שבט מוסר · פרק י״ז, ח׳

צריך כל אדם להיות זהיר וזריז בעבודת אלקים, בשביל שבכל יום ויום מכריזים ואומרים עד מתי פתאים תאהבון פתי, שובו בנים שובבים ארפא משובתכם. וכן התורה מכרזת כן, ואין מי שישגיח בה, והרי אדם הולך ואורח בעולם הזה, והוא סבור שלעולם יחיה על הארץ ויעמוד בה לדורי דורות, וכאלו כל העולם הוא שלו, ואין זוכר לא יום המיתה ולא יום הדין, עד שהוא פתאום נמסר ליאסר בקולר ליפטר לבית עולמו, וניתן ביסורין קשין, בקרב שאר נידונין, אם יש לו מליץ אחד, הוא ניצול מאותו דין הקשה, שנאמר אם יש מלאך מליץ מני אלף וכו'. ומי הוא המליץ, מעשים טובים העומדים לו לאדם בעת צרה, ואם לא נמצא לו מליץ יושר הוא יוצא חייב מן הדין שימות באותו חולי, ובאותה שעה שנתנוהו בקולר (סיגר הניתן בצואר השבויים), של מלך מלכי המלכים, בעוד שפותח את עיניו רואה שבאים אצלו שנים שכותבים לפניו כל מה שעשה בעולם הזה, וכל דיבור יתירה שדיבר בעולם הזה לבטלה כותבים לפניו, שנאמר להגיד לאדם מה שיחו. ורז"ל אמרו אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, הוא נידון עליו, והאדם בעצמו מורה על כל מה שעשה בזה העולם, וגם מעשה העבירה שעשה מעיד עליו ואומרת ביום פלוני ובמקום פלוני בזו השעה, עשיתי אותו עבירה פלונית, ונכתב ונרשם הכל בספר.