הַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי כְּקוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ. וְחַיָּב לִנְהֹג בּוֹ מִנְהַג אַחְוָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה מו) "וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ הָעֶבֶד לִנְהֹג בְּעַצְמוֹ מִנְהַג עַבְדוּת בְּאוֹתָן הָעֲבוֹדוֹת שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לוֹ:

הלכה י׳

אֵין אָמָה הָעִבְרִיָּה נוֹהֶגֶת וְלֹא עֶבֶד עִבְרִי נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. בֵּין עֶבֶד עִבְרִי שֶׁמּוֹכֵר עַצְמוֹ בֵּין זֶה שֶׁמְּכָרוּהוּ בֵּית דִּין. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ מָתַי בָּטְלוּ הַיּוֹבְלוֹת:

אור שמח · הלכות עבדים פרק א׳

ב׳

כבר ביארנו שאין האשה נמכרת כו'. [נ"ב בהלכות גניבה פרק ג']. וכן אינה מוכרת את עצמה: ראה במשנה למלך ראיות משמועות מפורשות דלא משכחת שפחה עברית רק בקטנה. ובזה יתפרש לן שמועה שעמעמו בה קדמאי, והיא בפ"ק דקדושין בסוגיא דחופה קונה דיליף דחופה קונה מקו"ח מכסף ושטר, ופריך מה להצד השוה שבהן שישנן בע"כ, ורב הונא כסף באישות מיהא לא אשכחן בע"כ, והקשו דהא אב מקבל כסף קדושין לבתו קטנה ועוד הא מוסר בתו קטנה לחופה בע"כ למנוול ומוכה שחין, ותירצו דמה שהאב עומד במקום בתו הוא וא"כ אין קנין בע"כ רק מדעת האב דאיהו המקנה וזכות למוסרה לאישות יהיב ליה רחמנא, והקשו א"כ איך אמר דכסף איכא בע"כ באמה העבריה הלא גם שם האב מוכרה מדעתו ואיהו במקום בתו קאי ונדחקו שם בתוספות, אמנם לזה א"ש, דבאישות מסרה ליה רחמנא זכות בתו מה שיש זכות בידה לעשות בעצמה כשהיא גדולה, זה הזכות יהיב רחמנא לאב כיון דלאו בר דיעה הויא ויהיב לאב דאיהו בר דעת וידו כידה ומה דהיא מתקדשת מדעת האב הוי כאילו כשהיא גדולה מתקדשת מדעת עצמה, אבל כאן במכר הלא כשהיא גדולה אין ביד אשה למכור את עצמה לאמה, ורק לאב זכי רחמנא למוכרה לאמה, וא"כ לא יתכן לומר דרחמנא שקיל זכות דילה ויהיב לאביה דהא כשהיא גדולה אין זה הזכות בידה, וא"כ הוא זכות פרטי דרחמנא זכיה לאב למוכרה לאמה בע"כ כשהיא קטנה ולא שייך לומר דהוי הזכות מדעת האב, ומה דהוי מדעתו כאילו הוי מדעת דילה, דבדעת דילה לא מהני לענין מכר כלל כשהיא גדולה ורק להאב יש רשות למוכרה בע"כ, ושפיר אמר דכסף בע"כ באמה העבריה, וזה נכון בס"ד: ואין הגר נקנה בעבד עברי: עיין הגהות, שבמכילתא תניא לרבות הגר, ומיירי בגר שאמו מישראל דמשפחת אמו קרויה משפחה לגבי דידיה, פירוש כיון שאין לו משפחה מצד אביו, לדידיה משפחת אם הוי משפחה, דאל"כ הא אמרינן משפחת אב קרוי משפחה ולא מאם, וכמו שאמרו בפרק יש נוחלין (דף קט) ממשפחתו וירש אותה משפחת אב קרוי משפחה ולא משפחת אם. אמנם נ"ל, דהמכילתא סברה כמו דסבר ר' יהודה בן ר' שמעון שם (דף קיד) דדבר תורה האם יורשת את בנה, ופירשו שם תוספות דהכוונה בגר שאין לו יורשין מצד האב, דהגיורת יורשת את בנה ולא הוי נכסיו הפקר, א"כ לדידיה אמרינן דשארו הקרוב אליו וירש אותה קאי על מי שיש לו אב מצד האב, ומי שאין לו יורשים מצד האב זה בגר יורשין אותו מצד אמו דלגבי גר משפחת אם קרויה משפחה, ולכן שפיר קרינא בגר שאמו מישראל ושב אל משפחתו, ולכן לדידן דקיי"ל דאין האם יורשת את בנה כלל והנכסים הוי הפקר, [ויעוין ירושלמי סוף שביעית, מי שמת סוף משפחתו ואין לו יורש אלא אמו כו'], חזינא דאף דאין לו משפחת אב לא קרינא באמו שארו ממשפחתו דגם לדידיה לא הוי משפחת אם משפחה, לכן כל זמן שאין אביו מישראל שאין לו משפחה מצד אביו אינו נמכר לעבד עברי ולכן השמיטו רבינו, ונכון:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות עבדים פרק א׳

א׳

עבד עברי האמור בתורה זה ישראל שמכרו אותו ב"ד על כרחו או המוכר עצמו לרצונו כיצד גנב ואין לו לשלם את הקרן, ב"ד מוכרין אותו כמו שאמרנו בהלכות גנבה, ואין לך איש בישראל שמוכרין אותו ב"ד אלא הגנב בלבד ועל זה שמכרוהו ב"ד הוא אומר כי תקנה עבד עברי ועליו הוא אומר במשנה תורה כי ימכר לך אחיך העברי, מוכר עצמו כיצד זה ישראל שהעני ביותר נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו שנאמר כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ואינו רשאי למכור את עצמו ולהצניע את דמיו או לקנות בהם סחורה או כלים או ליתנם לבעל חוב אלא אם כן צריך לאכלן בלבד, ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום ואפי' כסות לא תשאר לו ואח"כ ימכור את עצמו. או ליתנם לבעל חוב, הכ"מ כתב וז"ל ומה שכתב או ליתנם לבעל חוב ולא כתב הכ"מ ע"ז כלום וכידוע דרכו שכותב כן במקום שאין לו מקור על דברי הרמב"ם ועיקר ההלכה הוא בספרא כמו שכתב הכ"מ, אבל או ליתנם לבע"ח ליתא שם, ונראה בזה דהנה בחו"מ סי' צ"ז סעיף ט"ו כתב המחבר שאין כופין לבע"ח להשכיר עצמו כדי לפרוע, וכתב ע"ז הגר"א וז"ל כמ"ש בקדושין י"ח בגנבתו ולא וכו', והנה שם איתא בגנבתו ולא בכפלו בגנבתו ולא בזממו, ומבואר דסובר הגר"א דנלמד מכאן ג"כ שאין מוכרין אותו בחובו, וכמו שכתב כאן הרמב"ם ואין לך איש מישראל שמוכרין אותו ב"ד אלא הגנב בלבד, ומ"מ צריך ביאור דהא לא ידעינן מכאן אלא שאין ב"ד מוכרין אותו אבל מנלן שאין כופין אותו שישכיר הוא את עצמו כדי לפרוע החוב מכיון שהוא מחוייב לפרוע חובו. אכן מדברי הרמב"ם בפ"ב הל' א' שכתב עבד עברי שמכרוהו ב"ד והמוכר עצמו נקנה בכסף ובשוה כסף ובשטר כיצד בשטר כותב לו על הנייר או על החרס הריני מכור לך הריני קנוי לך ונותן לו את השטר מוכח דגם במכרוהו ב"ד הוי השטר של העבד שהוא מוכר עצמו, וע"כ שב"ד כופין אותו שיכתוב השטר, איברא דהמנ"ח כתב די"ל דלשון השטר הריני מכור לך היינו במוכר עצמו, אבל מכרוהו ב"ד כיון שנמכר בע"כ והב"ד הם הבעלים שמוכרים ודאי צריכים לכתוב בלשון שמוכרים הם כגון איש פלוני קנוי או מכור לך, וכתב ע"ז כן נ"ל פשוט אע"פ שאינו מבואר להדיא, אבל לדעתי אין דבריו נכונים ובודאי הרמב"ם מדייק בלשונו, וכיון שכתב על שניהם לשון שטר אחד ע"כ דגם במכרוהו ב"ד א"א לב"ד לכתוב את השטר, וטעמא דלא דמי לכסף דבכסף אף דב"ד לוקחין את הכסף ונותנין להנגנב או שהלוקח נותן להנגנב היינו טעמא דכיון דהתורה אמרה ונמכר בגנבתו וזהו בכסף שהגנב צריך לשלם בזה אמרה תורה שבעד הכסף שמקבל הנגנב תגמר המכירה כמו שהגנב היה מקבל הכסף, דעיקר קנין כסף הוא שכיון שהמוכר מקבל דמי החפץ בזה נגמר המכירה וכאן אמרה תורה שימכר הגנב עבור דמי הגנבה, וממילא אפשר לקנות הגנב בשביל דמיו, אבל שטר שלא למדנו קנין שטר אלא מהיקש עברי לעבריה וקנין אמה בשטר נלמד מקרא דלא תצא כצאת העבדים אבל נקנית בקנין העבדים, וגבי עבד כנעני לא מצינו אלא שהעכו"ם עצמו מוכר את עצמו, וכן כשאדון אחד מוכרו לחבירו שהבעלים מוכרים, אבל לא מצינו מכירה כזו דעכ"פ הב"ד אינם הבעלים על הגנב שימכרו אותו, ואין לנו קנין שטר כזה אלא כמו של מוכר עצמו, ולכן אם אי אפשר למכרו בכסף כמו שאם אין מי שיקנה אותו בכסף מזומן והנגנב מרוצה ליקח דמיו בשטר חוב של הקונה שזה אין לו דין כסף, ועיין מש"כ הקצוה"ח בסי' ק"צ סק"ו, ומוכרחים למכרו בשטר, אז ע"כ ב"ד כופין אותו שימכור עצמו ויכתוב שטר שהוא מוכר עצמו, ומ"מ נקרא זה מכרוהו ב"ד לכל דיני מכרוהו ב"ד, ומכיון דילפינן דליכא מכירת ב"ד אלא לגנב ולא לבע"ח ע"כ דגם אין ב"ד כופין אותו שימכור את עצמו בשביל לפרוע חוב ומבואר ראיית הגאון מהא דבגנבתו, ומזה מוכח שאינו מחוייב כלל למכור או להשכיר עצמו דאם הי' מחוייב למה לא יכפו אותו ב"ד כמו שכופין על כל מצוה שאין מתן שכרה בצדה, וע"כ דליכא חוב כלל ע"ז שאינו מחוייב לפרוע חוב אלא ממה שיש לו. ועכשיו מבוארים דברי הרמב"ם דכיון דאינו מחוייב למכור עצמו לפרוע חוב, א"כ הוי פריעת חוב כמו כל מצוה וכמו קניית אתרוג, וכיון דמבואר בספרא דאינו רשאי למכור את עצמו ולקנות בית א"כ לכאורה כן הוא גם לקנות אתרוג דהא מבואר בב"ק דף ט' דאינו מחוייב למכור בית בשביל אתרוג אלא דמ"מ אין זה ראיה דבית ואתרוג שוים גם לענין זה דלא מצינו אלא שאינו מחוייב למכור ביתו, אבל ברצונו אפשר דמצוה חשוב יותר, אכן יש לומר דמסוף ד' הספרא דאמר אא"כ העני, מוכח דדוקא לצרכיו ההכרחים כמו אכילה מותר למכור דזה נקרא עני, דהוא מלשון עוני ויסורים אבל מי שאין לו כסף לקנות אתרוג לא נקרא עני שאם אין לו אינו מחוייב, ולכן שפיר כתב הרמב"ם לפרוע לבע"ח, דנלמד מקרא דבגנבתו דאינו מחוייב וממילא הוי כדין כל מצוה ואינו רשאי למכור עצמו בשביל זה. ויש להביא סמך לדברינו מהמבואר ביו"ד סי' רנ"ו סעיף י"ב דעני שקבל צדקה אין בע"ח יכולין לגבות והוא מד' המרדכי פ"א דב"ב בשם ראבי"ה שהביא מהתוספתא דפאה דמעשר עני אין פורעין ממנו חוב ומוכח דלא מיקרי עני לענין זה שיוכל לפרוע חוב דאל"כ למה לא יפרע חובו ממעשר עני, וכיון דאסור למכור את עצמו אא"כ העני, א"כ ודאי דאינו רשאי למכור את עצמו לפרוע חובו, ולדברינו מבואר יותר שיטת ראבי"ה דמבואר שם שרבינו שמחה חולק ומפרש התוספתא כל זמן שהוא ביד הבעלים, כמבואר בהגמ"ר ומביא שם דהרר"ד הוכיח מתרומה ובכורים דבע"ח גובה מהן, וע"ז כתב שם להכריע כהראבי"ה דאנן סהדי שלא נתנו לו אלא לפרנס אשתו ובניו ולא לפרוע חובו, וכתב ולא דמי לתרומה ובכורים ומעשר שאינו תלוי בדעת הנותן, ומוכח דבפי' התוספתא חולק ג"כ על דברי הראבי"ה, אבל לפימש"כ מבוארים דברי הראבי"ה דאין ראיה כלל מתרומה ובכורים דלא הוזכר אלא כהן ולא עני, אבל מעשר עני דלא נתנה לו התורה אלא בשביל שהוא עני, ולכן אינו מחוייב לפרוע מזה חובו כיון דלענין זה אינו עני, רק דצ"ע דלפי"ז אינו רשאי העני ליתן מתנות ממעשר עני וצדקה, וכן משמע מהתוספתא לפי פי' הראבי"ה דלא קתני דאין גובין ממנו אלא אין פורעין ומשמע דגם העני אין לו לפרוע חובו מזה. אכן אם נבוא להשוות דין מוכר עצמו לדין מעשר עני וצדקה יקשה דא"כ היה מותר למכור עצמו לכל צרכיו דהא גבי עני מותר לעשות בזה כל צרכיו ואמרינן די מחסורו אפי' סוס לרכוב עליו, ולמה כתב הרמב"ם דדוקא לאכלן, ונראה משום דגבי צדקה בפ' ראה כתיב אביון והוא לכל מה שהוא תאב כפירש"י שם וכתוב שם די מחסורו, אבל גבי מוכר עצמו כתוב כי ימוך אחיך ודריש בספרא דאינו מוכר עצמו אלא א"כ העני בעינן דוקא עני ממש. -השמטות ומלואים- מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א. על מה שכתבתי לעיל בזה שכתב המנ"ח דלשון השטר הריני מכור לך היינו במוכר עצמו, אבל מכרוהו ב"ד כיון שנמכר בע"כ והב"ד הם הבעלים שמוכרים אותו ודאי צריכים הם לכתוב שמוכרים אותו, וכתבתי ע"ז שאין הדברים נכונים, וגם במכרוהו ב"ד א"א לב"ד לכותבו, אלא ב"ד כופין אותו שיכתוב שטר שהוא מוכר עצמו, ע"ז כתב שמפורש בירוש' קדושין פ"א כדברי המנ"ח, ר' אמי בעי פשיטא זה שהוא נמכר בב"ד ב"ד כותבין שטרו זה שהוא מוכר את עצמו מי כותב, ועיין בשיירי קרבן שהירוש' מספקא ליה במוכר עצמו, והרמב"ם פסק דהעבד כותב, אבל זה פשיטא במכרוהו ב"ד דב"ד כותבים, עכ"ד, והנה יישר כחו שהעירני לד' הירוש' שנתכוין המנ"ח לזה אף שגם הוא לא ראה וכתב מסברתו, אבל להלכה הנני עומד בדעתי שד' הרמב"ם שכתב בפ"ב הל' א' עבד עברי שמכרוהו ב"ד והמוכר עצמו נקנה בכסף ובשוה כסף ובשטר, כיצד בשטר כותב לו על הנייר או על החרס הריני מכור לך וכו' הם ברורים ומבוררים שמכרוהו ב"ד ומוכר עצמו שוים, והעבד הוא שכותב הריני מכור לך. אכן בודאי צריך ליישב במה שדחה הרמב"ם ד' הירוש' והנה בתחלת ההלכה אחר פסקא דובשטר איתא שם ברייתא סדר מכירה כך היא, אני פלוני מכרתי בתי לפלוני, וכאן הי' מקום לד' ר' אמי שהבאנו במכרוהו ב"ד ובמוכר עצמו, והפסיק הירוש' בדיני יציאה בשנים וביובל ובדיני יעוד ובדין רציעה, ואחר ג' דפים קבע הירוש' ד' ר' אמי בכתיבת שטר של מכרוהו ב"ד ומוכר עצמו והוא תימה, לכן נראה דשם איתא מקודם כתיב והגישו אדוניו אל האלקים והגישו אל הדלת וגו', הא כיצד זה שנמכר בב"ד והגישו אדוניו אל האלקים, וזה שהוא מוכר את עצמו והגישו אל הדלת וסבר האי תנא מוכר עצמו נרצע, וכן כתב הפ"מ, אבל במכילתא בפ' משפטים איתא והגישו אדוניו אל האלקים שנמלך במוכריו, רבי אומר בנמכר בב"ד הכתוב מדבר, אבל כאן אינו נרצע אלא בינו לבין עצמו, וכ' המלבי"ם דסובר מוכר עצמו אינו נרצע, וכן הוא בד' הרמב"ם בפ"ג מהל' עבדים הל' ט', כיצד רוצעין מביאו לב"ד של שלשה ואומר דבריו לפניהם ומגישו לסוף שש אל הדלת וכו', דתרווייהו והגישו במכרוהו ב"ד דמוכר עצמו אינו נרצע. והנה לפי ההלכה דמוכר עצמו אינו נרצע עיקר דין רציעה הוא ע"י ב"ד בתחלה, אבל למה דאיתא בירוש' דוהגישו א' הוא במכרוהו ב"ד, והגישו ב' הוא במוכר עצמו, א"כ עיקר דין רציעה אינו תלוי בב"ד, ודוקא במכרוהו ב"ד תלוי בב"ד, ולפי"ז יש לומר דסובר ר' אמי דכיון דחזינן דדוקא מכרוהו ב"ד צריך ב"ד, ע"כ דב"ד הם הבעלים, ולכן צריך שיסכימו על דין הרציעה שיעבוד לעולם, ואף דגם להך מ"ד אפשר לומר דהטעם הוא רק שימלך במוכריו, אבל ר' אמי סבר דמזה דמוכר עצמו אינו צריך ב"ד מוכרח דהב"ד הם הבעלים ממש, וע"ז אמר ר' אמי פשיטא והיינו להך תנא דברייתא דהב"ד הם הבעלים לכן פשיטא שהב"ד כותבין את שטרו, וכיון דר' אמי אמר זה רק להך מ"ד דמוכר עצמו נרצע וא"כ להלכה דמוכר עצמו אינו נרצע לא ס"ל דמכרוהו ב"ד הב"ד הם הבעלים על העבד, ולכן ודאי העבד כותב שטרו.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות עבדים פרק א׳

ב׳

