שבט מוסר · פרק כ׳, מ״א

(לו) יהא אדם זהיר מכעס, כי עונשו מר מאד. האר"י זלה"ה הקפיד בענין הכעס יותר מכל העבירות, ואולי אין לו תקנה כי הוא תמיד ככלב שב אל קיאו. בזוהר: דא איהו בר נש דמריד במריה, ואסור לאתקרבא בהדיה, כי במה הוא נחשב עבודת גלולים אתחשב, האי בר נש, ומאן דאתחבר עמיה כמה דמתחבר בע"ג ממש, בגין דע"ג ממש שריא בגויה, דעקר קודשא עילאה ושרי באתריה אל זר. עוד שם: ממונין נטלין אילין מילין בישין, כל אילן דזרק בר נש ברוגזא וסליק ואמר דא הוא קורבנא דפלניא דקריב לסטרא דילן, וכרוזא קראין בכל אילין רקיעיא ויי לפלניא דאזיל בתר אל זר ופלח לאל אחר, וכרוז קארי זמנא תניינא אוי להם כי נדדו ממני, זכאה איהו בר נש דאסתמר מאורחייהו. עכ"ל. הבט נא וראה עד כמה תכבד העבודה הפגם הגדול של מדה רעה כעס, על כן הירא והחרד לדבר ה' ישים אל לבו תמיד דברי הזוהר הנזכר לעשות גדרים ומשמרת למשמרת שלא יכשל עוד בפגם הגדול ונפשו כעפר לכל תהיה ושב ורפא לו.