וכתב הרקנט״י ז״ל בפ׳ ויחי, ואמרו קצת חכמי הקבלה, צריך ליזהר כל אדם בעת מותו שלא ישאר כלום מאבריו חוץ למטה. כי כל הנשאר ממנו חוץ למטה לא יאסף בקבורה העליונה, וזה ידוע ליודעי חן על מה מרמזת המטה, וסביב המטה מיני משחית, לפיכך צריך שיאסף אל עמיו ולא לחוץ לכחות הטומאה, וזה ענין האסיפה הנאמר בצדיקים. א״כ אותו אבר שהוא חוץ למטה נפסל ביוצא, וטמא טמא יקרא, וכנגדו הנשמה נשארת פגומה מקדושה, ע״כ שומר נפשו ירחק מהם. על כן העומדים אצל הגוסס יזהרו על כך, והזהיר ידבק בשכינה. והנה כשם שיש נגעים גופניים הבאים בגוף האדם, כי הם הנגעים הרוחניים הנעשים מן העבירות, פוגמים את הנפש. וכדוגמת טהרת ונגעי הגוף, כך טהרת נגעי ב״א הנעשים מן העבירות ופוגמים הנשמה. כשם שבנגעי הגוף ביום טהרתו והובא אל הכהן, כדכתיב בפ׳ מצורע, זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן. כך אין מציאות שיכולה הנשמה לראות פני הכהן הגדול ה׳ צבאות אם לא יטהר. לכן ישתדל האדם לטהר עצמו בעוה״ז, שאם לא יטהר ידחו נשמתו לחוץ עד שיטהר במשפטי גיהנם הקשים והרעים. רחמנא ליצלן. ויתן בלבנו אהבתו ויסייענו לטהר נשמתנו אמן יהי רצון. (וכיון שהבעל תשובה צריך התרה כתבתי לך זה) כל מי שעושה התרה אחר שמתירין לו יאמר:
שבט מוסר · פרק כ״ז, ל׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבט מוסר, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.