יערות דבש חלק א · פרק ט״ז, ב׳

ירמיה הנביא בקוננו על גודל שבר ישראל אמר (ירמיה ט' טז יט) כה אמר ה' וגו' וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים וגו' כי שמענה נשים דבר ה' ותקח אזנכם דבר פיו ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה ויש להבין הא הנביא אמר שיקראו לאחרים להספיד ולקונן לקרוא לחכמים היודעים טיב קינה המעורר לבבות לבכי ואנחה ואיך המה תקנו שיר המיוחד לקינה ובכי כידוע לבעל הניגון ומה עשו נשים בדבר ה' אשר לא קראו רק למדו בנותיהן ורעותיהן נהי וקינה אבל הענין כי כבר נודע מה שחכמי מדות נחלקו בגדר הספד כי אמרו כי ראוי המספיד לאיש צדיק שלא יהיה קרוב קרוב קודם כי הוא מפאת צערו וגודל כאבו לא יוכל לדבר כל הצורך ודרך בעלי הניגון כאשר יקרה להם צער ויגון שיתעלמו מהם השיר והניגון וסגר עליהם המדבר ויקצר ההספד להעיר לב השומעים וכמו כן הלא הוא ראוי לספר בשבח הנספד כי כל מה שיוסיפו לדבר בשבחו ירבה כאב ואבל גדול ליהודים בהעדר חמדת ישראל כזה ולא נאות לקרוב כלום בן מעיד על אב וראוי הדבר לאחר האומר לאביו לא ראיתיו ואת אחיו כו' אך עם כל זה אף שהאמת כן מ"מ הדבר הוא כאשר יקרה להמתעלפים לרוב צער ושבר כאשר ישמעו אחרים מתאוננים ומעוררים אבל ישוב רוח לנדנה והם ירימו קול בכי לעומתם וכל לבב דוי ברוב בכי הבא מקירות לב וכאשר כתב הרמב"ם כל בעלי נפש ימצאו מנוח ומרגוע באבלם ויאמרו בלבם אם אחרים עושים כך מה נעשה אנחנו אשר בשלנו הרעה הזאת וקולם כנחל ילך בבכי ויחבקו אשפתות בעפר על ראשם ואם אבלים ירימו קולם אחרים ישתקו ובצערם להם צער ונכזבה תוחלת להספיד כי אבלים בראש כל גבר יקראו בקול הומיה ואנחה וכן היה הדבר אשר ה' צוה לקרוא למקוננות וחכמות ממקום אחר לעורר ההספד כי הם ידעו יותר לקונן כי אין כ"כ צערם גדול לטרוף דעתם כנ"ל אמנם כי כאשר שמעו כן נשים לא יוכלו להתאפק לגודל שברן ויקומו הם לקונן ולהתאבל אשה ובתה ומבלי לעזוב לאחרים חיל ויגון כי לבבן מלא תוגה וכאשר יפתחו פתח כמעט הנה ירד נחל בשוטף דמעה ושם ינוחו עצבי רוח שברון לבב ולא יטו אזנן לשמוע לקול אחרים כן ולא יוכל איש לענות מפניהן כי גדולה צרתן אשר בעצמן לבבן יחיל נהי וקינה תאניה ואניה והנה המשל עלי ימשול כי בעו"ה על שברי אשר קרה לי כי נלקח מאתי מחמד עיני פארי חבוש עלי עטרת ראשי חותני אשר מנעורי גדלני כאב ה"ה הגאון המפורסם אשר זקנתו לא ביישה ילדותו איש צדיק תמים מנעוריו למד ולימד תורה ומורה צדק לעדת בני ישראל ובצלו חיו קהלות קדושות מוה' יצחק שפירא בן הרב הגדול מו"ה מיכל ז"ל היה שלשלת יוחסין כמה דורות זה אחר זה כולם רבנים גאוני הדור וכעת בעו"ה נפסק המעיין מקור מים חיים ויבש מקורו ונקצץ האילן הטהור הזה ששתול ממקום קדוש ובכו בכו להולך ולא הניח תמורתו והיה ראוי עלי לשתוק לישב בדד וידום כי נטל מעלי ציץ תפארה וראוי לאחרים להספיד וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה' אבל הוא הדבר אשר כתבתי כי החרש ואתאפק לא אוכל והוא בלבי כאש בוערת ומעי המו ומדי דברי זכור אזכרנו לעורר אבל יחיד ומי יחוש חוץ ממני כאשר אמרתי שהוא ממש אבי ותורתי דיליה הוא כי הוא אשר לקחני מבית אבי באשר אבי ואמי עזבוני בילדותי ונתן לי בתו לאשה וגדלני והלבישני לא חיסר לנפשי מאומה ואם כן איפוא חוב הבן לאב עלי והריני כפרת משכבו: