שבט מוסר · פרק כ״ה, א׳

יבכה המשכיל ויתאונן המבין על רעה חולה שיש תחת דופי הזמן בלתי נאמן דחכמה סופרים תסרח והרקים רמי הקומה ידועים ולהם מחזיקים לחכמים מחוכמים ודבריהם נשמעים והנני מדבר כנגד העשיר המשולל מחכמה ויראת חטא הרוצה להתגבר על החכם להודיע לו פחיתותו אולי ישוב ויכיר ערכו וישפיל עצמו. אתה בן אדם אל יבטיחך עושרך ושיעור גובה שיעור גופך לחשוב שרבוי בשרך היא משכן הדעת והבינה דע כי לא על רבוי הבשר וגבה הקומה תלויה החכמה כדי שתתגאה על ידידי השם הם החכמים להכניעם ולהכריחם לעצתך בראותך שדבריך נשמעים להמון דע שנשמעי' לחסרי הדעת הדומים לך מה לתן עם הבר הם החכמים אשר נגלו להם תעלומות החכמו' המעולות והמצות הנערכות אשר דבריה' מעולפות כספירי' וארשת שפתם כערוגת הבושם ודבריהם מסודרו' בצדק ובמשפט אין בהם נפתל ועקש ועם כל זה אין דבריהם מקובלות עליך בסוברך שגבה קומתך ורבוי בשרך מכרעת את החכמה דע באמת שחוסר דעתך מביאך לכל זה כי אינך מבין שאתה כפעמון בו כלי ריקם שמקשקש מצד עצמו ומצד רקות הכלי כך אתה מה ימריצך לדבר גדולו' רקות דעתך ורקות דעת ההמון אשר אתה בתוכ' ושומעי' לך בטעות רואם עושרך וגובה קומתך שאם אדם יתחשב על רוב עושרו וגובה קומתו ורבוי בשרו סוס אשר רוכב עליו המלך טוב ממנו כיון שהוא יותר גדול ועליו עושר רב מאבן יקרה וכלי חמדה וכן הגמל והשור רבי הכמות ומתרבים בבשר א"כ עיניך הרואות שהכל תלוי בדעת ובחכמה ואם כן אפילו בחור חכם מלא דעת ובינה אף שהוא קטן הקומה ומועט בבשר צריך שתכניע לפניו ולעשות לבך האפרכסת (כלי שעל הרחיים שזורקין בתוכן החיטים) לשמוע מוצא שפתיו וטוב לך כי הוא מדריכך בדרך אשר תועיל לך עושרך גם לאחר מותך בלמדך לעשות עמה חסד וצדקה כאשר עשה מונבז המלך שגינז כל עושרו במקום שאין היד שולט בו דפיזר כל ממונו לצדקה וגינזה במרום. ואף דטבע הממון מחייב לאשר או לסמות את עיניו מלהכיר ערך העדר שכלו בראות שכלם מכבדים אותו ואחרי דברו לא ישנו עם כל זה אתה העשיר המשולל מיראת חטא מין אדם אתה לא כבהמו' יער ולמה תכסה עיניך בידך מלראות בעצמך ההבדל שבינך לבין החכם שהוא כהבדל האור מן החשך ולמה לא תבין דשלמות החכם דבוק עמו דהחכמה קשורה בלבבו ושלימותך היא העושר ובגדי חמודך שהם חוץ מגופך ואינן דבוקים עמך ואם כן שהממון חוץ ממך ודבר דומם ומלבושך מצמר ופשתי' וכלי מלת אינן דבוקים בגופך למה תתגאה עם מה שחוץ ממך ולמה תתפא' עם מה שאינו דבוק בגופך ועוד שצמר בהמה ומשי התולעי' נותנין לך מעלה שנמצ' מעלתך תלויה בבהמה ובתולעת שאם אינך תלבש מהם לא יכבדוך מה שאין כן החכ' שעור בשרו לבוש שלו ועושר החכמה דבוק' עמו ומכבדים את גופו מבלי לבוש בעבור סגולת החכמה דבוק' עמו ומכבדים את גופו מבלי לבוש בעבור סגולת החכמה הגנוזה בקרבו. לכן שמעו אחי וריעי להגדיל בכבוד החכמים ולשמוע דברים הנותנין חיים לשומעיה' בעולם הזה ובעה"ב דמה תועלת מגיע לאדם להחניף ולכבד לבעל ממון יותר מהחכם כיון שע"י החכם קונה אדם שלימות בשני עולמות ועל יד העשיר מוציא זמנו לריק. ואם תאמר שפיתוי