יערות דבש חלק א · פרק ט״ז, ט׳

כאומרם בגמרא מו"ק (דף כ"ה) כד לא הוו מצי פוריה דר"ה למיפק דרך פתח בעי לשנויה לפוריה אחרינא אמרו המת כבודו במטה ראשונה דכתיב וירכיבו את ארון אלהים על עגלה חדשה ופירש"י מדכתיב עגלה חדשה משמע עגלה ששלחו בה פלשתים ארון לישראל ע"ש והדבר תמוה דמנ"ל זאת וגם משמעות הפסוק כי עגלה ששלחו פלשתים נשרפה דכתיב (עיין שמו"א ו' יד) ואת עצי עגלה שרפו באש וגם כבר תמה מהרש"א הא זו טעות היתה דאמדינן (במ"ר כא יב) בדוד שאמר זמירות היו לי חוקיך אתה קראת לדברי תורה זמירות חייך שאני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים דכתיב ולבני קהת לא נתן עגלות וכו' והא כתיב וירכיבו את ארון האלקים על עגלה חדשה וכו' הרי דהיה טעות אצל דוד ומטעות איך ניקום ונילף עיין במהרש"א אבל הענין כך כי הרד"ק כתב מה היתה טעות דוד וכי נתעלם ממנו הפסוק ולבני קהת לא נתן עגלות כו' וכתב דדוד חשב דזה נוהג רק במדבר ולא אצלו וצריך טעם לדבריו מהיכי תיתי לחלק מאי שנא במדבר ומאי שנא אצלו אבל כבר ידוע כי הנשיאים נדבו י"ב עגלות ובהן טענו המשכן וכליו וכתבו המפרשים לבל תהיה קנאה בנשיאים כי בעגלה של נשיא זה יטענו דרך משל המנורה והשולחן של זהב שהוא מקודש למאוד ובעגלה מנשיא שני יטענו אדני נחשת של חצר והרי כאן קנאה ולכך כתבו שהיו מחליפים העגלות במסעות פעם בעגלה זו כלי היכל ופעם בזו באופן שלא תהיה בם קנאה ודרכי אל דרכי נועם ושלום ולפי זה לא היה אפשר לטעון הארון בעגלה רק בכתף ישאו כי בעגלה צריך להיות תמיד בעגלה אחת כי אין משנין ואין לך קנאה גדולה מזו שבעגלה זו המיוחסת לנשיא זה יטענו ארון קודש הקדשים ובשאר עגלות שאר כלים שאין ערך כלל לקדושת הארון ואם יחליפו הא אין משנין ארון מעגלה לעגלה ולא סגי בלא"ה שהיו בכתף נושאים אבל בזמן דוד שהיה מלך והוא נותן עגלה משלו כי לו משפט המלוכה א"כ יאתה לישא ארון על עגלה וזאת היתה טעות דוד בבירור כמ"ש הרד"ק שחשב שאינו נוהג אלא במדבר ומזה מוכח דהך דינא הוא מוחלט דאין משנין מעגלה לעגלה דאל"כ למה היה מקום לדוד לחשוב שיש שינוי בין במדבר מבזמנו אע"כ כנ"ל ובזה היתה הטעות של דוד הואיל שחשב שיש שינוי כמ"ש הרד"ק ובאמת אין שינוי כי צריך להיות בזמנו כמו במדבר וזו היתה הטעות אבל האי דינא דאין משנין וכו' שפיר למדין ממדבר בעצמו כנ"ל ולק"מ קושית המהרש"א וא"ש והנה במדרש איתא הטעם דלכך לא נתן לבני קהת עגלות כי אם בכתף דאין תורה נקנית אלא ביגיעה רבה וארון שהוא מקור התורה צריך להיות בכתף ולטרוח ויגעתי ומצאתי תאמין וזהו מאמר הגמרא אילו חשב דוד שהתורה נקנית ביגיעה דוקא ולכך לא ניתן הארון על עגלה כמאמר מדרש הנ"ל לא היה טועה אבל הוא בחושבו כי אין צריך לתורה יגיעה ואמר זמירות היו לי חוקיך וא"כ מכח זה בא לכלל טעות דחשב טעם אחר כמש"ל שלא תהיה קנאה בנשיאים ומזה בא לגדר שהרכיב ארון על עגלה ואם כן דדבר זה שאמר זמירות היו לי וכו' הביאו לכלל טעות וא"ש ונכון הוא ומזה תלמדו כי לתלמיד חכם קדושת ארון ואיך לא תחוסו ותחשו להביא ארון ה' לביתכם והיתה לכם ברכה ברכת ה' היא תעשיר ואם כי קשה עליכם מתחלה העומס לפרנסו הלא ארון עבודת הקודש משא בכתף ישאו ולכן ראו וחכמו אבל יש עוד אחרים שבושים שישחקו עליהם ופערו פיהם לומר זה האיש מדבק בתלמיד חכם ולוקח על עצמו עול הזה והוא ליוהרא כלומר שהוא עשיר כי מאין יבא לו לפרנסו אל תשגיחו בזה מרן דבשמיא יהא בסעדו ומוטב שיבוש בעולם הזה ואל יכלם בעולם הבא ואדרבא יותר שכר יש לו כאומרם (במ"ר פכ"א א) בפנחס שהיו שבטים מבזים אותו ראיתם בן פוטי זה כו' ולכאורה הדבר תמוה ח"ו ששבטים אומרים שלא כדין עשה פנחס שהרג לזמרי בועל ארמית בת אלהי נכר והיה לו להניחו להיות קשור בה ככלב ח"ו אם כה היה אין זה בגדר שבטי יה עדות לישראל והעל זה שתק משה והקב"ה ואמר לפיכך הכתוב מיחסו בן אלעזר וכו' וכי זה די היה לגעור בהם על שאמרו על טוב רע אבל הענין כך כי פנחס בקנאו קנאת ה' והרג לזמרי עם כזבי השיב חימה מעל בני ישראל שלא היה נגף בהם בעון פעור ובנות מואב כדכתיב (במדבר כה יא) השיב את חמתי וגו' הנני נותן לו את בריתי שלום והנה השבטים וזקני הדור היו מקנאים אותו חשבו כי אילו היה אחד משאר נשיא בית אב או איזה שופט וחשוב שבישראל מקנאו ועושה רושם כזה אין כל כך שמו יתעלה מקודש בפי כל כמו עתה שאחד משפלי הדור יקום ומקנא קנאת ה' צבאות לו תואר והדר אבל לא ראשי העם כי בהם לא היה הקידוש השם גדול כ"כ כי מוטל עליהם ובזה התנצלו על עצמם על שהתרשלו בזה הם לנקום נקמת ה' עד שבא פנחס לזה אמרו כי פנחס שעל ידו השיב חימה שקינא לאלהים היינו היותו בזוי בן פוטי זה וכו' והוא בזוי עם ויהרוג נשיא בישראל דזהו קידוש השם הגדול וזהו אשר היה כדאי להשיב חימה מקב"ה כי מאוד לרצון לפני ה' על אנוש כערכו אבל אילו אנשים כערכנו עשו כזה לא היה כ"כ קידוש השם כי עליהם בלאו הכי מוטל הדבר למחות ואין כ"כ קידוש השם הגדול וזוהיא הכונה שהתחילו השבטים לבזות אותו להגדיל הענין שהיה מעשה טוב ומוחלט והוא התנצלות על דבר שהם רפו ידיהם ולכך הכתוב מיחסו שבכל זה אף הוא מיוחס בן אלעזר וכו' מ"מ תחת אשר קינא לאלהים ויכפר על בני ישראל והנני נותן לו את בריתי שלום וא"ש ונכון ולכן יותר חשוב מי שהוא בעינו נבזה ועושה מצוה כתקונה יותר לרצון לפני ה' ומכ"ש אם אדם חשוב ונכבד לעמו מבזה עצמו בשביל תורה ולומדיה כדי לעשות נחת רוח ליוצרו ולדבק עצמו בתורה להרים דגלה כי בעו"ה נפלה העטרה והורם המצנפת בהעדר חכמי הדור: