שבט מוסר · פרק מ״ד, ו׳

אלו ג' דברים המכים את האדם בסנורים וטח עיניהם מראות מה תהא באחריתו ועל חושבו כי לעולם חוסן עכ"ל. ונראה לי המחבר שכדי יוכל האדם לעזוב המדות האלו ישים נגד עיניו ג' דברים אחד על מה שעבר מלשון הרע דבר ושחוק וקלות ראש וכדומה הזיק לאחרים ועלה בידו און כי לא הרויח בזה לא ממון ולא כבוד כי אם בזיון הגוף ואיבוד הנפש. ב' בהוה שמתגאה בשכלו והוא חכם בעינו יחשוב שכל הכבוד המגיע לו מזה וכל התענוג שמגיע לו בעשותו כל מה שלבו חפץ באומרו חכם אני ויודע אני שדרכי ישרים וטובים כלם כהרף עין כי הכבוד והתענוג המגיע לו מזה הוא כהרף עין כי הכל עובר כנודע. ג' יחשוב שהעתיד עדיין וא"כ מה לו לסגף עצמו להנאות חמדת העולם שאינן בידו ומשתדל להשיגם כי כל דבר העתיד לבא ההשתדלות להשגתו תם לריק כחו וקודם בואו לידו אפשר ימות בלא עתו ונמצא הוציא בהבל זמנו על דרך אל תצר ליום מחר וכו' לכן אין טוב לכל אדם כי אם לחשוב תמיד בקיום המצות לומר מתי יבא לידי ואקיימנה אם באים לידו אשריו שמשלים נשמתו ואם אין באים לידו גם הוא אשריו דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ונמצא הוא רחוק מההפסד וקרוב לשכר. וישליך יהבו על הקב"ה שהוא יזמין פרנסתו אך שירבה בתפלה ותחנונים לפני המקום שיעשה בקשתו כי לנו גדול כמשה רבע"ה וכדי שימלא הקב"ה רצונו ליכנס לארץ והרבה בתחנונים לפני המקום כדכתיב ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר ואמרו רז"ל מנין ואתחנן התפלל משה להקב"ה ובא התשובה לו רב לך וכי חז"ל רבנות יש לך אם לא תכנס עיין בספריהם הקדושים גם יתפלל האדם לבוראו על בקשתו ואם לא ישיבהו ידע שהוא לטובתו ואם ישבהו למלא את שאלתו מה טוב ומה נעים.