שבט מוסר · פרק ל״ו, ו׳

כלל העולה צריך השוחט להיות תם וישר ירא אלהים וסר מרע ורחמן מאד וכששוחט איזה בהמה חיה ועוף יאמ' בתחלת השחיטה התפלה של מעלה וכיון שעל הרוב מתגלגלים בהן נפשות לכן בעת ששוחט ידאג ויצטער על הצער שמרגיש הנפש המגולגל' אם יש שם ויראה בעצמו כאילו מה שעושה לשחוט הבהמה הוא לתועלת' להושיעה מצערה שיושבת בגוף בהמה ואע"פ שמצערה עם השחיטה כוונתו לטוב לה כרופא הזה שמצער חולה בהקזות והרקות וכוונתו לרפאו מחוליו ובהיות השוחט ירא אלהים לבו יטהו לכוון כל זה ולתקן הנפש המגולגת שם ויתפלל להקב"ה יהיה רצון שיאכל בשר זה בדבר מצוה ובברכה כדי שישתלם תיקון הנפש אם נתגלגל בתוכה. וכן תראה ביעקב אע"ה כששלח מנחה לעשו שהיה עובד ע"ז חשש על הבהמות שהיה מגולגל בהם איזה נפשות שלא לשולחם לו פן יקריבם לע"ז ונמצא נאבדים ומה עשה וילן שם בלילה הוא ויקח מן הבא בידו עזים מאתים וכו' כלומר הניח הבחירה ביד הבהמות שהבאות בידו מאליהם שלח לעשו וזהו מן הבא בידו משם דכל בהמה שיש בקרבה איזה נפש מגולגלת אם רוצים לשולחה לדבר הרשות מפצרת שלא לילך כי הנפש המגולגלת בקרבה מכריחם שלא תלך ולכן יעקב אע"ה לא הפציר ליקח בהמה בעל כרחה לשלוח משום חשש זו אלא ויקח מן הבא בידו מאליו עזים מאתים ותישים עשרים וכו' ופרש הכתו' הטעם משום שהיה מנחה לעשו אחיו שהיה עובד ע"ז ובחיבור על הפרשיות אשר לי הארכתי בזה. ומטעם זה מכל לומר שזהו היה ענין השני שעירים של יום הכפורים שהיו על פי הגורל איזה להשם ואיזה לעזאזל וכו' דמה צורך היה מגורל יחלקו השנים כפי ראות עיני הכהן איזה לה' וכו' אלא שהיה חשש אם היה מגולגל בהם איזה נפש ואם ילך לעזאזל תאבד לכן צוה הקב"ה שיתחלקו בגורל ועל איזה מהם שיש בו נפש מגולגלת יעשה שיפול עליו הגורל לה' כדי שיתתקן ואין לומר אפשר שבשני השעירים יהיה נפש מגולגלת בכל אחד ואחד הולך לאיבוד דע שהקב"ה דחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח מגלגל שלא יעלה על ידם השני שעירים מהנפשות מגלגלי' או שניהם פנוים מנפש אדם בקרב' או אחד מעובר מנפש אדם והאחד לא. גם זהו הטעם פרו של אליהו שתקע רגליו בקרקע שלא לילך לע"ז שהיה נפש מגולגל בקרבו כנודע ולכן היה מכריחו הנפש שבקרבו מלילך פן יאבד עד שדבר לו אליהו באזנו שאדרבא מתקנת בזה משום שכשם שמתקדש שם שמים על ידי חברו כך על ידו כארז"ל דכך אמר ליה. וכפי זה מתיישב המאמר הנזכר דקשה איך יתכן שדבר אליהו באזן הפר ונתפייס וכי הפר בעל דברים דשומע ומבין אלא שדבר עם הנפש שמגולגלת בקרבה המכריחו שלא חסך וכיון שכן דבר עם נפש אדם דשומע ומבין. והנה כיון דמלבד מה שצריך לכוון השוחט כנזכר צריך גם כן האוכל בשר לכוון בברכתו לאכול לתקן איזה ניצוץ שבה. ובא רמז אזהרה זו לשוחט ולאוכל הבשר בפרשת ראה דכתיב רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וכתיב שם כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר שהנה בפסוק ראשון הזכיר זביחה תזבח ואכלת בשר ובפסוק שני אינו מזכיר זביחה רק אכילה בלבד לרמוז לזובח שהוא השוחט בכל אות נפשך תזבח בכוונה לתקן איזה נפש אם נתגלגל בבהמה שזהו עצמו בכל אות נפשך שאם ח"ו התגלגל בבהמה על איזה עון שיהיה השוחט מוכן לתקנ' בשחיטתו ויכוון שאתה מתאוה שימצא לנפשך שוחט ראוי והגון לתקנה גם אתה עשה כך ובפסוק שני שלא הזכיר זביחה רומז על האוכל הבשר שיכוון בברכתו לתקן איזה ניצוץ אם יש בה ולזה אמר בכל אות נפשך תאכל בשר כשם שאתה מתאוה בנפשך שאם תתגלגל בבהמה שהאוכל מבשרה יכוין באכילת בשרה לתקן גם אתה עשה כך ע"ד ואהבת לרעך כמוך וזה יהיה טעם צווי הקרבנות כדי שיתתקנו כל נצוצות של המגוגלים בבהמות וזהו אדם כי יקריב מכם כלומר מכם ממש מקרבי' כנז"ל וזהו תקריבו את קרבנכם דהל"ל מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו ודי דאומרו את קרבנכם אך למותר אלא כיון לומר אלו שאתם מקריבים מן הבהמה זה קרבנכם ממש כלומר קרבו מכם מנפשותכם המגולגלות בהן ובמדרש תלפיות אשר לי כתבתי טעמים הרבה על ענין הקרבן. וזהו טעם הבעל תשובה שלא יאכל בשר עד תשלום תשובתו לבד שבתות וימים טובים משום שכיון שהוא עדיין אינו מתוקן מעונות שבידו אין כח לתקן לאחרים אך בשבתות וימים טובים שמתלוה עמו קדושת הימים ובפרט בשבתות שנוסף לו קדושת נשמה יתירה יאכל בשר כי בכח התשובה יאכל לתקן. והו הרומז פסוק בפרשת ויקרא אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו על פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה' כלומר יקריב הקרבן לרצונו לפני ה' כשם שרצונו שאם יתגלגל בבהמה השוחט אותה יכוון לתקנה ולהקריב אותה לפני ה' כך הוא יקריב אותה בכוונה שאם יש איזה מגלגל בבהמה זו שיקריב לני ה' ורמז ג"כ בפרשת אמור באומרו וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו הכוונה לרצונכם שימצא מתקן אם יתגלגל נפשותכם בבהמה ג"כ אתם תזבחו בזו הכוונה לתקן איזה נפש אם יש בבהמה שמביאים אתם לזבוח לפני. וצריך השוחט שיזהר במאד מאד שלא יניח הסכנים בלילה תחת מראשותיו פן הרגל לימודו ביום יבא לעשות בלילה לשוכבים אצלו ח"ו ושמעתי שאירע מעשה. גם צריך השוחט שיזהר אחר שמשלים לשחוט שיחליף מלבושו ולא יתפלל בהם גם שלא ימאס בעיני הבריות ובפרט בעיני אשתו ויקל בכבודו ומביאו זה לבעוט במצות ולבזותה בעיניו ח"ו שהרי הכהנים בשעת הקרבן מלבושיהם אדומים וקצרים כדי שלא יטנפו בדם בשעת שחיטה ואם יפול טפת דם בלבוש שלא יראה הכתם כיון שהם אדומים וזרועם מגולים כדי שלא יטנף הבגד בהכניס זרועו בתוך הבהמה וכ"ז לנוי המעשה וגם כדי שלא יראה המצוה בזויה גם אם יחשוב השוחט בשעה ששוחט שור וכשב או עז שאם נעשים בו כן על קידוש השם היה מקבל נחשב לו מחשבה למעשה דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה וכמה מועיל מחשבה זו לתקון אם יש נצוץ של קדושה מגולגל באותה בהמה להעלותה מיד למדרגת אדם כמו שהיה מקום שנכנס כאן. גם כיון שהשוחט הוא ממזל מאדים יתן הודאה לקב"ה בכל יום שמתחיל לשחוט שנפל בחלק ישראל להציל מהיות שופך דמים כחיוב מזלו להרוג נפש וניצל בהיות שופך דם בהמה חיה ועוף ועושה מצוה וגם מקבל שכר ע"ז ויתנהג עצמו ברחמנות בכל דבר יותר מכל אדם כדי לגבור על מזלו המחייבו להיות אכזר ובהיות נוהג ברחמנות אין יכולי' לומר עליו טוב שבטבחים שותפו של עמלק כדפירשו חז"ל מה עמלק אכזר אף זה אכזר שהטוביות המורה באומנות הוא האכזריות ולכן כל כך שהוא טוב וזריז לשחוט מורה כאכזרי כעמלק אך כיון שמרגיל עצמו במדת הרחמנות גם כשישחוט יהיה כמרחם באופן שלא יהיה מקום לדמותו לעמלק. ואם נתנבלה איזה בהמה על ידו ידאג ויצטער מאד בינו לבין עצמו שמא איזה עון שבידו גרם לזה ואפשר שהיה בבהמה איזה נפש מגולגלת וקלקלה בידו וכמה צער מגיע לאותו נפש שהרגיש וסבל צער השחיטה בלי תקון ואדרבא איבוד לה וצער אין כמוהו לכן ראוי לו שיצטער הרבה כשיוצא תקלה מתחת ידו מהטעם האמור ויפשפש במעשיו ויתפלל לפני הקב"ה על צער הנפש ההיא אם היה בבהמה זו שקלקלה גם יתפלל בלבו שלא תפול מבשרה ביד א"ה שיאכלו אותה אלא ביד ישראל דוקא כדי שאם יש בה ניצוץ קדושה שיתתקן על ידי הברכה באוכלם אותה דעיקר תיקונה עם הברכה שמברכים להקב"ה באוכלם אותה ובפרט אם האוכלים תלמידי חכמים וירא שמים או בסעודת מצוה כסעודת ברית מילה וכדומה וכבר הזכרתי בפרקים דלעיל מעשה שהביא בעל ספר החרידים ז"ל צודק לענין זה תראהו משם ויראה השחוט בעיני שכלו איך מחויב בכל הכונות ותפלות אלו דאם לא כן נעשה שותפו של סמאל הרשע שהוא המוציא נפשות האדם והוא מוציא נפש של הבהמה וסמאל טוב ממנו משום דסמאל גורם לפעמים שבראות אדם שהגיע עת פקודתו מתודה להקב"ה אעפ"י שהוא מנגדו שלא יתודה מיהו אם לא שמע לעצתו קנה עולמו על ידו מה שאין כן השוחט שאם אינו ירא שמים ואין בו שום אחד מהתנאים הנזכר גורם בודאי באיבוד כמה נפשות מגולגלות בבהמה חיה ועוף ונחשב לו כאילו הורג נפש כנזכר לעיל מספר הקנה אך בהיות מכוון בכל הנזכר לא נקרא מוציא נפשות כי אם מתקן נפשות ומכניס' למקומ' וכמה מעלת השוחט שהוא ירא אלהים וסר מרע שמאכיל לישראל דבר טהרה המזכך הנשמה ומשמחה בשבתות וימים טובים באוכלם בשר כי אין שמחה אלא בבשר ויין כנודע וזכות הרבים לוי בו והדבר בהפכו ח"ו. הבט וראה כמה מהרעה גורם השוחט שאין יראת אלהים נגד עיניו ופגום באחד מחמשה דברים שהיה חלדה דרסה הגרמה עיקור. כתב בספר הקנה שהיה במספר קטן עולה סמאל והכונה הפוגם בשהיה גורם התגברות כח לסמאל חלדה במ"ק עם המלה עולה קטב מרירי שהפוגם בחלדה גורם שישלוט קטב מרירי בעולם דרסה במ"ק כזה דר"ס עולה י"ב וה' של דרסה מתחלף בצ' שהיא במ"ק ט' תן ט' על י"ב הם כ"א וארבע אותיות של דרסה עולה כ"א גימטריא עוזא שר מנגד על ישראל הפגום בדרסה נותן כח לשר זה הגרמה במספר שוה עם המלה גי' חמור קליפה קשה הפגום בהגרמ' משליטה בעולם עיקור עם המלה במספר קטן עולה עזאל והם חמש' מדרגות כחות הטומאה המנגדות לשכינה הפוגם בחמשה דברים נותן בהם כח ח"ו וגם שולטים על הנפשות המגולגלות בבהמה חיה ועוף ומאבדים אותה ובספר צפנת פענח מכתיב' יד כתב שהיה במ"ק עם ארבע אותיותיו עולה קצף דרסה במ"ק עולה י"ז ועם ארבע אותיות עולה כ"א כמספר חרון במ"ק עולה י"ז ועם ארבע אותיות עולה כ"א כמספר חרון במ"ק עיקור במ"ק עולה חמה הגרמה במספר קטן עולה אף כזה האל"ף מתחלה בתי"ו שתי"ו במספר קטן ד' והפ' מתחלף בו הרי עשרה ושני אותיות של אף עצמן עולה ט' תן ט' על יו"ד הרי י"ט הגרמה במספר קטן עולה י"ט חלדה במ"ק עולה משחית ראה החירוב היוצא מהפוגם בחמשה דברים אלו לעולם ולנפש המגולגלת בבהמה שהרי המשחית שמתחזק בפגם השהיה משהה ומעכב שבא לעולם והנפש שמגולגל' בבהמה המשחית של הפגום בחלדה מחליד הפשע הנפש' כהררי חשך ואפל' משחית שמתחזק מהפוג' מהגרמת שהוא אף מכרי' השפע מן הקדש' לסטר' אוחרא המשחי' שמתחזק מהפוג' בעיקור שהוא חמה מעק' ותולש השפע משורשו שבקדושה וכן עושים בנפשות המגולגלות בבהמה כמדובר אם כן ראה גם ראה בנזק הגורם הפוגם בענין השחיטה וישמעו השוחטים והבודקים ויחרדו ויאחז להם אימה ופחד ויקנו ענו' ויראת ה' באופן שהחוטאים גורמים לתת כח לכחו' הטומא' המנגדות לשכינה וזהו דקאמר משה להקב"ה בפרש' שלח לך על פסוק מבלתי יכול' כו' אל הארץ אשר נטבע להם וישחט' במדב' ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע וכו' סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה ונקדים לדקדק לבא לענין מהו דנקט לשון שחיט' וישחט' במדבר ולא קאמר וימיתם ועוד מאי מלת ועת' גם להבין אומרו כאשר דברת לאמר ורש"י ז"ל פירש שהדבור הוא שה' ארך אפים לצדיקים ולרשעים גם להבין אומרו ה' ארך אפים. אמנם בהיות שכשישראל חטאים מתגבר סמאל הרשע השוחט בסכין פגום כנודע והמתים על ידו נקראים נבלה כארז"ל בזוהר וכו' לזה אמר משה רבע"ה להקב"ה מוכרח למחול לשם משום שיאמרו יושב הארץ מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה על הארץ גבר סמאל וישחט' סמאל במדבר ובפרט היות המדבר מקום שליטת החצונים שימצאו מקום לסייע לדבורם מבלתי יכולת ה' ח"ו שהרי כשנכנסו במדבר גבר סמאל וישחטם כמנהגו ואומנותו לשחוט הבריות. ועתה יגדל נא כח ה' אין ועתה אלא תשובה כארז"ל כלומר על ידי תשובה שעשו ישראל שכבר נתחרטו ממה שעשו יגדל נא כח ה' ואל תשיבני ריקם רבון העולמים מהתעניות וסיגופים עשו לקבל משום שאתה דברת לאמר כלומר כבר דברת לי שהתשובה היא בדברים שנא' קחו עמכם דברים ושובו אל ה' כי הכל גלה הקב"ה למשה כנודע וזהו כאשר דברת לאמר ויכולים לומר שגם כוון לומר בזה כאשר דברת לי שהתשובה בדברים אף שעתיד נביא אחד לאמר אותה מ"מ גליתה לי ג"כ שהתשובה בדברים אלו שייכות לרשעים דלצדיקים מה צורך מה א"כ אם לא תכפר להם נמצא שעל מגן נקראת ארץ אפיים ורב חד וכו' לכן סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך ומה גם שכבר נשאת לעם הה ממצרים ועד הנה ואין אלא כי אם שנהגת עמהם במדותך אלו בחסד ובאריכות אפים וכו' ואם כן גם עתה נהוג עמהם כן ואל תמית אותם על חטא' פן יאמרו מבלתי יכולת ה' ח"ו וגבר כח סמאל וישחטם כדפרשי' והקב"ה יזכה אותנו לעובדו ולדובקה בו ולהצילנו ממיתת סמאל השוחט בסכין פגום ולהאריך ימינו בטוב ושנותינו בנעמים כדי לקיים כל מצות שבתורה אנס"ו.