זה נמשך בראות שהחכם צריך מן העשיר והעשי' אינו צרך מהחכם כבר השיב חכם אח' על זה משום שהחכם חכמתו מחייבו להכיר מעלת העושר ומבקש אותה אבל בעל הממון אין לו חכמה להכיר מעלת החכמה כדי לבא אצל החכם לבקשה והיא תשובה נכונה. אמנם קושט דברי אמת שהחכם בחינת מלך הוא מאן מלכי רבנן וכיון שכן אין דרכו של מלך לעסוק במלאכה לאכול אלא אחרים טורחים בעבורו והמלך שלח אצלם ליקח ממון לכל צורכו כן הת"ח בא ליקח מאותם שטורחים עבורו וכשם שיש כח ביד המלך להמית אשר ימרה את פיו מלתת לו כך החכ' כנודע נתן עיניו בו ונעש' גל של עצמות וזהו העם שהחכם שואל מן העשיר כמלך כמדובר אמנם העשיר אינו בא לשאול מהחכ' שאין החכם עוסק וטורח בשבילו כדי שיתן לו כשם שאין אדם רשאי ליקח מן המלך ודוק. והנה תראה שטות באדם שיש לו די סיפוקו ומשים לדרך פעמיו בימים ומדברות להרבות ממון להתגדל על חבירו דכיון דיש לו די סיפוקו במקום מושבו מה תועלת להסתכן בעצמו כיון שאם יבא עד תכלית כוונתו אין מעלתו על חבירו לעול' כי אם בחיי הבל שלו ובמותם יחד עשיר ואביון שוין יקח האדם מוסר מאצבעות ידיו שאח' ארוך ואח' קצר וזהו אינו אלא כי אם כשהם פשוטים שיכול לנענעם שהם בחינת חיי' אז ניכר הארוך והקצר אך כשכופף אותם תוך הכף שהם נפולים בחינת מתים כלם שוין אין היכר בין ארוך לקצר ועשה אלהים זה כדי שיהיה תמיד נגד עיני האדם העתיד להיות אחר מותו שכלם שוין קטון וגדול שם הוא ויזכור ויקח מוסר שלא יבקש להתגדל על חבירו וגם בנקודות התור' רמז הקב"ה זה כדי שיראה האדם ויזכור מה שאחר מותו ולא יבקש גדולה לעצמו הרי השבא ב' נקודות זה על זה והצרי ב' נקודות שוין זה בצד זה והוא שהשבא מעומד בחינ' החי שהוא עומד והחי מבקש התגבר על חבירו לעלות עליו אך הצירי בנפילה בחינ' המת המוטל ואז כלם שוין זב בצדק זה ולכן מלת מתים היא בשבא שהוא בחינת חי כמדובר הם אנשים (כלומר כשנקוד המ"ם של מתים בשבא פירושו אנשים כמו דברים ב׳:ל״ד ונחרם את כל עיר מתם וגם שם ל"ג מתיו מספר שהוא ג"כ בשבא פירושו ג"כ אנשי' שהם חיים וכשהוא בצירי הוא לשון מיתה) ומתים בצירי מתים ממש דכיון שהנקודת בנפילה בחינת המת שנופל וכיון שבמית' הכל שוין למה יתגב' אדם על חבירו בחייו גם ילמוד אדם למאוס ברע ולבחו' בטוב מהרשע עצמו שהרי הרשע אחר שעושה העבירה מתחרט כארז"ל רשעים מלאים חרטת הרי הרשע עצמו מעיד אחר שעושה העבירה שלא טוב עשה ודבר מאוס הוא וערות יש שהרי נתחרט לא כן העושה מצוה כשגומרה נכנס שמחה בלבו ומצפה לעשות אחרת מיד וגם תראה שאין רשע בעולם שאינו רוצה שבנו יהיה צדיק אלא שהוא חוט' שאינו יכול עם יצרו נמצא מעיד עם זה על הרע שהוא רע נמצא על הרעה יש שני עדים שאינו טוב שהם הצדיק והרשע הצדיק מעיד על הרע שאינו טוב וגם הרשע מעיד על זה בהיות שמתחרט אחר שעושה העבירה ושרוצה שבנו יהיה צדיק כמדובר וכיון שכן ישים האדם זו נגד עיניו למאוס ברע ולבחור בטוב דאין מקום ליצרו לפתותו שילך אחר הרע כיון שרבים הולכים ואחרי רבים להטות שהרי הרבים הרשעים מעידין בעצמם על מה שעושים שאינו טוב ודוק.