שבט מוסר · פרק כ״א, ז׳

ובהיות שענין הכעס הוא רע עד מאד כאשר הזכרתי בפרק דלעיל מזה (סימן ל״ו) והוא גרמא למנוע לאדם להכניע את לבבו הערל. אכתוב לך מענייני ביטול הכעס. שכתב בספרתוצאות חיים (דף צ״ו וצ״ז) וזה לשונו. הרוצה שלא יהיה כעסן ילך אחר עיקר הדברים הנאמרים או הנעשים לו להכעיסו. ולא ישים לבו ודעתו אחר מראה עיניו או משמע אזניו, אלא אחר פעולת האומרים או העושה אותם. אם הוא כסיל ובער תתקרר דעתו ורתיחת כעסו, כי יאמר שוטה הוא זה, דבריו לא בהשכל רק כציפצוף העופות או נביחת הכלב וכיוצא. ואם הוא חכם ומשכיל יחשוב ויכיר כי לטובתו אומר לו, ויקבל דבריו וישמח בהם. ואם הדברים או המעשים בלתי ראוים והגונים או באו מצד עצבו שאמרם או עשאם, ויבא משכיל או כסיל חכם או סכל ויזכירם. לא יסתכל אל המזכירים רק אל המעשים, הואיל והיא מכיר כי אמת הוא שאמרם או עשאם ותבא לו תועלת גדול בזה, כי יתקן את מדותיו. עוד עצה טובה להקל את הכעס ולעצור אותו. שכאשר יהיה לאדם משא ומתן עם אחד לא טוב. יהיה מוסכם בלבו הסכמה שלימה לסבול ממנו כל מיני עלבון בדיבור ובמעשה, כי כאשר ימתין האדם מחבירו שיעליבהו בדבור ובמעשה לא יבא לו פתאום ולא יכעוס. כן יעשה עד שינצל ממנו כמוצל משור המועד בימי ניסן, ובזה יהיו חייו חיים טובים. גם דברים המביאים את האדם לידי הכנעה ובטול הכעס. כאשר יחשוב בחליפתו יבוא אליו המות במהרה והפסק תאותיו ותקותו וצורת עמדי בקברות. וגם כאשר יעבור על לב האדם מה שהוא חייב לו מהעבודות האלהית, רוב חסדיו עליו וגודל טובו, והתעלמותו אליו מהמצות השמיעיות והשכליות וקיצורו בהם, והפסק טובותיו ואמתלאותיו, יום החשבון וחרטתו במעמד הגדול, יכניע וישבר רוחו, וכמ״ש ומי מכלכל את יום בואו. והכי איתא בזוהר (פרשת מקץ דף ר״א ע״ב). כאשר יתן האדם אל לבו שבוראו כועס עליו על מה שחטא בגאותו וכעסו וכל מעשיו בספר נכתבים, ואין עונו נמחק מהרה. כמה יבוש ויכלם לעתיד בראות מעשיו חקוקים לפניו, ואיך לא יבוש שיכריזו עליו מלמעלה פ' עבד ע״ג וכיוצא. ואין לך דבר שיבטל הדבקות יותר מהכעס וע״י הכעס תסתלק ממנו הנשמה. עוד מהדברים המבטלים את הכעס, כי כאשר יספרו בגנותו אם יזכירו לו מה שעשה, יודה על נפשו בקיצורו ואל יחזור אחר אמתלאות להנקות ממנו ולזכות עצמו. ואל ישתדל להכלים המספר ואל יאשימנו על אשר גלה אותו. אבל יאמר לו שאין זה אלא שיעור קטן מרוע מעשיו נגד מה שלא ידע ממנו ושאילו היה נגלה לו רוע מעלליו ועונותיו היה בורח ממנו. ויודה לו על אשר גלה עליו מעט מהרבה ליסרו כדי שישוב. ואם מה שסיפרו עליו שקר, האומרו עליו מאבד זכיותיו. עוד מהדברים המבטלים את הכעס הם כאשר יסתכל האדם כמה קלקולים נמשכים מהכעס. כי מי שהוא כועס פתאום ולא יאריך אפו יבא לידי שפיכות דמים. (ומעשה גדול בספר החסידים סי׳ תרנ״ח ע״ש, ובפרק קמא דגיטין ובפרק ב׳ דשבת דברים רבים כהמה על הכועס ומטיל אימה יתירה בתוך ביתו). גם נראה לי לבטל הכעס. מיד בעת כעסו ישים נגד עיניו צורת בניו שמתו לו והשתנות פניהם שנשתנו בחלים. ואם לא מתו לו בנים, ישים נגד עיניו כאלו רואה בניו מתים מוטלים לפניו. מיד ישקוט מכעסו. ואם בחור הוא שלא נשא עדיין אשה, בעת התחלת כעסו ידמה ויצייר נגד עיניו חלל חרב שחוט לפניו, ועדיין מפרפר ודמו שותת ממקום השחיטה ומיד ינוח מכעסו. גם נראה לי לתיקון כל העבירות, אם ת"ח הוא ישתדל להרבות חדושים בלימודו, ועל ידי החדושים נבנים עולמות ושמים חדשים כדאיתא בזוהר. ונמצא בונה החרבות שהחריב בעונותיו, הרי מתקן מה שקלקל, בונה מה שהרס. ואם אינו בר הכי לחדש, יחזיק בידי המחדשים שיעסקו ויחדשו לשמו, דשלוחו של אדם כמותו. ואם אין ידו משגת להחזיק בממון ישתדל בכחו לשמש לת״ח המחדשים חדושי תורה, ויכין לפניהם הספרים וכל מיני הכנה באופן שלא יפסיק להם דבר מלחדש, ובזה יהיה גם לו חלק בחדושי התורה שמתחדשים מסבת הבנותיו. גם יתחרט על העבר שלא עסק בתורה לחדש בה. וישתדל בבניו שיעסקו בתורה ויחדשו בה חידושים. וילך לשמוע לדרשנים האומרים חדושי התורה ויעצב בלבו, איך הוא לא זכה ויאמר בינו לבין עצמו, הלואי יהיה לו השכלה כדי לחדש כמוהו, אפילו חידוש אחד ולמות אחר כך. ומחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה ובפרט שמתאוה לזכות לחדש, ואף על פי שאחר כך ימות. ונראה רמז לדבר אחר מעשה העגל שע״ג כולל כל עבירות שבתורה, ויקהל משה את העם, הזכיר להם ענין שבת לרמוז להם שיקהלו קהלות ברבים לדרוש בשבתות ובמועד הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת כשארז"ל ועשה זה כדי שעל ידי חדושי הדרושים יתקנו ויבנו החורבות שהחריבו בעשיית העגל. שאין דבר שיוכל לתקן ולבנות ההריסות כ״א החדושי' שאדם מחדש בתורה. ולמפורסמות אינן צריכות להרבות בראיות. שהרי כשם שתחלת בנין העולם היה על ידי התורה כדרז׳׳ל, אמרה תורה בי היה מסתכל הקב"ה וברא את העולם וכו'. כך תיקון ההריסות כי על ידי העונות אינו אלא כי אם ע"י התורה הקדוש ברוך הוא יזכנו בה לעולם אמן סלה ועד. ואם אמור יאמר האדם מה יכולת יש בהבל היוצא מפי שאין בו ממש לתקן ולבנות בניינים. הבט וראה שיש כח בדבור היוצא מפי מלך שלטון להמית ולדחות, לבנות ולהרוס אע"פ שבדבור עצמו אין בו ממש כי אינו אלא קול הבל שהוציא מפיו. וכן תראה הראיה אין בה ממש ומי שרואה בעין הרע בראייתו. והיענה מבטת בעיניה ראיה תדירית בביצה, ומכח הראיה מחממת אותם ומוציאה אפרוחיה. וכן הרוח אין בו ממש כי אם קול הברה נשמע ממנו ופועל לשבר הרים ולפרק סלעים ולהפיל אותם. כל שכן וק"ו בן בנו של ק"ו הבל היוצא מן התורה שבה נברא העולם שנבנים שמים מחודשים. וכל הדברים הרוחניים אין דעת האדם יכול לצייר נגד עיניו כפעולה הגופניות, כי אין לאדם לעסוק להשיג דעת הבורא כי יוציא כל זמנו לריק וכל שיחשוב שהשיג דבר, ימצא עצמו רחוק רחוק כדמות בן בחיי אביו שירצה להגיע למספר שניו של אביו, יוציא זמנו לריק. שכל שנה ושנה שיעבור עוד עליו, נמצא רחוק עוד משני אביו. כך הרוצה לחקור להשיג דעת המקום אין לו לאדם כי אם לקיים מה שצוה עסק התורה ומצותיה ודברי חכמים שפירשוה, כי דבריהם אמת כקדוש ברוך הוא ותורתו שהוא אמת, והם אמרו שעל ידי הבל היוצא מפי האדם נבנים שמים חדשים בוודאי שכך האמת. ואין לנו עסק כי אם לקיים דבריהם. וכחולה הזה שאין לו הכרח לידע בסממנים שנותן לו הרופא, כי אם לעשות מה שמצוה עליו, לאכול ולשתות מהן, בזה דוקא תלוי רפואתו ובריאתו. ומצאתי ראיה לדבר שהתורה הוא תרופה לכל חטא ועון. בזוהר בפרשת קדושים (דף פ׳ דפוס מנטובה) וז"ל כל מאן דאשתדל באורייתא אע״ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא על עונותיו, ניחא ליה מכל קרבנין דעלמא, ועדיין וההוא עונשא אתקרע, ובגין דילעי בה לשמה, קוב"ה אתפייס בהדיה. ת״ח לא אתדכי ב״נ לעלמין אלא במילין דאורייתא, בגין כך מילין דאורייתא לא מקבלין טומאה, בגין דההוא קיימה לדכאה לארץ מסאבין ואסותא באורייתא אשתכח ע״כ. וכן בתקונים (תקון כ"ב דף מ"ה ע"א). עיין לקמן פרק מ"ד.