שבט מוסר · פרק ב׳, א׳

ישמחו השמים ותגל הארץ, כי צדיק מצרה נחלץ זה נח, והוא יסוד עולם כי בלתו עמודי שמים ירופפו וכמעט כל הבריאה היתה חוזרת לתוהו ובוהו ברשעת פועלי און, הם דור המבול שאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, ועשו סניף לכל צבא השמים לפרוק מעליהם עול מי שבראם, וילכו אחר שרירות לבם ויבחרו בכל רע ועלה בעצתם להרבות במטעת כרמים לשתות מן היין להשתכר עצמם, להמשיך תאות יצרם לכל אשר לבם חפץ, לבא על הנשואה ועל הזכור ולערב זרעם שלא במינם עם בהמה חיה ועוף, ועשו כל תועבות אשר שנא ה', והשם יתברך השפיע עליהם מרוב טובו, אולי יחזרו ויתנו לב לשוב מהחמדות שלא לאבד רוב השלוה והטוב אשר השליטם השם יתברך. וכראות כי לא היו שבים, הרעיש עליהם את ההרים והגבעות, אולי יכנס מורך בלבבם לשוב. וגם לזאת לא שמו לבם, והעמיד עליהם כרוז להכריז עליהם הרע העתיד לבא עליהם זה נח, וקבע להם זמן ק"ך שנה בעשיית התיבה שעשה, אולי יתנו לב לשוב, ויתנו כתף סוררת ועוד הוסיפו לחטוא, וחזר וקבע להם זמן עוד ז' ימים מאבלו של מתושלח הצדיק, והשמיע ממרום לכל יושבי הארץ ההספד שעשו למתושלח בשמים, והיו יורדין דמעות של חיות הקדש למטה, כמאמר רבותינו ז"ל (הביאו הילקוט סדר נח). וכוונתו יתברך היה שיכירו מעלת הצדיק כמה היא ואולי ישובו, כאשר ראה כי לא שבו מדרכם הרעה, ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם. כלומר באתי עד קץ כל אחד ואחד מהם, וראיתי שאין צדיק עתיד לצאת מאחד מהם, ולכן הנני משחיתם את הארץ. רק אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, עשה לך תיבת עצי גופר, להסתיר עצמך מהקטרוג, והנך ניצול מכלם עם בניך הצדיקים כמותך ואשתך ונשי בניך עמך, ומכל הבריאה שלא השחית ינצלו עמך, וממך אני מייסד עולם כבתחילה.