שבט מוסר · פרק כ״ז, כ״ד

וטוב לאומרה ברבים כדי לזכות את הרבים, ואני המחבר קראתיה ברבים בתוך הדרוש ברב עם הדרת מלך. ואמרתי לעם שיתכוונו עמי במסירת מודעא זו לעת מצוא זו מיתה. שאפשר ימות אדם פתאום המיתה מצויה. לכן טוב לאומרה בחיים חייתו. גם כן אפשר דבעת חוליו תטרוף דעתו או לא ימצא בידו אז נוסח המודעא, לכן טוב לאומרה בהיותו בריא שדעתו מיושבת עליו כדי שימסרנה בלב טוב ובנפש חפצה בלי עונש כלל, כי סמוך למיתתו נראה כמוכרח. גם מצאתי בספר קיצור שני לוחות הברית (דף ק״נ ע״ב) וזה לשונו, מצאתי במגילת סתרים של מקובל גדול, וכתוב שם בשם הישיש הזקן המקובל ר׳ יהושע ז״ל שקבל מרבו ז״ל, כי האדם בשעת יציאת נשמתו, השטן עומד על ימינו לשטנו, ואומר לו כפור בה׳ אלהי ישראל, והנשמה ממאנת. ואפשר שיבא לידי הודאה ח״ו, מאי תקנתיה להנצל ממנו. יכוין בי״ג עקרים. ואם אינו בשכלו או שאינו יודע על פה, יקראו לפניו בנו או אביו או אוהבו, והוא יודה להם וטוב לו: (ויאמר): אני מאמין באמונה שלימת במציאות הבורא יתברך שמו וביחודו אשר אינו גוף. והוא קדמון לכל. וראוי לעובדו לבדו. ונתן נבואה לבני אדם. ומשרע״ה היה אדון כל הנביאים. ומן השמים נהן לנו ה׳ את התורה על ידו. ולא תתחלף בשום זמן. יודע כל מעשה בני אדם. גומל טוב לצדיקים ורע לרשעים. ושישלח לנו משיחנו. ושיחיו המתים לקץ הימים. וכן אני מאמין כל אשר הורו וציוו לנו כל החכמים בתורה שבעל פה המקובל אצל כל ישראל. ואם עלה בדעתי איזה הרהור נגד עיקר הדת ותורה שבעל פה, אני מתחרט וחוזר בי, ואני שואל מחילה מה׳ אלהי ישראל ומתורתו. עכ״ל: