שבט מוסר · פרק מ׳, ב׳

אזהרת ראיית הנולד תראו טרם היותו בראשיתו תראו מה אחריתו אל תבהלו מעשיכם וקודם עשייתכם שום מעשה הן קטן הן גדול התיעצו הטיב אם הוא ראוי לעשות אם לאו ועל זה ארז"ל איזהו חכם הראוה את הנולד כי כל העושה בחפזון כוזב החכם יהיה או סכל יהיה אותו העושה וכבר שמעתי הדרשנים מליצים על זה הענין פסוק אני אמרתי בחפזי כל אדם כוזב ר"ל שכל דבר הנאמר ממני בחפזון ובתמהון הלב במהירות הלב והעיון הנה אני וכל אדם העושה זה הענין יהיה כוזב ולשון כוזב האמור כאן הוא מלשון היו תהיה כמו אכזב אש' לא יכזבו ממיו ואמר עוד על זה כי אקח מועד אני משרים אשפוט ולאו דוקא משפט אלא הוא הדין לכל הדברים אשר יעשה אותם האדם יקח זמן ועת לכל חפץ. ואל יעשה האדם דברי' מבוהלים ודחופים בחפזון מכל קדימה מלאכת מחשבת והתבוננות תכלית המעשים ההם וכשהאדם עושה מעשיו בנחת וחושב מחשבות טרם היותו הוא קיים וטוב ויפה וסימן לדבר בשובה ונחת תושעון וכן ארז"ל מתון מתן ת' זוז שויא ואמר החכם מי שירוץ יכשל מי שימהר ילבט וכל המרבה לחשוב ימלט ואמר עוד על תבקש במהירות המעשה כי בני אדם ישאלו איך תיקן אותו ואל ישאלו בכמה ימים תיקן אותו וכן אל תשיבו דבר הן במילי דעלמא הן במילי דשמיא רק אחר שמיעה והבנה היטב. קבלה ישינה היא אם חפץ אדם לעשות איזה מעשה שיראה לו שיהיה רוח מקצת הבריות נוחה מזה וקצת אינם נוחים מזה רק חפצים שלא יעשה המעשה ההוא מכדי שקולי' הם דעות בני אדם בזה רוצה ואינו רוצה טוב לו לאדם להיות בשב ואל תעשה כי שב ואל תעשה בכמה מקומות עדיף ענין הבטחון הש"י מטריף כל חוסיו ורחמיו על כל מעשיו אל תהיו הומים לאסוף ממון בתחבולות רק שישו ושמחו במה שחננכם הש"י אם מעט ואם הרבה ואם יהיו מזונותיכם מצומצמים אמרו בלבבכם דיינו ברוח אפילו והקב"ה מצרף העני בכור העוני כדי להטיבו באחריתו וכי ירחיב השם את גבולכם ויתן לכם עושר ונכסים וכבוד אל ירום לבבכם מאחיכם כי לא תדעו מה יולד יום כי הוא גלגל החוזר בעולם ואפילו בטוחים הייתם שימשוך לכם העושר והכבוד כל ימיכם מה בכן כי לא לעולם חוסן כי אם שנים רבים יחיה האדם ואילו חיה אלף שנים פעמים אחר שיש מספר לשנים יכלה המספר וסופו כלא היה אף כי ימי אדם כצל עובר וכעוף הפורח אם כן למה יתגאה אדם להבל דמה עפר מן האדמה ונחנו מה כי אין עסקנו ומאוויינו בתורת ה' תמימה על כן ביום טובה היו בטוב וביום רעה ראה ר"ל אפילו ביום שמחתיכם ובמועדיכם בטוב לבבכם ביין תראו ביום רעה שאפשר לבא כמו רגע ח"ו ותשימו על לבבכ' חרדת המות ומאורעות העולם ומכשוליו למען תזכרו ועשיתם את כל מצות ה' ולא תחטאו כמו שארז"ל זכור את יום המיתה ולא תחטא ואמרו בלבבכם ביום שמחתכם כי כל העולם ומלואו וכל עושרו וכל מלכותו ואפילו עלה אדם מלכותו של שלמה הע"ה הכל הבל גמור הוא זולת עבודת הש"י אמר הפילוסוף אין דבר מועיל לאדם כמו שלא יבטח בטובת עולם הזה ולא יאמין בו ותתנו מלחמכם לדל בכל עת ביום שמחתכם ובמועדיכם וביום התענית גם כן אמרו חכמי המוסר אהוב את השמא ושנא מה בכך ר"ל כל דבור וכל מעשה שאדם עושה בינו לבין עצמו בין בינו לבין חבריו יתעור' עצמו ויחשוב בלבו בשעת מעשה או גם אחרי כן תכף ומיד שמא יש בזה המעשה או בזה הדבור או בזה הענין מכשול עון אשר חטא ויצדד עצמו מיד לצד חובה ואל יהיה הכל כמישור לפניו ודרך אויל ישר בעינו לומר מה בכך ויהיה הענין קל בעיניו ובעצם וראשונה יתעורר בדבריו וידקדק אחר מעשיו ודבריו אם אין בהם אחת מאלו ראשי העבירות שהם בעונות שכיחי ושכיחי לרוב בקרב הארץ דהיינו גאוה כעס לשון הרע ליצנות שפת שקר שהם דגלי ורגלי המרכבה הטמא' ילאה הפה לספר בחומר חטאת' ובעול' פגם על כן לא יהא כסוס כפר' אין הבין שלא ידע במה יכשל רק ידקד' אחריהן ודבר זה ירגילוהו להיות סור מרע ובורח מן העבירה ואף אם הוא דבר שבקדושה שמא לא עשה הענין כהוגן ככל משפטו וככל חקתו והנה עינינו רואו' שהרבה והרבה מבני אדם עושים איזה מצוה בכללה אבל אין מדקדקים כלל לעשותה ככל דינה ומשפטיה כמו שפרשו חכמים הקדושים ע"ה. כל מה שהנשמה יותר פנימיות ועליונות חטאו עושה רושם ביותר למעלה ושגגתו עולה זדון על כן החכם החסיד צריך פשפוש יותר במעשיו שלא ימצא אחריו מאומה ואם פשפש ולא מצא יתלה ויסתפק בעצמו פן ואולי הוא מתרשל באהבת וביראת אל כל היום בעניני דחסידותא כמו שהזכירו רז"ל בהגדותיהם הנאהבים ומוסרם הנעימים וכאשר האריכו גם בשאר ספרי דחסידי ושמא כדבעי למעבד לא עבד כי בודאי מי יכול לילך מחיל אל חיל בתורה ובחסידות עד אשר יגיע למדרגת החסידים הגמורים והוא מתעצל ואינו עושה כן לא יצא ידי חובתו וחייב בדינו שמים כמו שאמרו רז"ל בהדיא חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב ובויקרא רבה אמר ריש לקיש משל לעירוני פירוש בן עיר שאינו ממשפח' המלכים שיה נשוי בת מלכים אף על פי שמאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתו למה לפי שהיא בת מלכים כך כל מה שיפעול האדם עם נפשו אינו יוצא ידי חובתו לפי שהיא מלמעלה ע"כ ולזה אמרו בהספינה שכל אחד ואחד מהצדיקים נכוה מחופתו של חבירו שהיא גדולה מחופתו ואומרים אוי לאותה בושה וכו'.