כבר ביארנו שאין האשה נמכרת בגניבתה. (*א"ה עיין מה שהקשו התוס' סוטה פרק היה נוטל ונתבאר בדברי הרב המחבר פרק ה' מהלכות גניבה דין י"ב ע"ש): וכן אינה מוכרת עצמה. מבואר במכילתא והרא"ם פרשת משפטים ד"ה או אינו אלא בישראלית כו' כתב וז"ל ואי אפשר לפרש דאם אדוניו יתן לו אשה בישראלית גדולה משום דס"ל דאין האשה מוכרת עצמה כדתניא במכילתא. אבל הרמב"ן סבירא ליה דאף האשה מוכרת עצמה ויש קצת סיוע לדבריו מהא דאמרינן בפרק איזהו נשך (דף ע"א) אין הגר נקנה בעבד עברי ואין אשה וגר קונין עבד עברי אשה לאו אורח ארעא גר נמי גמירי דמיקני קני דלא מיקני לא קני ומדלא קתני שאין אשה וגר נקנים בעבד עברי כדקתני סיפא וכן מדלא יהיב טעמא על שאין האשה קונה ע"ע משום דגמירי דמיקני קני דלא מיקני לא קני משמע שהאשה מוכרת את עצמה. ולדעת רבינו ע"כ אית לן למימר דכיון דנמכרת ע"י אביה מש"ה לא קתני ברישא אשה וכן לא יהיב טעמא לאשה דומיא דגר. ומכל מקום הוא דוחק משום דמה שנמכרת בקטנותה הוא משום שהיא ברשות אביה אבל עכשיו שהיא גדולה היא ברשות עצמה לאו בת מיקני נפשה היא והו"מ למיהב טעמא לאשה דומיא דגר באופן דמזאת הסוגיא היה נראה קצת סיוע לדברי הרמב"ן. ומכל מקום דבריו תמוהים הם בעיני מהא דאמרינן בפ"ק דמציעא (דף י"ב) האי שפחה היכי דמיא אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה ואי דלא אייתי שתי שערות אם איתיה לאב דאבוה היא ואי דליתיה לאב תיפוק במיתת האב. ואם איתא דמוכרת את עצמה אימא דלעולם בדאייתי שתי שערות ומיירי כשמכרה את עצמה וכמו שכתבו התוספות שם וצ"ע. עוד היה נראה להביא ראיה נגד הרמב"ן מהא דאמרינן פ"ק דקידושין (דף ח"י) ומפדין אותה בע"כ ופריך בגמרא ע"ע נמי ניכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה ומשני הדר אזיל ומזבין נפשיה ופריך ה"נ הדר אזיל ומזבין לה ומשני הא קתני אינה נמכרת ונשנית. ואם איתא כדברי הרמב"ן איך כופין את האב ניחוש דילמא הדרא איהי ומזבנא נפשה. ומכל מקום אי מהא ליכא תברא משום דאין אנו חוששין שימכור עצמו אלא כשהוא מכר את עצמו אנו מונעים פדייתו משום דדילמא יחזור וימכור עצמו כיון שכבר מכר את עצמו אבל בנמכרת ע"י אביה לא נמנע פדייתה משום דילמא תמכור את עצמה דמאן לימא לן שתזלזל בעצמה ותמכר. וכתב מהרימ"ט בחידושיו סוף מהדורא שניה (דף מ"ג) דמהתוספתא שהביאו התוס' בס"פ היה נוטל (דף כ"ג) מוכח דלא כהרמב"ן. ולא הבינותי דבריו דאימא דמאי דקתני שאין האשה נמכרת היינו בגניבתה אבל אה"נ שמוכרת את עצמה:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות עבדים א׳, מתוך הלכות עבדים שבספר קניין. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות עבדים כל הרמב״ם