שבט מוסר · פרק כ״ז, ד׳

והנני כותב כאן מ"ש בספר אבן בוחן, וישא משלו על עוזבי ה'. העולם קרקע שוה, ובקצהו בור עמוק, גוב אריות אין מים בו, זולתי נחשים וצפעונים אשר אין להם לחש, רבים יהמו כדובים ככפיר ותנין. ואדם הסכל הולך סביב לו. עודנו מסתכל בתוכו צוחק ונופל. ובחמלת השם עליו אולי ישוב וניחם, הקרה לפניו מדי נפלו שורש עשבים צומחים בכותלי הבור, ונאחז בסבך השורש לבל ירד מטה פן יבלע, ובין כך ובין כך נשא עיניו וראה חור קטן ובו הלך דבש, ושלח ידו להתפרנס ממנו תמיד, ידו האחת מחזקת בשורש ובשניה ירדה הדבש להשיב אל פיו, ועודינו פעם אוכל ופעם חדל, והנה שתי חולדות, אחת לבנה ואחת שחורה, אוכלות תמיד שורש העשב, ואותו הפתי לפתותו הדבש שמצא, לא ירגיש לזה אפילו חולדות אוכלות אותו, והוא לא ידע עד יעקר העשב מעיקרו ויפול פתאום לארעית גובא, ינותח לנתחים בתוך לבאים ואכלוהו ויאכלוהו ואין אומר השב. חסר תבונות נחרש ואאלפך חכמה, הנמשל בזה המשל המופלא, העשוי לרמז אחרית נבלים לבד. ובהפך הדין תהפך לשומרי דרך השם. אולם שהעולם קרקע שוה, כן היא באמת לעיני החוטאים, ברצפת בהט ושש, אין בו תלוליות וגומות, ובקצהו בקצה החיים, סוף של האדם, קבר פתוח שוחה עמוקה בתחתית מלאכי חבלה, יהמו כגורי אריות יכספו לטרוף נפש, רשע אִוְתָה רע, ובעוד אנשים ארורים פניהם למטה ונופלים עד קרוב לקרקע הבור הזה, כי גם בחיים קרוים מתים, אלא שהם מסתבכין בסבך עץ החיים הגשמיים, והם מוצאים סביבם ממתקי הזמן, כדבש למתוק אוכלים בהשקט ובבטחה, ושוכחים מבורות אדמה אשר תחתיהם, והעולם לא נתן בלבם שייראו, פן יפלו בתוך הבור אשר שם ערוב כבד ישלטו הדובים המה בנתחיהם. עודם נואשים מתוך הסכנה, והנה שתי החולדות הלבנה והשחורה, והם היום והלילה, מדקדקות חוטי חייהם אשר יתלו בהם, אשר ינתקו בהם באחרונה ויפלו לגמרי, אהה ליום בעת שחור ורגע וזעם, עת אשר אכלו צוף דבש פרי מעלליהם, יאכלו פרי נבלה ללענה עכ"ל.