שבט מוסר · פרק נ״א, א׳

יום הנחמה וגילוי המשיח נעלמה מעיני כל חי, ומעיני השמים נסתרה - אלו המלאכים, כי לבא לפומא לא גלי. ובהיות שבפרק הקודם לזה דברתי מהדברים שיהיו באותן הימים, יחדתי סמוך לפרקו - פרק זה, שלא יוציא אדם זמנו לבקש קיצין ולומר בזמן פלוני יהיה הגאולה או בזמן פלוני, כי יוציא זמנו להבל, כי לא ישיג כולם מאחר שהדבר כמוס וסתום. ונפיק מזה חורבה, שהמון העם השומעים בראותם שבא הזמן המיועד ולא בא, בועט באמרו שוב אינו בא. כי אינם יודעים שכוונת הנותן את הקץ היה לומר, ראוי לבא בזמן פלוני אם יזכו, אך אם לא יזכו יתאחר עד זמן הקבוע להקב"ה היודע הנסתרות. לכן אין לאדם כי אם לשרש בלבו אמונת עיקר ביאת הגואל, שהוא אחד משלש עשרה העיקרים. ויחשוב בלבו הישועות והטובות והמעלות השלמיות במושכלות הוגופניות המגיע לישראל באותן הימים, ויחשוק בחשק גדול ואהבה רבה ודבקות גדול, לאמר מי יתננו היות הגאולה בימי לבא באותם הימים, כאדם שיש לו חשוקה שנקשרה נפשו בנפשה, שכל חשקו ומחשבתו בה בלי פירוד ומקשר עמה כל מחשבתו, כן יהיה תאות נפשו על אותם הימים, כדי להשיג שלימות נפשו וגופו, להדמות לבוראו על ידי השגת סתרי רזי תורתו. ובזה נקרא שכל ימיו הוא מצפה הגאולה, ואם ימות אין דין עליו - צפית לישועה! כי אין קיווי גדול מזה. ובפרט שכוונת הקיווי אינו אלא כי אם כדי להבין ולידע סתרי תורה ולדבקה בה, ולהיות דומה לקונו כמדובר.