שבט מוסר · פרק י״ז, ה׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

שום תועלת אינו יוצא מהגאוה, ועתה בזמן הזה אפילו שאין יד בעלה משגת, היא רוצה להראות גאותה, ואינה חוששת אם יבא בעלה לידי סכנה בגזילה או בגניבה, אמנם האיש שיש לו שכל, ראוי לו לראות את הנולד. גם ישים לבו על העבר, כי כמה גזירות רעות וקשות ושמדות עברו עלינו בעבור בגאוה, כמו שנזכר בספר שבט יהודה. יש אשה יושבת בפתח ביתה להניק את הילד והעובר דרך שם רואה אות' מגולה, ויש אשה שמגלה שער ראשה, אין אלו דרכי צניעות, כל בת שכל תשים אל לבה, איך היא צריכה רחמים בעת לדתה, השי"ת ירחם על כל בת ישראל. כל בת ישראל תבחר ללכת בדרך הישר בעיני אלהים ואדם כדי שתזכה לאורך ימים, ותזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות. בעל גאוה בועט ביסורין ואינו שם לבו לשוב להתפלל אל השם בעת צרתו, והוא יודע שהועילה התפילה לחזקיה המלך לאחר שנגזרה עליו המיתה, ועל ידי תפילתו ועל הדמעות שהוריד, הוסיף לא השי"ת ט"ו שנה. רבים מישראל אינם חוששין להתפלל עם הציבור כל ימי השבוע ובשבת הם באים רגע אחד, וגם ברגע ההוא אינם מכוונים לשמוע תפילת החזן ולא על עניית אמן, אבל הם פונים לדבר זה עם זה דברים בטלים, ובאמת כל המדבר בשעת התפילה, גדול עונו מנשוא, ולמה לא יקח קל־וחומר בעצמו, אם הוא בא לדבר עם הדיוט, הוא מכוין לשמוע את דברי חבירו כדי להשיב לו על דבריו, ולפני הקב"ה אשר בידו נפש כל חי, הוא פונה עורף לדבר עם חבירו. יש לך עון גדול מזה. ראוי ונכון לעמוד בכל קהל איש א' להזהיר את העם ולגעור במי שמדבר בשעת התפילה. כל מי שאינו מכוון להתפלל, אינו מאמין בהשגחה ולא בשכר ועונש. בעל גאוה הוא מכפויי טובה, ואינו נותן שבח והודאה למקום, שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו'. הכלל העולה כל מי שיש לו גאוה, הקב"ה והבריות אפילו בני ביתו שונאים אותו, לפי שהוא אכזרי וכעסן, אמר החכם מן התימה, איך יתגאה האדם והוא עובר תמיד על גשר רעוע ושבורה, ואין ראוי שישען ויבט עליו לב אדם, כי אינו יודע בשכבו ובקומו, מה יולד יום ולא יועילו להציל אותו, לא גאות החכמה ולא העושר ולא הגבורה. הגאוה היא חולי קשה וכבד מאד, מביאה את האדם לאיבוד עולם־הזה ועולם־הבא, לכן כל בעל שכל, יבקש לו רפואה לחולי זה קודם שיגבר עליו החולי וקודם שתקפות עליו הזקנה, כי יבחר במדת הענוה, כי אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. מדת הענוה היא סולם לעלות בה לכל המדות הטובות, והיא ראש והתחלה לכל מצות התורה, ראשית דבר יראת ה', יסוד הענוה היא אדם המכניע ומשפיל את עצמו לפני הבורא יתברך בימי בחרותו בעודו בכחו והוא שמח בחלקו, ואם הוא עשיר נותן שבח והודאה לאל הנותן לו כח לעשות חיל, ומכיר החסד והטובות שעושה עמו הקב"ה בכל עת ובכל שעה, אם עושה מצות הרבה, הם מעטים בעיניו ואינו מחזיק טובה לעצמו. ואם משבחין אותו על מעשיו הטובים, הוא מצטער על זה לפי שיודע ומכיר שאין מספיק לו כל המצוה שיעשה בערך על אחת מאלף הטובות שהקב"ה עושה עמו בכל יום. בעל ענוה אינו רודף אחר הכבוד ולא אחר הנאת הגוף ולא באכילה ולא בשתיה ולא בשאר כל צורכי הגוף, רק תמיד הוא מכוין לעבודת הבורא ית', אוכל ושותה כדי שיהיה לו כח לעבוד את השם, נושא אשה לקיים מצות השם ומלביש עצמו לכבוד השם וכל מעשיו הם לשם שמים. יש אדם בוחר במדת ענוה ומלביש עצמו בלויי סחבות ופורש עצמו מכל הנאת העולם מסגף עצמו בתעניות יותר ממה שיש לו כח לסבול, על אדם כזה אמר שלמה, ראית איש חכם בעיניו, תקוה לכסיל ממנו. התורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם. יש אדם מראה עצמו כעניו וחסיד שובע תועבות בלבו, וסופו תגלה רעתו לכל ויהיה ללעג וקלב וחרפתו לא תמחה בעה"ז ובעה"ב. בששה אותות ניכרת הענוה האמיתית, האות הראשון מי שמביישין אותו ויש בידו לנקום, והוא מוחל עלבונו, זה אות נאמן שהוא עניו. האות השני מי שבא לו נזק או צער וצרה, והוא מקבל עליו מאהבה, גם זה עד נאמן על הענוה. האות הג' הוא מי שמשבחין אותו על מעשיו הטובים, והוא מצטער על זה ואומר כל מה שעושה הוא כטפה מן הים כנגד מה שאני חייב לעשות, ואם אין בו מה שמשבחים אותו, הוא גוער בזה המשבח אותו ואומר אינו אמת מה שדברת. גם זה עד נאמן לענוה. האות הד' הוא זה שנתן לו הקב"ה עושר ובנים וכל אשר יעשה יצליח, והוא משפיל עצמו כנגד השם וכנגד עניים ומרודים, גם זה סימן מובהק לענוה. האות הה' הוא הרואה חובה לעצמו, אם עשה לחבירו דבר שלא כהוגן הוא מכניע עצמו לפניו ומפייסו, הן בממון בן בדברים, ענוה זו היא טובה מאד. האות הו' הוא המלביש עצמו בענוה ומדבר בנחת עם בני ביתו ועם כל אדם והוא נאמן במשא ובמתן ובכל עסקיו. כל אלו הדרכים מורים על אמיתיות הענוה. בכל המדות ילך האדם בדרך בינוני, ובענוה יבחר לו הקצה האחרון, אברהם אבינו היה אב המון גוים ואמר ואנכי עפר ואפר, משה אדונינו היה מלך על כל ישראל, ואמר ונחנו מה. וכתיב והאיש משה עניו מאד. כל עניו הוא רחמן וסבלן, ולומד מן כל אדם ודן את כל אדם לכף זכות, והוא אוהב שלום ורודף שלום ובכל עסקיו הוא רואה לקיים ואהבת לרעך כמוך. הקב"ה הוא אוהב הענוה יותר מקרבנות, שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. הרבה ענפים טובים מסתעפים מאילן הענוה, והאוכל מפירותיהן בעולם הזה, הקרן קיימת לו לעולם הבא. זה הכלל הענוה היא יתד שהכל תלוי בה. עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה. בא אחי ודעי, שמעו נא לעצתי ואכלו מפרי עץ החיים, פרי הענוה ותזכו בזה לאורך ימים, ותמצאו חן ושכל טוב בעני אלקים ואדם.
רישיון CC BY-SA · Shevet Musar, Wilhermsdorf 1738 · ספריא · CC BY-SA

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך שבט מוסר, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.