יום המיתה ויום הקבורה. שים בן אדם נגד עיניך ותשוב כאילו בא עת פקודתך ואתה מת מוטל על גבי קרקע באמצע הבית, וכאילו אשתך ובניך ובני ביתך וכל אוהביך ורעיך יושבים אצלך ומסבבים לך בקינות ערוכות ובקול בכיה ממרר את שומעיהם. ונשמתך מרחפת, על גבי גופך הולכת מראש לרגלים ומן הרגלים לראות מקום לחזור ליכנס בגוף ואינה יכולה. מתאבלת ושותקת ודוממת כאשה עטופה שחורים על אלוף נעוריה, הולכת מבית לעליה ומן העליה לבית, לראות מקומות המורגלות לישיבתה ביושבה עם הגוף. משם נוסעת אל מקום אוצר חמדותיה ומלבושי תפארתה. ומצטערת ודואגת היאך תניחם והיא ערומה ונרתק גופו מבלי לבוש מוטל ערום כאבן שאין לה הופכים, וידמה גם נגד עיניו כאלו באים לרחצו במים קרים ואין חוששים עוד עליו על הצינה, ומלבישים אותו בתכריכין בלבד מכל עמלו אשר עמל, ומכל הטורח אשר טרח כל ימי חייו ושאר מלבושיו הנחמדים וממונו מוכן ומזומן לבעל אשתו. וידמה לו כאלו מניחין אותו בארון ועל כתף יסבלוהו, מוציאים אותו מביתו על מנת שלא להחזיר. ואשתו ובניו צועקים אחריו בקול יללה, אינו חוזר פניו אליהם ואין משיב להם כמו שהיה רגיל בחייו בצאתו מביתו, שאשתו ובניו היו שואלים ממנו בחזרתך תביא כל חמדה וכל מין מאכל, ועל כל דבר היה משיב להם הן הן. ועתה יוצא ושותק. יורדים עמו עד הקבר מכסים אותו בעפר על פניו ואינן יכולים להושיעו, צועקים אבי אבי ומשיב אין להם עד שמתיאשים ממנו וחוזרים לביתם בידים רקניות ממנו. הוא נשאר בקבר בדד מושבו, לחורב ביום ולקרח בלילה לשמיר ולשית יהיה ובנשף בערב יום עליו יצעקו כפירים אין מקום לנוס ואין חור להנצל שם. והנפש העלובה מטפסת ויורדת מטפסת ועולה על הגוף תוך קברו אולי תוכל ליכנס בו. טורחת בזה עד ג' ימים, בראותה כריסו מתבקעת מתיאשת ממנו, הולכת לבית ומבית לקבר עד ז' ימים. וכראותה כי אין תקוה פורחת באויר העולם לבקש מקום מנוח למצוא מרגוע לה, מפצרת לעלות למעלה מוצאת מסך מבדיל וחומת נחשת שעשה עם עונותיו שאינה יכולה לעבור. פוגעים אותה מלאכי חבלה דוחים ודוחפים אותה מיד ליד באימות ופחדים ובשפטים גדולים כפי רשעותה. ובתשלום השבעה הולכים בניו ואשתו לבקר את קברו, והנה עלה כלו קמשונים כסו חרולים וגדר אבניו של קברו נהרסה. אשתו נותנת עליו בקולה, אולי יעננה ובניו בבכיה ממשמשים על קברו, אולי ירגיש ואין קול ואין עונה. גומרים בדעתם אם יוכל היה לדבר, היה משיב שובו בנים (שובבים), שאיני חוזר עוד אליכם עד עולם, עוד לא תראוני פני נהפכו לעפר ויתפרדו כל עצמותי לא נשאר בו צורה ולא גוף ולא דמות הגוף. מיד חוזרים לביתם ומניחים לו שם. הוא מתעסק בדינו וחשבונו ומשפט נפשו והם מתעסקים בדרכי חיים במשתאות ומעדנים וטיולים ובנינים ונשואי בנים בנגונים בשמחות וגיל. הנה כל זה ידמה אדם תמיד נגד עיניו ויכניע יצרו. אם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ. וכל זה כללו רז"ל בדיבור אחד, לעולם ירגיז אדם יצ״ט על יצה״ר וכו'. עד יזכור לו יום המיתה. רמזו בזה שיזכור וישים נגד עינו כל מה שיגיע לו ביום המיתה עד קברו כנזכר. לכן לא אמר יזכור לו המיתה דמשמע שיזכור שימות בלבד. דמזה בלבד אינו מתפעל כל כך להכניע יוצרו. כ״א שיזכור וישים נגד עיניו כל הנעשה לו ביום המיתה, שבדמיון זה אולי יתפעל להכניע היצר הקשה כברזל והצר הצורר תמיד בלי השקט כלל. והנני מסדר לפניך בין אדם סדר נפלא ונורא, והוא דרך וידוי ותחינה ובקשה לבא עמה לפני יוצר הכל. ומה טוב ומה נעים שתהיה שגורה בפי כל אדם לאומרה תמיד. שמועלת לכמה מעלות הנשמה ולסליחה ולכפרה, וגם לשבח והלול לאל נורא עלילה. כאשר עיני הרואה יראו מישרים ושפת אמת תכון לעד:
שבט מוסר · פרק כ״א, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שבט מוסר, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.