אך שמעתי טעם אחר על אורך גלותנו, לפי שהקב"ה גזר כל היום דוה. שהוא אלף שנים, שיומו אלף שנים, אך שיהיו אלו אלף שנים דוים עד מאד בלי השקט ומנוחה כלל. ובחמלתו עלינו כי ראה שלא יוכלו לסבול, האריך הגלות לחלק הצער והדוחק בשנים הרבה, כדי להקל מעלינו, ושיעור הגלות עד שישתלם הצער של אלף השנים הדוים שנתחלק למעוטים ביתר שנים נוספים על האלף, והוא יתברך יודע שיעור ההשלמה ע"כ. ונראה דמזה הטעם אין אדם יכול להשיג יום הישועה אימתי, שאין ביכולתו לידע שיעור חילוק הצער של האלף הדוים, כמה שנים עוד צריך להוסיף עליהם כדי להקל מעליהם ודו"ק.
שבט מוסר · פרק נ״א, ו׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבט מוסר, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.