ואני שמעתי משארי החכם המרומם כמהר״ר אברהם אפומאד״ו ז״ל שהיה בעיר ברוסה בשנים קדמונים ש״ץ אחד מופלג בזקנה. כשהיה קורא בספר תורה היה עושה תנועות בידו לרמוז מאורעת הקריאה. ונהג כן שנים הרבה. פעם אחת נכנס שם רב אחד ומנעו מזה, שנראה הדברים בעיניו דרך בזיון. ובעתוהו בחלום ואמרו לו איש אחד שהיה מכבד להקב״ה, והיה משמח בו מנעתו מלשמחו. מיד בשחר השכים הרב לפתחו של ש״צ לשאול ממנו מחילה ולבקש ממנו שיחזור לתנועותיו ע״כ. הרי שהכל הולך אחר הכוונה. וכמה מהשבח והגדולה לש״צ שהזקין ותש כחו ונשתנה קולו, לומר להקהל הוא בעצמו למנות אחר תחתיו לסייעו. כי זהו עדות גמורה ומודעה רבה שכל השנים שירתו היה לש״ש, שהרי עכשיו שרואה שאינו הגון למלאכה הוא עצמו מבקש ראוי למלאכה. וכמה משובח ומעולה הוא לפני המקום. והדבר בהפכו. וטוב לשליח צבור שיאמר תפלה זו על קבלת התפלות. הביאו בעל ספר מרגליות טובות. וזה נוסח התפלה:
שבט מוסר · פרק ל״ד, ט׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבט מוסר, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.